פוסטים מתויגים עם פאנק

  • המאזין ברדיו 214: סיכום הפאנק של 2017

    מלא הארדקור, ערוצי המלצות מיוטיוב, וסולן מוסלמי פרובוקטיבי - כל זאת ועוד בסיכום הפאנק של 2017 עם איתי אלזרדל (Orions, Sweatshop Boys, Warp, חרדה) ובן טברסקי (Zaga Zaga, אלמונים מתים, חרדה) - להאזנה רציפה או קריאה סלקטיבית.

    Dame - Dame

    אלזרדל: היישר מבוסטון, פוסט-פאנק/דת'-רוק מלנכולי, מלודי ומלוכלך, רק שלושה שירים אבל כל אחד מהם עולם ומלואו.

    Kitchen People - Trenoid

    אלזרדל: מכונה משומנת מאוסטרליה שמייצרת את הלהקות שלה ככה לאחרונה. זה נשמע כאילו דיבו, בלר והראמונז עשו אורגיה וייצא ילד פרוע לאללה. הפקה מעולה, שירים קליטים.

    The Muff Divers - Dreams Of The Gentlest Texture

    אלזרדל: מבית היוצר של Nancy (מומלץ ביותר!) מגיע הצמד הזה שכותב שירי פופאנק רוקנרוליים מנצחים ומקליט את זה על גאראג' בנד. לא הרבה יכולים לגרום לזה לעבוד. הם כן.

    Institute - Subordination

    אלזרדל: זה פאנק? זה פוסט? זה הארדקור? זה בעיקר שלא אכפת להם. ימבה אטיטוד, ימבה אופי, שירים שמשנים רצף זמן/חלל/קצב, לדעתי האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת, שצוברת תאוצה ונתמכת על ידי הלייבל הידוע Sacred Bones.

    Sievehead - Worthless Soul

    אלזרדל: אלבום שני למלכי הפוסט-פאנק משפילד, אנגליה. האלבום הראשון הוכרז על ידי לפני שנתיים בדיוק כאלבום השנה. לצערי, אני לא יכול להגיד את אותו דבר על האלבום העוקב, אבל זה רק בגלל שהרמה השנה באמת היתה כל כך גבוהה. עדיין אלבום אדיר.

    Warm Bodies - Eat Snot & Rot

    אלזרדל: להקה מקנזס, האי פי הזה יצא באופן עצמאי על קסטה (!) ומלא זעקות שבר על מצע של שרדים רוקנרוליים א-לה ג'יימס וויליאמסון, זה בעיקר כיף אדיר.

    כמה מילים על יו טיוב

    טברסקי: יוטיוב מזמן הפך להיות ספק מוזיקה לגיטימי לכל דבר. עם האלגוריתם הנכון הוא יכול לפתוח לנו צוהר חדש למלא להקות שלא שמענו עדיין וסביר להניח שיעיפו לנו את המוח. הנה כמה ערוצי יוטיוב מומלצים להתעדכן דרכם על ריליסים חדשים בפאנק והארדקור: Atomvinter, No Punks In K- Town, No Deal, Harakiri Diat, Ugly Existence.

    Marbeled Eye - Dirt

    אלזרדל: פוסט-פאנק מקליפורניה, שזה קצת אוקסימורון, להביא מוזיקה של יום מעונן מהמקום הכי מזוהה עם השמש, אבל זה לא מפריע להם לעשות את זה נכון ומעניין.

    Rixe - Baptême Du Feu

    אלזרדל: אי פי מספר שלוש למבשרי האוי הצרפתי של השנים האחרונות, בפשטות ובחתירה קדימה, כמו אגרוף ישר לבטן, לא מפסיקים לרגע, כמה פשוט ככה טוב.

    שווה גם לשמוע את הדיסקוגרפיה שלהם שמאחדת את שלושת האי פיים עד כה ויצאה גם כן השנה:

    Syndrome 81 - Une Vie Pour Rien

    טברסקי: אוי פאנק צרפתי בצרפתית! מעמד הפועלים מעולם לא נשמע אלגנטי יותר.

    Limp Wrist - Facad es

    אלזרדל: הוצאה ראשונה אחרי כמעט עשור למלכי הקוויר-קור, והם לא איבדו אינץ' של עוצמה, מהירות ותכליתיות. התקליט מחולק להארדקור בשיא המהירות בצד א' וטכנו לא רע בכלל בצד ב'.

    Glue - Glue

    אלזרדל: להקה שהיא בערך ההיפך מהאסטתיקה של הטייטל של השיר הזה. זה מוקלט גרוע, זה מלוכלך, זה מפוזר וזה מטריד. הארדקור טקסני במיטבו!

    Impalers - Cellar Dweller

    אלזרדל: השנה, מעל כולם, עומדים האימפיילרז (גם כן מטקסס!) עם האלבום השני שמציג כל מה שאדיר בהארדקור פאנק, עם מהירות ואינטנסיביות בנקודת המקסימום, עם שְרֶדים (!!!) של סולו גיטרה, עם סולן על גבול העל-אנושי מבחינת מה שיוצא לו מהגרון, החתיכת רעש המהירה הזאת היא מבחינתי אלבום השנה.

    Exit Order - Seed Of Hysteria

    אלזרדל: עוד תקליט מצטיין מהשנה, אקזיט אורדר מבוסטון מחזירים את העיר הזאת לימים היפים שלה כשהלהקות ניגנו ממש מהר ונתנו בראש, עם גיטרה מלאה בפלנג'ר שמנגנת ריפים מנצחים וסולנית אדירה וזועמת. אלבום נצחונות.

    Krimwatch - Demo

    טברסקי: הארדקור פאנק מניו יורק עם רוב נשי. גם כאן הסולנית היא ממוצא יפני ששרה חלק מהשירים בשפת אימה. כנראה שביפנית הפאנק האמריקאי נשמע טוב יותר.

    Bib - Moshpit

    אלזרדל: איכשהו פישלנו והכנסנו את ביב לרצף הנשים-על-המיקרופון שלנו בסיכום, אבל זה רק מספר לכם כמה מעט יודעים היום על הלהקות האלה. מתוך האי פי השני שיצא השנה (כן, יצאו שניים!), וכן, ניחשתם נכון, זה הארדקור פאנק רוצח!

    ולאי פי (יותר נכון סינגל, מדובר בשני שירים) שיצא בתחילת השנה:

    Lux - Lux

    אלזרדל: הפסקה רגעית מהטירוף שהאמריקאים הביאו עלינו השנה, לאלבום הבכורה של לאקס מברצלונה. סולנית אדירה, אווירה של פוסט-פאנק, אבל המוזיקה מהירה ומעולה.

    Fox Face - (You're Gonna) Wish You Were Dead

    אלזרדל: פוקס פייס לוקחות אותנו קצת אחורה ללהקות הריוט גירל הטובות באמת של הניינטיז (Red Aunts למשל), משלבות קצת רבדים של הורור-פאנק ודת'-רוק.

    Blank Spell - Miasma

    טברסקי: פאנק מעורבב בהמון דת’ רוק עם אווירה גותית של כשפים ורוחות רפאים בפוגו.

    Petite - 2

    טברסקי: פאנק-רוק כמעט מלודי! איך גורמים לשירים עצבניים להידבק לתת מודע של המאזין? כותבים מוזיקה נגישה ומלודית ונותנים לזמרת עצבנית לשיר אותה. צועקים ומתרגשים.

    Open City - Open City

    טברסקי: הנציגות היחידה של ההארדקור המלודי, הלהקה החדשה של דן ימין מתהילת Lifetime, Kid Dynamite ,Paint It Black והרשימה ממשיכה. אלבום שעושה את מה שדן ימין עושה הכי טוב, מערבב בין האגרסיבי למלודי, בין הכעס לקיטש ובעיקר אלבום מלא אנרגיות.

    Rut - Attraction

    אלזרדל: אי פי ללהקת ההארדקור פאנק מקליפורניה שסוגר את הרצף בנות-על-המיקרופון שלנו לשנה. זה אי פי ראשון אחרי שהם דמו בשנה שעברה ומבטיח המון לגבי העתיד שלהם.

    Flowers Of Evil - City of Fear

    אלזרדל: קנדים יודעים איך עושים הארדקור. הם אוהבים את זה מהיר, מנוזל, עם זעם אבל של חננות, בצורה הכי טובה שאפשר לתאר. תקליט שני, עוד יותר טוב מהקודם.

    Impulso - Impulso

    אלזרדל: אז החור שהם באים ממנו נקרא טרנטו. איטלקית באופן כללי היא שפה מעולה לכעוס בה, ואימפולסו עושים את זה מצוין, בין אם מהר או לאט, זה לא משנה, המילים מהדהדות עד קצה המוח והריפים לא מרפים לרגע.

    Abriss - Abriss

    טברסקי: היישר מהעיר המחורבנת של דורטמונד קמה לה להקת הארדקור פאנק גרמנית שלא רק שהיא לא גרועה, היא נשמעת כמו הפסקול לעיר גרועה כמו דורטמונד עם שירים קצרים וכועסים בגרמנית אני רק יכול לדמיין על מה הם שרים, אם כי יש כמה טייטלים שדי מדברים בעד עצמם.

    Shitty Life - Shitty Life

    טברסקי: הארדקור פאנק מאיטליה, מהיר, רזה ועצבני. שירים שיגרמו לכם לזרוק את הפסטה לכל הרוחות.

    Tarantula - Tarantula

    אלזרדל: דת'-פאנק מהיר כאוטי ורוקנרולי לאללה, ייצוג מכבד מאוד לשיקגו, עיר שתמיד נתנה ייצוא מעולה לפאנק רוק.

    Rashomon - Demo

    טברסקי: ראשומון מוושינגטון די סי מנגנים הארדקור פאנק מהיר וחסר עקבות עם סולן ממוצא יפני ששר בשפת האם שלו, עצבניים כמו אחרוני החיילים של הצבא היפני שלא שמעו על כניעת האימפריה.

    Haram - When You Have Won, You Have Lost

    אלזרדל: אחת מהלהקות המדוברות השנה, הרבה בגלל הליריקה שברובה בשפה הערבית וסולן ממוצא לבנוני. חראם מנגנים הארדקור אולדסקול פשוט וכועס, ובניו יורק כנראה לא צריך יותר מכעס עם קצת שטיק (ע"ע G.L.O.S.S).

    Wiccans - Sailing A Crazy Ship

    טברסקי: השילוב הזה של ריפים רוקנרוליים בפנטטוני להארדקור מגעיל עובד טוב אצל הוויקאנס, עכשיו תוסיפו לזה שירים במהירות הבזק וקיבלתם אלבום הארדקור שלא עוצר.

    Lumpy And The Dumpers - Those Pickled Fuckers

    אלזרדל: אלבום שני, משולח כל רסן ממש כמו קודמו של עוד אחד מהשמות הכי בולטים ומדוברים בהארדקור פאנק האמריקאי. לאמפי עושים את זה כבד, ללא גבולות של שירה/נגינה, משלבים אלמנטים שונים בתוך כל הביצה הזאת שהם מטביעים אותנו בתוכה.

    הוצאה נוספת של שירים שטרם שוחררו:

    Zaga Zaga - Zaga Zaga

    אלזרדל: אלבום בכורה להרכב הפוסט-הארדקור המצטיין של הסצנה המקומית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב), שירים דינאמיים, חלוקת קולות וריפים, מדובר באחד האלבומים המעניינים שיצאו כאן בזמן האחרון.

    מתרוממות - מתרוממות

    אלזרדל: חבורה של ילדים/ות שהגיעו משום מקום והחזירו את הפוליטיקה לפאנק המקומי, אחרי שנים של היעדרות. מודעות פוליטית, מודעות ג'נדרית (כפי שמשתמע משם הלהקה), והרבה מאוד חוצפה חיובית.

    Los Kikes - Los Kikes

    אלזרדל: השנה הבלתי יאומן קרה והיהודונים הוציאו אי פי עם מוזיקה לגמרי חדשה על 7'', רגע לפני שהאלבום האדיר שלהם מ-2006 מקבל את הכבוד הראוי לו ויוצא לראשונה על ויניל. האי פי הזה מתחרה בלי שום רגשי נחיתות מול כל אריות ההארדקור שהושמעו בחלק הראשון של התוכנית.

    Delfin - Long Aquatic Vacation Alone

    אלזרדל: הרכב צד של חברי סווטשופ בויז, אוריונז ועוד מליון להקות אחרות, גאראג' פאנק פרוע ותת מימי, בין רוקנרול לנונסנס מוחלט.

    Mondo Gecko - Sick, Twisted, Psycho, Deranged

    אלזרדל: אחרי עשור של פעילות שכלל גם הופעה בפסטיבלים הכי גדולים למוזיקה כבדה ומהירה באירופה, זוהי שירת הברבור של מונדו גקו. האלבום האחרון, ואם לסיים, אז לסיים ככה. יצירת מופת.

    Kids Insane - Cluster

    אלזרדל: אחת מהלהקות המובילות בסצנה המקומית בשנים האחרונות, עם עבודה בלתי פוסקת גם מבחינה חברתית/קהילתית, וטורים בלתי פוסקים בחו"ל. זה האלבום המלא השני שלהם והוא מכסח, כפי שרק ניתן לצפות מהלהקה הזאת.

    Dust - My World

    טברסקי: ההרכב הישראלי שמכניס להארדקור מנה הגונה של רוקנרול, סטונר ומרכיב מאוד חשוב במוזיקה באשר היא: גרוב. המון גרוב עם דאסט ואחת מלהקות הלייב שיותר כיף לראות.

    Diekvar - EP

    טברסקי: אחד מהריליסים היותר מפציצים השנה. דיכבר החיפאים מנגנים במהירות שיא שירים על ייאוש, שנאה ולחיות בעולם בינוני במקרה הטוב. זה אגרסיבי, זה בעברית וזו דוגמה לשימוש נכון בשני סולנים.

    אקסקלוסיבי למאזין! שירים חדשים של Ghost Spell ואלמונים מתים מאלבומים שיצאו ב-2018

    Ghost Spell - Tzz - פאנק רוקנרולי של רוחות רפאים.

    אלמונים מתים - אמא רוסיה - הארדקור פאנק נבזי ולא יציב בעברית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב).

    לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

    AxeRash - Head VS Wall

    טברסקי: מה כבר אפשר לעשות בשוודיה? הארדקור פאנק עצבני שמרגיש כמו לדפוק את הראש בקיר. להקה עם סולנית שנשמעת כמו נחש מרושע

    Big Heet - On A Wire

    טברסקי: אלבום השנה מבחינתי. השילוב הכי נכון של הארדקור פאנק ופוסט-הארדקור יצירתי ומתוחכם מבלי לאבד טיפה מהכעס והאותנטיות.

  • Cory Henry and the Funk Apostels בבארבי: לשקשק את מה שאמא נתנה לנו

    צילום: צופית ברבי

    הנה ניסוי: קחו מוזיקאי שאתם מכירים רק מקטע מסוים של להקה אחת, תתעלמו לגמרי מקריירת הסולו שלו, ולכו להופעה - ככה, בלי להכיר כלום. זה מה שקרה לי עם קורי הנרי, הקלידן של Snarkey Puppy, שבקטע מתוך סשן שלהם פשוט המיס לאחד הקלידנים את הפנים - במובן הכי מילולי שיש. כן, שמעתי עוד כמה שירים של Snarkey, אבל אף אחד מהם לא תפס אותי כמו "Lingus", ואותו סולו של הנרי. קראתי לזה ניסוי, בתכלס זו רשלנות.

    הנרי היה אמש הבחור הכי מגניב בבארבי עם בלינג, שיער שזור בראסטות אדומות קצרות, טי-שירט שחורה עם כיס קטן (אליו נכנס הבלינג תוך כדי ההופעה) ומשקפי שמש עגולים. הקהל סגר עליו מכל הכיוונים, מתגודד בהתלהבות מוקדמת ונמרצת. אחרי נאום קצר בו הנרי הכריז על פתיחת מסע הצלב של שליחי הפ'אנק, הם התחילו לנגן. והפ'אנק שלט. הבס שמן, הסנייר חד וקריספי, הגיטרה ריצדה בגבוהים סטייל נייל רוג'רס, והנרי, יחד עם שתי זמרות הליווי, דרש בססמאות לשקשק את מה שאמא נתנה לנו. הנרי הוא לא רק קלידן וירטואוז, אלא גם שואו-מן מיומן וזמר עם יכולות ווקאליות שמשלבות את הצרחה של ג'יימס בראון, ההסתלסלות של סטיבי וונדר ולעתים גם הרגישות של ביל וית'רס.

    צילום: צופית ברבי

    קורי הנרי: הבחור הכי מגניב בבארבי. צילום: צופית ברבי

    ככל שההופעה התקדמה היה ברור שלהנרי יש טריק: הוא משתמש בשירת המילים כקנבס לקצב ולמנגינה. לקחו לי שניים או שלושה שירים להבין שבין אם השליחים מנגנים ג'אז, פ'אנק, סול או R&B, הכל יושב על המבנה הרפטטיבי של הגוספל, שחוגג את אותן שורות מחדש בווריאציות ריתמיות ומלודיות. שורות כמו "life will find a way", "keep on rolling" ו-"why don't you shake your behind" יצרו שרשרת בלתי נפסקת של מה שמרגיש בכתיבת הסיקור כמו קלישאות, אבל בזמן ההופעה היו זורמות, מלהיבות, מפתות.

    ועם כל זה, הדינמיקה בין הנגנים והתקשורת שלהם עם הקהל היא זאת שהפכה את ההופעה למשהו בין אורגיה המונית לחוויה רוחנית. לכל אחד מהם היתה אפשרות לקחת את עצמו הכי רחוק שאפשר לחלל, והאחרים נתנו לעצמם להיות מופתעים, לצחוק עד דמעות, לשבת על הרצפה ולשתות בירה, או לקחת את ההתחרעות של הקודם למקום גבוה יותר. הכל פתוח, כל שניה מחדש. גם הנרי לקח את זה מאוד רחוק כשהוא עלה כל כך גבוה עם אחת מהסתלסלויות וונדר שלו עד שהפתיע את עצמו ואת אחת מזמרות הליווי. הוא היה חייב לקחת שנייה, ללכת לאחורי הבמה, להתאפס על עצמו ולחזור מחויך, עם מבט של מי שעדיין מנסה להבין מה קרה לו.

    הלהקה ירדה מהבמה אחרי גרסה ארוכה מאוד וקשורה רק מעט למקור ל-"Rolling on the River" של Creedence Clearwater Revival, כשהנרי צועק עלינו להמשיך להתגלגל. וככה הקהל עשה וביקש עוד במחיאות כפיים למרות שהאור כבר נדלק. ואז קבוצה מגובשת בקדמת הבמה החלה לשיר ניגון סווינגי חוזר לשיר "נה נה נה נה", ועוד הצטרפו עד שכל הבארבי רעם. להנרי והלהקה לא נותר אלא לעלות לנגן את אחד השירים היותר שמחים ששמעתי והקהל המשיך בתעופה. שני גברים עם כיפות סרוגות איבדו את עצמם לריקוד, הראסטות של יוסי פיין קיפצו מצד לצד לידי וחולצת משבצות אחת התעופפה לאוויר קרוב לבמה. בשביל היציאה הארוך מהבארבי אפשר היה לשמוע את כולם מתמוגגים, מנסים לנסח במילים את מה שעברו בשעתיים האחרונות: "מה זה היה?"; "אחי, שנים שלא הייתי בכזאת הופעה"; "על מה הוא ניגן שנשמע כמו גיטרה?". אין מה לומר, הניסוי הצליח, הרשלנות השתלמה.

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

    צילום: צופית ברבי

  • אינטרו 52: מתרוממות - הארדקור-אנרכו-קוויר-אולדסקול פאנק

    צילם: דוד "דו דו" רוזן

    יש בארץ סצנת פאנק חיה ויורקת. הלהקות מנגנות ממש טייט ומקליטות הרבה מוזיקה ויוצאות לטורים בחו"ל, אבל יש בעיה: הליריקה לרוב באנגלית ולא באמת נוגעת ברפש שקורה פה בארץ. זה למה לשמוע כמו להקה כמו מתרוממות נשמע כל כך נכון. מתרוממות עושות הארדקור פאנק מהיר ופוליטי בעברית, ולמרות שאני לא שומע הרבה מוזיקה בז'אנר, ברור לי שהלהקה מרימה את הדגל שלה ממש גבוה ובגאווה, וזה אולי סימן אזהרה לקראת צונמי של פאנק חדש שיציף את חופינו. בינתיים, בואו נכיר אותן.

    1. מי חברי הלהקה?

    מתי "זעם ושנאה צעקות" יניקוב (ערב רב) , עדי "ספה" (דף צ׳ונקי) , בנג׳י "אקורדים יפים" (אלמונים מתים) ועונג "חנוכה" אקרלינג (האיום הדמוגרפי).

    2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

    אנחנו מדרום תל אביב ורחובות. נפגשנו בהופעות ודרך חברים. מתי ועונג טבחים ועובדים באותו מקום. למתי ובנג׳י הייתה מחשבה לעשות להקת קוויר-קור אבל זה אף פעם לא יצא לפועל עד שעונג ומתי החליטו לגרום לזה לקרות בזמן שהם מקפיצים ירקות במחבת ומקבלים כוויות מתנור.

    3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

    הארדקור-אנרכו-קוויר-אולדסקול פאנק. פרובוקציה.

    4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

    "מתרוממים" זאת מילה שנוער להטב"קי שומע הרבה במדינה, לרוב כמובן בתור מילת גנאי. חשבנו שזה שם מגניב ללהקה. בסופו של דבר אנחנו רוצות לשיר על חוויות אמיתיות של אנשים לא סטרייטים בחברה שלנו, וזה מה שאנחנו חווינו וחווים ביום יום.

    5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

    ליצור תרבות פוליטית ולא סצנה מוזיקלית. לדבר על דברים חשובים. לגרום לאנשים לחשוב.

    עונג: אנחנו רואים שהדרך הקלה להתמודד עם כל הבעיות שלנו היא פשוט להתכחש למה שקורה ביום יום ולהתעלם מהצרות ופשוט לשקוע לאדישות. אנחנו לא רוצים להיות עוד להקה ששרה על מכוניות, לאכול במסעדות יקרות או לעשן ג'וינטים עם אנשים חשובים. אנחנו רוצים ליצור גם תרבות פוליטית שתגרום לאנשים לרצות לשנות דברים ולדבר על נושאים חשובים ולהעלות את המודעות לגבי הנושאים הללו.

    6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

    מתי בדיוק קנה פטיפון. עונג מבשל חומוס ובירה. עדי מטילה כישופים ברחבי הארץ ולגבי בנג'י אנחנו לא ממש יודעים.

    7. ממה אתם מושפעים?

    עונג: אנחנו מושפעים בעיקר מלהקות הארדקור פאנק משנות השמונים שמנגנות מטורף לגמרי (Minor Threat, Circle Jerks, MDC, RKL, SSD) ומהרבה להקות בז'אנר הזה של הפאנק מפעם ומהיום.

    מתי: הארדקור פאנק אמריקאי (הלהקות שעונג הזכיר הן זהב ובסיס מחייב מבחינתי לכל מי שניגש לז'אנר הזה), אנרכו פאנק בריטי (Crass, Conflict, Flux of Pink Indians, Subhumns, Aus Rotten), וכמובן דברים ממש טובים שקרו כאן בארץ: נכי נאצה, דיר יאסין, סמרטוט כחול לבן, נקמת עוללים.

    עדי: מהסרט "Live Freaky Die Freaky".

    8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

    בנג'י: Naked City - Torture Garden

    עונג: Bad Religion - No Control

    מתי: Minor Threat - Out of Step

    עדי: The True Story of Abner Jay

    9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

    הצל - "לא שם זין".

    10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

    G.L.O.S.S, להקה מדהימה של נשים טרנסיות, זעם על החברה לפרצוף.

    11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

    מרגישים שעוד לפני שהתחלנו קיבלנו מלא תמיכה ופרגון, אנשים היו ממש צמאים למוזיקה פוליטית בעברית וזה באמת באמת לא מובן מאליו לדבר על נושאים "כבדים" באקלים החברתי שיש לנו כאן במדינה. אז קודם תודה לכולן. ריגשתם. תקימו עוד להקות, אל תפחדו לדבר ולהרים את הקול על נושאים חשובים, ותפעלו! תקימו קבוצות, תצטרפו ליוזמות קיימות, רק אל תהיו אדישים לגבי דברים שקורים. כל עוד יש כיבוש, בעלי חיים נרצחים, האקולוגיה נהרסת, יש פטריארכיה ותרבות אונס ומיליונים שחיים בארונות של חברה הומופובית - יש מה לעשות בקשר לזה.

  • Eagulls בראיון: "רצינו שם שהוא נונסנס מוחלט"

    בזמן האחרון בריטניה מדשדשת מאחורי אמריקה, קנדה ואוסטרליה בכל מה שקשור למוזיקה חדשה. זה נשמע לי כאילו שיוצאים משם הרבה דברים נחמדים אך גנריים, שאף אחד בממלכה המאוחדת לא מרים את הראש וצועק על הממלכה המאוחדת כמו שצעקו פעם. ואז שמעתי את "Coffin", קטע פאנקיסטי ממכר עם סולן שצווח במבטא בריטי כאילו שהוא עושה קריוקי של אחד משירי ה-Sex Pistols. הסתבר שזה הרכב מהעיר לידס בצפון אנגליה בעל השם המבלבל Eagulls.

    אלבום הבכורה של היגאלז יצא על שם הלהקה. הם התגלו כהרכב פאנק-רוק בריטי שיודע לעשות שירי פופ קצביים עמוסים בריפים קליטים וליריקה דיכאונית, והכל בסאונד אייטיזי. זה אחד מהאלבומים היחידים מהשנים האחרונות שאני נהנה לחזור אליו, אלבום שהצליח ליצור מוזיקה על זמנית עם אצבע משולשת לתקופה הזמנית שלנו. האלבום השני של היגאלז, "Ullages" (סיכול אותיות של שם הלהקה וגם כמות הנוזלים האובדת מהתאיידות או נזילה במכל), לקח תפנית לשירים יותר אטיים ורחבים. סולן ההרכב George Mitchell התחיל לשיר יותר מלצווח, הדיסטורשנים הונמכו, ואפילו שהלהקה שונאת את התווית "פוסט-פאנק", הכיוון החדש לקח אותם למחוזות של הרכבים כמו Echo & The Bunnymen ו-Talk Talk והראה שהם לא להקה של טריק אחד.

    בשבוע הבא היגאלז ינחתו בארץ ויביאו את הסאונד הבריטי שלהם לתאטרון תמונע ב-13.2. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח בטלפון עם סולן ההרכב ג'ורג' מיטשל ולברר מה קרה לו בסין והודו, איך הוא עבד על השירה שלו ועל תקריות מוזרות בגלל שם הלהקה.

    איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני שהתקשרתי?

    אני על המיטה בחדר שלי ואני מצייר.

    אדיר, מה אתה מצייר?

    איש קירח, עם כובע מצחיק ווסט.

    ראיתי שהיתה לכם בדיוק הופעה עם The Fall בליברפול. איך היתה החוויה הזו, והאם יצא לך להיפגש עם Mark E. Smith (סולן הפול -ע"ש)?

    הממ, ובכן, זה היה היום די משעמם. אבל כן, ההופעה היתה טובה, ולא, לא יצא לי לדבר עם מארק. גם אם היתה לי את ההזדמנות הייתי נמנע ממנו כי הוא פשוט קצת משוגע, פשוט קצת מוזר, אז לא הייתי באמת רוצה לדבר איתו.

    ראיתי שהייתם בסיבוב הופעות גדול באסיה ושהופעתם בהודו וסין. האם זה מרגיש אחרת לעשות את ההופעות האלה לעומת המקומות הרגילים באירופה?

    כן, זה היה די שונה, אבל כשאתה מגיע לאולם הופעות נורמלי, אז הכל פשוט אותו הדבר: יש את הבמה הרגילה עם סטנד למיקרופון וזה הכל - כל מקום אותו הדבר כשאתה עומד על הבמה. אבל מחוץ לאולם, כן, זה היה שונה לגמרי, זה מאוד פותח את הראש לראות מקומות כמו סין והודו שהרבה אנשים, הרבה אנשים בריטיים, לא רואים את החלק הזה של העולם. אז כן, זה פתח את הראש וזה היה מעולה.

    האם הקהלים שם מתנהגים באיזושהי צורה מוזרה? אני יודע שביפן למשל קהלים מתנהגים אחרת מהנורמה שאנחנו רגילים אליה במערב.

    כן. בסין הקהל מאוד מאופק. הם לא אוהבים לקפוץ יותר מדי, הם מאוד מנומסים, כאילו שהם… אני לא יודע, הכל פשוט מוזר. אבל הם מאוד נהנו מזה. והודו, ניגנו שם בפסטיבל בהודו וזה היה די מצחיק. אני חושב כשהתחלנו לנגן אנשים פשוט לא ידעו מה לחשוב, אני חושב שבטח הפחדנו אותם או משהו כזה (מצחקק).

    איזה עוד להקות ניגנו בפסטיבל הזה? הם הייתם הלהקה היחידה שעשתה משהו פאנק/רוקי שכזה?

    כן, היינו הלהקה היחידה מהסוג שלנו שם, ושאר הלהקות די היו להקות רוק מיינסטרימיות, ואני חושב שהם התקשו עם מה שאנחנו עשינו. באותו הזמן זה היה מעולה. כלומר, אחרי ההופעה היו די הרבה אנשים שבאו אלינו ואמרו שזה היה מעולה ושהם ממש נהנו מזה ושלא יוצא להם לראות מוזיקה כזו יותר מדי. זו היתה הזדמנות טובה.

    אולי עשיתם היכרות למוזיקה כזו לחלק מהאנשים שם, אולי הם מעולם לא שמעו דבר כזה.

    כן, אי אפשר לדעת - יכול להיות שיש הודי שמתחיל להקת פאנק בזה הרגע.

    כן, זה יכול להיות מגניב! אתה יודע, אני עוקב אחרי יגאלז אפילו לפני אלבום הבכורה, וזה נראה שהלהקה הולכת וגדלה: אתם בסיבובי הופעות גדולים יותר, הופעתם אצל דיוויד לטרמן, קיבלתם פרס מה-NME (עבור הקליפ "Nerve Endings" -ע"ש). בתור חובב מוזיקה בטח היה לך רעיון איך זה מרגיש להיות בלהקה שנמצאת בתנופה כזו. אבל איך המציאות היום יומית לעומת מה שציפית?

    אף פעם לא ידעתי למה לצפות בכל מקרה, כי אני לא בן אדם פנטי. כשגדלתי לא באמת חשבתי, אה, יום אחד אני רוצה להיות בלהקת רוק גדולה! פשוט התגלגלתי לתוך זה. אבל כן, המציאות של זה, היא לא מה שזה נראה לרוב האנשים. אני חושב שרוב האנשים חושבים שאנחנו מטיילים בעולם ואז פשוט קופצים על הבמה ומנגנים, ושאנחנו חיים בצורה ראוותנית. אבל בכנות, זה לא באמת ככה. יש הרבה עבודה קשה שמושקעת בזה, וזה יכול להיות מלא בסטרס, וכן, זה גובה מחיר מהמוח, בהחלט.

    אני מכיר אותך רק דרך המוזיקה, אבל נראה שאתה בן אדם יותר מופנם, שאולי אתה צריך יותר ספייס או זמן כדי להירגע. אז איך אתה מתמודד עם זה כשאתה בדרכים ותקוע עם כמה חבר'ה ואומרים לך מה לעשות ולאן ללכת?

    כן, אני חושב שאני פשוט נאחז בבקבוק יין (מצחקק).

    בוא נדבר קצת על "Ullages". שמתי לב שסגנון השירה שלך מאוד התרחב באלבום לעומת האלבום הראשון שבו היתה לך הגשה יותר פאנקיסטית. איך עבדת על הקולות שלך בשביל האלבום הזה?

    אני חושב שזו היתה התקדמות מאוד טבעית. באלבום הראשון אף פעם לא באמת עשיתי סיבובי הופעות כמו שצריך ורק צרחתי כל הזמן, וברור שאם אתה צורח יותר מדי אתה מאבד את הקול שלך, אז סוג של למדתי איך לשיר במובן מסוים במקום פשוט לנבוח את הליריקה ולאבד את הקול שלי בכל פעם מחדש. אז כשזה הגיע לאלבום השני כתבתי הרבה יותר מלודיות ושירים אטיים שיש בהם יותר מרחב למלודיות הווקליות, זה פשוט קרה באופן טבעי. כלומר, בפעם הראשונות ששרתי, לא אשקר, הייתי עצבני ודאגתי אם אני נשמע טוב כשאני עושה את זה. זה פשוט קרה באופן טבעי ועכשיו אני מעדיף לשיר ככה.

    אז עכשיו אתה שר את השירים מהאלבום הראשון באופן אחר?

    לא, כלומר, למאזין הממוצע זה לא נשמע כאילו שאני שר אחרת, אבל היום אני שר יותר מאשר נובח, זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב.

    כשקראתי ראיונות שלך הזכרת ש-Suede היתה אחת מההשפעות על האלבום הזה. באיזה אופן הם השפיעו עליך, והאם הם השפיעו גם על הקולות?

    כן, היינו ממש בני מזל שהם ביקשו מאיתנו לחמם אותם ב-Royal Albert Hall בלונדון, וכולנו היינו מעריצים של סווייד מאז שהיינו צעירים. ניגנו איתם בהופעה והתחלנו להקשיב להם הרבה יותר, בסביבות האלבום השני שלנו. למעשה דיברנו על זה שההתקדמות הטבעית שלנו, בתור להקה, נראית כמו הצורה שבה הם כתבו מוזיקה, אז באופן טבעי הסתכלנו עליהם כמקור להשראה. אבל מבחינת השירה, לא יודע, אני לא יכול להתחרות עם הקולות של Bret Anderson (סולן סווייד -ע"ש), אז לא היה שום אופן שבו הוא יכול להיות השראה לקולות שלי, אבל זה היה מאמץ טבעי עם הקולות שלי.

    נראה שאמנות חזותית משפיעה עליך, ואני חושב שיש לך תואר באמנות, נכון?

    כן, כן.

    מאוד אהבתי את העטיפות של האלבומים שלכם. איך עשיתם את העטיפה של "Ullages"? מדוע שמתם שם את המעין דחליל הזה?

    התמונה שהשתמשנו בה בשביל האלבום והסינגל שהוצאנו נעשתה על ידי צלם בשם Peter Mitchell - שום קשר אלי. אבל הוא צלם מקומי, אמן. ובכן, אני חושב שהוא בשנות השבעים שלו היום, והוא מקדיש את החיים שלו לשגרה שלו ולצורה שבה הוא מצלם תמונות, והוא מצלם המון תמונות בלידס ובאזור. היתה לו תערוכה וראיתי את העבודות שלו, ומיד התחברתי לזה ופשוט חשבתי שזה יהיה מושלם בשביל הלהקה והאסתטיקה שלנו. אז שאלתי אותו אם נוכל להשתמש בתמונות שלו בעטיפות שלנו, ושאלתי אותו ממש בצורה ביישנית, כי חשבתי שהוא יגיד לא או פשוט יצחק עלי, והוא אמר מיד כן, כמובן! הוא נתן לנו לרוץ עם זה ולעשות את מה שאנחנו רוצים עם האמנות שלו, וזו היתה ברכה, זה היה ממש טוב. הוא צלם מאוד מוכר עבור צלמים. אני לא חושב שעבור אאוטסיידרים הרבה אנשים מכירים אותו, אבל הוא השראה עצומה לחלק מהצלמים באנגליה, באמת. כן, זה כבוד שהיצירה שלו נמצאת על האלבום שלנו.

    מה לגבי היצירה המסוימת הזו משך את תשומת הלב שלך?

    הממ, מאוד אהבתי את האופן שבו אתה כמעט יכול לזהות שזה בריטי במובן מסוים… ובכן, אני לא יודע אם בריטי, זה פשוט… לא יודע, זה מאוד מתאים למוזיקה שלנו, ולצורה שבה זה מייצג עגמומיות ובלאי, ולראות יופי באופל, נראה לי. וזה סוג האמנות שאני מאוד נמשך אליו. כן, אני אוהב את זה.

    כן, אני מניח שיש שם נוכחות אנושית בתמונה, אבל למעשה זה גם ריק, כי אין שם באמת אף אחד, סוג של ניגוד. אולי התחברת לזה?

    כן, זו אחת מהסיבות שמאוד נמשכתי לזה, כי יש לזה תכונות של בן אדם, אבל למעשה זה לא אנושי. כן, זה ריקני, וזה עגמומי, זה מאוד מיושן ופשוט נראה… לא יודע, זה פשוט מתאים למה שאנחנו יוצרים, זה הולך ביחד ואני מאוד אוהב את זה.

    האם הוא גם צילם את התמונה באלבום הראשון, או שזה היה מישהו אחר?

    זה היה מישהו אחר, חברינו Andy Jones. למעשה הוא צילם את התמונה הראשונה ליצירה הראשונה ששחררנו אי פעם, ובמקור אמרנו שרצינו שהוא יצלם את כל התמונות, אבל הפעם הוא לא יכל לעשות את זה. אבל כן, העטיפה הראשונה, כן, זה היה פשוט מזל מאוד מאוד גדול שהצלחנו למצוא את הסיטואציה הזו עם המכונית השרופה ברחוב.

    גם זה צולם בלידס?

    זה היה בשפילד.

    אם כבר מדברים על האלבום הראשון, אחד מהשירים האהובים עלי הוא "Tough Luck", אבל לא הצלחתי לפענח את הליריקה עם שורות כמו "No arms, no hands, no legs, no feet, no space for toes". תוכל לספר לי על מה השיר?

    כן. כתבתי פואמה על, ובכן, זה היה פשוט על תרופה בשם Thalidomide. אני לא בטוח אם אתה מכיר את זה, אבל זה היה סם שהשתמשו בו אחרי המלחמה כדי למנוע בחילות בוקר עבור נשים בהריון, אבל הוא השפיע על הילדים שנולדו, כך שהיו אנשים שנולדו בלי גפיים, בלי בהונות, בלי ידיים וסבי הושפע מזה. השיר אומר, תחשבו על הפעולות שלכם, במובן מסוים, אל תעשו פשוט את מה שאומרים לכם לעשות, כי זה יוכל להסתיים עם ילד שאיבד את הגפיים שלו כי הרופא אמר לכם לקחת את התרופה הזו. אז, כן, כמו שאומרים "touch wood", אבל אז "tough luck" כי לקחת סיכון שהשפיע על חייו של מישהו אחר.

    זה כבד, במיוחד בהתחשב בכך שחיברתם את זה למוזיקה מאוד קצבית.

    כן, זה בערך התהליך בלהקה שלנו. אנחנו נוטים לכתוב דברים קליטים, במובן של מלודיות פופ ורגשות, אבל הנושא הוא תמיד די אפל.

    יש לי שאלה די טיפשית, אבל אני חייב לשאול. בטח שמעת כבר מיליון פעם ששם הלהקה שלכם יגאלז יכול להיות בקלות מבולבל עם השם של הלהקה המפורסמת ההיא מלוס אנג'לס. האם היו כל מיני בלבולים מוזרים בגלל זה?

    כן, כן. כשהיינו בתכנית של דיוויד לטרמן, היתה שם למעשה אישה, אמא ובתה שבאו לתכנית כי הם חשבו שהאיגלס מופיעים. תזכור שחלק מהם כבר מתים או זקנים מדי מכדי לעלות לבמה, זה היה לגמרי קורע שהיא חשבה ככה. והיה לנו מעריץ ענק של האיגלס שעקב אחרינו בטור ועשה לייק לכל פוסט שפרסמנו. כן, אני לא יודע, זה חלק מהעונג בשם שלנו. אבל זה לא המשמעות שלו, פשוט רצינו שם שהוא נונסנס מוחלט, לא היתה לזה שום משמעות אבל עכשיו יש לזה לאנשים מסוימים.

    מה התכניות שלכם לעתיד הקרוב בתור להקה?

    יש לנו כמה הופעות בצרפת השבוע, אז אנחנו באים לתל אביב, ואז אנחנו מתכננים לעשות הפסקה כדי לכתוב קצת ובתקווה לגבש מלא שירים ואז להקליט עוד אלבום.

    מעולה! יש לך רעיונות איך הוא ישמע, או שאתה בא לאולפן לגמרי בראש פתוח?

    בדרך כלל אנחנו פשוט שמים את עצמנו בתוך חדר, ודופקים את הראש ביחד עד שאנחנו הורגים אחד את השני או מתחילים לבכות, ואז משהו יוצא מזה! (מצחקק).

  • פוסט אורח: סיכום 2016 של בן טברסקי בפאנק ובדברים דומים

    אפשר בכיף לומר ש-2016 היתה שנה מזעזעת בכל מובן אפשרי. אז הנה האלבומים שעשו לי את השנה:

    Absolute Power - Absolute Power

    הארדקור פאנק מהיר וכועס שלא משאיר סיכוי לשום דבר. אלבום הבכורה של הלהקה יצא בלייבל ההארדקור Youth Attack של מארק מקוי מתהילת צ'ארלס ברונסון. האלבום הזה הוא סופה של ריפים מהירים, שינויי קצב תכופים (מהר, מהר יותר, איטי וכבד, ממש מהר) ושירים קצרים וכועסים. 16 שירים בפחות מ20 דקות.

    G.L.O.S.S - Trans Day Of Revengs EP

    היה הרבה הייפ על גלוס, יש שיאמרו שבצדק, ויש שיאמרו שזאת היתה להקת גימיק ותו לא. אני התאהבתי בהם מהשמיעה הראשונה של דמו הבכורה ב-2015. הם עושים הארדקור פאנק שמצד אחד גנרי, אבל מצד שני כועס וכנה להחריד. אני האמנתי לכל מילה ולכל תו שיצאה מהלהקה הזאת, ולכן לא האמנתי שהאי פי שיצא השנה (וגם האי פי האחרון, הלהקה הספיקה ליצור כותרות ולהתפרק) יוכל להתעלות על מקודמו, אבל הוא התעלה עם שירים מהירים יותר וכועסים יותר שפשוט גורמים לדם לרתוח בעורקים ולרצות לשבור את כל מה שמדכא בעולם הזה

    Youth Avoiders - Spare Parts EP

    יות' אבוידרז הצרפתים הוציאו ב-2013 את אלבום הבכורה שלהם שלא יצא לי מהמוח זמן רב, שירי פאנק מלודיים, רוקנרוליים, מהירים וקליטים להחריד. האי פי הזה לוקח את כל מה שהיה טוב באלבום הבכורה של יות' אבוידרז רמה אחת קדימה, הביצוע הדוק יותר, השירים מהירים יותר והכל מלודי וחכם. עבודת גיטרות שמשלבת את הסאונד וההרגשה של גיטרות רוקנרול אל האגרסיה והמהירות של הפאנק.

    Rixe - Les Narf A Vif EP

    ריקס, להקה נוספת מצרפת לוקחת את הפאנק האנגלי של סוף שנות השבעים/תחילת שנות השמונים ומכניסה לזה את ההרגשה של להיות צרפתי מעמד הפועלים ששותה יין זול מקרטון עם החברים בסוף יום העבודה ושופך את כל הרעל שלו על החיים. פאנק בגובה העיניים ובצרפתית, אומנם וורקינג קלאס, אבל קלאס.

    Blood Pressure - Need To Control

    תמיד כשיש בלהקת הארדקור בחור שנראה כמו טכנאי מחשבים, או מורה פרטי למתמטיקה, אז סביר להניח שהלהקה הזאת הולכת לכסח. אלבום הבכורה של בלוד פרשר הוא כזה, מרביץ ולא מרחם מהשיר הראשון עד לשיר האחרון. עם סולן חנון שנשמע כאילו הוא הולך לאכול אותך ולהקה שנשמעת כמו טלפון בהול לטיפול נמרץ. ניד טו קונטרול מעלה את לחץ הדם של המאזין לרמה גבוהה למדי. עשרה שירים ברבע שעה ואז ריפיט.

    Vaaska - Futuro Primitivo EP

    ואסקה הם להקת די ביט הארדקור פאנק מטונפת מאוסטין טקסס ששרים בספרדית. מספיק לשמוע את הסולן צועק את שמות השירים במבטא ספרדי כבד בשביל להישאב לאי פי הזה ולהתחיל לרקוד פוגו בחדר שלך ולשבור את התמונה הממוסגרת שלך מהגן כשהיית בן 5. עשו טובה, בשיר הראשון תעבירו ישר ל-1:19 ותשמעו את הסולן צועק "Furturo Primitivo!", או לחילופין תתחילו משיר 4 ותשמעו את הסולן צועק "Histeria!". אני יכול להעיד על עצמי שאני כן נכנסתי להיסטריה.

    Uranium Club - All Of Them Naturals

    האלבום הזה נשמע כאילו לקחו כמה סטודנטים לאמנות, העמידו מולם את הערך המילוני של רוקנרול, ואמרו להם לעשות עם זה מה שהם רוצים, ולעשות את זה פאנק. אין ספק שמדובר באלבום שנון וחד מצד אחד יש שיר כמו "The Lottery" שנשמע כמו ויכוח של בנאדם בינו לבין עצמו כשהמוח שלו הוא בעצם מגבר פנדר טווין ריברב. מצד שני יש קטע אינסטרומנטלי כמו "Who Made The Man?" שנשמע כמו פסקול סרף של צוללת הטובעת לאיטה בתחתית האוקיינוס.

    Dangers - The Bend In The Break

    האלבום הזה הוא מעין תשובה אוטומטית לכל הספקנים שמשום מה חושבים שאין כבר מה לחדש בהארדקור. זה כלום עבור דיינג'רז מלוס אנג'לס שהחל מאלבום הבכורה שלהם מ-2007 סומנו כאחת מהלהקות היותר יצירתיות, חכמות, ועצבניות בהארדקור האמריקאי. עם הריליס הנוכחי דיינג'רז ממשיכים לחדש בהארדקור שלהם. מצד אחד יש שירי הארדקור מהירים ועצבניים להחריד כמו "Those Sad Pelbes Down Below" המהיר והאפל בעל הברייקים הרבים, דרך "Loose Cigarettes",על תקן השיר שאמור לקרוע למאזין את הלב בלי שום דרך להתגבר עליו - חמש דקות של מלנכוליה ועצבות - ועד לשיר כמו "Softer Science" עם הבייס ליין והמקצב המרקידים והקלידים המתפרצים בפזמון. כל זה מעביר אותנו מעין מסע מטלטל באלבום הארדקור צבעוני שנוגע בכל רגש ובכל נקודה בגוף. הארדקור.

    ויש גם קליפ!

    Death Index - Death Index

    נמאס לי מלהקות פוסט פאנק עכשוויות, בעיקר בגלל שאף אחת מהן לא מראה שום מאמץ להסתיר את העובדה שהן נשמעות אך ורק כמו ג'וי דיוויז'ן. למעשה זה גרם לי לסלוד אפילו מג'וי דיוויז'ן. ואז דת' אינדקס הגיעו ועשו פוסט פאנק ש-לא-נשמע כמו ג'וי דיוויז'ן, אבל כן נשמע אחרת ואף מהיר! גם Doom and gloom וגם פוגו, חי נפשי!

    ויש גם קליפ!

    Joliette - Ataxico

    ג'וליאט הם רביעייה מפואבלה מקסיקו שמנגנים פוסט הארדקור כועס חזק ועצבני בספרדית. באלבומם הנוכחי יש שבעה שירים על חצי שעה כשכל שיר הוא אתגר בפני עצמו עם שינויי משקל רבים, שינוי טמפו רבים ואינספור ריפים. ג'וליאט מצליחים להיות וירטואוזים מבלי לאבד טיפה מהכעס העצום במוזיקה שלהם. אני לא יודע מילה בספרדית, אבל אני יכול להעיד שאין פה רחמים.

    ויש גם קליפ!

    Super Unison - Auto

    סופר יוניסון ממשיכים את דרכם של להקות פוסט הארדקור נוסח Drive Like Jehu ו-Jawbox ועושים את זה אפילו טוב יותר. אם מישהו היה מבקש ממני המלצה לפוסט הארדקור או לחילופין לתת לו מה ההגדרה לפוסט הארדקור (דבר שלא קורה אף פעם) הייתי מפנה אותו לאלבום הזה.

    ויש גם קליפ!

    Head Wound City - A New Wave Of Violance

    לאחר אי פי אחד בלבד שיצא ב-2005 והופעה אחת בלבד באותה שנה שהאי פי יצא, הסופרגרופ של הפוסט הארדקור המורכב מאנשים מ-The Locust, The Blood Brothers, ו-The Yeah Yeah Yeahs החליטו להתאחד ב-2014 ולהקליט אלבום חדש שנשמע כמו הארדקור פאנק משנת 2055. מצד אחד אגרסיבי ומהיר, מצד שני בעל מבני שירים לא שגרתי וסאונדים שגורמים לגיטרות להישמע כמו חלליות.

    ויש גם קליפ!

    La Luna - Always Already

    לה לונה נשמעים כמו ההרגשה הזאת של ללכת הביתה ב-5:30 לפנות בוקר כשהשקיעה מאיימת לחשוף יום חדש וחיים מלאי הרהורים. גם ביום הכי חם בשנה המוזיקה הזאת נשמעת כמו פתיתי שלג של עצבות שמכסים את הלב.

    ויש גם קליפ!

    ישראלים

    MooM - Second EP

    מום הוציאו איפי של ארבעה שירים שלא עולים על שלוש דקות. מצד אחד זה מעצבן כי הייתי רוצה לשמוע עוד מהלהקה הזאת. מצד שני אלו שלושת הדקות הכי עצבניות שתועדו בארץ ב-2016. החל משיר הפתיחה, "פיגועי דקירות" האקטואלי להחריד ("מדינה מטונפת שבה אלימות היא תרבות / מושתת על מסורת של מלחמה בלחות"), ועד לפריטה האחרונה ב-"The Bloody Dog" האלבום הזה כותש את כל מה שבדרכו.

    ויש גם קליפ!

    מחלקת חניקות שוטרים - מי מרגיש מובך עכשיו EP

    מחלקת חניקות שוטרים התפרקה השנה אבל לא לפני שהם השאירו לנו אי פי אחד אחרון של שישה שירים פוליטיים מרושלים ומעולים כאחד. חבל שהתפרקו ואל תגידו מח"ש.

    The Orions - Lightning Stroke Twice

    אומנם לא פאנק, אבל מבוצע ע"י פאנקס. האוריונס לוקחים את הז'אנר הארכאי, הגנרי והמשעמם של הסרף, שהוא בדרך כלל לא יותר מקוריוז של סרטי טרנטינו, ונותנים לו חתיכת בעיטה בתחת ומוסיפים יצירתיות, עבודת גיטרות שמציירת חופים שמעולם לא נבראו, ודרייב של להקת פאנק שרק רוצה לנגן מהר. פעם הבאה שאדם כלשהו מזמזם את הנעימה ההיא מהסרט ההוא של טרנטינו, אז שמישהו ידאג להשמיע לאותו אדם את האוריונז.

    ויש גם קליפ!

    להקות נספות שהוציאו יופי של ריליסים השנה

    Drei Affen, Cheap Appeal, Mindset, La Bella, Itto, Krimewatch, Angel Du$t, Youth Funeral, ועוד רבים אחרים.

    הלאה עם 2016, ברוכה הבאה 2017 ואיגי הבא בתור.