פוסטים מתויגים עם פסטיבל הבלוז תל אביב

  • פסטיבל הבלוז תל אביב 2017: אורבני אך לא תוסס

    האחים רמירז. צילום: צופית ברבי

    האתר של פסטיבל הבלוז תל אביב מתאר את עצמו - בבולד! - כפסטיבל "אורבני ותוסס", צימוד שמעביר בי חלחלה מיידית בזמן שאני הולך לאירוע הפתיחה. היום יום רביעי 18:45. הפסטיבל מאורגן בידי חברה בשם "הפקות נוובאדיז פולט", שאחראית על רוב אירועי הבלוז שמגיעים ארצה. בכל שנה, התופעה העצמאית המשונה הזו מוצאת את עצמה פרוסה בכמה וכמה מקומות לאורך העיר, הופעות וסדנאות שנוגעות לז'אנר שקשה להאמין שעדיין קיים. לא אשקר, אני בא בהסתייגות. בכל זאת, אני לא מסוגל שלא לשים לב ולתת כבוד להשקעה הרצינית שנכנסת לפסטיבל שכזה, שבבירור נובעת מאהבה גדולה וכנה ומהניסיון ליצור דבר עצמאי ואישי, בדומה לשאר ההופעות העצמאיות שאני מעריך ופוקד. אני שומר את ההשקעה הזו בראש בזמן שאני מנסה להבין מה עשיתי בכל שנות חיי שמוביל אותי לנקודה הזו, שבה אני הולך לסדנת אמן מפוחיות שמזניקה את הפסטיבל. זה אומר הרבה מאוד. סדנת אמן מפוחיות.

    19:15

    אני מגיע למקום, מבורך בידי אישה בת 40 שעוזרת לנהל את העניין. היא מחייכת חיוך רחב וחברי ולא שיפוטי. אני מתיישב. מוצעת לי כוס מים, עם תג כניסה אד-הוק כרוך על הצוואר שלי, חם לי. הבמה נראית כמו סלון בחגורת התנ"ך בארצות הברית, האנשים נראים שלווים, ואני מרגיש, כמו שאמרו בסרט "כמעט מפורסמים", כמו האויב. האווירה נעימה ואנושית ונראה שזה לא אירוע מיוחד אלא סתם עוד ערב בבר. הקהל לא מפתיע במיוחד - כמות המבוגרים שבאים לפה מתוך עניין שנדמה נוסטלגי ואותנטי גוברת מאוד על כמות הצעירים, שכנראה היו שם בעיקר כי אלו היו הברים שנטו לפקוד. כמות המזוקנים מרתיעה. האדם שלידי עורך תמונה של שקיעה באינסטגרם וזה שלידו שולף מפוחית ומתחיל לנגן כאילו אין משקל למעשה.

    סדנת מפוחית. צילום: Peter Vit

    אני מתרחק, עומד בפינת החדר ומרגיש טורף-הארווי-ויינשטיין בזמן שאני מסתכל על הקהל של סדנת אמן המפוחיות, רצף מילים שלא אוכל להדגיש מספיק. הם עולים לבמה. נאמר משהו בנוגע להגרלת מפוחית, והם מתחילים לנגן בלי התראה מוקדמת. רק שלושתם וכלי ההקשה שלהם, מנגנים בלוז סטנדרטי ומוכר. קשה שלא להיאנח ולתהות איך כזו מוזיקה מחזיקה פסטיבל שלם - הם מרגישים בבית, כראוי, אבל אולי קצת יותר מדי. זו סדנת אמן של מפוחיות.

    השיר נגמר, והם מתחילים לספר בתורות איך הם התחילו לנגן בכלי. האירוע נעשה מגוחך קצת יותר ואני מבין שנגינת מפוחית לא נמדדת לפי כמה שהיא טובה אלא לפי כמה זמן לוקח עד שהיא נעשית מעצבנת. מתחיל לרדת גשם בזמן שסולו מפוחית מתנגן. הם מדברים על איך שהגיעו אל המפוחית והבלוז לא מתוך ההורים אלא מתוך אהבה אמיתית לדבר, ופתאום, מתוך הרתיעה, חלק מהותי בפסטיבל מכה בי. הוא לא מתיימר להיות אירוע תרבות מהותי. זה לא אינדינגב, ואין איזו אג'נדה עצמאית עצומה שמנסה להידחף בכל רגע ורגע. זו הזדמנות להנות, אפילו אם רק למעט. זו הזדמנות לשבת בכל בר שכונתי שהוא, כשהגשם מכה חזק בחוץ, ופשוט לשמוע מוזיקה. לא שיר מציל חיים ולא את יצירת העשור. מונולוג המפוחיות המעובה של אחד הנגנים נעשה קצת יותר חינני, ועוד שיר מתחיל. הפעם, הבלוז שהיה מגוחך רק כמה דקות קודם תופס משמעות חדשה. זו אולי מוזיקה סטנדרטית, אבל בדיוק בגלל זה היא דורשת האזנה כזו מוקפדת. לכל אירוע יש את החן שלו, ופתאום החן כאן מתבהר מעט, למרות סאונד המפוחית שנעשה מעצבן יותר ויותר ככל שעובר הזמן.

    20:15

    האירוע נגמר ואני יוצא להופעה של סגול 59 כחלק מפסטיבל הבלוז בתל אביב. הופעה של סגול 59 כחלק מפסטיבל הבלוז בתל אביב. במבט לאחור, הבנתי שהחן שמצאתי קודם לכן מלווה בפגם גדול. כשפסטיבל כל כך מסור, נמנעת גישה למי שמגיע מבחוץ - הנגינה קלאסיציסטית ומנכרת; הדיאלוגים פנימיים ולא מובנים, על "טונים" ועל "מפוחיות מדוסטרשות". וכשמעל כל זה הבנתי שהסאונד של מפוחית הוא פשוט לא כל כך נעים, הבנתי את איש שקיעת האינסטגרם שישב לידי קצת יותר.

    אני מגיע לטיילור מייד והמקום כמעט ריק. מסתובב בחוץ אדם דקיק שנראה שואף ל-70 עם שילוב שיער/זקן היישר מלהקת האחים אולמן, והוא מדגיש את העובדה שזו נישה ושאולי לעד תהיה. לאט לאט, המקום מתמלא. אולי לאט מדי, כי השעה כבר תשע, שעה שלמה אחרי שעת פתיחת הדלתות. זו לא להקת אצטדיונים בוומבלי, זה אפילו לא הבארבי - זה פסטיבל הבלוז בתל אביב. אני מחכה עוד, ועוד, וכבר עוברת שעה וחצי מאז פתיחת הדלתות ולא מסתמן שההופעה תתחיל בקרוב. זה פגם ניכר בפסטיבל - מנסים לשמור על אדרת רצינית ומהוקצעת אם רק כדי שלא יידמה כאילו הכל מתפרק (קצת בדומה לממשלות מסוימות!). אני מבין שחיכיתי שעה וחצי להופעה של סגול 59; אני מבין שאני בפסטיבל הבלוז בתל אביב; אני עוזב.

    קהל בפסטיבל הבלוז. צילום: צופית ברבי

    22:50

    אני מגיע לצפון אברקסס להופעה של לייזר לויד בדיוק כשהוא מתחיל לנגן. המקום חם, וצפוף, וחי, והפעם נדמה שהאנשים באמת רוצים להיות כאן. הקהל צעיר יותר ומעוגן יותר בתרבות התל אביבית שנדמה שהפסטיבל מנסה לפנות אליה. לייזר לויד הוא גיטריסט בלוז דתי ומבוגר שנראה כאילו נשלף ישר מתוך קומדיות הניינטיז בהן אנשים סטריאוטיפיים נתקעים בסיטואציות שנמצאות הרחק מהקומפורט זון שלהם. הוא זז כאילו היה אחוז דיבוק, על הבמה ועל הבר, מתמרן את הקהל כאילו היה ישו. גם כאן לא נדמה שיש אנשים שמסורים לז'אנר באופן אדוק ובלתי-נלאה, אבל הקהל נהנה - הם מרגישים משהו. מריעים באמצע הסולואים, מוחאים כפיים בכבוד אמיתי. יש כמה רגעים באמצע השירים בהם הקהל מאבד את המומנטום, ואלו אכן רגעים בהם אפשר לראות דרך השואו הגרוב ולהבין שחסר איזה ניצוץ מסקרן ומהותי, ולמרות זאת, לייזר - לייזר? - מסוגל להרים חזרה למעלה.

    אבל הרתיעה הבסיסית שלי מוכיחה את עצמה, ונדמה שכבר רבע שעה לתוך ההופעה אפילו הפסגות המוזיקליות כבר לא מעוררות הרבה. הנגינה של הלהקה מדויקת ומסורה, אבל מעייפת מהר. הרגעים בהם ההרמוניה מתקדמת, או שבהם נדמה שהמתופף נכנס לזה באמת - שם קרה הקסם. אבל אלו רגעים ספורים ומעטים, וגם היופי בנוירוזה המבוגרת של לייזר (אלוהים ישמור) דועך לאיטו.

    התעוררה בי ציפייה שהקהל המצומצם יבהה באיזו השתאות במופיעים מולם, אבל גם זה לא קרה. אף אחד לא היה אטלס שנושא על גבו את המסורת המוזיקלית שלהם. זו הייתה להקת בלוז. השירים שניגנו נשמעו זהים ברובם. לפעמים הקהל נהנה מאוד ולפעמים בהה בשעמום. הניצוץ הזה שיש בהופעות טובות באמת, בפסטיבלים טובים באמת, לא היה. כשמוזיקה מנוגנת בתשוקה מספקת, היא תתפוס כל אחד, אבל אני הספקתי לחשוב על הסרט הדוקומנטרי שראיתי אחר הצהריים, דרך נשים מהעבר, וכלה בכלבים ביוטיוב - כל זה עם מוזיקה חיה מטרים ממני. וזה אומר משהו.

    23:40

    אני מבולבל ברגע בו אני נכנס לכולי עלמא ושומע את האחים רמירז מופיעים - הקהל מרובה, צעיר ונדמה שנהנה מאוד בכנות. התווים הראשונים מתנגנים ואני מבין מיד למה: כל קשר שיש בין המוזיקה הזו לבלוז הוא מקרי לחלוטין. זה מגניב, שונה ומעניין. זה לא מסורתי ולא מאונן (אופס). המוזיקה של האחים רמירז היא לא פסגת החדשנות, אבל אל מול השעות האחרונות, היא מרגישה כמו משב רוח ראוי. הנגינה שנשמעת כמעט לא נכונה, ההומור שמחלחל בכל שיר. זה מרגיש טוב. אני נשאר בהופעה לא מתוך ניסיון לכתוב או להבין אלא מתוך הנאה אמיתית שנשארת. זו אכן פנינה מיוחדת להלך הרוח של הפסטיבל, אבל אם אתם שופטים את פסטיבל הבלוז לפי ההופעה שעורקת ממהותו, אז איזה מין פסטיבל בלוז זה?

    האחים רמירז. צילום: צופית ברבי