פוסטים מתויגים עם פסטיבל פלואו

  • Flow Festival 2017: ניצוצות ותגליות אלקטרוניות

    צילום: עידו שחם

    לא תכננתי לנסוע שוב ל-Flow Festival. הליינאפ השנה לא נראה לי חזק מספיק בשביל להרחיק שוב לפינלנד, אך הזמנה של חברי מהלסינקי לבקר בקיץ החזירה אותי לעיר. ומה אתם יודעים, הטיסה הכי זולה היתה דווקא בסופש של פלואו וסימנה לי שאני צריך לשוב.

    נכנסתי למתחם הפסטיבל בדילוגים. כל היפים והיפות של הלסינקי והאזור זרמו פנימה דרך השער הראשי. משהו הרגיש לי שונה, והסתבר שהזיזו את השער כי שטח הפסטיבל גדל קצת מאז השנה שעברה ונוספו עוד מתחמים. פתחתי את האירוע ב-Voimala, מבנה תעשייתי גדול בצורה מלבנית עם תקרה גבוהה שהמירו למועדון טכנו למשך הפסטיבל. ראיתי שם סט של הטכנואיד הפיני Samuli Kemppi. הוא התחיל אותו עם אמביינט מול קהל מינימלי בזמן שוידאו ארט סטטי לבן ריצד. הביט נכנס והסט הלך והעמיק אל תוך התהום שיוצגה על המסכים על ידי צורות גאומטריות מתחלפות עם תרשימים של מעגלים חשמליים שהבזיקו מדי פעם וגרמו לי לתהות כמו גארי ניומן האם חברים הם חשמליים. האולם הלך והתמלא ועברתי לרקוד בשורה הראשונה עם הרייברים. הסאונד היה כל כך צלול וקריסטלי ששני בחורים שרצו להיבלע בו שמו יד על הרמקולים. אשת האבטחה במקום מיד הטילה עליהם וטו חד והם חזרו לצלול לתוך עצמם.

    סאמולי קמפי: טכנו אל תוך התהום. צילום: עידו שחם

    מיד אחרי הפתיח העמוק של קמפי עלו לבמה Model 500. לפני כמה שבועות ראיתי בפרגמון את דריק מיי, אחד משלושת הבלווילים שהם החבר'ה שהמציאו את הטכנו. ובכן, מודל 500 זה ההרכב של הבלוויל האהוב עלי בשלישיה: Juan Atkins. ההרכב שלו נקרא על שם הדגם המפורסם של פורד ועוסק בהתאם במכוניות ומוטוריקה טרנסצנדנטלית, התשובה הדטרויטית ל-"Autobahn" של Kraftwerk הדיסלדורפים. אטקינס פתח את ההופעה בשאלה "האם אתם מוכנים לקבל קצת פ'אנק היי-טקי?" ובין אם הקהל היה מוכן או לא אטקינס ושות' הרביצו עם מקל הקצב שלהם את השילוב בין הפ'אנק המופרע של ג'ורג' קלינטון למוזיקה המכונות האוטופית של הרביעייה מדיסלדוף בצורת מקצבים שבורים של מכונות תופים ובסים שמנים מתחת לארפג'ים מהחלל החיצון. הם ניגנו את כל הלהיטים כמו "No UFOs", "Night Drive" ו-"Cosmic Cars" בעזרת לפטופ, סינתיסייזרים וקולו החם והעבה של אטקינס שהשלים את החיבור בין האדם למכונה. "אנחנו על גג העולם ואנחנו אוהבים אתכם" שיתף אטקינס, והחום שלו הורגש דרך הביט.

    מודל 500: היי-טק פ'אנק. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    יצאתי מוקדם כדי לתפוס מקום בהופעה של Aphex Twin באוהל ה-Lapin Kulta, מותג הגולדסטאר המקומי. פגשתי שם את אליזה, ידידה מקומית שהכרתי בשנה שעברה, ואת חברתה שהיתה כל כך הארדקור פינית מרוחקת ומנוכרת שהיא סירבה לדבר איתי. על הבמה ריצ'ארד די ג'יימס, האיש מאחורי הכינוי, עמד באפלה במעמד גבוה עם עוד בחור, ככל הנראה הוי ג'יי שלו, מעל מסך לדים ענק כשמסכי לדים נוספים בגדלים וצורות שונות הקיפו אותם מכל כיוון. לא הבנתי עד כמה מדובר בסט או הופעה אלקטרונית חיה או שילוב של שניהם, אבל מה שזה לא היה זה היה כמו לקחת אסיד בלי לשים אפילו טיפה אחת בפה. אייפקס טלטל את הקהל במסע אלקטרוני בין טכנו לגליץ' לדאבסטפ מחורע לאמביינט לאלוהים יודע מה, טיול בנבכי התודעה החשמלית שלו. אם כי השואו האמיתי היה הוידאו ארט. מה שהחל בלוגו מרצד של אייפקס, שהתנוסס אגב על מי יודע כמה חולצות בפסטיבל, המשיך עם וידאו חי של חברי הקהל כאשר פרצופו של ג'יימס בגרסה שטנית במיוחד הודבק עליהם בזמן אמת. זה המשיך עם דמויות איקוניות מפינלנד, לדברי אליזה, מנהג מרוצים דרך דוגמנית צמרת ועד לשחקן אופרת סבון שפניהם עוותו מחוץ לפרופורציות אייפקס טווין סטייל. הקהל הריע בזמן שהפרצופים חזרו שוב ושוב על גבי רקעים משתנים תוך כדי שאורות לבנים בוהקים ריצדו מולנו עד כדי התקפי אפילפסיה פסיכדלית. הפינים איבדו את זה עד כדי כך שהם נהיו לישראלים והחלו לפלוש לספייס ולהידחף כאילו כלום, משהו שלא נעשה לרוב במדינה הצפונית הזו. הרגעתי את הרוחות עם קצת Lana Del Ray על הבמה הראשית וסוף ההופעה של Car Seat Headrest ב-Zalando Black Tent איפה שהקהל נראה די מותש או ממש מסטול או משועמם.

    אייפקס טווין: טריפ בלי לקחת אסיד. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    פופ שייקספירי עם Sparks ובריחה מהגשם עם Nina Kraviz

    היום השני של פלואו התחיל בשבילי עם ניצוצות, כלומר, עם להקת Sparks. תהיתי איך הקהל הצעיר של פלואו יגיב להרכב הותיק מלוס אנג'לס ולהפך - הם מאובנים מהסבנטיז שבכלל לא אופנתיים ועושים פופ שייקספירי מורכב ומאוד לא מוערך. הלכתי להופעה באוהל הלאפין קולטה עם עיתוני רוסי בשם יבגני שכותב לדבריו עבור ה-Russian Information Agency (לא הקגב לטענתו). יבגני מעריץ גדול של מוריסי והוא רצה לראות את ספארקס כי לדבריו מוריסי מאוד הושפע מהם. בהופעה הבנתי למה.

    ספארקס, האחים Ron ו-Russel Mael, עלו לבמה בליווי הרכב צעיר עם לוק אסירי של חולצות פסים ומכנסיים שחורים. בהופעה הקהל היה האסיר שלהם. לא הכרתי את המוזיקה מלבד כמה שירים, ובכל זאת רקדתי וחייכתי בלי הפסקה למרות החום והלחות באוהל, וכך גם האנשים סביבי כולל שתי ילדות היפסטריות שממש עפו על זה. ראסל אולי בן 68, אך הוא התרוצץ על הבמה כמו נער חרמן ותספורת הקרה השחור שלו הורידה לו כמה עשרות שנים מגילו. רון שמר על פני הנאצי החתומות שלו בזמן שהוא ניגן בנונשלנטיות בקלידים. הם עשו את להיט הניינטיז "My Way" וכן חומרים מפתיעים מאלבומם הקרוב "Hippopotamus". שיר הנושא שלו נשמע כמו שיר ילדים למבוגרים, קברט מורכב בפשטותו ומאוד משעשע עם ליריקה כמו "There's a woman with an abacus, a woman with an abacus, a woman with an abacus / She looks Chinese". ראסל שר כמו שהוא זז, בקלילות ונינוחות כולל הפלסטו המפורסם שבד"כ נשחק עם הגיל (נסו לחפש ביצועים חדשים של אלטון ג'ון לשיר "Rocket Man"). הקטע "Dick Around" גם בידר מאוד וגם שיר חדש ושובב בשם "Missionary Position". בשלב מסוים רון קם מהכיסא, הוריד את הז'קט, ודפק ריקוד מצחיק תוך כדי חיוך ענק עם עידוד עצום מהקהל. כמובן שבסוף פניו נחתמו מחדש והוא התיישב על הכיסא וניגב את בית השחי עם הז'קט בשביל האפקט הקומי. הלהיט של ההרכב "This Town Ain't Big Enough For Both Of Us" העיף את כולם מעבר לקצה, וראסל עוד סיפר לאחר מכן שאחיו רון חוגג 71 שנה - בעצם הגיל האמיתי של הדמות המסתורית שהוא שיחק כל השנים האלה. הכל הסתיים בשאגות עצומות ולפחות מעריץ אחד חדש.

    ספארקס: השפיעו על מוריסי. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    כשיצאנו מהאוהל יבגני הצביע לשמים שכוסו בשכבת עננים בצבע אפור עמוק. הלכנו לבמה הראשית איפה שהראפר המטורלל Danny Brown היה אמור להופיע. הדי ג'יי שלו שם ברקע את "Iron Man" של בלאק סאבאת', הצהרה מוזיקלית שכבר מדגימה למה בראון הוא הראפר האהוב עלי בגל אמני ההיפ הופ האחרון. אבל איך שהוא ירה את השורה הראשונה שלו, מבול עצום החל ליפול על הקהל ששלח אנשים לתפוס מכסה בצרחות. ההופעה נפסקה ובוטלה, וכך גם כל הפעילויות שתוכננו להיות בחוץ - אפילו מאהל הלאפין קולטה נסגר מחשש בטיחותי בגלל הרוחות (ובצדק, הסתבר יותר מאוחר שמקומות מסוימים בעיר הוצפו ושהרוחות עשו נזק) וגם הופעה של הרכב האינדסטריאל הבלגי Front 242 בוטלה. הצטופפתי בתוך מבנה שהקימו בו סושיה שנהפך לסאונה מרוב חום אנושי, ולאחר מכן הלכתי לחצר האחורית של ה-Resident Advisor. התחלתי לדבר בתור עם בחור אחד שהיה בתל אביב כבר ארבע פעמים ואף היה בבר מרתפי עם חפצי אספנות (הבוקסא). מה שמדהים זה שכמעט לכל הפינים שדיברתי איתם באקראי היה קשר לארץ: בין אם הם באו לבקר פה, עומדים לבוא לבקר, למדו פה, התנדבו פה, יצאו עם ישראלי/ת, או מכירים פינים אחרים שעשו משהו כזה.

    סינגין אין דה ריין. צילום: Flow Festival / Janita Autio

    כדי לא להיתפס שוב בגשם, הלכתי מהר לאולם הויימאלה האהוב עלי ולא הייתי היחיד לפי התור הארוך לכניסה. הדי ג'יית הרוסייה Nina Kraviz נתנה שם סט בלי להתמהמה בכלל. במשך משהו כמו שעתיים היא הפכה את הויימאלה לברגהיין, ואני מוכן להישבע שאחד מהטראקים אף הצהיר זאת עם סימפול של ווקאל מעוות שהכריז שוב ושוב "ברגהיין! ברגהיין! ברגהיין!" (שאלתי עוד מישהי והיא אמרה שהיא גם שמעה את זה). קרביץ שמה טכנו על הצד היותר מכאני-אנלוגי שלו אך עדיין מרקיד, בלי הפסקות לנשימה. האולם היה מפוצץ בקלאברים על כל מיני סמים ומלא ידיים מורמות. חשבתי לצאת להתאוורר קצת בחוץ, אך ברגע שראיתי את התור שעדיין יש מחות לדלת ויתרתי על הרעיון ונחתי בפנים. קרביץ סיימה את הסט בפול ספיד עם הארדקור טכנו ב-200 בי פי אם ומלא שריקות מהקהל בזמן שהוצג על המסך סמיילי איקוני עם האותיות n k במקום העיניים.

    נינה קרביץ: הפכה את האולם לברגהיין. צילום: עידו שחם

    יצאתי לנשום אוויר טרי בבמה הראשית עם The xx, הופעת השמוזינג האולטימטיבית שהתמלאה בזוגות אחרי הגשם. לעשות הופעה אינטימית מול איזה 10,000 איש, זו פוליאמוריה אמיתית, וזה בדיוק מה שהלהקה הצליחה לעשות. "אני אוהב פסטיבלים", סיפר בסיסט/סולן ההרכב Oliver Sim. "פסטיבלים כאלה הם פשוט הזדמנות להנות מעצמכם, אז תהנו". אוהל הלאפין קולטה חזר לפעולה עם הופעה של Flume - לא בדיוק כוס הקפה פילטר שלי (המשקה הלאומי של פינלנד), אך המוזיקה הטרנדית של האמן האוסטרלי פיצצה את האוהל באנשים ועזרה לי להמשיך את הצ'יל ולנוע לצד לצד בלי יותר מדי השקעה. את האנרגיות קיבלתי בחזרה דרך קערית קארי אדום עם אורז במכירת חיסול של שש יורו למנה, מה שהשאיר טעם של עוד ליום האחרון למחרת.

    The xx: פוליאמוריה אמיתית. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

    טכנו היפנוטי עם Timo Kakulampi והופעת מסיבה עם Moderat

    היום האחרון של פלואו התחיל אי שם בצהריים ואני הגעתי רק בשעות הערב, אל אמצע הסט של השלומי שבן האמריקאי Ryan Adams. אדמס ניגן אמריקנה רגועה לאור השמש, לא משהו יוצא מן הכלל מבחינתי אז הלכתי לזלול אוכל טבעוני. יותר מאוחר פגשתי בחורה חמודה בשם אינה שהיא דווקא מעריצה גדולה שלו וקנתה כרטיס לאותו היום רק בשביל לראות אותו בהופעה, אם כי היא הכי העריצה את Iron & Wine שלדבריה לא מגיעים אף פעם לאירופה.

    בינתיים באולם הויימאלה האמן הפיני Timo Kakulampi התחיל את ההופעה בחשיכה מוחלטת. גיששתי את דרכי עם יד מושטת מלפני כדי לא להתנגש בשום דבר ועשיתי את דרכי קדימה. אנימציה של קווים נסגרים ריצדה על המסך בזמן שקקולמפי יצר טכנו אנלוגי והיפנוטי עם בסים עצומים ונחשולי סאונד שמקבלים אם מחברים את האוזן לשטקר. בהופעה שלו הבנתי שאולם הויימאלה היה הלוקיישן האהוב עלי בפסטיבל, ומה שהעיף אותי השנה זה לא השמות הגדולים שהיו הרבה יותר מפתים ב-2016 (איגי פופ, ניו אורדר, דוטר), אלא ההופעות האלקטרוניות, במיוחד אמנים מקומיים כמו קקולמפי שעשו את זה עמוק ואווירתי. והתאורה והוידאוארט באולם הוסיפו הרבה ממדים לחוויה: מאלומות אור שהוקרנו ישירות לרצפה כמו חרבות ג'דיי ועד ללייזרים חכמים. הויימאלה היה למעשה אחד מהמועדונים המרשימים שהייתי בהם אי פעם.

    טימו קקולמפי: נחשולי סאונד. צילום: עידו שחם

    Angel Olsen היתה לקראת סוף ההופעה כשהגעתי לאוהל השחור. הקהיל היה דליל והווייב שקט ורגוע, הרבה יותר מדי רגוע יחסית לשלושת הגיטרות שהיו על הבמה. לקח לי קצת זמן להיכנס לאווירה של אולסן, אך כשהיא הרימה את קולה והשקיעה את הנשמה היא שלחה לי רטטים דרך המערכת, ואז יצאה לג'אם שוגייזי עם ההרכב. "תודה שנשארתם, מעריכה אתכם", היא הודתה והוסיפה "מעריכה אתכם - זה מה שאומרים מאיפה שאני באה". ממה שחווייתי הייתי מעריך אם ההופעה הזו היתה מתרחשת במאורת ג'אז קטנה מאשר אוהל שחור.

    לפינאלה הגדול חלפתי על פניו של Frank Ocean הלכתי להופעה של טריו האלקטרוניקה הברלינאי Moderat. הרבה אנשים התלוננו על ההופעה שלהם בארץ בהאנגר 11, אך באוהל הלאפין קולטה הכל היה במקום: הסאונד, הביצועים והארט. זה היה אירוע היברידי בין הופעה למסיבה שנעה בין טכנו ברגהייני לאינדיטרוניקה בזכות השילוב בין הביטים של הצמד Modselektor לווקאלז האמוציונליים של Aparat. לא ברור מה קרה בארץ שזה התפשל, בפלואו זה עבד כמו מנוע גרמני משומן היטב.

    מודראט: אין תלונות. צילום: Flow Festival / Andrew Taylor

    יצאתי מוקדם כדי להביס את התורים ולהיכנס לאפטרפארטי הרשמי של הפסטיבל ב-Ääniwalli, מועדון שנמצא במבנה תעשייתי במרחק נסיעת אופניים מהפסטיבל. הדי ג'יי הגרמני Rødhåd השתלט על רחבה אחת, אך ברחבה השנייה הדי ג'יים המקומיים Katerina ו-J. Lindros הביסו אותו עם מוזיקה אלקטרונית הרבה יותר מגוונת ומרתקת. המסיבה עמדה להסגר לקראת ארבע בבוקר, ובהלסינקי נוהגים כמו ההלסינקים במיטב מסורת ה-"jatke" (הארכה) וזורמים הלאה לבלות כמה שעות באפטרפארטי סודי ואז לבר הקריוקי Populus הידוע לשמצה בזכות שעת הפתיחה המוקדמת שלו: 9 בבוקר.

  • המאזין ברדיו 200: ספיישל Flow Festival 2017

    צילום: Flow Festival / Annikki Valomieli

    היה לי כל כך כיף בפינלנד בשנה שעברה, כך כשחברי הפינים הזמינו אותי לחזור ולבקר הקיץ אמרתי מיד "כן". גם הפעם אקפוץ ל-Flow Festival, הפסטיבל העירוני של הלסינקי שממוקם באזור תעשייה ליד ארובות ומפעלים. כשמו כן הוא, פסטיבל שמזרים את הקהל מבמה לבמה, כולל כל מיני הפתעות כמו דוכני אוכל גורמה, בית קולנוע למנוחה קלה ורחבת ריקודים מרימה בשביל להזיז קצת את ה-perse (תחת בפינית). השנה יופיעו שם אומנים מגוונים כמו: Aphex Twin, Carseat Headrest, Danny Brown, Sparks, Front 242, Deathgrips, Ryan Adams, Moderat, The xx, Angel Olsen ו-Jenny Hval. בשביל להרחיב את התודעה, החלטתי לשדר ספיישל דווקא עם האומנים היותר קטנים ומסקרנים, בעיקר מסקנדינביה וכולל כמה וכמה טכנואידים - להאזנה רציפה או סלקטיבית.

    Virta

    אלה לא טאטרן, אלא המקבילה הפינית שלהם: טריו שמשלב בין ג'אז נורדי, פוסט-רוק ואלקטרוניקה.

    Oranssi Pazuzu

    הרכב בלאק מטאל נסיוני מפינלנד שנקרא על שם שד בבילוני. איתן רדושינסקי מהמידנייט פיקוקס המליץ לי לשמוע אותם ואפשר להבין למה.

    Selvhenter

    הרכב נשי מהמחתרת של קופנהגן שמשלב בין פאנק, נויז, רוק נסיוני וכל מיני כלים פחות שגרתיים לסגנון כמו טרומבון, כינורות וסקסופון.

    Neutral

    צמד שבדי נסיוני וקצת קשוח, סוג של ולווט אנדרגראונד על סמים יותר קשים.

    Inga Mauer

    במקור מרוסיה, אינגה מאוור חיה היום בהולנד איפה שהיא יוצרת טכנו בחיבור לאינדסטריאל.

    Mirage Man

    מפיק/די ג'יי מהלסינקי בשם Roope Karhunen שיופיע בפלואו עם סט אמביינט.

    Samuli Kemppi

    גם הוא מהלסינקי, אלקטרונאי שיוצר טכנו עמוק ויש מאחוריו כבר 30 ריליסים והופעות ברחבי העולם.

    Planetary Assault Systems

    אחד משמות הבמה של לוק סלייטר, אחד מגדולי יוצרי הטכנו הבריטיים שפעיל תחתיו מאז 1993.

    Model 500

    הרכב הטכנו האגדי של חוואן אטקינס, אחד משלושת אבות הטכנו המקוריים. הם יעשו הופעה חיה בפסטיבל, כך שמאוד מסקרן להיות שם.

    Ona Kamu

    זמרת/מלחינה/רקדנית/אומנית פרפורמנס פינית שיוצרת אלקטרוניקה סקנדינבית בשילוב קולות.

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

  • סיום Flow Festival 2016: התעלות עם Daughter ו-New Order

    Elena Tonra סולנית Daughter (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    הלכתי ברחובות הלסינקי השוממים ב-4 בבוקר עם חיוך טיפשי על הפרצוף. בדיוק יצאתי מאפטר של Flow Festival במועדון ה-Ääniwalli, שעתיים של טכנו אפל שהחליקו לתוך שיר הסגירה "Enjoy the Silence". אחרי שלושה ימים של הופעות עם התעלות מוחלטת ביום האחרון, זה היה הסיום המושלם.

    היום השני של פלואו היה לי דווקא פחות מהנה. אולי זה בגלל שפיתחתי ציפיות אחרי היום הראשון, אולי בגלל שהלכתי לבד (חברי המקומיים קנו כרטיס רק ליום אחד), ואולי בגלל שפחות התחברתי לליינאפ. למרות שהם נתנו הופעות מאוד מהוקצעות, לא הצלחתי להתרגש והצטרפתי למועדון הפינים הבוהים בהופעות של CHVRCHES, The Last Shadow Puppets, ו-FKA Twigs. לא התרשמתי מפוזות האלביס השיכור שאלכס טרנר דפק על הבמה, מהסטליסט האוורירי של צ'רצ'ס, או מהכוראוגרפיה המתוחכמת והלוק ההו-כה-מגניב של טוויגס. הייתי צריך משהו אחר.

    אלביס שיכור: אלכס טרנר מלאסט שאדו פאפטס (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

    אלכס טרנר: פוזות של אלביס שיכור (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

    FKA Twigs: הו-כה-מגניבה (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

    FKA Twigs: לוק הו-כה-מגניב (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

    קיבלתי את מה שהייתי צריך בתחילת ובסוף הערב. בתחילה עם Liima, רביעייה דנית/פינית אלקטרונית שהופיעה על הבמה הראשית. הם שילבו בין פופ לאוונגרד עם סינתיסייזרים רובוטיים, מקצבים אסימטריים, וקולות מרחביים בסגנון Simple Minds. הסולן של לימה נראה כמו ישו עם חלוק מעבדה לבן, והמסכים היו מלאים בוידאוארט ששילב בין פיד חי עם אפקטים פסיכדליים לבין יצירות מוכנות מראש שכללו פתאום את אובמה ומרקל בריצוד על המסך. הלהקה חתומה בלייבל 4AD איפה שאמנים כמו Future Islands, Purity Ring, ו-Grimes חתומים, ואפשר להבין למה. בסוף הערב הגעתי לאולם ה-Zalando Factory איפה שבחורות התנדנדו על נדנדות ענק באחורי האולם ואנשים רקדו בעיניים עצומות מול תאורה בצבע אדום בוהק. Moa Piller המוסקבאי רקד בהתלהבות על העמדה ושיגר טכנו חי וקשוח דרך הרמקולים שסחף אותי לריקוד. בין לימה למואה תפסתי את הרכב הפסיכדליה השבדי Dungen בבימת ה-Bright Balloon 360°, הבמה הכי גרובית בפסטיבל. מדובר בבמה עגולה שהקהל מוקם סביבה על מושבים ומעליה ריחף בלון גדול שהוקרנו עליו שלל צבעים. זו היתה הבמה המושלמת לדונגן שניגנו קטעים אינסטרומנטלים ארוכים בנונשלנט.

    Dungen בבימת ה-Ballon Stage 360 הפסיכדלית (צילום: עידו שחם)

    Dungen בבימת ה-Ballon Stage 360 הפסיכדלית (צילום: עידו שחם)

    moa piller

    Moa Pillar: טכנו חי וקשוח (צילום: עידו שחם)

    נדנדות במתחם ה-Zalando Factory

    נדנדות במתחם ה-Zalando Factory (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    ניצלתי את חוסר החיבור למוזיקה כדי לנוח ולאכול. במקום קייטרינג פסטיבלים מטוגן בשמן עמוק, מארגני האירוע הזמינו מזללות שוות מהלסינקי לבוא ולפתוח דוכנים. שמו דגש על איכות הסביבה, כך שכל כלי האוכל היו עשויים מחומר מתכלה והיה שפע של אוכל טבעוני. ניגשתי לדוכן של מקום בשם Cargo וקניתי את אחד מהבורגרים הטבעוניים הכי טעימים שזללתי בחיי - 12 היורו הכי מוצדקים אבר. פלואו לא היה פסטיבל זול. כניסה לכל הסופש עלתה 182 יורו, ובירת Lapin Kulta (הגולדסטאר הפיני) עלתה 5 יורו + 1 יורו פיקדון לפחית. אם היה חסר למישהו יורואים בארנק, כל מה שהיה צריך לעשות זה להרים פחיות בירה ריקות שעצלנים השאירו מאחור וללכת להזדכות, מה שעשיתי מדי פעם כמו ישראלי טוב.

    הגעתי ליום האחרון של הפסטיבל עם אנרגיה מחודשת והלכתי לבדוק את ההרכב המקומי Räjäyttäjät. אין לי מושג איך מבטאים את שמם ועל מה הם שרים, אבל נהניתי מהאנרגיות והמוזיקה המטורללת שנעה בין פולק ל-Pאנק לסינת'פופ. הם הרגישו לי כמו משהו בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו, קולקטיב של כוכבי הייר-מטאל מהאייטיז שנסעו בדלוריאן שלהם 30 שנה לעתיד כדי להביא לנו את מסר השלום הבין-כוכבי. ההופעה שלהם הסתיימה עם בלאדת סינת' בשם "Saunan Jälkeen" ("אחרי הסאונה" בפינית על פי בירור עם הלהקה בפייסבוק). אומרים שהפינים מכורים לסאונה, כך שהקהל הצטרף לשירת הפזמון, וגם אני, בחיקוי של פינית קלוקלת.

    קולינריה בפלואו (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    קולינריה ידידותית לסביבה בפלואו (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    Räjäyttäjät: בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

    Daughter מוקמו גבוה ברשימת ה-"לראות לפני שאמות" שלי. התאהבתי ביוצרת Elena Tonra וחבריה כשראיתי סשן חי שלהם בתחנת הרדיו KEXP, סשן ששילב בין שבריריות אינסופית ואנרגיית חיים מתפרצת. באוהל ה-Lapin Kulta תלו באנר ענק של עטיפת אלבומם האחרון "Not to Disappear". הלהקה עלתה לבמה ונכנסה מיד לתוך "How", השיר הכי סוחף מהאלבום. הכל היה שם: הגיטרות המרחפות, קולה החרישי של טונרה, התופים הגרנדיוזיים. טונרה בהתה הצידה וזרקה מידי פעם "תודה רבה" חפוז לתוך המיקרופון. מי שתקשר עם הקהל היה הגיטריסט והאקס שלה Igor Haefeli. "נהניתם לשתות?" הוא שאל את הקהל, "ובכן, זה שיר בשביל האנשים האחרים שמרגישים מאוד פגיעים היום", והלהקה יצאה ל-"Smother" מאלבום הבכורה "If You Leave". דוטר העצימו על הבמה את הדינמיקה בין השקט לרועש, והשילוב שלהם בין פולק לפוסט-רוק נשמע מאוד טבעי גם בגרסה החיה. למרות שזו לא הופעת גוד-טיים פסטיבלית רגילה, הם הצליחו למלא את האוהל באלפי אנשים ומלנכוליה. כשהם ניגנו את "Youth", הקהל שר חרישית את המילים והצליח להעלות חיוך חפוז על פניה של טונרה. זו היתה הפעם הראשונה שלה בפינלנד, וכנראה שהיא עוד תחזור.

    Daughter: (צילום Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    Daughter: שירים בשביל האנשים הפגיעים בקהל (צילום Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

    רציתי להחליף את האווירה ולתפוס את להקת הPאנק האגדית The Descendants, רק איך שעמדתי להכנס להופעה יצא משם נער מגואל בדם. האירופאים הצדיקו את סטריאוטיפ הקרירות הפעם ואשכרה לא התייחסו אליו, אז ניגשתי לבדוק אם הוא בסדר. הוא חטף מכה באף ופחד שהוא נשבר. אני בטוח שבארץ היו כבר מזניקים אליו חובשים בסנפלינג מהליקופטר, אבל בפלואו המאבטחים שלחו אותנו למחלקת העזרה הראשונה בצד השני של הפסטיבל. אז גנבתי סטפה של ממחטות מאחד דוכני האוכל וליוויתי אותו את כל הדרך בין ההמונים. שתי הנשים המבוגרות שהיו בקראוון העזרה הראשונה קיבלו אותו בקור רוח, וידאו שהאף שלו עדיין בחתיכה אחת, ושלחו אותו לדרכו. אולי בארץ אנחנו קצת אובר-דרמטיים ברגע שרואים קצת דם ועדיף לשמור על קוּל אירופאי?

    אם נשאר לי איזשהו קוּל, איבדתי אותו בהופעה של New Order. כל הכוכבים התישירו עבור הלהקה האגדית: סט ליסט מאוזן בין החומר החדש לישן והאהוב - כמו "Plastic", "Regret", "Blue Monday" - סאונד חד, וידאוארט ותאורה יצירתיים, וביצועים מלאי נשמה. ההופעה הזו העמיקה לי את מערכת היחסים עם ניו אורדר, כמו שקורה בהופעות גדולות באמת, וגרמה לי להבין עד כמה המוזיקה שלהם היתה מהפכנית. החבורה המנצ'סטרית הזו הצליחה להשיל את עורה האפל מ-Joy Division וליצור מוזיקה חדשה שהגוף, השכל, והלב יכולים להנות ממנה במקביל - בדיוק כמו שקרה בהופעה. סולן ההרכב Bernard Sumner כבר בן 60, ואולי הוא זייף מדי פעם והיה קצת עייף או ציני - "זה היה שיר טוב במיוחד, לא כמו האחרים", הוא זרק אחרי ביצוע אלוהי לשיר "Bizarre Love Triangle". אבל זה לא שינה בכלל. כשניו אורדר שרו וניגנו נוצרה תחושה של התעלות, שהגענו לארץ האהבה כמו שהם שרים עליה ב-"Perfect Kiss". הם חזרו להדרן עם שני שירי ג'וי דיוויז'ן כולל הפינלה הטוב מדי מכדי להיות אמיתי "Love Will Tear Us Apart". יכלתי למות מרוב אושר, אבל במיטב מסורת ה-"jatku" הפינית, החגיגות של פלואו המשיכו הלאה.

    ברני מ-New Order: ציניקה והתעלות (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

    ברני מ-New Order: ציניקה והתעלות (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

  • להתפרע עם Savages ו-Iggy Pop: הפתיחה של Flow Festival

    (צילום: Flow Festival / Annikki Valomieli)

    "אני יכול למות עכשיו" אמרתי לאישה שרקדה לידי ללא הפסקה בזמן שאיבדתי את עצמי לגמרי בהופעה של New Order. היא אמרה לי תודה על כך שהייתי שם וחלקתי איתה את החוויה. התחבקנו לפני שהזרימה לקחה כל אחד מאיתנו הלאה, לסופו של Flow Festival.

    פתחתי את הפסטיבל ביום שישי 11.8 בערב. הלכתי ברגל עם חברים משכונת Vallila בהלסינקי למתחם האירוע על יד תחנת הכוח Suvilahti, אזור תעשייתי לשעבר במזרח העיר. עשינו את דרכינו בין הצעירים היפים שהתנקזו לפסטיבל והורדנו לבטן את שארית האלכוהול לפני הכניסה - הבקבוקים והפחיות הלכו לפחי מחזור מסודרים בשער. נכנסנו לאווירה עם טעימות מכוכב האינדי הפיני העולה Jaako Eino Kalevi ואיש הגריים הבריטי Stormzy. לעומת הישראלים שרק מחפשים תירוץ לעלות על השולחן ולהביא בכפיים, קשה יותר לשכנע את הפינים להזיז את התחת כך שרובם פשוט עמדו ובהו - רמת ההתלהבות עלתה רק כשסטורמזי הוריד את החולצה. צינורות קטנים בכל מיני צבעים בצבצו לאנשים מהאוזניים, אטמים מיוחדים לצמצום הנזק למרות שהסאונד היה בווליום מאוד מאוזן. השעה היתה שמונה בערב והשמש עדיין זרחה וסינוורה את העיניים.

    פלואו: מצדיק את שמו. קרדיט: Flow Festival / Sami Heiskanen

    פסטיבל פלואו: 75,000 פינים לא טועים (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

    זו הפעם ה-13 שהפסטיבל מתקיים. פלואו התחיל ב-2004 בתור יוזמה של מפיק מוזיקלי וחבריו מהקולקטיב Nuspirit Helsinki שרצו להקים אירוע לא שגרתי בבירת פינלנד. הם הרימו פסטיבל סול/ג'אז שהגיעו אליו כ-2000 איש, אך האירוע הקטן הפך מאז לפסטיבל מרכזי בפינלנד שהגיעו אליו השנה כ-75,000 איש. הליינאפ שילב בין אמנים מקומיים להרכבים בינלאומיים כמו Iggy Pop, Massive Attack, The Last Shadow Puppets, אבל בשביל רוב ההלסינקים המוזיקה לא היתה עד כדי כך חשובה. בשבילם פלואו הוא עוד תירוץ לחגוג את סוף הקיץ, לנצל אולי את ההזדמנות האחרונה לראות ולהראות כל עוד יש אור יום והטמפרטורה נמצאת מעל קו האפס. כשם הפסטיבל, זרמתי איתם.

    התרגשתי להיפגש שוב עם ההדליינר של הערב: מר איגי פופ. ראיתי אותו ב-2007 כשהוא היה בתל אביב עם הסטוג'ס ונתן את ההופעה הכי טובה אי פעם. הסתקרנתי לראות איך הוא מופיע בשגרה, במיוחד אחרי אלבומו האחרון "Post Pop Depression" שהוא הקליט עם Josh Homme, מנהיג Queens of the Stone Age. כתבתי על ההופעה בהרחבה בעכבר העיר, אז תרשו לי לחזור על עצמי. גם אם פופ לא שיחזר את הקסם המטורף שהיה לפני עשר שנים, הוא עדיין צ'יטה עם לב מלא בנפאלם. מהרגע שפופ עלה על הבמה הראשית הוא לא הפסיק לזוז ולדפוק פוזות, לזרוק אגרופים והצדעות לאוויר, וכמובן, לרדת ולהתחבר עם הקהל. הקול שלו עדיין אותו קול עמוק והעיניים אותן עיניים כחולות שמלאות בתאווה לחיים. הוא עדיין לובש סקיני שחור בלי חולצה ונושא את הקמטים והצלקות שלו בגאווה, הרחק מסכיני המנתחים. לא זיהיתי אף אחד מלהקתו (הומי ושות' ליוו את פופ רק בחלק מהטור), אך הם נתנו לפופ כוח נא ודפקו ביצועים כאסחיסטים לכל הלהיטים כמו "Now I Wanna Be Your Dog", "The Passenger", "Lust for Life". הייתי שם עם Kia, פיה פינית בת 20 וקצת, ואימה הגרובית אירינה. אירינה סיפרה כי היא ראתה את פופ בלוס אנג'לס ב-1977 כשבואי עלה ספונטנית ללוות אותו בפסנתר. שאלתי אותה איך זה היה. היא אמרה שהיא היתה צעירה מדי מכדי להבין מה קרה שם, אבל למזלי אני מבוגר מספיק כדי להבין מה קרה בהלסינקי של 2016 ולהיזרק למעגלי הפוגו לצלילי "Search and Destroy".

    איגי פופ: תאווה לחיים. קרדיט: Flow Festival / Niklas Sandström

    איגי פופ: תאווה לחיים (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

    הפסטיבל היה מפוצץ אחרי ההופעה של פופ. נכנסתי לאחד מהזרמים האנושיים שנעו לאורך המתחם והגעתי ל-Other Sound, אולם צידי שאירח הופעות אוונגרדיות. נכנסתי פנימה כאילו לעולם אחר, עולם חשוך של אנשים שישבו על כריות וחלמו בהקיץ לצלילי האלקטרוניקה הניסיונית והוידאוארט של האמנית הפינית Tsembla. זה בעצם היה חלק מהכיף של פלואו, לזרום לתוך פינות נסתרות כמו ה-Other Sound, רחבת המסיבה הבלתי נגמרת של Resident Advisor, או אזור מנוחה בתוך סקייט פארק כחלחל.

    הייתי עוד טעון באנרגיות כשהגעתי לבמת האוהל השחור, הישר לתוך ההופעה של צמד הערסים הבריטיים Sleaford Mods. עפתי מההיפ הופ הפאנקיסטי שלהם בפרימוורה בשנה שעברה, ועפתי מהם גם השנה. לבוש בחולצת ביסטי בויז, Andrew Robert Lindsay לחץ כמו תמיד על כפתור הפליי בלפטופ ובילה את ההופעה בריקוד במקום עם בקבוק בירה ביד וחיוך ממזרי. Jason Williamson ירק את הליריקה החדה שלו במבטא אנגלי כבד, מתכוון לכל פאקינג מילה. רצתי להתפרע בשורה הראשונה והצטרפתי לצעקות ה-"סליפורד מודז!" כמו אוהד כדורגל שיכור.

    Sleaford Mods: מתכוונים לכל מילה. קרדיט: עידו שחם

    Sleaford Mods: מתכוונים לכל פאקינג מילה (צילום: עידו שחם)

    פסחתי על Massive Attack כדי לתפוס מקום בהופעה של רביעיית הפוסט-פאנק הלונדונית Savages. תיארתי לעצמי שהן יודעות להופיע, רק שלא חשבתי שיהיה עד כדי כך אינטנסיבי. סאבג'ס לגמרי הצדיקו את שמן על הבמה. הן נתנו הופעה הדוקה ורועשת עם תחושה חזקה של שליחות. יש להן שני אלבומים די טובים, אבל אני לא חושב שהלהקה הצליחה לתפוס את המידיות והכוח מההופעה החיה שלהן, כך שאני עוד מחכה לקבל מהן את המאסטרפיס. בינתיים קפצתי במקום לצלילי "City's Full" ו-"The Answer", התרגשתי מהבלאדה "Adore", ועזרתי לתמוך בקרסוליים של הסולנית Jehnny Beth בזמן שהיא עמדה על ידי הקהל בנחישות של דיקטטור.

    תחושת האחדות מההופעה של סבאג'ס המשיכה איתי הלאה. אם בארץ כל אחד הולך לדרכו אחרי ערב הופעות, בהלסינקי נהוג אחרת. חזרנו לדירה של קיה לפגוש חברים, לשתות כמה דרינקים ולעשן הרבה סיגריות, להירגע ביחד ופשוט לדבר. הפינים קוראים לזה "jatku" (יאטקו), כשהבילוי ממשיך הלאה ממקום למקום ונמצאים בחברה טובה, סיום מושלם ליום עמוס בכיף פסטיבלי.

    Savages: פרועות והדוקות. קרדיט: Flow Festival / Tomi Palsa

    Savages: הצדיקו את שמן על הבמה (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

  • המאזין ברדיו 149: ספיישל אינדי פיני לכבוד Flow Festival

    פינלנד היא מדינה גדולה עם אוכלוסיה קטנה של חמישה מיליון איש. היא ידועה בעולם המוזיקה בזכות המטאל - לפי מפה ויראלית שרצה בפייסבוק, היא נחשבת למדינה הכי "שחורה" באירופה עם הכי הרבה להקות מטאל לאדם. אממה, באמצע אוגוסט אלך ל-Flow Festival, פסטיבל עירוני בהלסינקי שאין בו אפילו להקת מטאל אחת. הליינאפ של פלואו כולל אמנים בינלאומיים כמו Iggy Pop ו-New Order וגם המון הרכבים מקומיים בז'אנרים מגוונים: מאינדי פופ, דרך אלקטרוניקה, ועד ג'אז. כדי לעשות הכרות עם הסצנה הפינית, עברתי על הליינאפ ובחרתי את האמנים הכי מסקרנים מפסטיבל פלואו - להאזנה בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה.

    Jaakko Eino Kalevi - Deeper Shadows

    יאקו איינו קאלבי (בתמונה למעלה) הוא כוכב עולה במפת האינדי העולמית. הוא מהלסינקי במקור, איפה שהוא עבד בתור נהג רכבת חשמלית, אך היום הוא מתגורר בבירת ההיפסטרים ברלין. בשנה שעברה הוא הוציא אלבום בכורה ששילב בין מוזיקת נשמה ופופ סינתיסייזרים שקיבל פירגון ברחבי הגלובוס.

    לחובבי: Ariel Pink, Mac Demarco

    Draama Helmi - Kukkuu

    אמנית טריפ-הופ לואו-פיי אפלולית שהוציאה את אלבום הבכורה שלה "Draama-Helmin Erehdys" (הטעות של דרמה הלמי) בשנה שעברה. היא עודה מוזיקה מצמררת ושברירית, כאילו שיצאה באביב אחרי החורף הפיני הקשה.

    לחובבי: Portishead, Hooverphonic

    Tsembla - Alejandro

    טסמבלה היא Marja Johansson, אמנית שוודית-פינית מהעיר טורקו בדרום-מערב פינלנד. חוץ מסמפלרים וסינתיסייזרים היא משתמשת בכל מיני חפצים כדי לעשות מוזיקה אלקטרונית עקומה שנשמעת יותר ברוח יערות לפלנד.

    לחובבי: Flying Lotus, Four Tet

    Villa Nah - Stranger

    צמד סינת'פופ אייטיזי מהלסינקי שחזר לפעילות לאחר הפסקה של כמה שנים.

    לחובבי: Depeche Mode, Soft Cell

    SANSIBAR - Discovery (Pacific)

    יש סצנת רייבים חזקה בפינלנד וטכנו נסיוני בהתאם, למשל מהאמן המיסתורי הזה.

    לחובבי: Aphex Twin, The Orb

    ROOXX - Breathe In

    הרכב חדש של בחור בשם Jori Sjöroos שכבר הקים כמה וכמה להקות בפינלנד. הוא משלב בין גיטרות וסינתים ומזכיר לי את העוצמה והאקלקטיקה של אמנים כמו M83.

    לחובבי: M83, The Big Pink

    Moonface and Siinai - Risto's Riff

    שיתוף פעולה בין האמן הקנדי Spencer Krug שאולי מוכר לכם מהרכבים כמו Wolf Parade ו-Frog Eyes והרכב הקראוטרוק הפיני Siinai, מתוך אלבומם האחרון "Them Call Themselves Old Punks" שיצא בלייבל האינדי המוכר Jagjaguwar.

    לחובבי: The National, Talk Talk

    Räjäyttäjät - Aamupalalle Pommiin

    גאראג' רוק פרמיטיבי בפינית מהרכב שאין לי מושג איך מבטאים את השם שלו. לפי גוגל טרנסלייט השיר נקרא "לפצצת בוקר".

    לחובבי: The Cramps, Ty Segal

    Death Hawks - Black Acid

    צלילה עמוקה לתוך פסיכדליה קוסמית הישר מהעיירה Riihimäki בדרום פינלנד.

    לחובבי: Föllakzoid, Tame Impala

    Running - For Us By Us

    היה קשה למצוא מידע על ההרכבים הפיניים, ועוד יותר כששם הלהקה הוא פשוט "ריצה". כך או כך, ראנינג עושים אלקטרוניקה נסיונית על הצד האמביינטי על גבול הפוסט-רוק.

    לחובבי: I Break Horses, M83

    Elias Gould - Huvilakatu

    שחקן/סינגר/סונגרייטר מהלסינקי שעושה אינדי-פופ בהשפעה בריטית. הוא נהיה מוכר בפינלנד כשהוא שחרר להיט קיצי דווקא באמצע החורף - אומרים באמת שלפינים יש הומור משונה.

    לחובבי: Jamie T, Real Estate

    Mikko Joensuu - Warning Sign

    לשעבר Joensuu 1685, מיקו יצא לקריירת סולו תחת השפעות כבדות של פולק אמריקאי. הוא אמור להופיע בפסטיבל עם אורקטסרה של 15 נגנים, ואם לשפוט לפי השיר הזה, יהיה שמימי.

    לחובבי: Calexico, Wilco

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00