פוסטים מתויגים עם קותימאן

  • ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM

    קותימאן הוא מסוג האנשים שכנראה אין להם אזור נוחות. למעט אולי "2 Thru You", שחזר על הרעיון של הפרויקט הראשון ומיקסס עשרות קטעי יוטיוב לקובץ שירים חדשים, קותימאן נוטה לפלוש לאזורים חדשים בכל יצירה שלו. האי פי האחרון "Space Cassava" הוסיף עוד אלמנטים פסיכדליים על ה-fאנק מאלבומו הראשון של קותימאן, וציפיתי שהוא יעמיק בהמשך הדרך לתוך קטעי צלילה ארוכים באותו כיוון. אך באלבומו האחרון "6AM" קותימאן לוקח אותנו ביד לטיול בפינות חדשות של המרחב המוזיקלי שלו, הפעם בהקלטות שביצע בעצמו על מגוון כלים בעזרת כמה מהנגנים והזמרים שעובדים איתו גם באורקסטרה שלו.

    כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

    המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

    אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

    ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

    האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

  • Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל

    קותימאן אורקסטרה. קרדיט צילום: גאיה סעדון

    בעשור האחרון המוזיקה הישראלית החלה לקבל קול משל עצמה שמצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ההפקה המערבית ולייצר סאונדים ייחודיים שמכים גלים בחו"ל. האברהם הוסטל, שנפתח לאחרונה בדרום תל אביב, מנסה במידה מסוימת לפתוח ערוץ נוסף דרכו ישראל תוכל לשדר מוזיקה לעולם. הסוד נעוץ במטיילים שמגיעים להוסטל: מערביים צעירים שבאים עם רעב לחומוס זול בתוספת משהו חדש לשמוע, לראות, ולחוות. אם המטיילים שעוברים כאן יתעניינו מעט במוזיקה המקומית, הם עלולים לגלות איזה ז'אנר או סאונד שעוד לא שמעו עד עכשיו שאולי ייתקע להם בשכל. אם הוא ייתקע למספיק זמן, אולי הם יפיצו אותו הלאה לחברים מטיילים אחרים שיפיצו הלאה שוב... נו הבנתם. לדעתי לשם כיוונו באברהם כשהקימו את האולם העצום בקומה הראשונה של ההוסטל, ועוד יותר כשאירחו את מסע ה-"Outta Space" לתוך הפסיכדליה מקומית, בשבת האחרונה. זהו לא הניסיון הראשון של מנהלי ההוסטל לערבב בין התרבות המקומית לקהילת התיירים הזמנית שמשתכנת אצלם, אבל ככל הנראה הגדול והמשמעותי ביותר שהיה עד כה.

    צילום: גאיה סעדון

    הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

    הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

    אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

    צילום: גאיה סעדון

    Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

    אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

  • קותימאן אורקסטרה במועדון התיאטרון: עד 6 בבוקר

    מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון נראה שהאולם הגדול התמלא לאטו בזמן שהמופע כבר היה אמור להתחיל. אבל לקותימאן והאורקסטרה לא היה מה לדאוג: כל 1,000 הכרטיסים כבר נמכרו. כשעברתי בכניסה מספר דקות קודם לכן, ראיתי כמה אנשים מתחננים בפני המוכרים בקופה שיבדקו אם נשארו במקרה עוד כמה כרטיסים, מסרבים להשלים עם העובדה שאת ההופעה הזאת הם כבר פספסו. נראה שלעוקבים של קותימאן יש פשוט נטייה קלה לאיחור.

    המילה עוקבים אינה מקרית. קותי קיבל תשומת לב בזכות "Thru You", פרויקט רשת שהפך עם הזמן לשני אלבומים מלאים. קותי חתך, ערך, ומיקסס עשרות אם לא מאות קטעי יוטיוב לשירים חדשים פרי יצירתו. האלבומים הללו, וקטעי הוידאו שלהם ביוטיוב, יצרו לקותי שם של יוצר מהפכן שמאתגר את הפלטפורמה, ועל הדרך גם את התפיסות המקובלות לגבי מהי יצירה ולמי היא שייכת. אך "Thru You" הוא רק צד אחד במטבע של קותימאן. הצד השני, והמעניין יותר לדעתי, הוא המוזיקה שקותי מלחין ומפיק בשיתוף עם האורקסטרה שלו: Fאנק מתובל מסאלה שקותימאן ערבב מאפרו-ביט, ג'אז, רגאיי, פסיכדליה, ומעט צלילים ערביים.

    קותימאן עשה את דרכו לתל אביב כל הדרך מקיבוץ צאלים, שם הוא גר ויוצר, כדי להשיק את האלבום החדש "6AM". בתכלס, הוא פשוט בא לנגן לנו "עד 6 בבוקר, ומי שלא נשאר לא חבר" כמו שהוא אמר בהתבדחות בחיוך ממזרי ומקסים בפתיחת ההופעה. וזה כל העניין - מהרגע הראשון של ההופעה מרגישים שכל אחד מנגני האורקסטרה המוכשרים פשוט בא ליהנות איתו מערב של מוזיקה, שמחים שיש להם כרטיסים לשורה הראשונה לצפות בקסמים אחד של השני: ספי ציזלינג (חצוצרה) רקד לגרוב הבלתי נגמר של אמיר ברסלר (תופים), אלרן דקל (גיטרה) התענג על נשיפות הטירוף של אייל תלמודי על הסקסופון, קרולינה ושלומי אלון (סקסופון) לקחו אחד את השני לגבהים חדשים, ואדם שפלן (גיטרה ושירה) התיישב על הרצפה ואיבד את עצמו לתוך הצלילים הפסיכדליים של קותי. האורקסטרה עשתה אורגיה מוזיקלית על הבמה. הגרנדיוזיות בצלילים שהם הפיקו התאימה באופן מושלם לתקרה הגבוהה של ההיכל ונתנה לקלידים החלליים של קותימאן לרחף בין בועות סבון שהופרכו לאוויר, תאורת לייזר פסיכדלית, עשן סמיך שנמזג מהבמה, ועשן ירוק שעלה בכל פינה באולם.

    נשיפות הטירוף של אייל תלמודי

    נשיפות הטירוף של אייל תלמודי

    הסט ליסט החכם השאיר את הקהל תזזיתי לאורך כל ההופעה. אפשר לחלק בגסות את השירים שקותי מלחין לשני סוגים: קטעים ארוכים במיוחד ואינסטרומנטליים ברובם, ושירים עם מבנה ברור ואופי להיטי מובהק. הראשונים הם קטעי צלילה. הם מתחילים לרוב עם ליין Fאנקי ולאט לאט מתפזרים לתוך ענן אימפרוביזציה שקל מאוד ללכת לאיבוד בתוכו. קותימאן מודע לכך, וכשהוא הציג את הקטע "סלוף", הוא הודיע לנו שאם לא נזוז איתו, בהתאם לשם השיר הוא עלול למעוך אותנו לפיתה. ואכן, כשזזנו עם "סלוף", "צ'יטה גויאבה", ו-"ספייס קסאבה", הצלילה היתה נעימה וסוחפת, הצלילים השונים חדרו לכל נים בגוף והזיזו אותו מכוח האינרציה - ובכל פעם שכבר חשבתי שאנחנו מתחילים לצלול עמוק מדי, קותימאן משך אותנו חזרה למעלה לקחת אוויר עם אחד מהלהיטים מהאלבום החדש.

    קרולינה עלתה לבמה בערך חצי דרך לתוך המופע, כדי לבצע בדיוק את אותה התרעננות מהצלילות העמוקות. כאן אני צריך להתוודות - אני לא מעריץ גדול של קרולינה. הצווחנות הקלה בגוון הקול שלה תמיד הציקה לי מעט. אבל האנטגוניזם הקל שהיה לי החל להתפוגג לאיטו ב "I Think I Am" מהאלבום החדש, והתמוסס לגמרי ב-"Trumpet Woman" בו קרולינה הותירה את הקהל נדהם עם חיקוי מדויק של חצוצרה, ואלתור שלא היה מבייש את ספי רמירז שבהה בה בהלם או אפילו את מיילס דיוויס. אם היה אדם אחד שלא עמד על הרגליים בשלב הזה, קרולינה הקימה גם אותו והרימה לו את הידיים לאוויר בביצוע אנרגטי ל-"Music Is Ruling My World" שנדבק לי לראש עוד זמן רב לאחר המופע, מפזז לצלילי ה-"פה פה פה פה" של כלי הנשיפה.

    קרולינה - Music is Ruling my World

    קרולינה: מוזיקה שולטת בעולמה

    ייתכן שחלק מאותם עוקבים שהגיעו להופעה בעקבות "Thru You" יצאו מאוכזבים כשקותי לא ניגן אף לא שיר אחד מהפרוייקט, ואולי גם שההבטחה להישאר עד 6 בבוקר הייתה רק הלצה. אני דווקא מבין את הבחירה הזו של קותי. לנסות לשחזר עם האורקסטרה שירים שהבסיס שלהם מתחיל מיצירה של מישהו אחר זה כמעט בלתי אפשרי ויפספס לדעתי את הרעיון של הפרויקט. בעיני אם הייתה בעיה בהופעה היא הייתה אחרת. קותי אמנם הוציא אותנו מההיכל עם הראש בעננים, וביום שאחרי עוד מצאתי את עצמי מזמזם שר ורוקד קטעים מדבקים מהמופע, אך אף אחד מהם לא הגיע משירים מהאלבום החדש - למעט "She's A Revolution". השירים החדשים, למרות הכוח הלהיטי שלהם, לא הצליחו להשאיר עלי רושם מיוחד. הם נשארו כמרענני חך בלבד בין מנות ה-Fאנק הגדושות והעמוקות שקותי ייצר על הבמה. הוא הוסיף גוונים חדשים לפלטת הסאונד באלבום החדש, אך לפחות מהמופע יצאתי עם הרושם שלא מדובר בשבילו בצעד משמעותי קדימה כמלחין ומפיק, אלא המשך עבודה בתחומים שהוא כבר חרש היטב בהקלטות הקודמות, והשחזה קלה של יכולות ההפקה. נראה שהאמירה של קרולינה במהלך ההופעה כי "6am" הוא "פיס שאתם חייבים בבית, כמו מקרר" היא מעט מוגזמת. לי הרגיש שהוא בסך הכל עוד אלבום שיהיה נחמד להאזין לו מפעם לפעם.

  • פרינסס שואו: על ארעיות ההצלחה ועידן רייכל של היוטיוב

    סמנתה מונטגומרני חלמה להיות זמרת. סמנתה העלתה ליוטיוב vלוגים וקטעי אקפלה תחת הכינוי Princess Shaw, אך נכשלה מלהתקבל לתכנית "The Voice" או אפילו לקבל תשומת לב בערב במה פתוחה. בזמן שהיא המשיכה לעבוד בבית אבות בניו אורלינס, איזה קיבוצניק זרוק ושמו קותימאן עבד באיזי על "Thru You Too", פרויקט ההמשך ל-"Thru You". גם אם השם לא אומר לכם כלום, בטח ראיתם את הוידאו הויראלי מ-2009 שסימפל קטעי יוטיוב ממוזיקאים אנונימיים ויצר מהם שירים חדשים שזכו למיליוני צפיות. הטוויסט: סמנתה היא הכוכבת של "Thru You Too" - ואין לה מושג מזה. אבל לבמאי עידו הר יש מושג. הוא מצפה שהפרויקט החדש של קותימאן יקבל מיליוני צפיות, ומחכה לתפוס במצלמה את הבעת הפנים של סמנתה ברגע שקותימאן יעשה upload והיא תהפוך לסופרסטאר. הוא אכן תפס את ההבעה ואת כל הסיפור של סמנתה בסרט הדוקו-מוזיקלי החדש "פרינסס שואו".

    כנראה שלא תמצאו מילים רעות על הסרט, הוא עשוי טוב ובאמת שסמנתה כפרה. היא עברה התעללות פיזית ומינית בילדותה והחיים שלה לא זזים לשום מקום ("למה אני מתקדמת באותו כיוון בלי כיוון?" היא שואלת את עצמה בסרט). כמובן (ספוילר אלרט) שברגע שחבריה התחילו להפגיז אותה בסמסים שהיא נהייתה לכוכבת יוטיוב, כל צרותיה כאילו נעלמו. היא אף הגיעה לארץ להופיע עם קותימאן וגם מלווה הקרנות של הסרט בארץ ובעולם, דברים שהיא בטח מעולם לא חלמה שיקרו. גוד ווייבס, אם כי הסרט גרם לי לתהות על חוסר שוויון ועל תהילה ובכלל על הפרויקט הזה של קותימאן.

    הקאטים בסרט בין החיים של סמנתה לחיים של קותימאן גרמו לי לתחושה של חוסר נוחות. בזמן שקותימאן מחפש קטעי יוטיוב בכיף שלו, מעשן עישונים, ואוכל טוסט גבינה, מראים כיצד גנבו לסמנתה את גלגלי הרכב, ניתקו את ביתה מהחשמל, ואיך היא חושפת סודות משפחה אפלים. כביכול רוצים לעשות לנו בילדאפ איך קותימאן הולך להציל אותה מעצמה, אך בו בזמן ממחישים עד כמה חיים מקבילים של שני אנשים בשתי מדינות שונות כל כך רחוקים אחד מהשני. לכאורה זה לא מחדש שום דבר, אבל להראות את זה קורה בזמן אמיתי, זה כבר סיפור אחר - וברור שסיפורה של סמנתה הוא רק אחד מיני רבים באוכלוסיות החלשות של ארה"ב ובכלל בעולם.

    באחד מקטעי הסרט סמנתה נסעה לנסות את מזלה באטלנטה, המוטאון החדש כפי שאחד מתושבי העיר כינה אותה. סמנתה נתקלה שם ברחובות ובמועדונים בחופן של מוזיקאים שיודעים לשיר כמוה או אפילו הרבה יותר טוב. וואלה, אנחנו יודעים מה מצפה לה, וכנראה שלא להם. אם, למשל, יוטיוב היו משנים באותו היום את אלגוריתם תוצאות החיפוש, כנראה שקותימאן מעולם לא היה מגיע לפרינסס אלא לזמר/ת אחר/ת. קל לשכוח את הארעיות של ההצלחה ולייחס הכל לכישרון בזמן שבשביל המון מוזיקאים שהצליחו או לא המזל שיחק תפקיד הרבה יותר חשוב (מעניין אם היא חזרה לנגן הרחוב החביב ההוא מאטלנטה כמו שהיא הבטיחה עכשיו כשהיא התפרסמה). הסרט לא שואל אפילו שאלה אחת בעניין, אלא פשוט מראה את זה קורה, כאילו שזה הגורל, בין אם הצופים שמים לב לכך או לא.

    עכשיו, כש-"Thru You" של קותימאן יצא גם אני נגנבתי. קותימאן הזכיר לי את DJ Shadow, יוצר אלקטרוני שבעצם יצר שירים חדשים מסימפולים איזוטריים - רק שקותימאן עשה את זה עם יוטיוב. אבל עם "Thru You Too" כבר לא נפלתי מהכיסא. הקסם של הגימיק אבד, והשירים עצמם אחלה, אך מאבדים הרבה מהנפח שלהם בלי סיפור הרקע. קותימאן משתמש בקטעים ללא רשות, ובסרט נטען שהוא מעולם לא קיבל תלונות. הסתבר שזה לא נכון. קותימאן בעצמו רשם בתיאור של הוידאו "Give It Up" כי הוא התכתב עם אחת מהצ'לניות שסומפלה לוידאו וככל הנראה התלוננה על כך שהוא לא ביקש ממנה אישור. אמנם קותימאן לא מוכר את היצירות הללו או שם פרסומות, וגם אם קותימאן הוא נשמה טהורה שסך הכל רוצה לעשות אומנות, ברור שמיליוני הצפיות שהוא מקבל עוזרים לקדם את שמו בעולם. המשתתפים בקטעים שלו מקבלים קרדיט כך שאולי גם הם מרוויחים מהפרסום, אם כי השם שמופיע בסופו של דבר בכותרת הוידאו הוא כמובן Kutiman. אז אולי קותימאן הוא לא המקבילה של די ג'יי שאדו ביוטיוב, אלא יותר של עידן רייכל.

    ומה קורה עם סמנתה של אחרי "Thru You Too"? קטעי היוטיוב שלה עלו מכמה עשרות צפיות לכמה מאות, ולפי הסרט גם כמה חודשים לאחר הפריצה האוטו שלה עדיין עמד נטול גלגלים והיא עדיין הלכה לעבוד באותו בית האבות. מה שכן, היא שחררה בדיוק קטע חדש עם קותימאן והם עובדים ככל הנראה על חומר חדש. נקווה שהיא תזכה לחיים מאושרים גם אחרי ש-15 הדקות שלה יעברו.