פוסטים מתויגים עם ראפ

  • מיכאל כהן בראיון:"אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח"

    "סטייל", השיר שסוגר את האי פי "חצי אפוי" של כהן, די מייצג את השם שלו. מעבר לתוכן שמדבר על התאהבות באישה דרך הבגדים שלה, מדובר בשיר R&B נוצץ עם סינתים כבדים ואוטו-טיון שנשמעים כאילו הם נשלפו היישר מהדוד באמריקה. בעגת הרחוב קוראים לזה "סוואג", אבל כהן לא רק מייבא את הסוואג לארץ הקודש, אלא גם מספק לו תרגום הולם - הוייב מגיע מהשירים של דרייק, המילים מרחובות תל אביב.

    לאורך הקריירה שלו, גם כחצי מהצמד כהן@מושון וגם לבד, כהן סיפק שיעור חשוב לכל סצנת ההיפ הופ הישראלית איך להעביר את המסר שלך בלי לחפור יותר מדי, ואיך לעשות את זה עם קול וסגנון אישי. "חצי אפוי", שיצא בלייבל החדש שלו Shigola Records, מספק חגיגה של אישיות ססגונית ומקוריות, והוא בקלות הריליס הכי מוצלח בקריירת הסולו של כהן. תפסתי אותו במייל כדי לדבר על האי פי, על הפקות שהוא עשה לאומנים אחרים ועל העתיד.

    "חצי אפוי" מתחיל עם השיר "חזק", שיר שמרגיש כמו מבט קדימה לעתיד. לאן אתה מכוון להגיע עם המוזיקה שלך בימים אלה?

    ברמה המעשית, אני בעיקר מתרכז בבנייה של שיגולה יחד עם מושון ומש, כפלטפורמה שנוכל לעשות בה כל מיני דברים. במקביל אני גם עובד על הריליס הבא בסטונז ת'רו ומתכנן את הנסיעה הבאה לשם. ברמה הרעיונית, אני פשוט רוצה לעשות עוד ועוד היפ הופ, ישראלי ובינלאומי, ובארץ מאוד הייתי שמח גם לשבור קצת מחיצות ז'אנריות מתישהו בעתיד, אולי לעבוד עם איזה זמר מזרחי או משהו קצת שונה מהרגיל אצלי.

    "חצי אפוי" מכיל המון שיתופי פעולה עם ראפרים שונים, אבל רובם מתעסקים באותו הנושא: איך להיות שלם עם עצמך בתור אומן ובן אדם. האם כיוונת לנושא הזה כשעבדת איתם, או שזה פשוט דבר שקרה מעצמו?

    זו שאלה מאוד טובה, ובאמת גם אני הרגשתי את הנושא הזה איכשהו מופיע תוך כדי סידור השירים לתוך הפרויקט. זה ממש לא משהו שהוחלט מראש - כל השירים האלה הוקלטו לאורך 4 שנים בכל מיני מפגשים לא קשורים. אני חושב שהנושא הזה של להיות שלם עם עצמך זה משהו שמעסיק ראפרים ישראליים באופן כללי - יש משהו מאוד אינטרוספקטיבי בראפ, וזה הרבה התמודדות עם האגו, ובהרבה מקרים לראפרים כאן יש חלומות ושאיפות ואופי שלאו דווקא קשורים למציאות הישראלית. אז אתה כל הזמן במין חשבון נפש כזה, ובו בזמן גם מאוד גאה במי ומה שאתה. מעניין איך זה קרה בפרויקט הספציפי הזה, יכול להיות שהביטים שלי הופכים ראפרים למהורהרים יותר.

    בכלל, שירים רבים שלך עוסקים בהתנהלות של האמן עם המוזיקה שלו, בין אם זה בקטעי דיבור וראיונות שאתה מסמפל או בראפ שלך. היית מגדיר את עצמך כארס-פואטי?

    התהליך היצירתי זה משהו שמאוד מסקרן אותי. אני מאוד נמשך למופשט, בעיקר במוזיקה, אני לא אוהב להתרכז בנושא אחד. אני מרגיש שכשאפשר לפרש דברים בכל מיני צורות, זה עושה אותם יותר על-זמניים. ובגלל זה הרבה פעמים גם המרחב של היצירה מעסיק אותי, איך רעיון נולד, מה הכוח שלו בשבילי, בשביל העולם. אני מאוד מאמין באומנות, אני חושב שזה אחד הדברים הכי אנושיים בעולם, האקט הזה של יצירה, בין אם זה אומנות גבוהה או ציור של ילד בן 3. אני חושב שבכלל, אם יש לי איזשהו מסר למאזינים שלי, זה שיהיו יצירתיים ויצרניים. אני חושב שבמדינה שלנו ובעולם שלנו היכולת ליצור ולהמציא, ולהעריך יצירות והמצאות, היא מאוד חשובה.

    את "ראפ" הוצאת כשחזרת לארץ אחרי שנה וחצי שבה היית מעורב בסצנת הביטמייקרס בלוס אנג'לס. "חצי אפוי" מרגיש שהוא נוצר בתוך קהילת ההיפ הופ התל אביבית. הרגשת שהקהילה הזאת התפתחה בשנים שעברו מאז "ראפ"?

    יש לגמרי התפתחות בקהילה, אני מרגיש שהגיע דור חדש שבשבילו כל הדברים האלה שאני וחברים שלי (ואלה שקדמו לנו) נלחמנו שיהיו חלק מהנוף פה, הם מובנים מאליהם - אבל לא בקטע של חוסר הערכה או משהו, בקטע שזה פשוט טבעי להם שיש פה ראפרים ודי ג'יים ומפיקים. זה חלק מהמציאות הנורמלית שלהם והם גם גאים לקחת בזה חלק, וזה מדהים כי הם גם לוקחים את זה למקום שלהם. הראפרים הוותיקים יותר לעומת זאת נמצאים במקום של עשייה מטורפת וזה מאוד מרגש אותי לראות אנשים כמו פלד ונצ'י ואורטגה ואקסום ואיאטולה נותנים עבודה ויותר מחויבים לדבר הזה מאי פעם. זה החיים שלנו עכשיו, על אמת. אני חושב שגם הרמה מאוד עלתה וכולם מאוד השתפרו. וכמובן שהקהל הוא גם גורם מאוד חשוב, יש עדיין את הגרעין הקשה הפנאטי אבל מסביבו יש גם מלא קהל חדש שפשוט מגניב לו לשמוע ראפ בעברית. ובעקבותיהם גם המבוגרים יותר מתחילים לקלוט את הקטע.

    בשנה שעברה הוצאת את "Daily Affirmations", האלבום הראשון שהוצאת בלייבל האגדי Stone's Throw. האלבום הזה מרגיש כמו צעד גדול שלך כביטמייקר, האם הרגשת שאתה מתפתח בתור יוצר במהלך העבודה על האלבום?

    העבודה על "דיילי אפירמיישנז" פיתחה אותי בטירוף בתור יוצר. אנשים חושבים שאלבום ביטים זה קל כי זה לא שירים מלאים, אבל זה קשה לאללה כי זה איזה 25 קטעים בסופו של דבר, ולכל אחד מהם צריך להיות את הבנייה שלו והמיקס שלו והמקום הנכון שלו באלבום. אז זה לימד אותי המון. וגם כמובן שיתופי הפעולה לימדו אותי המון. אני פשוט מרגיש שיש לי עכשיו הרבה יותר ניסיון בארסנל אז אני גם יודע להתמודד עם בעיות וגם לחשוב בכיוונים חדשים.

    ב-"חצי אפוי" מתארחים ראפרים צעירים בתחילת דרכם דוגמת אברי ג'י (מהצמד "פלא אוזן") וסוויסה. האם העבודה איתם היתה שונה מאופן העבודה עם אומנים מנוסים יותר, כמו לירון עמרם ונצ'י נצ'?

    האמת שלא כל כך, בסופו של דבר הראפרים שאני בוחר לעבוד איתם הם אנשים שלוקחים את השיט הזה ברצינות, ומתוך כך הם גם מאוד זורמים (זה נשמע כמו פרדוקס אבל זה לא!). יש לכל אחד את הקצב שלו, חלק כתבו במקום וחלק לקחו קצת שיעורי בית, אבל בסופו של דבר הרגשתי שכל אחד פשוט עושה את מה שטבעי לו ובמובן הזה הניסיון לא משנה. זו גם הייתה המנטליות במופע ההשקה אגב - לא עשינו המון חזרות, אבל ידעתי שהכישרון הטבעי של כל המעורבים הולך להחזיק את זה.

    בשנה האחרונה הפקת את כל השירים של ערוץ הכיבוד, שהיוו מעין פרודיה על הפופ המיינסטרימי בארץ ובעולם, ובו זמנית הצליחו להיות להיטי פופ מצליחים. האם ציפית שהשירים האלו יצליחו ברמה הזאת?

    ציפיתי שזה יצליח, אבל לא עד כדי כך, אני מודה. זה מאוד מצחיק אותי לראות שבעצם הפקתי בשנה שעברה שלושה להיטי ענק. למרות שזה פרודיה, אני עדיין מאוד גאה בהפקות שלי שם בסופו של דבר. ובכלל, הכיף בלעבוד איתם זה שהם עושים את הפרודיה שלהם מתוך המון אהבה, למוזיקה, לחיים הישראליים. הם לא באים לחרבן על העולם, הם מביאים משהו עם המון נשמה ואני חושב שזה מה שגורם לזה לתפוס. זה גם מה שמנחה אותי כשאני מפיק אותם.

    ובכלל, המון שירים שהפקת הפכו ללהיטים ברדיו, מערוץ הכיבוד לשירים שהפקת לפלד ואפילו כמה שירים של כהן@מושון. האם אתה מכוון להגיע עם השירים שלך לרדיו מיינסטרימי כמו גלגלצ?

    ערוץ הכיבוד זה מין הסתם ערבובים של המון השפעות של מגה מיינסטרים, אז יש שם איזו כוונה להביא להיט, ללא ספק. בפרויקטים אחרים הרבה פחות, אם בכלל. אבל בגדול אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח - הטעם שלי הוא גם די פופולרי, אני אוהב שירים עם מבנה, עם מנגינה יפה שנכנסת לראש. אני חושב שפשוט מתוך הטעם האישי שלי יוצאים לפעמים להיטים וזה מגניב. אין איזו כוונה מיוחדת להביא להיט גלגלצ אבל כשזה קורה אני יכול להבין למה.

    ב-"חצי אפוי" אתה מצליח לתת טייק ישראלי מעניין לכמה סגנונות שדומיננטיים בעיקר בחו"ל, למשל טראפ. מה אתה עושה על מנת לגרום לסגנונות האלו להישמע טבעיים וזורמים גם בעברית?

    ראפ זה בסופו של דבר הכול פונטיקה - אתה צריך למצוא את ההברות, המצלולים והמילים שיישמעו טוב על הטראק. ברגע שאתה מבין שכל המשחק הוא פשוט למצוא דיבור שנשמע טוב, השפה היא כבר לא מגבלה, ואפשר לעשות כל מיני דברים שמקורם באנגלית ,בעברית.

  • אימפריה: ההשפעה של שב"ק ס' על גל ההיפ הופ העכשווי

    כדי להבין באמת את סצינת ההיפ הופ הישראלי של 20 השנים האחרונות צריך להתחיל מהסוף: מהתחייה הטרייה שהז'אנר חווה בשנה האחרונה עם ראפרים כמו טונה, נצ'י נצ' וקפה שחור חזק, ממשיכים לסצנה הקטנה והמחתרתית שהייתה לפני אותה תחייה (המופע של ויקטור ג'קסון, כהן את מושון וכו'), ואז לפעם הקודמת שההיפ הופ היה במיינסטרים, כשסאבלימינל והצל כבשו את הרדיו. בסופו של דבר, מגיעים לשב"ק ס', הלהקה הראשונה שעשתה היפ הופ ישראלי אמיתי.

    שב"ק ס' התחילה בתור כמה חברים מהכיתה שהופיעו בחצר בית הספר. כבר בגיל 19 הם הופיעו ברוקסן וזכו בתחרות להקות צעירות, ובגלל גילם הצעיר הגישה שלהם למוזיקה הייתה שונה משאר הלהקות הישראליות., הם לקחו את הרוק והמטאל שהם שמעו באותה תקופה (בכל זאת חלק מדור הרוקסן) ועל הבסיס הזה הם התחילו לשיר על מה שילדים בגילם יכולים לשיר: על יבנה ("באנו מיבנה") , על מסיבות ("יהיה פיצוץ"), ועל בחורות ("מכופף הבננות"). כן, בתחילת הדרך היו טקסטים כמו "עוד עוד עוד עוד עוד ועוד/ קחו את עצמכם ותתחילו לרקוד" שלא היו שונים בהרבה, רחמנא ליצלן, מבן אל וסטטיק. אבל מבחינת הקצב, השפה, והעובדה שאפשר בכלל לעשות היפ הופ בעברית שישמע טוב, הם היו מהפכניים. שב"ק ס' הביאו את הגרוב וההיפ הופ הישראלי שהשתלטו על המסיבות, הם עשו בלאגן ופרובוקציות כמו שבחיים לא העזו לעשות כאן - בקליפ הראשון שלהם הם השחיתו מכונית, ושרו על זה שהם אימפריה עד שזה הפך להיות נכון. בקיצור, הם עשו היפ הופ בצורה כל כך נכונה, מבלי לדעת כל כך מה הם עושים.

    השב"ק שאפו תמיד ליצור את המוזיקה של הדור הבא, ולכן אפשר לראות רק היום את התרומה האמיתית שלהם למוזיקה הישראלית, 15 שנה אחרי הפירוק. אותם נערים שדיקלמו את המילים של כל השירים שלהם מהתחלה ועד הסוף התחילו להוסיף פתאום מילים משלהם. היום הם הדור החדש של ההיפ הופ הישראלי, זה שמשתלט מחדש על גלגלצ ועל אהבת הקהל, והם מושפעים ישירות מהמוזיקה של השב"ק. נצ'י נצ', למשל, אימץ בשירים כמו "דם דיגי דם" את הסלנג שמוקי ונימי נים המציאו באלבום "עטיפה של ממתק". גם הראפרים פדרו גראס וג'ימבו ג'יי מהמופע של ויקטור ג'קסון השתמשו באותה טכניקת ראפ שנימי נים ומוקי פיתחו באותו אלבום מיתולוגי מ-1998: טכניקה שבה צמד הראפרים משלים את החרוזים אחד לשני, ושם דגש גדול על הברות והגיות של טקסט - שמעו, למשל, את "אל תגידו לי" של השב"ק כנגד "קומו בני זונות" של המופע של ויקטור ג'קסון.

    אז כן, "עטיפה של ממתק" הביא את ההיפ הופ הכיפי והמקפיץ של השב"ק יחד עם הסלנג והמנוני המסיבות לשיאים חדשים, אבל רק האלבום הבא של הלהקה, "כנען 2000" שיצא שנתיים אחריו, הוא זה שרקח סופית את הסאונד והגישה של ההיפ הופ הישראלי. האלבום הוקלט מיד אחרי שנימי נים (או, אם אתם מתעקשים, נמרוד רשף) עזב והראפרים חמי ומירו חזרו ללהקה. שב"ק ס' טסו ביחד לג'מייקה והקליטו מוזיקה עם נגני רגאיי מקומיים. לרוק ולמטאל שאפיין את ההיפ הופ שלהם עד לאותה נקודת זמן נוספו ז'אנרים שכבר אפפו חלק מהשירים שלהם - כמו Fאנק, גרוב, ורגאיי - אבל עכשיו הם עברו לפרונט, לדוגמה, בסינגל הרגאיי "רק תגידי לי", שאולי ניבא את כל אלבום הבכורה של מוקי, "שמע ישראל" שבא שנה אחר כך. ב-"כנען 2000" הלהקה התחילה להתעסק גם עם מחאה. הם שרו על פוליטיקה רקובה ("האחרון בכישרון הוא הראשון בבזיון / בפנים הוא מלוכלך בחוץ מריח כמו סבון"), שנאה ששוררת ברחובות ("אני שואל אם בכלל נבין שאני זה אתה זה ביחד") וקראו לשינוי ("די להיות רדום ולהגיד כלום / מספיק להחרים הזמן לצאת ולקום"), ללגליזציה ב-"שיר הגאנג'ה", ולאהבה חופשית ב"אין כבוד", דברים שרלוונטיים היום יותר מאי פעם.

    "כנען 2000" נותר הקו המנחה של ההיפ הופ הישראלי, והראה איך אפשר ליצור בז'אנר הצעיר הזה אלבום שיישמע כמו יצירה שלמה. עם זאת, האלבום לא הצליח כשיצא - הקהל לא בא להופעות, העותקים לא נמכרו, והקשר בין הלהקה התדרדר עד לפירוק המצער (מסע ההופעות של האלבום תועד בסרט התיעודי הנהדר, "נופל וקם"). ובכל זאת, משהו מהאלבום הזה נשאר: הפיוז'ן. תערובת הז'אנרים שהלהקה יצרה בההיפ הופ שלה גרמה לקהל הישראלי להיפתח לז'אנרים אחרים כמו רגאיי וגרוב שכיום הם כבר טבעיים לגמרי בנוף המוזיקלי בישראל, דרך להקות מיינסטרימיות לחלוטין כמו התקווה 6 ובלקן ביט בוקס. עם השנים, החזון המוזיקלי של שב"ק ס' הפך למרכזי בתוך ההיפ הופ הישראלי, ואולי מה שהביא לתחייה המחודשת שלו בשנה האחרונה היא שאותה גישה הגיעה גם למיינסטרים. תחנות רדיו פופולריות כמו גלגל"צ מחפשות את המכנה המשותף בין כל הנישות המוזיקליות בארץ, ובגלל זה ראפרים כמו טונה ונצ'י נצ', שממש כמו השב"ק מכניסים להיפ הופ שלהם אלמנטים של מוזיקה שהם גדלו עליה כמו מזרחית או רגאיי, זוכים להשמעות רבות.

    אם יש משהו שלא עבר מ-"כנען 2000" לשאר המוזיקה הישראלית הוא המחאה. שב"ק ס' הספיקו להתאחד ב-2007 והספיקו להוציא שני אלבומים. בשניהם מופיעה ברמה כזאת או אחרת מחאה נוקבת, במיוחד באלבום האחרון "פרה פרה" מ-2012, אבל גם האלבומים האלה לא הצליחו לגרום למחאה להיות לגיטימית בהיפ הופ הישראלי. חלק מהסיבה לכישלון, למרבה האירוניה, טמונה במוקי. קריירת הסולו שלו, ביחד עם להקות כמו הדג נחש, רידדה את המחאה הישראלית לכדי ססמאות חסרות משמעות.

    הדור הצעיר שמעריץ עכשיו את טונה, נצ'י נצ' ושאר הראפרים העולים בהיפ הופ הישראלי לא באמת גדל על המוזיקה של שב"ק ס' - הם עוד לא נולדו כשהלהקה התחילה והיו עסוקים בללמוד לדבר כש-"כנען 2000" יצא (כותב שורות אלה נמנה ביניהם). אבל הדור הזה אוהב וחווה את הסצנה החדשה בזמן אמת, מה שהופך את שב"ק לתופעה נדירה במחוזותינו - להקה ש-15 שנה אחרי השיא שלה היא רלוונטית מתמיד, שלמוזיקאים שבאו אחריה יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה חובבי היפ הופ מושבעים שרוצים להבין איך היפ הופ ישראלי צריך להישמע חייבים לשמוע את שב"ק ס'.

    לסיום: כמה שירים שמתייחסים לשב"ק ס' או מראים את ההשפעה של הלהקה על ההיפ הופ הישראלי