פוסטים מתויגים עם Pאנק

  • המאזין ברדיו 117: סיכום הפּאנק של 2015

    The Listener 117: Punk of the Year 2015 by Idosius on Mixcloud

    בן טברסקי (Zaga Zaga, The Driers, אלמונים מתים) ואיתי אלזרדל (The Orions, Sweatshop Boys, Warp) מסכמים את 2015 בפּאנק סופר מגוון: מאוסטרליה ועד אמריקה, מילדים בני 14 ועד מבוגרים, מסטרייט אדג' ועד קווירקור (בתמונה: G.L.O.S.S). להאזנה בלחיצת פליי למעלה, או לקריאה ושמיעה סלקטיבית למטה.

    הבהרה של טברסקי לגבי קריאות ה-"Kingface" בזמן השידור: "ראינו סרט תיעודי על סצינת הפאנק בוושינגטון די סי. קוראים לו "Salad Days", סרט מצוין שסוקר את הסצינה מהלהקות הכי ידועות ועד להכי זניחות. אחת הלהקות שהתראיינו בסרט היתה להקה בשם Kingface. לא היה לנו מושג מי הם היו, אבל בכל פעם כשראינו את השם על המסך לא יכולנו שלא לומר בהתפעלות 'Kingfaaaccceeee!'"

    Sheer Mag - Sheer Mag II

    אלזרדל: איפי שני ללהקה מפילדלפיה, לו-פיי גאראז' שפולש למחוזות וז'אנרים כמו סול ובלוז, סולנית עם קול צפצפני בקטע אדיר.

    Royal Headache - High

    אלזרדל: אלבום שני ללהקה מאוסטרליה. פאנק רוק לו פיי עם שירת סול.

    Drug Church - Swell + Hit Your Head

    טברסקי: רביעיית פוסט הארדקור מאלבני ניו יורק עם פטריק קינדלון מ-Self Defense Family על השירה. מנגנים ערבוב של אימו ניינטיז, פאנק רוק ניינטיז ובגדול נשמעים כמו Title Fight עם פטריק קינדלון בתור סולן. הוציאו שני ריליסים השנה.

    The Coneheads - 14 Year Old High School PC-Fascist Hype Lords Rip Off Devo for the Sake of Extorting $$$ From Helpless Impressionable Midwestern Internet

    אלזרדל: ילדים משוגעים מאינדיאנה שעושים בדיוק מה שהטייטל הזה אומר.

    Video - The Entertainers

    אלזרדל: פאנק רוק מטקסס, אלבום שני סה"כ וראשון בלייבל של ג'ק וייט.

    Nervosas - Nervosas

    טברסקי: טריו פאנק רוק מקולומבוס אוהיו שמחזירים את הסאונד האפל והגותי של הדת' רוק האייטיזי עם גיטרות רבוייות בריברב וקורוס ושירה נמוכה וקודרת.

    No Problem - Kid Killer

    טברסקי: להקת פאנק רוק מאדמונטון קנדה שגם ממשיכה את הזרם הזה של פאנק רוק אפל וקודר רק עם נטיות יותר אנרגטיות ועצבניות.

    Sievehead - Into The Blue

    אלזרדל: פוסט פאנק משפילד. כנראה אלבום השנה.

    Radioactivity - Silent Kill

    אלזרדל: להקה מדנטון טקסס עם חברים ממארקד מן ובאד ספורטס, אלבום שני.

    G.L.O.S.S. - DEMO

    טברסקי: להקת הארדקור פאנק כועסת ועצבנית מאולימפיה וושינגטון. חברי הלהקה הם קווירים וטראנסג'נדרים ששרים על איך זה להיות מנוכר בחברה שמתקשה להכיל אותם.

    Torso - Sono Pronta A Morire

    טברסקי: להקת הארדקור פאנק מקליפורניה, ריליס הפאנק של השנה עבורי, הארדקור פאנק סופר כועס, סופר עצבני. קצר ולעניין, אין פה שיר איטי אחד, הכל קולע ועובר כמו סופה של עצבים.

    Night Birds - Mutiny At Muscle Beach

    אלזרדל: אלבום שלישי וראשון ב- Fat Wreck Chords להרכב אולדסקול הארדקור פאנק מניו ג'רזי עם אלמנטים של סרף שרק עושים את הכל להרבה יותר טוב.

    Pisse - Mit Schinken durch die Menopause

    אלזרדל: פאנק אוונגרד מאוד פתוח מברלין, מיש מש של סגנונות תחת מטריה אחת של אלבום אדיר.

    No Tolerance - You Walk Alone

    טברסקי: להקת סטרייט אדג' הארדקור פאנק מבוסטון. קצר, קולע, מהיר ועצבני. כמו שהארדקור פאנק אמור להיות.

    Violent Reaction - War

    אלזרדל: סטרייט אדג' הארדקור מליברפול/לידס. מהיר, חזק וכועס.

    Retox - Beneath California

    טברסקי: להקת הפוסט הארדקור מסן דייגו קליפרוניה עם אלבום שמצד אחד מבליט עוד יותר את הנטיות של הלהקה להארדקור, אבל מצד שני נותן המון ביטוי לריפים שמושפעים מרוקנרול.

    Weekend Nachos - Weezer Nachos

    אלזרדל: וויקנד נאצ'וז הם בד"כ להקת הארדקור/פאוור ויולנס משוגעת אבל כשהם מנסים לעשות וויזר הם משאירים לסתות שמוטות.

    אלבומים נוספים ששווים בדיקה:

    Red Dons - The Dead Hand Of Tradition
    Perspex Flesh - Ordered Image
    Jeff Rosenstock- We Cool
    Nakam- Self Titled LP
    Soupcans- Soft Party
    Open Letters - 10-23

    פאנק רוק שווה בארץ:

    Sweatshop Boys - Always Polite Never Happy
    Not On Tour - Bad Habits
    Moom - Moom EP
    Kids Insane - Split with Slander
    ZAGA ZAGA - Year One
    Almonim Metim - Endless Scummer Love EP

    התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

  • בשביל הקורו: דרוש דור חדש של Pאנק

    רקדתי פוגו אחד אחרון במועדון הקורו ודיברתי עם המייסדים שלו על מצב סצנת הפאנק הישראלי:

    מירצקי: "זו בעצם עוד דוגמה לכל המטרות שהצבנו בהתחלה, שאחת מהן היתה לחבר את כל הנושא הזה של להקות וקהל וסצנה. כלומר באמת ליצור בית, כי עומר לא הצטרף לקולקטיב מההתחלה אלא הצטרף מתוך הקהל, מאנשים שבאו למקום והבינו שקורה פה משהו ושהם רוצים להיות חלק מזה. ואת זה חיפשנו באמת. כשהיינו באמצע צרה או כשהיינו צריכים עזרה ועשינו כמה מופעי התרמה, ראינו שהקהל פאקינג אכפת לו - אנשים שלא יכלו להגיע שלחו כסף עם חברים שלהם לשים תרומה. שוב, הרעיון היה ליצור מקום קהילתי. זה לא היה עסק, לכולנו יש עבודות. הקורו עבד כדי לכסות את עצמו וגם זה בקושי, הרבה כסף יצא מהכיסים שלנו".

    להמשך קריאה בעכבר העיר

    קרדיט צילום: דודו רוזן

  • קאט! 3 סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע מול הפרצוף שלכם

    נשף הרוקסן של אביב גפן גרם לכלי התקשורת לרקוד את הצ'ה צ'ה צ'ה: החל מהדרת נשים ברוק וכלה בנוסטלגיה למוזיקה הגרועה ביותר שנעשתה בארץ אי פעם. אבל בעוד שהכתבים מנסים להשיג עוד טראפיק על חשבון פמיניזם ונוסטלגיה, הם הזניחו את הנושא הכי חשוב - את ההווה.

    לצערי, יש מיתוס מאוד גדול שמכסה את סצינת השוליים כמו סערת אבק, שכדי להכיר מוזיקה שלא משודרת בגלגלצ ונעשתה אחרי 1999, צריך "להיות בסצינה". אז בואו אגלה לכם סוד: לא צריך להיות בסצינה כדי להיות בסצינה. כל מה שצריך לעשות זה ללכת. לאן ללכת? לכל מקום שיש בו הופעה.

    אבל אפילו החברים שלי חושבים שאני איזה גורו שמכיר בעל פה את לוח ההופעות של האפרכסת. וואלה, אין לי מושג אפילו מה קורה השבוע - כל מה שאני יודע לעשות זה לגגל שמות בפייסבוק ויוטיוב. לא צריך להיות גאון בשביל זה, ובכל זאת, אנשים עצלנים, הם רוצים לקבל את הכל מוכן ומומלץ מבלי שיצטרכו להקיש על המקלדת. אז בואו אחנוך אתכם ואכניס אתכם "לסצינה", למעשה לשלוש סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע. תגידו שהמאזין שלח אתכם.

    1. סצינת ה-Pאנק בקורו

    הפאנק לא מת - הוא פשוט שם עליכם זין. בשקט רועש, ברחוב יצחק שדה 32, מתקיים מקום שהתגלגל בין כמה דורות של יוצרים עצמאיים. הוא התחיל לפני כ-16 שנה בתור הפטיפון, הפך לבר טבעוני-פציפיסטי ושונא צבא בשם הרוגטקה, והיום הוא נקרא הקורו ומאכלס את סצינת הפאנק התל אביבית. המקום בגודל של חדר אמבטיה, כך שבערב צפוף תמצאו שם 30 איש. אבל זו בערך כמות האנשים שחזו בסקס פיסטולז ב-Lesser Free Trade Hall במנצ'סטר - מופע היסטורי ששינה את העולם. חוץ מלהקות של צעירים מיואשים שלא מפחדים לצרוח את זה - למשל Zaga Zaga, Sweatshop Boys ו-The Orions - הקורו מקיים גם הקרנות סרטים וקוריוקי. אגב, המקום חוגג בקרוב קורולדת.

    2. אינדי קונספטואלי בצימר

    עם כל הכבוד ללבונטין ולאוזן בר - ויש כבוד - השוליים הכי שוליים קורים צעד אחד מעבר לאזור הנוחות של דרום-מרכז תל אביב בצימר, רחוב הגדוד העברי 5. תתעלמו מהזונות והמחטים המשומשים, ותחפשו כניסה לחצר לא מסומנת אלא בצעירים מנוכרים שעומדים בחוץ ומתאמנים בלהיות משועממים. תשלשלו 10 ש"ח למי שנמצא (לפעמים) בכניסה, ותגלו חלל מתפרק בקטע הכי טוב שיש, איפה שלהקות אגדתיות מוקמות וזוגות מרושלים-יפים מתעלמים אחד מהשניה מרוב אהבה. ההופעות מאוד מגוונות מקלאסי-מודרני ועד רוקנרול ושוגייז, אבל בדרך כלל יש להן איזשהו גוון אמנותי יותר עם גיגים קבועים של אסף עדן AKA רייסקינדר באיזשהו פורמט וגלריה צמודה שמציגה אמנות ביזארית.

    3. רוק סטלנים ברחבי העיר

    מאז שהריאלטי ריהאב סנטר נסגר, יש חבורה של רוקרים סטלנים חסרי בית שנעים ממועדון למועדון. הסצינה הזו ממוקדת מסביב לאחים אבירן ועומר חביב מלהקת Great Machine וגם כפיר רימוך, מנהיג להקת הספייס-רוק לטאות הענק מכוכב הניבירו. החבורה הפסיכדלית הזו יוזמת המון ערבי להקות דוגמת ה-"Rock'n'roll Space Boat" או "זונת חלל" שקיבל תשומת לב לאחרונה בזכות ציור פורנוגרפי של מישהי שנראית כמו איילת שקד. כך או כך, החבר'ה האלה עובדים רק עם מגברים בעלי ווליום 11.

    מכירים עוד סצינות? מה לעשות שאני גר בתל אביב ומוגבל בזמן ותודעה - תעזרו לי להשכיל ותשאירו תגובה.

    קרדיט תמונה: עידן עזרא

  • Mad Choice נגד Sweatshop Boys בהופעה: קרב תרנגולים מוהיקנים

    Mad Choice ו-SWEATSHOP BOYS הבעירו אמש את הקורו בקרב תרנגולים מוהיקנים: מאד צ'ויס עם סקייט-Pאנק מהיר ועצבני; וסווטשופ בויז עם גאראג'-Pאנק מלודי וקיצי. להקה מול להקה, שיר נגד שיר, הם הראו איזה גיוון יש בפאנק, ובעיקר, השפריצו כיף מדבק לכל עבר כולל טראש טוק והתגרויות ערסיות מימי הזוהר של ה-WWF ("הניינטיז התקשרו: הם רוצים את הפאנק שלהם בחזרה!"). מי ניצח? הקהל - שנדלק ורקד פוגו ללא הפסקה.

  • פעם היתה לה ויברציה מזה

    לפני הכל, ביום שבת ה-28.5 אחזור לעמדת הדי ג'יי עם אורי זר אביב ונמרוד ספיר לסט ההמשך שנתנו בשסק - בלוגרול 2. אתם מוזמנים לבוא להגיד יו ולשמוע מוזיקה שווה כמו שרק מכורי מוזיקה כמונו יכולים להשמיע. אני מתכוון להביא מוזיקה שתלווה אתכם אל תוך הלילה מתוך מה שאני שומע בזמן האחרון. לפחות זאת התוכנית.


    הקליק. כמו רוב הדברים הטובים, גיליתי אותם במקרה. השנה היא 2004, וסצינת האינדי הישראלית נמצאית בפריחה מבטיחה. אחד מחברי הטובים שקצת יותר מבוגר ממני וזכה לחוות את האופל של שנות השמונים בזמן אמיתי, מזמין אותי להופעה של הקליק בג'ה פן ז"ל. אני לא יודע בדיוק מי הם, רק שהם להקת פוסט-Pאנק ישראלית ודי אגדית מהאייטיז שהחליטה להתאחד.

    לא זכור לי יותר מדי מההופעה. לא הכרתי מספיק את החומר ולא הבנתי את החשיבות וההקשר של מה שאני רואה מול עיני. למרות זאת, הקליק נטעו בי זרע קטן של פורענות שהלך ותפס שורשים לאורך השנים. קניתי את שני האלבומים שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל" ו-"עולם צפוף" באריזה מיוחדת ומהודרת, אריזה בצבע שחור כהה עם לוגו האין כניסה של הלהקה. קראתי עליהם, ראיתי את הקליפים, ועם כל האזנה התחלתי להבין יותר ויותר מה אני שומע ועד כמה זה גאוני.

    אם בנוטיז נזכרו במדינות דוברות האנגלית שג'וי דיוויז'ן ואקו והבאנימן היו להקות מעולות, בגזרה הארצית נזכרנו בפורטיס ובקליק. קשה להגיד מתי מתחילה סצינת השוליים או האינדי בישראל, כי אחרי הכל בזמנו אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו לילדים הרעים והלא מקובלים של השכונה, אבל אין ספק שהקליק היוו תפנית חשובה בעלילה. מוזיקלית הם התכתבו עם הפוסט Pאנק הבריטי והניו יורקי שהיה פעם הרבה, הרבה יותר רחוק מהנוף הארץ ישראלי בניכור ובאינדיווידואליזם האמנותי שלו. הקליק הציתו סצינה שלמה עם הלוק ההזוי שלהם, המסרים החתרניים, והמוזיקה הפשוטה והמחוספסת. הדי הקליק המשיכו להכות והשפיעו על להקות מנושאי המגבעת ועד אנטיביוטיקה בימינו.

    הקליק מודל שנות השמונים

    ועכשיו הקליק חוגגים 30 שנה לשחרור אלבום הבכורה שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל", אלבום קונספט שמתאר את חייו האפלים של אדם מתחייתו ועד מותו, עם ציצי ענק על הכריכה, ולהיט מיינסטרימי מפתיע בשם "אינקובטור". ראיתי אותם מחממים את הבאזקוקס בבמרץ, ולא היה משהו יותר ראוי מהחימום הזה. מהפכת ה-Pאנק נמצאת כבר בשנות השלושים לחייה. מהפכנים כמו ג'ון ליידון שהיו בני 20 בזמן אמת נמצאים כבר בשנות ה-50 לחייהם, ואולי במבחן הכי גדול של חייהם. איך כבר חבורה של סבאים זקנים עם מהפכה נושנה יכולים להיות רלוונטיים היום?

    בשנתיים האחרונות קיבלנו סדרה של הופעות שהיינו אמורים לקבל כבר לפני איזה 30 שנה. הכל התחיל עם ההופעה של Public Image Ltd שהיתה חוויה טרנסצנדנטלית. זה המשיך עם ההופעה של The Fall, רצופה בגיטרות, פואמות, ואנרגיה מחאתית בלתי נדלית. בינתיים הפרק האחרון הוא ההופעה של The Buzzcocks שהיתה יותר שואו רוקנרולי של רואי חשבון בדימוס, אבל כאלה שהלב שלהם עדיין כואב. הקלישאה נכונה. זה לא הגיל, זה התרגיל, וגם אם אינספור עיתונאים הכריזו על מותו של הפאנק, הפאנקיסטים לא מתו ואפילו לא התחלפו. רובם עדיין פה ועדיין בוערת בהם אותה אש שגרמה להם להעיף את הבולשיט מהשילטון.

    איך יסתיים הפרק הבא בספר הזה, הפרק של הקליק? כשהם עלו לבמה לחמם את הבאזקוקס, הייתי סקפטי למדי. הם נראו מבוגרים, קרחים, ועייפים, רחוקים שנות אור מהמרדנים הרעננים שהם היו בזמנו. המתופף האגדי של הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שהתיפוף שלו היה אלמנט מאוד מהותי בסאונד של הקליק, נפטר לפני כחמש שנים ובמקומו הביאו את עודד פרח, לשעבר מלהקת רעש. אבל עם כל שיר שהם ניגנו ירדה ממני עוד שכבה של סקפטיות. הנגינה שלהם היתה מאוד הדוקה ועוצמתית, וכמו הקולגות שלהם מהממלכה הבריטית נראה שהלהט עדיין בוער בהם.

    בתשובה לשאלה ששאלתי לפני כמה פסקאות. לא פעם התלוננתי שהמוזיקה בימינו סובבת יותר סביב אסתטיקה נונשאלנטית ופחות סביב מסר ורגש, ולא רק במיינסטרים ובחו"ל. אפילו אם תבחנו את סצינת השוליים הישראלית המשובחת והאהובה עלינו כל כך, לא תמצאו יותר מדי להקות שבאמת יש להן משהו להגיד, שמשתמשות במוזיקה שלהן כדי להעביר מסר חשוב לאומה שהיא ממש לא רוצה לשמוע. החזרה של הקליק וההופעה של הפאנקיסטים הותיקים על במותינו מהווה תזכורת שפעם זה לא היה ככה.

    לא ברור אם המהפיכה שלהם הצליחה ומשהו באמת השתנה, או שצריכים להמשיך להלחם ועל מה, אם בכלל עוד יש מאבק. בינתיים כל מה שאפשר לעשות זה ללכת לאחת מההופעות החגיגיות של הקליק, ולקוות לספוג אולי שבריר קטן מהאנרגיה שתזרום בתקווה מהבמה אל הקהל. אולי כמה ילדים יקימו להקה. אולי הלהקה הזו תבעט לכולנו בתחת.

    נ.ב. להלן ארבעה שירים שהקליק הספיקו להקליט עם ז'אן ז'אק גולדברג בשנת 2005 וישוחררו כאי פי במהדורה מוגבלת. אתם חייבים לשמוע את השיר השלישי, "בין הקברים לפרברים".