תומר ישעיהו באוזןבר: מציאות תל אביבית חולמנית

צילום: ניצן אגסי

מדוע רועי חרמון (ארמון, טיגריס) קרא ללייבל שלו בשם "אווזה"? הניחוש שלי הוא שחרמון מצא אווזה שמטילה ביצי זהב בקצב מסחרר, וקוראים לה תומר ישעיהו. עוד לא עברה שנה מאז יצא אלבום הסולו השני שלו "בוידעם" ולישעיהו ולהקתו יש כבר אלבום נוסף בקנה. אם לוקחים בחשבון גם את עבודת הסולו שלו לפני אווזה ("אופניים חשמליים") ואת להקתו הקודמת ISAIAH, רואים שמדובר בקצב של לפחות אלבום אחד בשנה. על מוזהבות הביצים אפשר אולי להתווכח, כי לא מדובר בהצלחות מסחריות גדולות עד כה, אבל במוצ"ש האחרון האוזןבר התמלא בקהל שנלהב לשמוע לא רק את צלילי הבוזוקי המוכרים של ישעיהו, אלא גם חומרים חדשים.

בן גולן עלה לבמה לפני ישעיהו, מלווה רק בגיטרת גיבסון אקוסטית שכאילו יצאה מחלומותיי הרטובים. גם הוא נמצא לקראת הוצאת אלבום סולו באווזה. גולן ניגן את "שיר שקיעה" ו-"סרט נע" (שהוא ביצע גם על המרפסת שלי לפני מספר שבועות) ושני שירים נוספים. אחד מהם הדגים את אמירתו של גולן שזוהר ארגוב היה אחד מההשפעות על האלבום הקרוב, שיר מקורי שהוא שר בקול מאומץ בטונים גבוהים בפזמון.

ישעיהו עלה לבמה מלווה בלהקה, ולשמחת הקהל מיד תפס את הבוזוקי. ישעיהו וחרמון (קלידים) פתחו עם האקורדים המגששים של "בוידעם" עד כניסת הבס של אמיר שדות והתופים המדלגים של שחר חזיזה. הבוזוקי של ישעיהו נע בין פריטה מהירה של אקורדים לשורות מסתלסלות ומלאות שמחת חיים שהקפיצו אותנו בצעד יווני. יש מעט מאוד נגני מיתר בארץ עם שליטה וירטואוזית כמו של ישעיהו. בדרך כלל אני מבין את הרתיעה של נגנים מלהראות את היכולות שלהם על הכלי—סולואים ארוכים הפכו להיות עם השנים מפגן התרברבות ששם את הטכניקה והדאווין במרכז במקום המוזיקה. זה לא המקרה אצל ישעיהו. המנגינה היא עצם העניין ופורצת מהאצבעות שלו בטבעיות, בצלילים שלא יכולים לאפיין אף אחד אחר חוץ ממנו.

תומר ישעיהו: המנגינה היא עצם העניין

בכלל, היופי בלהקה של ישעיהו היא שלכל אחד מהנגנים יש קול ייחודי שאפשר לזהות תוך צלילים ספורים: הקלידים החולמניים של חרמון, הבס החם והקופצני לפרקים של שדות, וחוש הקצב המשחקי והבלתי צפוי של חזיזה. הייחודיות של חזיזה הורגשה מאוד בהדרן עם "חורף של ים תיכון", אחד השירים הטובים ביותר מ-"אופניים חשמליים", שקיבל גרוב שונה לגמרי ושובב יותר מהביצוע המקורי של נווה קורן. השילוב של כל אחד מהרכיבים יחד עם המילים של ישעיהו היוו פסקול מושלם לתל אביב: שורות כמו "גל שחיתות / זה לא חשוב / עשו את זה חוקי" מרגישות אקטואליות מתמיד, והתיאורים החיים של רחובות העיר והחלומות על פירנצה ופריז בשירים כמו "יום כיפור" ו-"שבועיים בשנה" לכדו בדיוק את הכמיהה התל אביבית להתנתק מהארציות של ישראל לממד אופורי מקביל.

ישעיהו בהחלט התרגש. ב-"כמו קודם" הוא החל לשיר את הבית השלישי בפעם השנייה במקום לעבור לבית הרביעי, הפסיק את השורה באמצע ואמר בעצבים שהוא כבר שר את הבית הזה. לקחה לו דקה ארוכה להתאפס על עצמו ולהיזכר בבית הרביעי בזמן שהלהקה המשיכה לנגן. בין לבין הוא תירץ את הטעות בהתרגשות של לראות את הקהל שר את המילים שלו, ובצדק—הם שרו יחד איתו ברוב המופע וחלקו את ההתרגשות, מחוברים לכל מילה. ואז זה קרה שוב לקראת סוף ההופעה, אחרי ביצוע מצוין ל-"שכחתי לחייך טוב" עם ליווי של חרמון על פסנתר בחרישות נוגה. ישעיהו עמד מבולבל לכמה שניות על הבמה ובהה אל אחורי החלל האפל, עד שחרמון לחש לו "הדרן". לישעיהו לא נשאר אלא להרוס את ההפתעה ולהגיד "סליחה, כבר חוזר" בחיוך נבוך ומשועשע. הוא עלה שוב לבמה עם הגיטרה, וסיפר לנו שלפעמים הוא מחבר מילים חדשות בעברית לשירים לועזיים, וניגן ביצוע שקט ל-"Castle In The Air" של ג'ון מקלין. עמדנו שם בעיניים בוהות בפלא הרומנטי הזה. אם היה מישהו שנקלע במקרה אמש לאוזןבר, קשה לי להאמין שאחרי ביצוע כזה והפתיחות של ישעיהו, הוא לא יצא מאוהב במוזיקאי עם הלב הענק הזה.

התגובות סגורות.