הגנת שמה הטוב של המוזיקה: פוסט אורח

פוסט האכזבה שלי מ-2011 עורר כל מיני תגובות מעניינות, בעיקר שנהייתי פלוץ זקן ונמאס לשמוע את התלונות שלי (בשביל מה יש לי בלוג?). אחת מהתגובות התפתחה לדיון מעניין במייל. הבנתי שיש למגיב משהו להגיד ושהוא יודע איך להגיד אותו, אז הזמנתי את ארז סובּל, קורא ותיק של הבלוג, להתארח בפוסט הראשון של 2012 ולהציג פרספקטיבה שונה על קנטרנים כמוני. אני מעביר את המקלדת לארז. -עידו שחם


אני מאמין שכל חובב מוזיקה כיום מכיר את התלונות האלו ש"המוזיקה בהדרדרות מתמדת", "המוזיקה היום נחותה משמעותית לעומת מה שהיה בשנות ה- 90/80/70/60" ויש כמובן את התלונה הטובה ביותר בהיסטוריה של התלונות – "מאז הפינק פלויד בשנות ה- 70 לא יצאה אף מוזיקה טובה". הוזעקתי על ידי הועד "להגנת שמה הטוב של המוזיקה" לשם פקיחת עיניי הציבור לכמות הפנינים המוזיקליות שנוצרות תדיר אבל נעלמות מן העין הציבורית.

זה ידוע שכיום האמצעים להפקה, יצירה, הקלטה והפצה של מוזיקה נעשו נגישים ופשוטים כפי שלא היו מעולם. הדבר באופן טבעי הוביל לשפע מוזיקלי אדיר ולצמיחה של מוזיקאים רציניים ופסאודו-מוזיקאים שמחליטים להפיץ לעולם את חזונם המאורגן באמצעות צלילים.

האם אפשר לחרוץ את גורלה של שנת 2011 על סמך, נגיד, רק 100 אלבומים בשנה (או אפילו 500) כשהמגוון למעשה עצום פי מאות ואז לומר שהמוזיקה גוססת? והביטוי הזה, "מוזיקה גוססת", הוא מבחינתי לא יכול להיות לגיטימי כשמסביב ים אינסופי של מוזיקה שרק ממשיך לגעוש ולהתמלא. בהתאם לזה, אני לא חושב שאפשר לתייג שנה כלשהי תחת ההגדרה "שנה גרועה".

הדעה שלי בנושא היא שתמיד תהיה מוזיקה אדירה, כי המוזיקה לא מפסיקה להתקיים אף פעם. אז מה בעצם הבעיה של כולם? למה כל כך הרבה טוענים ומתמרמרים על כך שהמוזיקה משעממת ולא מקורית ואינה נשארת בזיכרון לאורך שנים? הסטטיסטיקה הרי אומרת שתמיד יהיה הרבה מאוד בינוני, וגרוע ומעט טוב ומעולה, כך שבים של אלפי ריליסים חדשים בשנה מדובר במנה גדושה של מוזיקה טובה. אז איך יכול להיות שאנשים נשארים ממורמרים על המוזיקה שהם שומעים?

lost in music

צולם ע"י Gary Simmons

לכך יש לי שתי תאוריות:

תאוריה #1

בעולם שבו קיים שפע עצום אי אפשר להגיע להכל בלי לאבד את השפיות או את הלך החיים התקינים. אין ברירה אז דואגים ל"ספקים" או למקורות. אנשים עושים החלטות לגבי מוזיקה שהם רוצים לשמוע או לבדוק באמצעות דעות שמגיעות אליהם מחברים, בלוגים, אתרים ומגזיני מוזיקה ייעודיים שמתיימרים להיות מעצבי דעת הקהל. כל אדם בוחר לעצמו את המקורות המתאימים לו.

אני לא רוצה לגלוש ולחפור על נאו-מרקסיזם, אבל בהחלט קיימת כאן תעשייה (לפחות המקורות בעלי התפוצה הרחבה הדורשים מימון) שתפקידה להעלות מעל לפני השטח ולהבליט מוזיקה ואמנים מסויימים. ותעשייה כמו כל תעשייה מונעת ממניעים ואילוצים.

זה אולי נראה כמו הצגה שלילית של ה"תעשייה" הזו, אבל אני לא באמת חושב כך, כי מקורות וספקים הם גורמים הדרושים בעידן השפע, לכן זה בסדר שיהיו כאלה שהם עסקיים. זה טבעי וזה לא רע.

אבל חשוב לזכור שלגורמים האלה (ואם לתת שמות: פיצ'פורק, NME, הרולינג סטון למשל ועוד אחרים פחות מוכרים וגם אלו שלמעשה בלתי נראים לציבור כמו מפיקים, יחצ"נים ועוד) יש להם צרכים ויש אילוצים, הם עושים את הבחירות בשביל הקהל ויש סיבות לבחירות האלה.

לא כדאי להיות תמימים, אבל גם אין מה לכעוס על המצב, כי האמת זה לא נורא ואף אחד לא נפגע מזה והרבה אנשים טובים עם כוונות טובות עושים מזה כסף ועל הדרך עוזרים מאוד למאזין הקטן שרוצה לברור את המוץ מהתבן.

אז אם המוצר שהספק שלך מביא לך לא נאה בעינייך – אז פאקינג תחליף ספק! תחליף לאחד שכן יספק סחורה שתשביע את רצונך! יש כל כך הרבה תוצרת בחוץ כך שלהיצמד לספק שמפשל באופן קבוע, זה לדעתי די מטופש. וגם מטופש במידה דומה זה להאשים את המוצרים או את היוצרים ולא את הספק.

אם לרכב עוד קצת על המטאפורה המגוחכת, אז אם לא יאה בעינייך ואתה לא מצליח למצוא ספק אמין או מתאים, תמיד אפשר לוותר על המידל-מן ולברור לבד את התוצרת ולהגיע למוזיקה הטובה לך בעצמך. זה דורש המון נסיון ותעייה אבל גם מאפשר להגיע לדברים שלא היית מצליח באמצעות מתווך.

ג'אנקי מוזיקה

ג'אנקי מוזיקה

תיאוריה #2

האם זה נכון להאשים את המוזיקה, יישות בת אלפי שנים שמתפתחת ומשתנה כל הזמן ושהצליחה עד כה לשרוד תהפוכות רבות? האם לא יהיה נכון יותר להאשים את המאזין שבאופן קבוע ותכוף לא מרוצה מהמוזיקה החדשה שמגיעה לאוזניו? המוח הוא מנגנון מורכב שהזמן משפיע עליו באופן מוחלט ומשנה את תפקודו, כך שאם סיגנון כלשהו דיבר אל מישהו פעם, אין זה מופרך שלאחר שנים הסגנון כבר לא ידבר אליו.

הרגלי ההאזנה משתנים תדיר, ולרוב זה יהיה על פי מצבים בחיים וכן, גם לפי הטכנולוגיה, אותה טכנולוגיה שהיא המטרה של רוב התלונות והנאצות על הדרדרותה של המוזיקה. הטכנולוגיה שיצרה למעשה את המושג הזה "הרגלי האזנה" עכשיו לכאורה הורסת אותו.

אבל אם האדם שם לב שמשהו השתבש ולא עובד כמו בעבר, הוא צריך לפנות קודם כל אל עצמו ורק אחר כך אולי להאשים גורמים חיצוניים. ייתכן שהאדם אשם שהוא לא מצליח להתרגש יותר ממוזיקה, או שזו התווית של "מוזיקה חדשה" שהופכת אותה למנוכרת ופחות סקסית כמו מוזיקה מלפני עשור פלוס.

לפעמים המרדף אחר מוזיקה חדשה גורם לחיפוש המתמיד להיות מעייף מדי וכל הכיף מהמוזיקה נמוג לו. במקרה כזה, נראה לי שהפיתרון הטוב ביותר יכול להיות ריחוק. להפסיק לנסות להתעדכן כל הזמן בדברים החדשים ביותר. אלא לעבור לשמוע דברים שיצאו פעם ותמיד רצית לשמוע, הרי יש כל כך הרבה מוזיקה אדירה ומופלאה שעוד לא גילית (אבל לא להתחפר ולשקוע בדברים המוכרים ולהתנתק ממוזיקה שתהיה חדשה לאוזניים - גם אם יצאה לפני שנה או מאה שנים). אני מאמין שעם הזמן הרצון לשמוע דברים חדשים יחזור ואיתו גם השמחה לפגוש בדברים עדכניים.

לעומת זאת, רק בימים האחרונים שני אנשים שאני מכיר הנחיתו את רשימות סיכום השנה המוזיקלית שלהם, כל רשימה מנתה למעלה מ- 50 אלבומים שכל אחד מהם הכי אהב השנה. אלו שתי רשימות מרשימות ביותר של אלבומים מרתקים ומאתגרים שרבים מהם כלל לא הכרתי. מסוג הרשימות שמובילות אותך לדיכאון מסויים על כך שבחיים לא תצליח לשמוע את כל המוזיקה האדירה שקיימת ונוצרת כל הזמן, וזה רק על פי תוצרת של שנה אחת נתונה ורק שתי רשימות שננתי כדוגמא מבין רבות שמתפרסמות בתקופה זו. אחד מהם אפילו אמר פעם אחת ש"אם אתה חושב שלא יצאה השנה מוזיקה טובה, זה אומר שבכלל לא חיפשת".

כך שהתיאוריות האלו (ואני הראשון להודות שבמקום מסויים הן נפוחות או יומרניות) מובילות אותי למסקנות מתבקשות ובנאליות, אבל נראה שצריך להזכיר אותן כי אנשים שוכחים ומתלוננים סתם – אם אתה באמת אוהב מוזיקה ויש לך צורך אמיתי ועז לגלות מוזיקה חדשה, מרשימה ומקורית כל מה שאתה צריך לעשות הוא לא להפסיק לחפש. זה הכל ובאמת זה לא דבר קשה או שמצריך התאמצות רבה אלא רק סבלנות וסקרנות.

  1. Chen Honig says:

    יפה כתבת ארז, למרות שגם אני מאלה שתומכים יותר במוזיקה הישנה, ומבלה מלא זמן בשביל למצוא להקה או אמן חדשים מספיק טובים בשביל להקשיב לאלבום שלם שלהם. צדקת כשאמרת שאנשים שמתלוננים על המוזיקה היום צריכים להסתכל על עצמם לפני שהם מצביעים על האמנים של היום עם אצבע מאשימה. במיוחד כל אלה שלא פותחים קצת את האוזניים העיקשות שלהם לדברים חדשים. וכמובן הטעם הדומה שמושתת על ידי מגזינים אינטרנטיים, צריך להבין שלא מדובר פה בתורה מסיני.אבל שכחת דבר מאוד חשוב: *נוסטלגיה* – מה שהיה תמיד ייראה יותר טוב בדיעבד. ישנם אנשים (ואני נמנית ביניהם לעיתים קרובות) שמסתכלים אחורה בהערצה וקדימה רואים שחור. אז מה שאמרת נכון, צריך לשמור על ראש פתוח, אחרי הכל – זו מוזיקה, אנחנו צריכים ליהנות ממנה יותר מאשר לבקר אותה, בשביל זה היא פה.

  2. גד says:

    צריך לזכור עוד אלמנט – הטכנולוגיה חודרת יותר ויותר לעולם הפרטי של כל אחד מאיתנו – הזמן מרגיש כאילו שהוא הולך ואוזל בהתמודדות של כל טכנולוגיה על כל פיסת תשומת לב שלנו.
    העומס הזה, לאורך זמן, גורם לנו להיות חסרי סבלנות. הפרעות קשב? למי אין הפרעות קשב בימינו?!?
    היום לבדוק מוזיקה חדשה (ברוב המקרים) זה לשמוע את מה שדוחסים לנו ברדיו או לראות/לשמוע 30 שניות של קליפ ביו-טיוב. ה 30 שניות האלה – הם צריכות להיות מ-ד-ה-י-מ-ו-ת כדי לגרום לנו להמשיך לשמוע את שאר השיר. להקשיב לאלבום שלם? זה כבר מרתון אמיתי.
    ואם מצאת משהו טוב לשמוע – כדאי שתקדיש לזה זמן עכשיו. אם הקשב שלך יופרע לשעה – תשכח את השמות, תשכח איפה שמעת את המוזיקה והיא תצנח לתהום עמוקה ואפלה. במקומה יתמודדו כבר אלפי ביטים אחרים על תשומת הלב שלך

  3. יעל ר. says:

    חייבים לסמוך במידה מסוימת על "מידל מן". אם אתה אדם עובד/לומד/סתם בעל חיים, אין לך מספיק זמן להקשיב לכל התוצרים הרבים מספור כיום. אתה חייב למצוא אתר, שדרן, בלוג וכו' שיעזרו לכוון אותך אל המקומות הנכונים.
    וזה נהייה קשה יותר ויותר מהסיבות שציינת, כמו גם מכך שכדי לפנות לפיצ'פורק או אפילו אל תוכניות רדיו כמו בקול הקמפוס או "הקצה" ז"ל, אתה חייב שמלכתחילה תהיה לך אוריינטציה מסוימת להגיע למקומות הללו – ומאחר והמוזיקה שמדוברת שם מודרת מכל אמצעי התקשורת המרכזיים, אלא אם זכית לכך שמישהו פתח לך פתח למוזיקה אלטרנטיבית או מעט פחות מיינסטרימית, אתה לא יודע איפה לחפש, או בכלל לא מודע לכך שיש מוזיקה כזו בעולם שתגרום לך לחפש.

  4. גיא says:

    אני ככל הנראה נמצא בתאוריה 2. מתישהו, אי שם לפני יותר מדי שנים, גיליתי שאין לי כח למה שאני שומע מסביב ועוד פחות כח להתאמץ כדי לגלות אמנים חדשים. לעומת זאת את האמנים שאהבתי התחלתי לחקור יותר לעומק. סוג של זקנה, כנראה.
    בכל אופן, פוסט נהדר. טוב שיש מי שמגן על המוסיקה מהזקנים הנרגנים שנהיינו.

  5. ארז.ס says:

    אחרי שקראתי אתמול את רשימת אלבומי השנה של עונג שבת, נהייתי קצת מדוכא מהרשימה הכה בינונית הזו עד שאני חייב להביע כאן איזו הסתייגות קטנה אל הטקסט שלי.
    בשנתיים האחרונות אני באמת מרגיש בירידה ברמה של האינדי-שמינדי (נראה לי שאפשר פשוט לקרוא לו, קצת בזלזול וקצת בגילוי לב – מיינסטרים אינדי, כי זה מה שזה). אי אפשר להתעלם מזה, המוזיקה פחות מעניינת, יש המון אלבומים ואמנים מאכזבים והתוצר באופן כללי פחות מאתגר יחסית למוזיקת שוליים והרבה פחות מעניין. אבל דווקא עצם היותו של העונג כקטליזטור להרגשה הזו, מקפיץ אותי באחת לטענה שלי כי הספק הוא הבעיה, אולי לא העונג בדוגמא הזו כי הרשימה נקבעה על פי הצבעה של המון, אבל האמנים השולטים ברשימה הם לגמרי כאלו שמפומפמים על ידי גורמים כגון פיצ'פורק ודומיו.
    לגבי השנה שנגמרה אתמול בלילה אני מרגיש (למעשה, כמו נימרוד מטאפאס וטאפאס) שהתחפרתי בשוליים-של-השוליים הרבה יותר לעומת שנים קודמות. אז ישנו השינוי בטעם שלי וגם שינוי בגישה, אבל זה גם נובע מאכזבה רבה מהאינדי/אלטרנטיב הפופולארי.

    חן – את נהדרת ואת צודקת לגבי עניין ה"נוסטלגיה". אולי הייתי כולל את הנושא הזה (ועוד תיאוריות רבות אחרות שרצו לי בראש במהלך הכתיבה) אם לא היה צריך לרחם על הקורא או לחשוש שמא הקורא ינטוש במהלך הקריאה והייתי בכיף מרביץ כאן לפחות 3000 מילה.
    לדעתי ה"נוסטלגיה" זה איזשהו פגם אנושי (למרות שבטח יש לו איזשהו תועלת) שמונע התפתחות מוצלחת וחלקה וגורם להרבה עוול לכל מיני גורמים חדשניים. הבעיתיות הנוסטלגית הזו עולה בכל כך הרבה תחומים, אבל אני מרגיש את זה בעיקר בתחום הטכנולוגיה והמוזיקה. לפעמים התגית "2011" (ועכשיו זה בכלל "2012", נייס) היא שתרתיע אנשים בלי ששמעו צליל אחד מהמוזיקה. וזה מתסכל.

    גד – אתה אומר דברים בעלי רלוונטיות עצומה, אבל זו גישה מאוד דיסטופית של דטרמיניזם טכנולוגי (ראיית השחורות שאומרת כי הטכנולוגיה היא זו שקובעת את התקדמות החברה ולא ההיפך – אני לא מאמין שגוררים אותי פה לתיאוריות תקשורתיות). אני מאמין שלאדם יש מקום לפעולה עצמאית וחופשית במרחב הזה שאתה מתאר, המרחב ההיפר-טכנולוגי של ימינו.
    אתה יכול לשמוע שיר חדש שלם מתי שאתה רוצה, ואם לא אהבת אותו ואתה עדיין סקרן לגביו, כי ישנה התלהבות סביבו אתה יכול בכיף לשים אותו שוב ושוב. אותו דבר לגבי אלבום שלם ואף דיסקוגרפיה שלמה. אף אחד לא יעניש אותך שלא שמעת את הפוץ החדש שקיבל את תווית ה- Best New Album מפיצ'פורק, ואף אחד לא יכול לבוא אלייך בתלונות אם החלטת שאתה לא שומע שום דבר שנושא עליו את התאריך 2012 אלא רק מתרכז במה שיצא לפני, כי במקרה נמאס לך מהמרדף אחרי מוזיקה חדשה ועדכנית. הכל הן בחירות שלך.
    יש לציין כי אני מרשה לעצמי לכתוב את כל השטויות האלה רק כי אני באמת מאמין בהן ובאמת עובד על פיהן.

  6. ארז.ס says:

    יעל – תביני, אני לגמרי בעד ה"מידל-מן". רוב המוזיקה שאני צורך מגיעה אלי מספקים כלשהם שאותם בחרתי ובהם אני דבק כי אני מרוצה מהם.
    ברור שקשה למאזינים "מתחילים" למצוא את המקורות שלהם כי החיפוש אחר המקור שיתאים לך הוא גם סוג של חיפוש אחר הכיוון שיותר ידבר אלייך. אני מסכים לגבי אלו שכלל לא מודעים לכך שיש מוזיקה אחרת ושהם צריכים לחפש אחריה. הייתי במקום הזה בדיוק לפני כ- 6 שנים והשרת העיוור ועונג שבת הם אלו שהצילו אותי.
    ובכל זאת, אני חושב שכיום זה קל מאי פעם למצוא את המוזיקה עבורך כאשר יש את יוטיוב על הכמות המוזיקה העצומה שבו וקלות הנגישות, שירותים שונים שתפקידם הוא למצוא בשבילך מוזיקה מתאימה ועוד הרבה מאוד אתרים שונים שמתרכזים במוזיקה על גווניה.

    גיא – אתה זקן אדיב וחביב :) לפחות אתה כותב מצויין על המוזיקאים הזקנים האלה שאתה מעריץ.

  7. מיכאל גינזבורג says:

    ארז, מאוד אהבתי את התיאוריה שלך! אנו חיים בזמן בו האילוצים הרבים מביאים אותנו לרסן ולסנן המון מוזיקה בינונית מדי, שאולי בתקופה טכנולוגית פחות מתקדמת, קרי הסיקסטיז/סבנטיז, כן הייתה מאפשרת לנו לשבת ולהתעמק בה וכן לגלות בה מערכות צלילים העלולים לשנות את עולמינו. אני בעד רשימות. מישהו שם בפייסבוק שיר נפלא של אמן/הרכב שלא הכרתי, נכנס לי לרשימה – דף ועט הישנים והטובים. ואם הזמן, אני ניגש וחוזר לרשימה ומאזין לאלבום מסוים של האמן. מאוד חשוב לי גם להיפגש עם הקלאסיקות של אז, לגלות את פראנק זאפה והקינקס למשל. העיקר שכל אחד ואחד מאיתנו מוצא בסופו של דבר את העדנה המוזיקלית לו הוא כה זקוק ומצליח להצטמרר כל פעם מחדש. בלי מוזיקה, לאן פנינו היו מועדות?…

  8. נמרוד says:

    אני בהחלט מרגיש את "עייפות השפע" המדוברת כאן, למרות שכמו שכבר סיפרתי כאן, אני עוד רחוק מהתחושות של עידו. מה שכן, משנה לשנה (ובעיקר מעשור לעשור) קשה יותר ויותר ליצר מוזיקה קאנונית באמת. הביטלס היו חבורה סופר-מוכשרת של נגנים שפעלה בשדה ריק לחלוטין (לפניהם המושג של להקה יוצרת ורוק כאומנות לא היה קיים). אם היית שולח כמה מהלהקות המוכשרות של היום חזרה 40 שנה אחורה הם היו היום חלק מהקלאסיקות. במצב הנוכחי, ואחרי שרוב טריטוריות הסאונד כבר נוסו בשנות ה60-70 (ותמיד ימצא הסנוב המוזיקלי שיטען שאפילו רדיוהד לא היו חדשניים והם חיקוי של Talk Talk למשל) – ללהקות של היום לא נותר ברירה אלא להוסיף שיפורים קטנים ולערבב שוב ושוב את אותם צלילים בדרך קצת שונה. אם יש גישה מוזיקלית חדשה בעשור האחרון היא השבירה של מושג "כוכב הרוק" – ואת זה מיצג עבורי בעיקר ג'יימס מרפי, שהוא חובב מוזיקה מושבע לא פחות ממה שהוא מוזיקאי, ולכן מסתכל בקהל שלו בגובה העיניים ולא ממרומי האולימפוס.

  9. הלל says:

    האינדי תמיד היה "אינדי שמינדי" , מוזיקה למעודכנים שרק נוגעים בעוד ועוד ועוד מוזיקה חדשה מבלי להכיר אותה באמת.

  10. לדעתי בכל סוף שנה צריך ללכת אחורה בזמן ולהחליט מה היו האלבומים הטובים ביותר לפני עשור או חמש שנים. ניסיתי את זה על עצמי והופתעתי לגלות שהדברים שהכי אהבתי והרשימו אותי בזמן אמת, נדחקו בצורה משמעותית ושירים/אלבומים אחרים תפשו מקום טוב ואף מקום של קבע בראש/נגנים/ארון הדיסקים שלי.
    למעשה אם מסתכלים על לד זפלין והביטלס כדוגמא- הם היו תחת אש המבקרים בזמן אמת והפכו להיות חביבי המבקרים עשור ויותר לאחר פעילותם האמיתית. כך שהתשובה לשאלה האם היתה מוזיקה טובה בשנת 2011 תנתן להערכתי בעוד חמש שנים או יותר.

  11. יקיר א says:

    האם אתם יכולים להמליץ כאן על "ספקים" שכן עושים אאת העבודה כמו שצריך?

התגובות סגורות.