המאזין

העתיד כבר כאן 3 – Tiny Fingers + הגרלת כרטיסים

אחרי שהתוודענו לפופ החדשני של לורנה_בי ולרוק האלקטרוני של קיצו, הגיע הזמן להכיר את הפוסט-רוקנרול של Tiny Fingers. קודם כל, תיכנסו מיד למייספייס שלהם ותלחצו פליי בזמן קריאת הפוסט. יש? מעולה. אז בעוד הגיטרות מנסרות לכם את הרמקולים, דעו שטייני פינגרז הם פאוור-טריו פר אקסלנס מפרדס חנה. כן, פרדס חנה. מה, לא יכול להיות שכל העתיד הזה יגיע רק מירושלים?

אם אמרתי בפוסט הקודם שאחרי אינדינגב 2 כולם דיברו על קיצו, טייני פינגרז הוזכרו באותה הנשימה כהפתעת הפסטיבל שהגיעה משומקום וכבשה את כולם בסערת דיסטורשן. כל זאת תודות לשלושת החבר'ה בטייני פינגרז ששולטים בכלים שלהם ביד רמה, ובמיוחד הגיטריסט המוביל אורן בן-דויד שבדרכו להפוך לגיבור גיטרה אינטרגלקטי ומאוד מבוקש בגלל הסאונד המיוחד שלו והוירטואוזיות.

טייני פינגרז עושים רוק אינסטרומנטלי. אני קורא לזה פוסט-רוקנרול כי אמנם הם מתכתבים עם הז'אנרים הסמי-מוכרים כמו פוסט רוק ומת' רוק, רק מזווית יותר בועטת שמושפעת בדרך גם מ-Fאנק, ורוק פרוגרוסיבי (זה לא מילה גסה!). בכלל לא נשמע שהם חיים תחת הגדרות צרות של איזשהו ז'אנר מוכר. לכן הם מתחברים לי ללהקה כמו Mars Volta שעושה את המוזיקה שבא לה לעשות (וגם בגלל תספורות האפרו), רק שבעוד שמארס וולטה הלכו רחוק מדי עם השגעונות שלהם, טייני פינגרז עדיין במקום טוב.

מעבר לז'אנריפיקציות, המוזיקה של טייני פינגרז היא סאונדטרק סינמטי לסרטים שעדיין לא צולמו. אולי אין צורך לצלם אותם, כי כשתשמעו את טייני פינגרז תראו איך מוסרטות לכם סצינות שלמות בדמיון עם מרדפי חלליות בכוכב מרוחק, או אולי רובוטי ענק יפניים בקרב על גורל האנושות, או צוללנים שחוקרים שרידים של תרבות חיזרית עתיקה עמוק מתחת למים. אם אגב עולות לכם אסוציאציות אחרות מאשר המד"ב שלי, תשתפו אותנו בכיף בתגובות.

כרגיל, אני מזמין אתכם לבוא ולראות את טייני פינגרז בהופעה כדי להבין על מה כל ההייפ. אם פספסתם את קיצו אז בכלל, כי ביום שבת הזה ה-17.4 טייני פינגרז יופיעו יחד עם קיצו ב-22:00 באוזןבר, והמאזין מגריל 2 כרטיסים מבין המגיבים לפוסט! אפשר להכנס להגרלה עד יום שישי ה-16.4. בנוסף, מי שמעוניין בהנחה מוזמן לשלוח מייל לכתובת kitzuband@gmail.com, והירושלמים שביניכם מוזמנים לחוות את הנוק-אאוט הכפול בבאסס ב-21.4. נתראה בפוסט-רוקנרול.

העתיד כבר כאן – לורנה_בי בהופעה

העשור התחלף, ויש באוויר ריח של שינוי. יקנטרנו המקנטרנים כמה שהם רוצים שהעניין הזה של עשורים לא משנה. בולשיט. הוא כן משנה. תקופה חדשה נותנת לאנשים הזדמנות להשתנות, מספקת לתקשורת תירוצים לחפש משהו חדש, ובעצם מביאה צ'אנס למוזיקאים חדשים שטרם הוטמעו בברנז'ה להתגלות ולפרוץ. ואם הרגשתי שהתחיל קצת לשעמם לי בסצינת האינדי הישראלית כשאותם ההרכבים שראיתי כבר מיליון פעם (או סירבתי לראות מיליון פעם) שוב מופיעים, אני שמח לומר שדם חדש מתחיל לזרום בעורקינו המוזיקליים על עבר הלב.

כבר זמן מה שאני מסתקרן לגבי לורנה_בי. זה התחיל מזה שחבר טוב השמיץ אותם שהם חיקוי של רדיוהד. זה המשיך דרך תמונות של הלהקה בפעולה – חבורה ירושלמית גיק-שיקית כאשר בראשה נערת אינדי יפה ואופנתית עם איזשהו קסם מלנכולי, כמו דמות מנגה תמימה עם ברק בעיניה הגדולות שמחזיקה ברובה לייזר ענק.

אחרי זה הגיע לאזני השיר המוקלט היחיד שהם שחררו מעל גלי האתר הוירטואלי, שיר בשם "ספינות" שהוא, כן, מושפע מרדיוהד על השילוב בין הנגיעות האלקטרוניות והגיטרות המעורפלות. הוא מושפע מרדיוהד אפילו באופן עמוק יותר בכך שהוא נמצא על קו התפר בין הנסיוני לפופ, בין הבלתי קליט לקליט, וכל זאת עוד בעברית. זמן מה לאחר מכן בהופעה של להקה ירושלמית מעולה אחרת, פגשתי את אותה סולנית, עדי אולמנסקי, דרך ידידה משותפת ותהיתי מתי אראה אותה על הבמה עם להקתה.

אוקיי, כנראה שאני מתחיל לחפור. מתנצל על כך, זה מה שקורה כשכותבים פוסטים אחרי חצות. טו מייק אה לונג סטורי שורט כמו שאומרים, כולל המבטא הישראלו-אנגלי, מצאתי את עצמי סוף כל סוף בהופעה של לורנה_בי ביום שבת בלבונטין 7. אפילו המלצתי לתייר אינדי גרמני שידידתי מארחת לבוא להופעה, להפתיע אותו עם מוזיקה ישראלית הרבה מעבר ליעל נעים ונעם נבו שמשום מה הוא הכיר (זה מה שהוא מצא לטענתו כשהוא חיפש מוזיקה ישראלית ברשת, מעניין).

לשמחתי קלעתי בול, ההופעה של לורנה_בי היתה מעולה, במיוחד כי לא הבנתי אותה לגמרי. על מה לעזאזל אני מדבר? תנו לי להסביר. הלהקות שהכי התאהבתי בהן בעקבות הופעה, הן כאלה שההופעות שלהן השאירו אותי קצת מבולבל, שהביאו לבמה משהו מעבר למה שאני מסוגל להכיל, אבל עם טעם של עוד. כך היה למשל בהופעה של פיית' נו מור לפני איזה 12 שנה, בהופעה של הפלסטיק פיקוקס בתחילת העשור, בהופעה של קין והבל 90210 (איפה אתם יא קרועים?) וכן, גם בהופעה של לורנה_בי.

ההופעה נעה בדרייב חזק קדימה משיר לשיר לשיר, כאשר כל אחד מהשירים הוא עולם מוזיקלי משלו על כל רבדיו. אני מדבר על ביטים אלקטרוניים בהרמוניה עם מתופף סופר-טייט (סחטיין על הגרוב מאן!), שתי גיטרות שתומכות אחת בשנייה כמו שתי חלליות שלוחמות יחד באימפריה המרושעת, באס מנוסה שמעגן את הכל מאחורה, ובפרונט עדי על קולות, סינטים-סמפלרים, ושפע של כריזמה.

אז כנראה בעיקר בגלל המורכבות המוזיקלית, בתוספת קצת בירה ששתיתי, יצאתי מההופעה עם הרגשה שלא הבנתי לגמרי מה קרה שם, אבל שאני חייב לראות/לשמוע את זה שוב. שיש כאן מוזיקה אינטיליגנטית ששואבת השראות מכמה עולמות שונים, אי שם בין הפקות האלקטרו-פופ הנוצצות של ליידי גאגא לריפים השבורים מהמימד החמישי של מיו, לכדי שילוב בלתי אפשרי אך כה הגיוני.

גרמני האינדי שהתלווה למסע המוזיקלי נהנה אף הוא ועף מהרגליים שעושים מוזיקה שכזו בארץ. חייכתי חיוך גדול ופטריוטי למשמע הדברים האלה. לא פטריוטי למדינה כמו לסצינה המוזיקלית שאני חי בה. שעמוק בפנים בין השיממום הגלגלצי, הרחק מהטרנד המזרחי, ואף מהנעימות של יעל נעים, קורה פה משהו. אם המיינסטרים יגלה את זה או לא, זו הבעיה שלו.

אם אתם רוצים לגלות, השכיתו והאזינו לשיר פופ, סוג של "Idioteque" עברי. אם תרצו לראות איך זה עובד בהופעה, תפתחו יומנים או אאוטלוקים ותסמנו פגישה ב-14.4 בלבונטין 7.