המאזין

חם חם חם

קיץ. הרבה שמש, מונדיאל אחד שעבר, ולא מי יודע מה הרבה מוזיקה. כלומר כל הזמן יוצאת מוזיקה חדשה אי שם מעבר לים, אבל שום דבר לא נדבק לאוזן כמו שהלחות יודעת להדבק. בניגוד לקיצים קודמים, פשוט אין לי סאונדטרק מוגדר לקיץ הזה.

אממה, דווקא בגזרה הישראלית העניינים לוהטים כמו חול על החוף בטמפרטורות מופרזות עם אלבומים שיצאו ו/או שעומדים לצאת שאפילו מעפילים בקלות על מאות האלבומים שיוצאים להם בגולה. לא יצא לי עדיין לשמוע את האלבומים פר סה, אבל אני ממש מצפה לכך בכיליון אוזניים בתקווה שסוף כל סוף יהיה משהו לשמוע.

קין והבל 90210 – מסע הכזבים של קין והבל

קין והבל 90210 בפעולה, צולם על ידי איתי סקלי

בשנת 2008 הם היו בין הזוכים האולי מאושרים בקורנות להופעות הבנותזונה של השנה (איזה פאשלה, שכחתי להמשיך את זה בשנת 2009), ומאז אני מחכה לשמוע את הרפש הנא שלהם גם על גבי פס ההקלטה הוירטואלי. שנתיים לאחר מכן איכשהו כל הכאוס, החירפון, והאקסטזה שהם קין והבל 90210 הצליחו להתלכד אל תוך אלבום מוקלט. אני מאוד שמח, כי ההרכב הזה היה כל כך נפיץ עד כדי כך שחשבתי שיתפוצץ ויעלם מהשטח.

אם לשפוט לפי השירים ששמעתי ברדיו זה חתיכת אלבום מופת של רוק ישראלי, וכשאני אומר את זה אני מתכוון לכך שסוף כל סוף יש פאקינג רוק ישראלי, ולא כל השיט הרכרוכי, השבלוני, והצפוי הזה שמתהדר לשווא בשם הז'אנר. אני לא מצפה לפחות מיריקות, צחוקים, וריפים ב-7/8 מהפאוור טריו העצבני הזה שצריך לשמוע בווליום של 11.

ירונה כספי – אגו

ירונה כספי כפי שהיתה ב-2008, צולם על ידי יפעת ורצ'יק

את שמה של ירונה כספי ראיתי לראשונה בשרת העיוור. לא חקרתי את זה, חשבתי שזו עוד איזה סינגר סונגרייטרית ישראלית שפשוט לא תעניין אותי. למזלי לאון פלדמן הביא אותה לאחד מערבי הלכלוך באוזן המשובחים שלו, ואני עמדתי שם עם פה פעור. הנה עמדה בפני יוצרת בועטת, צועקת, עם יד יציבה על הגיטרה וגרון שמנקז החוצה לב מדמם. התדיינתי פעם עם ידידה מי היא פי ג'יי הארווי הישראלית, ואם בילי לוי היא אולי פי ג'יי בלוק הרוקנרול השחרחר והסקסי, ירונה כספי היא הפי ג'יי במוזיקה ובנשמה.

כל כך התרשמתי מההופעה שלה וכל כך לא היה לי מושג מי זאת ירונה כספי (שנגנה בין היתר עם ערן צור), שאחרי ההופעה פשוט הצעתי לנגן בשבילה באס. למרות שהייתי נובאדי מוחלט היא הזמינה אותי לנגן, ולמרות שהייתי רחוק מהרמה המוזיקלית שהיא בטח רגילה אליה היא החמיאה לי ובכלל היתה מאוד מעניינת.

כך או כך, אחרי 2 אלבומים טובים גם הם, כנראה עכשיו בא המאסטרפיס שלה שאמור להיות עוד יותר מחוספס ומגוון ופשוט פאקינג טוב. אז תזכרו שירונה כספי זה לא עוד איזה סינגר סונגרייטר רדומה, ירונה כספי זה פי ג'יי הארווי הישראלית ומעבר לכך. הופעה חשמלית ב-28 ביולי בלבונטין 7.

פלישת חוטפי הגופות + אד טרנר והדנילוף סנטר

בן טברסקי מפלישת חוטפי הגופות בפוזה אופיינת

קיבצתי אותם יחדיו משתי סיבות. קודם כל כי המתופף המוכשר של שתי הלהקות, כמו קלארק קנט וסופרמן, הוא אותו האדם, אורי רנרט. ושנית כל כי שתי הלהקות משיקות אלבום בהופעת השקה גב אל גב ב-31 ביולי בלבונטין 7.

אז על הפאוור טריו שעושים ארט-Fאנק-Pאנק-ניוז-גרוב קראתם כבר בתחילת השנה כשהם פשוט העיפו אותי, ואני מת לשמוע את האלבום. את פלישת חוטפי הגופות אולי אתם זוכרים גם כן מפרסי קורנות להופעות הבנותזונה של שנת 2008 שהם קיבלו על האנרגיה הלא נורמלית שהם הפגינו בזמנו בפטיפון, במיוחד סולנם הבלתי נלאה, בן טברסקי.

מה שלא יאמן זה שמאז רמת האנרגיה בהופעות שלהם רק עלתה. אם יש להקות שמתיאשות שלא בא קהל או כל מיני תירוצים אחרים ונעלמות להן, פלישת חוטפי הגופות לא סופרים את זה. גם אם יש 5 אנשים בקהל תראו אותם נותנים את כל מה שיש עד שלא נשאר כלום, ואז עוד קצת. האנרגיה ויכולת הנגינה המהירה והמדויקת שהם מפגינים בהופעות מבישה את רוב הלהקות בארץ, והם רק משתבחים עם השנים.

עכשיו כשיצא האלבום הם יקבלו הזדמנות להוכיח שהם יודעים לעשות מוזיקה ושהם להקת הארדקור Pאנק מעולה אפילו בסקאלה גלובאלית. גם הם אגב, כמו קין והבל, שרים בעברית ונותנים למונח "רוק ישראלי" את המשמעות שהוא ראוי לקבל, רוק!!!

נ.ב. לתוהים מדוע אני לא כותב בבלוג לאחרונה, מדובר בסיבה הסטנדרטית של היותי עסוק מאוד ועם מעט השראה.

העתיד כבר כאן 4 – Snaganubbin

סדרת הפוסטים הפוטוריסטית ממשיכה. במסגרת עבודתי לשעבר בדייס מרקטינג, הייתי אחראי לגייס להקות לחג המוזיקה בהרצליה. אחרי כמה מיילים ופרסומים בפייסבוק התחלתי לקבל הפגזה של המון מוזיקאים שרצו להשתתף. זה ממש כיף לראות איזה היצע ענק יש מעל ומתחת לפני השטח יחסית למדינה פצפונת שכמונו. אבל היה שם הרכב אחד שבאמת העיף אותי, הרכב שבחיים לא שמעתי עליו ושעושה משהו אחר לגמרי בנוף הישראלי. ההרכב הזה הוא Snaganubbin.

סנאגאנאבין העיפו אותי כי לא שמעתי שום דבר כזה בארץ. תקשיבו לסינגל הבכורה שלהם Earworm ותשמעו צלילים קשים, נויז דחוס ורווי באפקטים עד כדי כך שלא ברור בכלל איזה כלי מייצר אותם. אבל בניגוד לאמני נויז ואוונגארד אחרים, הנויז הזה קוהרנטי, לא כאוס מוחלט מחריש אזניים, אלא משהו עם סוג של הגיון, ולפעמים אפילו מלודיה וגרוב. זה התחבר לי עם הרכבים נסיוניים כמו HEALTH או Lightning Bolt או Fuck Buttons, ומצד שני עם הסטונריות והגרוב המדברי של Queens Of The Stone Age האימתניים, ומצד שלישי לא בדיוק אף אחד מהם. להשמע שונה בסקאלה עולמית, זה כבר הישג.

אז אחרי ההתלהבות התכתבי עם ההרכב לברך אותם על המוזיקה ולברר מי הם ומתי לעזאזל נשמע אותם בהופעה. אז התברר שסנאגאנאבין הם דואו דינאמי של באסיסט ומאסטר אפקטים בשם אורן זיגל ומתופף בשם רון מיניס. הם התגלגלו במהלך השנים בכל מיני הרכבים עד שהגיעו לתצורה הנוכחית. אורן מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני:

בתחילה ההרכב נועד ליצור מוסיקה לסרטים שלא קיימים. בתחילת ההרכב ניגנתי בוזמנית בעוד 3 הרכבים, ואת סנאגאנאבין תמיד תיארתי לאנשים בתור "זה בשביל הכיף שלי ושל רון — אף אחד אחר לא יאהב את המוסיקה". שיחקנו בכל מיני ז'אנרים של מוסיקה ולא סיימנו חצי מהשירים. השירים היו ספציפית בעברית והומוריסטים באותה תקופה, ואפילו חיפשנו אנשים לשיתוף פעולה רנדומאלי תוך כדי. ניסינו ליצור אינטראקציה בין אמני שוליים בארץ, ואפילו לא אמנים כלל, סתם אנשים שיהיו בקטע, אבל זה לא עבד. הרבה קטעים היו במייספייס הישן שלנו, אבל הורדנו אותם כי הם כבר לא מתאימים לסאונד שלנו יותר. אולי יום אחד נוציא אותם שוב.

לסאונד שאתה שומע הגענו לפני כשנה, למרות שאני לא בטוח – יכול להיות שפחות משנה. שמענו על הג'יבוב, תחרות הלהקות העולמית כשלושה שבועות אחרי שכתבנו שני קטעים, וחשבנו שיהיה מצחיק להתחרות בתחרות להקות עולמית בתור הופעה ראשונה. ידענו שלא יהיה סיכוי להתקרב לנצחון, אבל מאוד נהננו. הקהל היה די בהלם ולא ידע איך לאכול אותנו – היו כמה שפחדו מאיתנו, תאמין או לא. אלו שכן דווקא ממש התלהבו, שזה היה מפתיע ומחמיא.

זה לא מפתיע אותי, מוזיקה שכזו חוצה את הקהל לשניים – מתלהבים לעומת מפוחדים – וטוב שככה. לפחות מישהו אחד מתחבר לזה, וזה מאט באיילס שמיקסס לסנאגאנאבין את הסינגל הראשון והמבטיח ועבד עם להקות כמו Mastodon, Pearl Jam, Blood Brothers, ועוד. נראה שפניהם של סנאגאנאבין מועדות לחו"ל, מהלך חכם ואני מאחל ומצפה להם עתיד מזהיר והמון מוזיקה נסיונית מעולה.

נשמע לכם לעניין? בואו להצטלם לקליפ הבכורה של סנאגאנאבין לסינגל שישוחרר ברחבי העולם. זה הולך לקרות ביום שישי הזה ה-4.6 ברח' המקצוע 4 בתל אביב בשעה 20:00. פשוט באים למקום ומאוד חשוב שתלבשו חולצות צבעוניות בצבעים כמו ירוק, אדום, צהוב, תכלת, סגול וכו', זה לא יהיה קליפ של לובשי שחורים. הלהקה מבטיחה שהצילומים לא יקחו הרבה זמן, שתהיה שתייה וחטיפים, ושיטחנו לנו את הסינגל בלייב, יה בייבי. לפרטים אפשר לדבר עם אורן במספר 052-5703130 או במייל snaganubbin@gmail.com

העתיד כבר כאן 2 – קיצו + הגרלת כרטיסים

אם הייתי שואל אתכם ב-1990 איך תישמע המוזיקה הישראלית בשנת 2010, מה הייתם אומרים? ודאי הייתם נתקפים באיזשהו ויז'ן פוטוריסטי על כיפות זכוכית ענקיות וסייבורגים עם יכולות נגינה על אנושיות, או אולי על עידן פוסט-אפוקליפטי של שממה רדיואקטיבית ולהקות נודדות של נגני עוד עם מסכות אב"כ על טרקטורוני חולות. בטח לא הייתם משערים לעצמכם שעל המצעד השבועי ישלטו בעצם רבי עם קרחניסטים, להקה על שם הלאום-דת שלנו, ו…שלומי שבת.

אז אני שואל, אם זה אמור להיות העתיד, איפה החלליות? רובי הלייזר? איפה הג'ט פק שלי? ולמה המוזיקה הפסיקה לצעוד קדימה? אחרי עשור שלם שבו להסתכל אחורה היה שם המשחק, אני רוצה לשמוע אמנים שמסתכלים קדימה. אני מדבר על אמנים שלא נשמעים כאילו הם הגיעו מהאייטיז או מהסבנטיז, אלא כאילו הם הגיעו מהטוונטי-פורטיז, כלומר שעושים את המוזיקה שדמיינו פעם שצריך לעשות עכשיו.

זה למה, בין היתר, אמנים כמו Oceansize, M83, ו-dredg מדליקים אותי, כי הם נשמעים רלוונטיים לימים האלה והזמן הזה, כי הם דוחפים את המעטפת קדימה בתרגום מילולי מאנגלית (2 נקודות למי שמוצא לזה ביטוי מתאים בעברית). והיום בניגוד לזמנים עברו, אין יותר תירוצים. אם לפני שלושים שנה היה דיליי בין המוזיקה בעולם למוזיקה בארץ, שפשוט לא ידעו מה הולך בחו"ל מלבד מה שהיו מדווחים החוזרים והשבים מנתבג, היום אנחנו מחוברים להכל בריל טיים לייב פיד סטטוס פאקינג אפדייט.

לשמחתי גם בארץ יש ייצוג ללהקות שרואות דברים קצת אחרת. דיברנו בשבוע שעבר על לורנה_בי והזווית שלהם איך רוק/פופ אמור להשמע היום. יש גם את Tiny Fingers, סוג של Mars Volta הצברים, עם הפוסט-רוק האינסטרומנטלי הפרוע שלהם. אבל אם יש להקה אחת שמייצגת בשבילי את החזון הזה בצורה הכי מדויקת, אין ספק שמדובר בלהקה קיצו.

צילום אמיר הבר

נתקלתי בקיצו בפעם הראשונה כאשר פספסתי את אינדינגב 2 ורק שמעתי איך מזכירים את שמם שוב ושוב ושוב בתור אחד מהשוסים של אותו הפסטיבל. בפעם השניה זה היה במונוקרייב נייט לייב הראשון איפה שדאגתי להיות נוכח ולראות אותם על גבי הבמה. דיברתי בפוסט של לורנה_בי על לראות הופעה מבלי בדיוק להבין או להכיל אותה. ובכן, זה בדיוק מה שקרה לי גם עם קיצו בערב ההוא.

הנה מופיעה בפני חמישיה ירושלמית מאוד צעירה וקצת משונה, שעושה מוזיקה קצת משונה, ומשום מה בקהל כל מיני אנשים זזו בתנועות קצת משונות לצליליה. אבל נגנבתי. נגנבתי מהשילוב הזה של רית'ם סקשן אסימטרי, עם אלקטרוניקה מרטיטה, עם גיטרה מהחלל החיצון, עם זמרת אדומת שיער בעלת אנרגיות בלתי נדלות. כל החבילה הזאת התחברה לכדי רוק מרגש, אמנותי, וזר מאוד בנוף המקומי. הרבה אנשים תייגו אותו כסקנדינבי. אני אומר שהוא מהעתיד.

ראיתי את קיצו עוד לא מעט פעמים בהופעה, אבל תמיד הרגשתי שמה שחסר מאחוריה כדי להשלים את הפאזל זה אלבום. אלבום שאוכל לשבת בבית ולשמוע אותו, שיתן חוויה וסיפור שהרגשתי שיש שם מאחורי המוזיקה של הלהקה, אלבום שיאפשר שמיעות חוזרות און-דימנד ושיתן למוזיקה לחלחל אלי לאט לאט באוסמוזה. אז לקח לא מעט זמן, אבל הזמן הזה הגיע. קיצו משיקים סוף כל סוף את אלבום הבכורה שלהם "חול".

"חול" הגיע לידי רק לפני שבוע, וחשבתי שיהיה לי משהו חכם לכתוב עליו היום, אבל אני לא מסוגל. הוא מסוג האלבומים שצריך לתת להם זמן ושמיעות כדי לספוג ולאהוב אותו כמו שצריך, ושבוע זה פשוט לא מספיק זמן. בינתיים תפס את אזני החצי הראשון שלו שאני מכיר מההופעות, מהפתיחה הבומבסטית "Inertia" שמצהיר בבירור את כוונות הלהקה קדימה, דרך "Diamonds" שנשמע כמו משהו שהיה יכול להיות בקלות בי-סייד מתוך "In Rainbows" (כן, של רדיוהד) ו-"Balloon" שחותך ממטרונום קצבי למן ג'אז אפלולי. אני מתחיל לעוף גם מ-"במרוצת הזמן", הגראנד פינלה שבו הכל מתרסק והאפוקליפסה שתביא את המדבר הרדיואקטיבי על ראשינו.

מספיק דיבורים, קדימה מעשים. קיצו משיקים את אלבום הבכורה הנפלא שלהם ביום שבת הזה ה-20.3 בתאטרון תמונע בתל אביב, וביום שבת הבא ה-27.3 במועדון הבאסס בירושלים, שניהם עם ויי ג'יי ואורחים מיוחדים. בגלל שהם יודעים שקוראי המאזין הם אוהדי מוזיקה אינטרגלקטית, בין המגיבים לפוסט הזה יוגרלו 2 כרטיסים להופעה של קיצו! אפשר גם לשלוח מייל לכתובת kitzuband@gmail.com ולהצטרף לרשימת ההנחות. האזינו לקיצו, בואו להופעה, נתראה בעתיד.

(ההגרלה עד יום שישי ה-19.3 הזוכים קיבלו הודעה במייל, תודה לכל המשתתפים!)

העתיד כבר כאן – לורנה_בי בהופעה

העשור התחלף, ויש באוויר ריח של שינוי. יקנטרנו המקנטרנים כמה שהם רוצים שהעניין הזה של עשורים לא משנה. בולשיט. הוא כן משנה. תקופה חדשה נותנת לאנשים הזדמנות להשתנות, מספקת לתקשורת תירוצים לחפש משהו חדש, ובעצם מביאה צ'אנס למוזיקאים חדשים שטרם הוטמעו בברנז'ה להתגלות ולפרוץ. ואם הרגשתי שהתחיל קצת לשעמם לי בסצינת האינדי הישראלית כשאותם ההרכבים שראיתי כבר מיליון פעם (או סירבתי לראות מיליון פעם) שוב מופיעים, אני שמח לומר שדם חדש מתחיל לזרום בעורקינו המוזיקליים על עבר הלב.

כבר זמן מה שאני מסתקרן לגבי לורנה_בי. זה התחיל מזה שחבר טוב השמיץ אותם שהם חיקוי של רדיוהד. זה המשיך דרך תמונות של הלהקה בפעולה – חבורה ירושלמית גיק-שיקית כאשר בראשה נערת אינדי יפה ואופנתית עם איזשהו קסם מלנכולי, כמו דמות מנגה תמימה עם ברק בעיניה הגדולות שמחזיקה ברובה לייזר ענק.

אחרי זה הגיע לאזני השיר המוקלט היחיד שהם שחררו מעל גלי האתר הוירטואלי, שיר בשם "ספינות" שהוא, כן, מושפע מרדיוהד על השילוב בין הנגיעות האלקטרוניות והגיטרות המעורפלות. הוא מושפע מרדיוהד אפילו באופן עמוק יותר בכך שהוא נמצא על קו התפר בין הנסיוני לפופ, בין הבלתי קליט לקליט, וכל זאת עוד בעברית. זמן מה לאחר מכן בהופעה של להקה ירושלמית מעולה אחרת, פגשתי את אותה סולנית, עדי אולמנסקי, דרך ידידה משותפת ותהיתי מתי אראה אותה על הבמה עם להקתה.

אוקיי, כנראה שאני מתחיל לחפור. מתנצל על כך, זה מה שקורה כשכותבים פוסטים אחרי חצות. טו מייק אה לונג סטורי שורט כמו שאומרים, כולל המבטא הישראלו-אנגלי, מצאתי את עצמי סוף כל סוף בהופעה של לורנה_בי ביום שבת בלבונטין 7. אפילו המלצתי לתייר אינדי גרמני שידידתי מארחת לבוא להופעה, להפתיע אותו עם מוזיקה ישראלית הרבה מעבר ליעל נעים ונעם נבו שמשום מה הוא הכיר (זה מה שהוא מצא לטענתו כשהוא חיפש מוזיקה ישראלית ברשת, מעניין).

לשמחתי קלעתי בול, ההופעה של לורנה_בי היתה מעולה, במיוחד כי לא הבנתי אותה לגמרי. על מה לעזאזל אני מדבר? תנו לי להסביר. הלהקות שהכי התאהבתי בהן בעקבות הופעה, הן כאלה שההופעות שלהן השאירו אותי קצת מבולבל, שהביאו לבמה משהו מעבר למה שאני מסוגל להכיל, אבל עם טעם של עוד. כך היה למשל בהופעה של פיית' נו מור לפני איזה 12 שנה, בהופעה של הפלסטיק פיקוקס בתחילת העשור, בהופעה של קין והבל 90210 (איפה אתם יא קרועים?) וכן, גם בהופעה של לורנה_בי.

ההופעה נעה בדרייב חזק קדימה משיר לשיר לשיר, כאשר כל אחד מהשירים הוא עולם מוזיקלי משלו על כל רבדיו. אני מדבר על ביטים אלקטרוניים בהרמוניה עם מתופף סופר-טייט (סחטיין על הגרוב מאן!), שתי גיטרות שתומכות אחת בשנייה כמו שתי חלליות שלוחמות יחד באימפריה המרושעת, באס מנוסה שמעגן את הכל מאחורה, ובפרונט עדי על קולות, סינטים-סמפלרים, ושפע של כריזמה.

אז כנראה בעיקר בגלל המורכבות המוזיקלית, בתוספת קצת בירה ששתיתי, יצאתי מההופעה עם הרגשה שלא הבנתי לגמרי מה קרה שם, אבל שאני חייב לראות/לשמוע את זה שוב. שיש כאן מוזיקה אינטיליגנטית ששואבת השראות מכמה עולמות שונים, אי שם בין הפקות האלקטרו-פופ הנוצצות של ליידי גאגא לריפים השבורים מהמימד החמישי של מיו, לכדי שילוב בלתי אפשרי אך כה הגיוני.

גרמני האינדי שהתלווה למסע המוזיקלי נהנה אף הוא ועף מהרגליים שעושים מוזיקה שכזו בארץ. חייכתי חיוך גדול ופטריוטי למשמע הדברים האלה. לא פטריוטי למדינה כמו לסצינה המוזיקלית שאני חי בה. שעמוק בפנים בין השיממום הגלגלצי, הרחק מהטרנד המזרחי, ואף מהנעימות של יעל נעים, קורה פה משהו. אם המיינסטרים יגלה את זה או לא, זו הבעיה שלו.

אם אתם רוצים לגלות, השכיתו והאזינו לשיר פופ, סוג של "Idioteque" עברי. אם תרצו לראות איך זה עובד בהופעה, תפתחו יומנים או אאוטלוקים ותסמנו פגישה ב-14.4 בלבונטין 7.

ממנצ'סטר תבוא הנבואה

לא ברור מה קורה שם במנצ'סטר, אבל משהו שם לא כשורה. אולי זה שילוב מסוים של כימקלים באוויר, אולי משהו במבטא הצפוני, אולי תבלין סודי ששמים בפיש וצ'יפס, אבל לא יאומן כמה תוצרת מוזיקלית ממעולה ועד אגדית יוצאת משם (אם נדייק אז ממחוז Greater Manchester שכולל בתוכו את העיר מנצ'סטר). באזזקוקס, ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר, הסמית'ס, סטון רוזז, האפי מאנדייז, אואזיס, אלבו, דאבס, אושנסייז, ועוד ועוד ועוד, פשוט מדצ'סטר מוחלט. נסלח להם על הבי ג'יז, סימפלי רד, וטייק דאט, בכל זאת היקום צריך להתאזן בין הטוב הרע והמכוער.

ועכשיו יש יצוא חדש ממנצ'סטר שיש קצת הייפ בריטי סביבו, ומשום מה קצת דיבורים בארץ (היחצן מתבקש להרים את ידו), וליצוא הזה קוראים Delphic. מדובר בשלישיה מנצ'סטרית על הצד האלקטרוני עם אינספור השוואת לניו אורדר. למה ניו אורדר? כי כמוהם גם דלפיק עושים מוזיקה רקידה שאפשר לבכות לצליליה, דהיינו אלקטרוניקה עם נשמה ורגש ואופל. הצלילים שלהם עוברים לדעתי מעבר לניו אורדר ומתכתבים עם מוזיקה חדשה יותר כמו M83 ו-Fuck Buttons (ולטענת אחד מחברי עמי גם 65daysofstatic) שיש לשניהם ויז'ן עתידני יותר לגבי מוזיקה, אם כי לא אתפלא אם שניהם גם הם הושפעו באיזשהי מידה מניו אורדר.

בכל מקרה, מה שיש לדלפיק יותר משני ההרכבים הנ"ל, ובכלל, זה שירים ממש קליטים. שילוב מוחץ בין ליריקה פשוטה וקולעת לצלילי אלקטרוניקה מהפנטים וקצת גיטרות לתיבול. תקשיבו ל-"Doubt", או "Red Lights", או "Counterpoint", ותבינו שיש להם את זה בכל מה שקשור לכתיבת פופ. לשמחתי דלפיק יודעים להביא תוספות טעימות מעל זה, מה שמבדיל אותם מנסיונות דאנס דומים. וכך האלבום נפתח בקטע מאוד אבל בשם "Clarion Call", ורצועה שנושאת את שם האלבום "Acolyte" היא ברובה חגיגה אינסטרומנטלית שהולכת ומתפתחת מרגע לרגע לכדי סוג של אקסטזת האסיינדית.

בשורה התחתונה, מכל הדברים ששמעתי לאחרונה אני מוצא את עצמי מגלגל את הגלגלת של האייפוד ל-Acolyte שוב ושוב, וההנאה שלי משתפרת מכל האזנה להאזנה ומשאירה טעם של עוד. מזל שנתתי לו צ'אנס, כי בהתחלה הוא ממש לא הלהיב אותי. אני ממליץ לכם לעשות את אותו הדבר אם כל מה שאמרתי פה מדבר אליכם. הרי כל האלבומים הבאמת טובים הם כאלה שלוקח להם זמן להכנס לנו לורידים.

הערה - בעקבות דיון מעניין בבלוג של מרגוליס, הפוסטים הקרובים לא יסתימו עם סימני שאלה.