המאזין

חם חם חם

קיץ. הרבה שמש, מונדיאל אחד שעבר, ולא מי יודע מה הרבה מוזיקה. כלומר כל הזמן יוצאת מוזיקה חדשה אי שם מעבר לים, אבל שום דבר לא נדבק לאוזן כמו שהלחות יודעת להדבק. בניגוד לקיצים קודמים, פשוט אין לי סאונדטרק מוגדר לקיץ הזה.

אממה, דווקא בגזרה הישראלית העניינים לוהטים כמו חול על החוף בטמפרטורות מופרזות עם אלבומים שיצאו ו/או שעומדים לצאת שאפילו מעפילים בקלות על מאות האלבומים שיוצאים להם בגולה. לא יצא לי עדיין לשמוע את האלבומים פר סה, אבל אני ממש מצפה לכך בכיליון אוזניים בתקווה שסוף כל סוף יהיה משהו לשמוע.

קין והבל 90210 – מסע הכזבים של קין והבל

בשנת 2008 הם היו בין הזוכים האולי מאושרים בקורנות להופעות הבנותזונה של השנה (איזה פאשלה, שכחתי להמשיך את זה בשנת 2009), ומאז אני מחכה לשמוע את הרפש הנא שלהם גם על גבי פס ההקלטה הוירטואלי. שנתיים לאחר מכן איכשהו כל הכאוס, החירפון, והאקסטזה שהם קין והבל 90210 הצליחו להתלכד אל תוך אלבום מוקלט. אני מאוד שמח, כי ההרכב הזה היה כל כך נפיץ עד כדי כך שחשבתי שיתפוצץ ויעלם מהשטח.

אם לשפוט לפי השירים ששמעתי ברדיו זה חתיכת אלבום מופת של רוק ישראלי, וכשאני אומר את זה אני מתכוון לכך שסוף כל סוף יש פאקינג רוק ישראלי, ולא כל השיט הרכרוכי, השבלוני, והצפוי הזה שמתהדר לשווא בשם הז'אנר. אני לא מצפה לפחות מיריקות, צחוקים, וריפים ב-7/8 מהפאוור טריו העצבני הזה שצריך לשמוע בווליום של 11.

ירונה כספי – אגו

את שמה של ירונה כספי ראיתי לראשונה בשרת העיוור. לא חקרתי את זה, חשבתי שזו עוד איזה סינגר סונגרייטרית ישראלית שפשוט לא תעניין אותי. למזלי לאון פלדמן הביא אותה לאחד מערבי הלכלוך באוזן המשובחים שלו, ואני עמדתי שם עם פה פעור. הנה עמדה בפני יוצרת בועטת, צועקת, עם יד יציבה על הגיטרה וגרון שמנקז החוצה לב מדמם. התדיינתי פעם עם ידידה מי היא פי ג'יי הארווי הישראלית, ואם בילי לוי היא אולי פי ג'יי בלוק הרוקנרול השחרחר והסקסי, ירונה כספי היא הפי ג'יי במוזיקה ובנשמה.

כל כך התרשמתי מההופעה שלה וכל כך לא היה לי מושג מי זאת ירונה כספי (שנגנה בין היתר עם ערן צור), שאחרי ההופעה פשוט הצעתי לנגן בשבילה באס. למרות שהייתי נובאדי מוחלט היא הזמינה אותי לנגן, ולמרות שהייתי רחוק מהרמה המוזיקלית שהיא בטח רגילה אליה היא החמיאה לי ובכלל היתה מאוד מעניינת.

כך או כך, אחרי 2 אלבומים טובים גם הם, כנראה עכשיו בא המאסטרפיס שלה שאמור להיות עוד יותר מחוספס ומגוון ופשוט פאקינג טוב. אז תזכרו שירונה כספי זה לא עוד איזה סינגר סונגרייטר רדומה, ירונה כספי זה פי ג'יי הארווי הישראלית ומעבר לכך. הופעה חשמלית ב-28 ביולי בלבונטין 7.

פלישת חוטפי הגופות + אד טרנר והדנילוף סנטר

קיבצתי אותם יחדיו משתי סיבות. קודם כל כי המתופף המוכשר של שתי הלהקות, כמו קלארק קנט וסופרמן, הוא אותו האדם, אורי רנרט. ושנית כל כי שתי הלהקות משיקות אלבום בהופעת השקה גב אל גב ב-31 ביולי בלבונטין 7.

אז על הפאוור טריו שעושים ארט-Fאנק-Pאנק-ניוז-גרוב קראתם כבר בתחילת השנה כשהם פשוט העיפו אותי, ואני מת לשמוע את האלבום. את פלישת חוטפי הגופות אולי אתם זוכרים גם כן מפרסי קורנות להופעות הבנותזונה של שנת 2008 שהם קיבלו על האנרגיה הלא נורמלית שהם הפגינו בזמנו בפטיפון, במיוחד סולנם הבלתי נלאה, בן טברסקי.

מה שלא יאמן זה שמאז רמת האנרגיה בהופעות שלהם רק עלתה. אם יש להקות שמתיאשות שלא בא קהל או כל מיני תירוצים אחרים ונעלמות להן, פלישת חוטפי הגופות לא סופרים את זה. גם אם יש 5 אנשים בקהל תראו אותם נותנים את כל מה שיש עד שלא נשאר כלום, ואז עוד קצת. האנרגיה ויכולת הנגינה המהירה והמדויקת שהם מפגינים בהופעות מבישה את רוב הלהקות בארץ, והם רק משתבחים עם השנים.

עכשיו כשיצא האלבום הם יקבלו הזדמנות להוכיח שהם יודעים לעשות מוזיקה ושהם להקת הארדקור Pאנק מעולה אפילו בסקאלה גלובאלית. גם הם אגב, כמו קין והבל, שרים בעברית ונותנים למונח "רוק ישראלי" את המשמעות שהוא ראוי לקבל, רוק!!!

נ.ב. לתוהים מדוע אני לא כותב בבלוג לאחרונה, מדובר בסיבה הסטנדרטית של היותי עסוק מאוד ועם מעט השראה.

העתיד כבר כאן – לורנה_בי בהופעה

העשור התחלף, ויש באוויר ריח של שינוי. יקנטרנו המקנטרנים כמה שהם רוצים שהעניין הזה של עשורים לא משנה. בולשיט. הוא כן משנה. תקופה חדשה נותנת לאנשים הזדמנות להשתנות, מספקת לתקשורת תירוצים לחפש משהו חדש, ובעצם מביאה צ'אנס למוזיקאים חדשים שטרם הוטמעו בברנז'ה להתגלות ולפרוץ. ואם הרגשתי שהתחיל קצת לשעמם לי בסצינת האינדי הישראלית כשאותם ההרכבים שראיתי כבר מיליון פעם (או סירבתי לראות מיליון פעם) שוב מופיעים, אני שמח לומר שדם חדש מתחיל לזרום בעורקינו המוזיקליים על עבר הלב.

כבר זמן מה שאני מסתקרן לגבי לורנה_בי. זה התחיל מזה שחבר טוב השמיץ אותם שהם חיקוי של רדיוהד. זה המשיך דרך תמונות של הלהקה בפעולה – חבורה ירושלמית גיק-שיקית כאשר בראשה נערת אינדי יפה ואופנתית עם איזשהו קסם מלנכולי, כמו דמות מנגה תמימה עם ברק בעיניה הגדולות שמחזיקה ברובה לייזר ענק.

אחרי זה הגיע לאזני השיר המוקלט היחיד שהם שחררו מעל גלי האתר הוירטואלי, שיר בשם "ספינות" שהוא, כן, מושפע מרדיוהד על השילוב בין הנגיעות האלקטרוניות והגיטרות המעורפלות. הוא מושפע מרדיוהד אפילו באופן עמוק יותר בכך שהוא נמצא על קו התפר בין הנסיוני לפופ, בין הבלתי קליט לקליט, וכל זאת עוד בעברית. זמן מה לאחר מכן בהופעה של להקה ירושלמית מעולה אחרת, פגשתי את אותה סולנית, עדי אולמנסקי, דרך ידידה משותפת ותהיתי מתי אראה אותה על הבמה עם להקתה.

אוקיי, כנראה שאני מתחיל לחפור. מתנצל על כך, זה מה שקורה כשכותבים פוסטים אחרי חצות. טו מייק אה לונג סטורי שורט כמו שאומרים, כולל המבטא הישראלו-אנגלי, מצאתי את עצמי סוף כל סוף בהופעה של לורנה_בי ביום שבת בלבונטין 7. אפילו המלצתי לתייר אינדי גרמני שידידתי מארחת לבוא להופעה, להפתיע אותו עם מוזיקה ישראלית הרבה מעבר ליעל נעים ונעם נבו שמשום מה הוא הכיר (זה מה שהוא מצא לטענתו כשהוא חיפש מוזיקה ישראלית ברשת, מעניין).

לשמחתי קלעתי בול, ההופעה של לורנה_בי היתה מעולה, במיוחד כי לא הבנתי אותה לגמרי. על מה לעזאזל אני מדבר? תנו לי להסביר. הלהקות שהכי התאהבתי בהן בעקבות הופעה, הן כאלה שההופעות שלהן השאירו אותי קצת מבולבל, שהביאו לבמה משהו מעבר למה שאני מסוגל להכיל, אבל עם טעם של עוד. כך היה למשל בהופעה של פיית' נו מור לפני איזה 12 שנה, בהופעה של הפלסטיק פיקוקס בתחילת העשור, בהופעה של קין והבל 90210 (איפה אתם יא קרועים?) וכן, גם בהופעה של לורנה_בי.

ההופעה נעה בדרייב חזק קדימה משיר לשיר לשיר, כאשר כל אחד מהשירים הוא עולם מוזיקלי משלו על כל רבדיו. אני מדבר על ביטים אלקטרוניים בהרמוניה עם מתופף סופר-טייט (סחטיין על הגרוב מאן!), שתי גיטרות שתומכות אחת בשנייה כמו שתי חלליות שלוחמות יחד באימפריה המרושעת, באס מנוסה שמעגן את הכל מאחורה, ובפרונט עדי על קולות, סינטים-סמפלרים, ושפע של כריזמה.

אז כנראה בעיקר בגלל המורכבות המוזיקלית, בתוספת קצת בירה ששתיתי, יצאתי מההופעה עם הרגשה שלא הבנתי לגמרי מה קרה שם, אבל שאני חייב לראות/לשמוע את זה שוב. שיש כאן מוזיקה אינטיליגנטית ששואבת השראות מכמה עולמות שונים, אי שם בין הפקות האלקטרו-פופ הנוצצות של ליידי גאגא לריפים השבורים מהמימד החמישי של מיו, לכדי שילוב בלתי אפשרי אך כה הגיוני.

גרמני האינדי שהתלווה למסע המוזיקלי נהנה אף הוא ועף מהרגליים שעושים מוזיקה שכזו בארץ. חייכתי חיוך גדול ופטריוטי למשמע הדברים האלה. לא פטריוטי למדינה כמו לסצינה המוזיקלית שאני חי בה. שעמוק בפנים בין השיממום הגלגלצי, הרחק מהטרנד המזרחי, ואף מהנעימות של יעל נעים, קורה פה משהו. אם המיינסטרים יגלה את זה או לא, זו הבעיה שלו.

אם אתם רוצים לגלות, השכיתו והאזינו לשיר פופ, סוג של "Idioteque" עברי. אם תרצו לראות איך זה עובד בהופעה, תפתחו יומנים או אאוטלוקים ותסמנו פגישה ב-14.4 בלבונטין 7.