המאזין

רקוויאם לדיסק

החדשות הטובות הן שהמלווינס נכנסו לראשונה למצעד הבילבורד עם אלבומם החדש The Bride Screamed Murder. החדשות הרעות הן שמזה מספר שבועות מכירות האלבומים באמריקה נמצאות בשפל הכי נמוך מזה שנים (ראה כתבה בוואלה). כבר אמרו מיליון ואחד דברים בעניין מכירות הדיסקים, ואף בעניין מכירות האלבומים. אני לא מתכוון להלאות אתכם ביותר מדי תיאוריה בנושא. אני כן רוצה לומר משהו אישי. נכנעתי. אני מרים דגל לבן.

עד לאחרונה הייתי ממגונני הדיסקים. הייתי בין המוהיקאנים האחרונים שיוצאים לקרב נרגש עבור פורמט הפלסטיק והמתכת הזה שגדלנו עליו אי שם בניינטיז ושמו הדיסק. אהבתי את האמנות, אהבתי את המילים בחוברת, את רשימת התודות, ואת זה שאני יכול לשים את הפלסטיקים על המדף. אהבתי להשוויץ מול חברים ולראות מול עיני את ההיסטוריה המוזיקלית שלי, להרים מדי פעם איזה אלבום נשכח הישר למערכת הסטיראו ולחוות מחדש זכרונות אבודים.

אני מאוד שמח על אוסף הדיסקים המופלא שיש לי על המדפים. עבדתי לא מעט שעות מחיי ונברתי בין לא מעט מדפים בלא מעט חנויות בשביל להביא את המוזיקה המופלאה הזו אלי הביתה. הם נתנו לי המון שעות יפות. גם בעידן החדש של המוזיקה קניתי דיסקים – אם הורדתי ואהבתי את זה, קניתי את הדיסק. גם מתוך כבוד לאמן, וגם כדי שאצרף את זה לארכיון המופלא שלי. ואז קניתי אייפוד.

בזכות האייפוד ובזכות הזמינות הלא נורמלית של מוזיקה חדשה ואף ישנה, הגעתי לשמוע המון דברים טובים שאחרת לא ברור איך הייתי מגיע אליהם, בטח שלא בכזאת מהירות. ואם פעם היה בי את הצורך להשיג את הפורמט הפיזי, הצורך הזה מת, למעט אולי כמה יוצאים מן הכלל. למה בעצם שאטרח להוציא כסף על דיסקים? יש לי את כל המוזיקה שאני רוצה בהישג קליק, ובעצם מכירה של דיסק היא עוגה שהולכת לכל מיני עלוקות בדרך, ולאמן נשאר רק פרוסה דקיקה ללא ציפוי.

אם האמן יגיע לארץ אלך לראות אותו בהופעה, אפילו השקעתי ונסעתי לחו"ל לראות אמנים שאני אוהב. כמובן שאני רוצה שלאמנים האהובים עלי יהיו חיים כלכליים טובים, שהם יקבלו את הכבוד הראוי ליצירות המופלאות שלהם ותקציבים לעשות יצירות חדשות. אבל דיסקים זו כבר לא הדרך. אולי אפילו מכירות דיגטליות נדונות לאותו הכישלון.

למרות שהשלמתי עם חוסר הצורך בקניית דיסקים, עדיין יש לי חששות ובעיות. מה עם ארכיון המוזיקה שלי? האם אוכל לראות בעוד 10 או אפילו 20 או 30 שנה מה שמעתי היום ולהקפיץ את זה להאזנה? סקרובלר הוא סוג של פיתרון לסיפור שאף נותן סטטיסטיקות מוזיקליות מעבר לכל דימיון, ויום אחד תהיה ספריה אינסופית בענן עם כל המוזיקה המוקלטת שנעשתה אי פעם. אוטופיה.

אבל last.fm, וכל אתר שהוא, לא היה שם תמיד ולא יהיה שם תמיד. היה פעם איזה מאמר שיש לספריות בעיות בעידן האינפורמציה הדיגיטלית, שהן בעצם נאלצות להחזיק כוננים נכחדים לכל מיני פורמטים פיזיים אנכרוניסטים. וגם אם נעביר הכל אי שם לענן המסתורי, האם הוא והמידע שלו ימשיכו לשרוד כמו שספר ישן יכול לשרוד זמן רב? מה קורה בין לבין השדרוגים, האם המידע ישמר?

ויש בעיות בהווה. כמו שאמרתי בזמנו, אנחנו עדיין שומעים יותר מוזיקה ממה שאנחנו מסוגלים, לא משקיעים בה את הזמן הראוי, ומדלגים לדבר הבא בלי לחשוב פעמיים. בגלל האינפלציה המוזיקלית העולמית הערך של כל שיר ואלבום נהיה פחות, הדפיסו פשוט יותר מדי שטרות. והחוויתיות של המזיקה מתחילה ונגמרת בקובץ ה-MP3, לכו חפשו את המילים והעטיפה בגוגל. אפליקציות לניידים מתימרות לפתור את הבעייה הזו, אבל כרגע רובן אם לא כולן הן סתם גימיק שיווקי לא אחיד ולא מביאות איזשהו ערך מוסף אמיתי.

גם ללא דיסקים, אני עדיין מוהיקאן בכל מה שקשור לפורמט האלבום. אמנם רואי חשבון המציאו את האלבום כדי לאגד כמה שירים ביחידה אחת שאפשר למכור, אבל המוזיקאים הפכו את זה כבר מזמן ליצירת אמנות. למכור שירים בודדים מבלי להתחייב לאלבום מתאים אולי לליידי גאגא, אבל מה עם אמנים שמנסים ליצור אמירה מעבר ליצירה אחת של 3-4 דקות? לסטריטס התאים לשחרר שיר אחרי שיר בטוויטר שלו, אבל זה יחרפן אותי לאללה אם רדיוהד יחליטו לעבוד ככה.

אז נכנעתי למותו של הדיסק. אבל עם הקבורה שלו נותרו לא מעט בעיות לא פתורות, וחייו של האלבום בסכנת התנקשות. אז יש הופעות חיות, ויש בהן כסף, אבל מה יהיה עם המוזיקה המוקלטת?

אקזיט סטנסיל

"החיים זה מה שקורה לך בעוד שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות" אמר ג'ון לנון בפרפרזה, וכמובן שהוא צודק. והנה, תכננתי להעלות פוסט על ההופעה המעולה של הרכב הפרוג ג'אז-Pאנק-רוק היהודי (או משהו כזה), Gutbucket, אתמול בפסטיבל הג'אז תל אביב, אבל הפוסט הזה יחכה עוד כמה ימים.

במהלך מעבר שיגרתי על הרידר שלי, נתקלתי בדיווח מבלוג תעשיית המוזיקה המעולה, Hypebot (קריאת חובה לכל אמן עצמאי ואנשי התעשייה של העידן החדש), על לייבל אינדי אנונימי בשם Exit Stencil. ובכן, הלייבל החליט לתת להורדה חוקית את הקטלוג המלא שלו למהלך חודש פברואר בלבד.

למה זה שווה משהו? על פניו מחלקים כבר מלא מוזיקה ברשת בחינם ובאופן חוקי ובמלא מקומות. אז מה פתאום זה שאיזה לייבל נידח עם אמנים אנונימיים נותן מוזיקה בחינם יעניין מישהו?

לא זכור לי שלייבל נתן אי פעם את הקטלוג המלא שלו, שבדרך כלל בתשלום, להורדה בחינם לזמן מוגבל. לייבלים כמו אנובה נתנו אולי הורדה פה הורדה שם, אבל לא משהו גורף שכזה, ולא לזמן מוגבל, מה שנותן סוג של ייחוד ודחיפה ללכת ולשמוע עכשיו לפני שיהיה מאוחר. ידידי גיאחה ציין בפני שיש נטלייבלס שנותנים את המוזיקה שלהם בחינם כל הזמן. אבל זה בדיוק למה, לצערם, אין להם אייטם וללייבל הזה יש.

כן, העניין הזה של לתת את הקטלוג המלא בחינם ולזמן מוגבל יצר איזשהו עניין, משהו שונה שגרם להייפבוט לכתוב על זה (נשים בצד סקפטיות ששילמו לו לכתוב על זה, אם כי הכל אפשרי), להדליק אותי, והנה עכשיו אני כותב על זה. כמובן שקודם כל הלכתי לאתר, הורדתי ושמעתי את המוזיקה. אני, ומסתבר שאנשים רבים נוספים, מחפשים בתקופה האחרונה דברים חדשים לשמוע, כך שהידיעה הזו התאימה לי בול למצב רוח המוזיקלי – להשיג מוזיקה חדשה שאף אחד לא מכיר, שיהיה משהו מעניין לשמוע תוך כדי העבודה. לא יודע אם הם התבייטו על ההרגשה הזו והחליטו לתקוף אותה, אבל זה מה שיצא. ווואלה, המוזיקה שהורדתי לא רעה בכלל.

ראוי לציין אגב שזו הורדה ישירה ללא תנאים מקדימים. אין את החסם המעצבן של שטיקים בסגנון ה-"הורדה תמורת מייל". יש שיגידו שזה מטומטם כי הלייבל לא נשאר עם רשימת ספאם ביד אחרי הקמפיין הזה. אבל הגישה הישירה יותר ידידותית למשתמש ובטוח עוזרת לקבל יותר הורדות ולכן יותר השמעות מאשר גישות שמנסות לנצל את הסיטואציה. מי שנדלק מהמוזיקה בכל מקרה סביר שיעשה מעשה ויבוא להתעדכן שוב באתר או ירשם לרשימת התפוצה או ימליץ על המוזיקה לאחרים או ילך לראות את הלהקה כשתגיע לעירו.

המרוויחים הגדולים מהמהלך הזה הם כמובן אמני הלייבל. הם מגיעים עכשיו בוודאות ליותר אזניים וחשיפה מאשר היתה להם קודם לכן. זה עוזר להביא קהל להופעות ואפילו לקדם סקירה בתקשורת ואולי השמעות ברדיו. בינתיים אנשים נכנסים לאתר ואולי ירשמו ברשימת התפוצה, אולי אפילו יקנו איזה מרצ'נדייז, כך שגם הלייבל מרוויח בעקיפין.

בקיצור, סחטיין עליהם, וכמה מילים על המוזיקה שדגמתי:

Hot Cha Cha - The Hardest Working Telescope and the Violent Birth of Stars
כן, הורדתי אותם בגלל העירום או הפסיאודו-עירום. מה לעשות, כשיש המון מוזיקה ומעט זמן אני שופט אלבומים גם לפי עטיפות מגרות. מתברר הם עושים אינדי-רוק פוסט-סוניק יות' שכזה, קצת כמו שפלסיבו היו פעם רק עם הרבה פחות אגו אנדרוגני, והזמרת שלהם יודעת לשיר יותר טוב מקים גורדון (סורי בייב) ובטח שמבראיין מולוקו מפלסיבו. היא אפילו שרה שיר אחד במה שנשמע כמו צ'כית. חביב ביותר.

Like Bells - Like Bells
מן הרכב פוסט רוק אינסטרומנטלי שכזה. יש להם נגיעה מעניינת של כינורות והרבה יותר דינאמיקה, כוח, ומלודיה לעומת הפוסט רוק הממוצע. אהבתי, ממליץ לשמוע במיוחד במזג אוויר הסוער הזה שפוקד אותנו עכשיו.

Mystery Of Two – s/t
אינדי רוק בטוויסט פוסט-פוסט Pאנק שכזה שמשום מה מאוד מזכיר לי את אנטיביוטיקה הישראלים, אולי בגלל סגנון השירה של הזמר שלהם. לא רע, אם כי פחות הגניב אותי משני האלבומים האחרים ששמעתי.

מה אתם חושבים על המהלך הזה של Exit Stencil? באסה או קלאסה כמו שאומר נדב רביד? הלכתם לשמוע מוזיקה מהלייבל בעקבות הפוסט?