המאזין

בוהינעליים

לאחרונה אני נעול על שוגייזינג. שו? שוגייזינג! לאלה מכם שלא מכירים, מדובר בתנועה מוזיקלית שראשיתה בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים באנגליה, עונת מעבר אביבית שכזו בין הניו-ווייב לבריטפופ. שמה נובע ממוזיקאים שהופיעו על הבמה כמעט ללא תזוזה, בוהים מטה אל כיוון האפקטים שלרגליהם ואל תוך נשמתם.

התנועה המוזיקלית המעולה הזו שילבה בין דיסטורשנים רצחניים ומדממי אזניים לבין רכות ורגישות קיצונית שנבעה בעיקר מהשירה, בין הנסיוני והאוונגארד לבין הפופי והקליט, בין החלום לערות. My Bloody Valentine מהחלל החיצון (אירלנד) טבעו את הצליל הטיפוסי של השוגייז באלבומם המיוחד והמדהים Loveless שחובה לשמוע לפחות 10 פעמים לפני ששופטים אותו (הם אמורים לעבוד על אלבום חדש בימים אלו).

אחרי ששכחו מהשוגייז בגלל הגראנג', הבריט פופ, ההיפ הופ, ושלל הסגנונות שהשתלטו על הניינטיז, כל מיני להקות בעשור הקודם חזרו אליו באופן מפורש, למשל The Pains Of Being Pure At Heart, ולא מעט להקות הושפעו ממנו, למשל Oceansize (הייתי חייב להזכיר אותם). ולאחרונה יש כמה אלבומים שאני טוחן או נמצא על סף טחינה שאיכשהו מתחברים למצב רוח המעופף משהו שיש לי לאחרונה. אולי גם אתם תאהבו.

Slowdive – Souvlaki

טוב, זה נחשב לאחת מהקלאסיקות המאוחרות של השוגייז מאחד ההרכבים המוכרים בסצנה. כשמו כן הוא, צלילה איטית אל תוך העלטה שבמצולות והתקלות ביצורים המוזרים והנינוחים ששוכנים שם. המאבק הזה בין פופ לנויז מאוד בולט אצל סלואודייב שמצד אחד פותחים עם סוכריית הפופ הסכרינית "Alison" ומצד שני מרביצים ג'אם חללי עם מיליוני שכבות אטמוספריות שנקרא בהתאם "Souvlaki Space Station". אבל מה שקונה אותי בסלואודייב זה השילוב הזה בין השירה המרחפת של ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול עם אינספור הרמוניות עצמיות לבין עשרות הגיטרות שמרפדות את החלל והזמן. אינטרגלקטי.

Air Formation – Nothing To Wish For (Nothing To Lose)

אחד מהשירים שלהם שנדב רביד שידר בקצה הריץ אותי להוריד את האלבום שבסופו של דבר נדבק לי באייפוד. אין ספק שהם מושפעים עמוקות מסלואודייב, Ride, ועוד שוגייזרים ידועים וטובים, אבל הם מביאים איזשהי זווית משלהם לסיפור. זווית שכוללת שטיחי סינטיסייזרים רחבי מימדים, באס עצבני ומלוכלך מה שמוזנח בד"כ בעולם השוגייז, רגש, ובעיקר הוקים. כן, הוקים. מוזר, הרי שוגייז היא לא בדיוק מוזיקה של הוקים, אבל יש משהו בכל אחד מהשירים של אייר פורמיישן שיגרום לכם לרצות לחזור אליהם שוב, ושוב, ושוב. ראו הוזהרתם.

Pia Fraus – After Summer

מסתבר שגם באסטוניה יש אינדי, ושגם שם אנשים בוהים בנעליהם. הגעתי אליהם דרך ה-related videos ביוטיוב וממש שמחתי. פיה פראוס יותר רכים בגישה המוזיקלית שלהם ומעדיפים את הצד של ה-"מיי" מאשר האלימות של ה-"בלאדי וולנטיין". עם שילוב הבחור-בחורה בשירה של הזמרת המתוקה שלהם והזמר (עוד אלמנט נפוץ בשוגייזינג) והרבה מלודיה מהקלידים, כנראה שאפשר למקם אותם יותר קרוב לקצה של הפופ בין שוכני הז'אנר. טוב שכך, האזניים צריכות לפעמים הפוגה מהדיסטורשנים, והנפש לנחות בשדות הפרחים עם כפריות אסטוניות חביבות בין לבין המסעות בחלל החיצון.

Alcest – Écailles de Lune

ועכשיו למשהו אחר לגמרי. Alcest הוא מולטיאינסטרומנטליסט צרפתי וסופר מוכשר שמושפע קשות מבלאק מטאל וסיפורים קסומים על מסעות לעולם אחר בוהה בנעליו. קשה לי בדרך כלל עם גראולינג, אותו סגנון שירה גרוני ששומעים בעיקר במטאל הקיצוני, אבל איכשהו אצלו זה משתלב מעולה. מה שגם כשהוא שר בצרפתית על המעשיות הנפלאות שלו, זה נשמע כל כך טבעי שפתאום לא ברור למה דווקא אנגלית היא השפה השולטת בז'אנר, כמובן עם נגיסה במונופול מצד האיסלנדים. כך או כך מאוד כדאי לשמוע את האלבום החדש והמיוחד הזה, במיוחד מי שלא חובב מטאל. השיר שסוגר את האלבום גרם לי לעזוב את הכל ופשוט להקשיב לו לכל אורך 8 הדקות שלו. מעניין אם הוא יעשה את זה גם לכם.

העתיד כבר כאן 2 – קיצו + הגרלת כרטיסים

אם הייתי שואל אתכם ב-1990 איך תישמע המוזיקה הישראלית בשנת 2010, מה הייתם אומרים? ודאי הייתם נתקפים באיזשהו ויז'ן פוטוריסטי על כיפות זכוכית ענקיות וסייבורגים עם יכולות נגינה על אנושיות, או אולי על עידן פוסט-אפוקליפטי של שממה רדיואקטיבית ולהקות נודדות של נגני עוד עם מסכות אב"כ על טרקטורוני חולות. בטח לא הייתם משערים לעצמכם שעל המצעד השבועי ישלטו בעצם רבי עם קרחניסטים, להקה על שם הלאום-דת שלנו, ו…שלומי שבת.

אז אני שואל, אם זה אמור להיות העתיד, איפה החלליות? רובי הלייזר? איפה הג'ט פק שלי? ולמה המוזיקה הפסיקה לצעוד קדימה? אחרי עשור שלם שבו להסתכל אחורה היה שם המשחק, אני רוצה לשמוע אמנים שמסתכלים קדימה. אני מדבר על אמנים שלא נשמעים כאילו הם הגיעו מהאייטיז או מהסבנטיז, אלא כאילו הם הגיעו מהטוונטי-פורטיז, כלומר שעושים את המוזיקה שדמיינו פעם שצריך לעשות עכשיו.

זה למה, בין היתר, אמנים כמו Oceansize, M83, ו-dredg מדליקים אותי, כי הם נשמעים רלוונטיים לימים האלה והזמן הזה, כי הם דוחפים את המעטפת קדימה בתרגום מילולי מאנגלית (2 נקודות למי שמוצא לזה ביטוי מתאים בעברית). והיום בניגוד לזמנים עברו, אין יותר תירוצים. אם לפני שלושים שנה היה דיליי בין המוזיקה בעולם למוזיקה בארץ, שפשוט לא ידעו מה הולך בחו"ל מלבד מה שהיו מדווחים החוזרים והשבים מנתבג, היום אנחנו מחוברים להכל בריל טיים לייב פיד סטטוס פאקינג אפדייט.

לשמחתי גם בארץ יש ייצוג ללהקות שרואות דברים קצת אחרת. דיברנו בשבוע שעבר על לורנה_בי והזווית שלהם איך רוק/פופ אמור להשמע היום. יש גם את Tiny Fingers, סוג של Mars Volta הצברים, עם הפוסט-רוק האינסטרומנטלי הפרוע שלהם. אבל אם יש להקה אחת שמייצגת בשבילי את החזון הזה בצורה הכי מדויקת, אין ספק שמדובר בלהקה קיצו.

נתקלתי בקיצו בפעם הראשונה כאשר פספסתי את אינדינגב 2 ורק שמעתי איך מזכירים את שמם שוב ושוב ושוב בתור אחד מהשוסים של אותו הפסטיבל. בפעם השניה זה היה במונוקרייב נייט לייב הראשון איפה שדאגתי להיות נוכח ולראות אותם על גבי הבמה. דיברתי בפוסט של לורנה_בי על לראות הופעה מבלי בדיוק להבין או להכיל אותה. ובכן, זה בדיוק מה שקרה לי גם עם קיצו בערב ההוא.

הנה מופיעה בפני חמישיה ירושלמית מאוד צעירה וקצת משונה, שעושה מוזיקה קצת משונה, ומשום מה בקהל כל מיני אנשים זזו בתנועות קצת משונות לצליליה. אבל נגנבתי. נגנבתי מהשילוב הזה של רית'ם סקשן אסימטרי, עם אלקטרוניקה מרטיטה, עם גיטרה מהחלל החיצון, עם זמרת אדומת שיער בעלת אנרגיות בלתי נדלות. כל החבילה הזאת התחברה לכדי רוק מרגש, אמנותי, וזר מאוד בנוף המקומי. הרבה אנשים תייגו אותו כסקנדינבי. אני אומר שהוא מהעתיד.

ראיתי את קיצו עוד לא מעט פעמים בהופעה, אבל תמיד הרגשתי שמה שחסר מאחוריה כדי להשלים את הפאזל זה אלבום. אלבום שאוכל לשבת בבית ולשמוע אותו, שיתן חוויה וסיפור שהרגשתי שיש שם מאחורי המוזיקה של הלהקה, אלבום שיאפשר שמיעות חוזרות און-דימנד ושיתן למוזיקה לחלחל אלי לאט לאט באוסמוזה. אז לקח לא מעט זמן, אבל הזמן הזה הגיע. קיצו משיקים סוף כל סוף את אלבום הבכורה שלהם "חול".

"חול" הגיע לידי רק לפני שבוע, וחשבתי שיהיה לי משהו חכם לכתוב עליו היום, אבל אני לא מסוגל. הוא מסוג האלבומים שצריך לתת להם זמן ושמיעות כדי לספוג ולאהוב אותו כמו שצריך, ושבוע זה פשוט לא מספיק זמן. בינתיים תפס את אזני החצי הראשון שלו שאני מכיר מההופעות, מהפתיחה הבומבסטית "Inertia" שמצהיר בבירור את כוונות הלהקה קדימה, דרך "Diamonds" שנשמע כמו משהו שהיה יכול להיות בקלות בי-סייד מתוך "In Rainbows" (כן, של רדיוהד) ו-"Balloon" שחותך ממטרונום קצבי למן ג'אז אפלולי. אני מתחיל לעוף גם מ-"במרוצת הזמן", הגראנד פינלה שבו הכל מתרסק והאפוקליפסה שתביא את המדבר הרדיואקטיבי על ראשינו.

מספיק דיבורים, קדימה מעשים. קיצו משיקים את אלבום הבכורה הנפלא שלהם ביום שבת הזה ה-20.3 בתאטרון תמונע בתל אביב, וביום שבת הבא ה-27.3 במועדון הבאסס בירושלים, שניהם עם ויי ג'יי ואורחים מיוחדים. בגלל שהם יודעים שקוראי המאזין הם אוהדי מוזיקה אינטרגלקטית, בין המגיבים לפוסט הזה יוגרלו 2 כרטיסים להופעה של קיצו! אפשר גם לשלוח מייל לכתובת kitzuband@gmail.com ולהצטרף לרשימת ההנחות. האזינו לקיצו, בואו להופעה, נתראה בעתיד.

(ההגרלה עד יום שישי ה-19.3 הזוכים קיבלו הודעה במייל, תודה לכל המשתתפים!)