מה שכן נדמה מהתגובה שלך הוא שאתה מנסה לתקוף אותי אישית על התעקשותי להתעדכן במוזיקה חדשה ולעסוק בה בעונג שבת. אם זה חורה לך, צר לי. אתה מוזמן להתעלם ממני כליל ולקרוא את מי שאתה כן אוהב. זה מה שאני עושה עם כותבים שמרגיזים אותי. אבל אל לך להניח הנחות על מה שזרים גמורים שמעו או לא שמעו, יודעים או לא יודעים. אני אמנם עוסק ומסקר בעיקר מוזיקה חדשה – אבל אין זה אומר שאני בור גמור במוזיקה מהסיקסטיז או הסבנטיז, יהא זה מקרטני או וונדר.

ולגבי סוף התגובה שלך, אם אותו כן הצלחתי להבין, אז רק הבהרה למקרה שפספסת – לא דיברתי כלל וכלל על "מה שנשאר", זה עניין אחר לגמרי ולא זהה ל"חדשנות", שהייתה נושא התגובה שלי.

קח בנאדם שנולד , בודד אותו, יום אחד תשלח אותו לאי בודד, ושים לו שם מוזיקה של הפלטרס, פול סיימון, אלביס פרסלי, ג'יימס בלייק , ואז ??
מה הוא יחשוב על חדשנות ?

אם אתה סופר הכל רק במנות של "עשור" , או "חצי עשור" אז זו בעיה רצינית.

חיפוש אמיתי הוא לא רק על מה שקל, ומתאים לך לרוח התקופה.

זה גם עיניין של גיל כמובן.

האם כבר שמעת חצי מרפרטואר החובה של מה שעשה את פול מקרטני ל"פול מקרטני" , מה עם סטיבי וונדר, מה עם שנות ה 70 ?
מה עם מאות "תקליטי חובה" מ 60-70 שנה שחלפו … צריך את כל המטען הזה לפני שמתעדכנים על רשימת עשרת הגדולים של פיצ'פורק … לא ?

עד ימי תקופת הבארוק או לפני כן, התייחסו למוזיקה כדבר שמשתפר משתכלל ומתעדכן, כמו תעשיית הרכב, כמו טכנולוגיה.
לכן תמיד הזניחו ושכחו מה שבוצע קודם.

מה הקשקוש הזה על אדיסון ?

ומה עם איימי ווינהאוס שלא המציאה כלום.
אבל עשתה את הכלום הזה כמו שאף אחד לא עשה "בעשורים" האחרונים.

מה נשאר מכל האינדי הזה ?
מה נשאר מרשימת סיכום השנה שעברה של פיצ'פורק ?
כמה נשאר מכל הרשימות האלה ב 10-15 שנים האחרונות ? כמות מזערית, אולי פרומיל.

ואני לא סופר קוראי בלוג ייעודי סופיסטיקייטד זה או אחר מטעם עצמו .

הזמן, וכמות האנשים שממשיכים לשמוע הם שקובעים מה נשאר, לא מה חדשני.
המוזיקה היא לא נורת להט של אדיסון (שהמציא עוד דבר או שניים פרט לנורה,….. קראתי בוויקיפדיה :) ).

גם הביטלס, שחידשו למאזיני הפופ הרבה מאוד, רק הביאו למרכז דברים שנעשו בשוליים (tape manipulation? ג'ון קייג' עשה את זה כבר בשנות החמישים, וגם אותו הקדימו במצרים בשנות הארבעים). ואני בטוח שקראפטוורק לא הפתיעו את פרי וקינגסלי, שעשו אלבומים שלמים של מוג וסינתיסייזר בלבד חצי עשור לפניהם.

כל פיתוח חדשני ומהפכני הוא בנייה או וריאציה על דברים קיימים. זה נכון במדע, באמנות, בפילוסופיה.

אם בימינו תקשורת התרבות (רדיו, עיתונים, חברות תקליטים) היו עובדות בדיוק כמו ב-1964 ומביאות אלינו את אותו מבחר מצומצם להחריד של סגנונות מוזיקליים, היינו עכשיו בשוק טוטאלי מג'יימס בלייק, למשל. כי לא היינו מכירים לפני כמה שנים את Burial או את ג'יימי XX, או את כל שאר הדברים שרחשו מתחת לפני השטח של המיינסטרים ושעליהם נבנה ג'יימס בלייק באלבום הבאמת מבריק שלו.

אין ממציאים *יחידים* פוריים ומהפכניים כמו אדיסון, אבל יש התפתחות מואצת להדהים של טכנולוגיה, גדולה בהרבה בקצב החדשנות שלה מאשר אדיסון. ההמצאה של אדיסון זורחת למרחוק בהיסטוריה כי לא היו לה הרבה מתחרים סביבה. היא נראית כמו קפיצה מזהיר קדימה, בעיקר באשמת שאר הממציאים באותה התקופה (שהיו רצים קדימה בוודאות אם היה להם כלי שיתוף ידע מדהים כמו האינטרנט שלנו, חתיכת המצאה חדשנית). אם אתה קורא היום על התפתחויות באופטוגנטיקה, בעיבוד מידע, בחקר המוח, בננוטכנולוגיה, אפילו בתקשורת סלולרית – קצב ההמצאה, החידוש והחדשנות הוא עצום. אבל כשזה קורה כל הזמן זה לא נראה לנו כמו "חדשנות", אלא כשלב נוסף בהתפתחות.

חדשנות זה יחסי. אני לא מקבל את הטענה ש"את כל מה שהיה אפשר להמציא, כבר המציאו".

זה לא אשמת הלהקות, לא בעיה של כישרון, וגם לא הופך את הלהקות של היום לנחותות מאלו של לפני כמה עשורים. כבר אין ממציאים פורים ומהפכניים ברמה של תומס אדיסון – אבל זה לא אומר שאני רוצה לתלות את מנורת הלהט שלו בסלון.

ממוזיקה לא מתייאשים, לא מתעייפים ולא מזדקנים.

המירוץ אחרי המעודכנות הוא הבעיה.
ומה נחשב מעודכנות ? אינדי.

אם יש למאזין מירוץ אחרי מוזיקה עתיקה, קלאסית משהו מהסיקסטיז, אולדיז, סבנטיז וכו', זה כנראה לא אהבת מוזיקה, לא סקרנות ולא חיפוש.

אינדי, שנת ייצור מוזיקה לא פחות מ 5 שנים, צמידות לבלוגרים , זה כנראה העיניין (השגוי לחלוטין) .

תשימו לב שכל הבלוגים המעודכנים המחדשים ורודפי ה"מוזיקה החדשה" נסגרו, פרט ל "עונג שבת" .

זה אומר משהו על כולם, ובמיוחד על הבלוג "עונג שבת".

אם בניינטיז הגיע פתאום ז'אנר כמו הטריפ-הופ שהעיף לכולנו את המוח עם חדשנותו, זה רק בגלל שאפיקי המדיה שדרכם גילינו מוזיקה עד אז (בעיקר עיתונים, טלוויזיה, רדיו – מקורות ערוכים ומסוננים שהשאירו את רוב המוזיקה בעולם אלמונית) לא טרחו לחנך אותנו על היפ-הופ, מוזיקה אלקטרונית מוקדמת ופסקולים של פילם-נואר ובלקספלויטיישן. מי ששמע את כל הדברים האלה – עבורו פורטיסהד או מאסיב אטאק לא היו חדשניים כלל ועיקר.

ההתפוצצות של האינטרנט בעשור האחרון עם הסולסיק והבלוגים של הווינילים הנדירים וההצפה המוחלטת של ז'אנרים נידחים וקיקיוניים שכעת הגישה אליהם היא ישירה, גרמה לנו להכיר בזמן קצר הרבה יותר מקורות מוזיקליים ולמצות מהר מאוד הרבה חידושים מוזיקליים שכן צצו בעשור האחרון.

לאור הטווח העצום של מגוון הסגנונות שאנחנו מכירים כיום, קשה לחדש לנו. אין זה אומר שכיום יש פחות חדשנות מפעם. גם פינק פלויד, גם קול הרק, גם פרנק זאפה, גם קנייה ווסט וגם הסמית'ס התבססו על רעיונות קיימים ושינו אותם לצרכיהם – ההבדל הוא שהכתפיים עליהן הם עמדו היו פחות מוכרות לנו.

אבל אני בהחלט מאמין בעייפות החומר – כמעט כל מי שאני מכיר בשכבת הגיל שלי הגיע למצב הזה ממזמן, וגם אנשים שהיו פריקים מטורפים של מוזיקה התחילו לאבד עניין במרוץ הזה (שים לב לכל בלוגי המוזיקה שפשוט מפסיקים לפרסם יום אחד). גם לי זה נעשה קשה משנה לשנה. אם אני רואה דור חדש של אנשים שצעירים ממני בכמה שנים, ונלהבים הרבה יותר מכל רליס חדש, כנראה שהבעיה היא קודם בי ורק אחר כך במוזיקה.

ושוב, כמו שאמרתי בתגובה לפוסט המקורי של ארז – צריך להבחין בין התחושה הסובייקטיבית שאייכות המוזיקה יורדת, לבין העובדה האובייקטיבית שבלי קשר לאיכות המוזיקה, רמת החדשנות יורדת משנה לשנה כיוון שמשנה לשנה קשה יותר לחדש – ולכן התחושה הגוברת של "את זה כבר שמענו" היא בלתי נמנעת.

אתה דבק בדמוקרטיה של המוזיקה, אבל כמה מקרים אתה מכיר בהם הקהל אחראי בצורה בלעדית להצלחתו של אמן שהפיץ את המוזיקה בצורה עצמאית לחלוטין, ללא הייפ וללא תמיכה של ספקים? (להזכירך, ציינתי שגם חברים שלך שאתה מקשיב להמלצותיהם מהווים ספקים).
אתה צריך לזכור שגם הבלוגים הם ספקים ואחראים בעצמם להצלחתם של אמנים מסויימים.
גם אתה ספק, עידו. אתה לא מרוויח על זה כסף, אבל אתה מקדם פה המוזיקה לפי האינטרסים שלך (מוזיקה שאתה אוהב, למשל) ומן הסתם היא לא מדברת אל כולם. ואם יש אנשים שקוראים אותך אבל כבר לא נהנים מהמוזיקה שאתה מקדם, אני משער שהכי הגיוני שהם יפסיקו לדבוק באותה מוזיקה שאתה מקדם, לא? הם צריכים לוותר עלייך כספק.

דבר נוסף הוא שמצד אחד אתה מאוד מגן על הספקים שהביאו לך לפני עשור פלוס מוזיקה שאתה אוהב ומעריך, אבל מצד שני אתה מאוד מאוכזב מהמוזיקה שמגיעה אלייך כיום מהספקים האלו. אתה נוגד את עצמך ואז מתלונן.

אתה גם נוטה לשלול באופן חד משמעי את רוב התוצרת המוזיקלית הקיימת כשלרוב אתה מדבר בעיקר על האינדי (כשהרבה דברים שאהבת השנה הם מהאינדי). האם האמירה שלך תקפה גם מוזיקת מטאל על גווניה (שלהבנתי יצאו השנה דברים אדירים, אבל זה לא הסגנון שלי אז אין לי דעה על כך) או על מוזיקת אנדרגראונד. האם שמעת מספיק את הז'אנרים האלה כדי לקבוע שהתוצרים שלהם רדודים, או שבכלל לא שמעת אותם כל כך? אם לא שמעת ואתה לא אוהב, אולי הבעיה היא בטעם שלך (ובמילה אחרת – אצלך). אתה פשוט לא מוצא משהו שקולע לטעם שלך. זה הגיוני לשלול תוצרת אמנותית/תעשייתית שלמה רק משום שאתה לא מצליח להתחבר בעוד מליונים אחרים כן?

לגבי רשימות ה- 50 אלבומים. מה אני אגיד לך, כנראה הם יודעים מה הם אוהבים ויודעים איך להשיג דברים שיקלעו לטעם שלהם. הספקים שלהם הם נכונים עבורם (וזה גם אני, אני מדבר גם על עצמי פה). לטעון שיש להם הפרעת קשב ו/או מכורים לסטטוסיאדה כאשר אתה לא מכיר אישית את האנשים, זה מצביע על התנשאות רבה מצדך. או סתם אטימות לרעיון שיש אנשים שמרוצים מאוד ממוזיקה חדשה ואתה לא מוכן לקבל את הרעיון הזה.
אגב, ראית את הרשימה של יאיר יונה? 42 פריטים, שאת רוב מה שאני מכיר שם זה בזכות הבלוג שלו. אתה מוזמן להגיב לו לרשימה ולומר לו כי יש לו הפרעת קשב:
http://he.smalltownromanceblog.com/?p=2467