לדעתי אין היום מועדון הופעות בהוד השרון, בעבר היו הופעות באגנס פאב. אבל יש פה ושם מקומות שמארחים הופעות בשרון.

ורוב המוסיקאים עם עבודה יומית בארץ לא לאו דווקא רוצים להרוויח כסף, כמו שכתבת, אלא לכסות הוצאות הקשורות למוסיקה. (חדרי חזרות, הקלטות, קידום [וידאו/תמונות/פלאיירים], דלק, ציוד, זמן, אוכל וכו' = הרבה מאוד כסף בשביל מי שעובד ומקיים את עצמו)

תאמיני לי שאני לא מצפה שמישהו יעזור – זה לא יקרה פה בלי שחיתות. אני מבין שיש לך מועדונים ספציפים שאת חושבת עליהם, אולי כאלו שעבדת בהם, אבל אני בטוח לא מדבר על מקומות שאת חושבת. מאיפה העויינות כלפי מוסיקאים, זה לא אבין. אני לא מייצג אף אחד, ומודע לעצמי והמגבלות. לא מתבכיין על קהל שחסר, אבל בטוח שלא אצדד שבקהל המתלונן שהאמנים לא מקדמים עצמם מספיק. זה אבסורדי וילדותי.

יעל – מסכים על השעות.

אבל מבחינת נסיעות, נסעתי לא מעט שעות בשביל לראות להקות בהופעה – גם בארץ וגם בחו"ל, ברכבת ובאוטו, וישנתי אפילו פעמיים בחורבות כדי לראות להקות. בין הוד השרון לת"א (ואני אישית לא אוהב את ת"א בכלל) אין מרחק אמיתי.
אגב – יש מועדוני הופעות בהוד השרון?

מבחינת חלק הארי של אמני האינדי ישנה תל אביב. לא אזור המרכז, תל אביב. לא השרון, לא ראשון לציון, רחובות וכו'. בטח שלא הפריפרייה היותר רחוקה. זו התעלמות מקהל פוטנציאלי עצום. כשאני שומעת אמן כמו אסף ארליך אומר "הופעתי בפריפרייה – היתה לי הופעה אחת בירושלים ואחת בחיפה", זה מרגיז אותי.

אין ויכוח על כך שבעלי מועדונים רבים לא יודעים איך לשווק הופעות או אפילו לא מעוניינים לעשות את העבודה הזו. אבל נשאלת השאלה האם אתה רוצה להיאבק על קהל גדול יותר, או מסתפק כמו הרוב באותם 200-300 פרצופים שרואים בכל הופעת אינדי בתל אביב (ואגב, לא מעט מהם אינם מתושבי העיר, ונוסעים את החצי שעה הזו ויותר בשביל ההופעה).

ובקטנה, כי זה כבר נושא בפני עצמו: השעות.
כשמתחילים הופעה באמצע השבוע ב-23:00-חצות, אנשים רבים שקמים בבוקר לעבודה – ובעיקר אלו מביניהם שמגיעים מחוץ לעיר או זקוקים לבייביסיטר – יוותרו מלכתחילה על ההופעה. הנה צמצמתם את הלוקאליות של הקהל עוד יותר.

מ-נ-ס-י-ו-ן: גם הגעתי למקומות רחוקים שפרסמנו עד כמה שיכולנו מראש את ההופעה, אבל בעלי המקום עצמם אפילו לא טרחו להגיד לצוות שלהם, או אפילו לפרסם באתר שלהם. ויעל, אני דווקא כן מדבר על ירוחם וכרמיאל וכו'. הוד השרון זה עדיין מרכז, ומי שלא מוכן לנסוע חצי שעה לראות הופעה הוא עצלן.

פרט להנאה מניגון המוסיקה, יש למוסיקאי (אלא אם כן הוא עשיר) להפסיד כמה שפחות כסף. הבנתם? הרי ידוע מראש שהוא יפסיד. ואם כבר הוא נוסע לחור באמצע שום מקום, שלפחות בעלי המקומות הללו, שמתבכיינים שלא באים להופיע אצלם, יעשו את המינימום ויידעו את הקהל שלהם שיש בכלל הופעה (שלרוב היא כמובן אפילו בחינם).

כל אחד רוצה קהל, אבל אתם כ"כ טועים בגישה שלכם. יש גבול להפלת אחריות על המוסיקאים.

וכן, תמיד היתה בישראל חיבה לנוסטלגיה, ובכל זאת זכור לי שגם שלפני שנות התשעים, וגם כשעוד הייתי ממש ילדה ולא היכרתי מחוץ למיינסטרים, רוב מה ששמעתי ושהשמיעו ברדיו היה מוזיקה עכשווית. בשנות ה-80 לילדי בית ספר יסודי היו פוסטרים של משינה או תיסלם (תלוי בשנה), כי זה היה הדבר הכי חדש ו"מדליק" שכולם שמעו. היו פחות קאברים, וילדים/בני נוער נטו לחפש את מה שחדש (בין אם אלטרנטיב או מיינסטרים, תלוי בטעמם האישי).

לנמרוד – יש קצת איים בתקשורת שמפרגנים לאינדי, אבל הם די זניחים מול אחוזי הרייטינג של מפלצת כמו גלגלצ. אגב, הבעיה בגלגלצ היא לא הכמות של האינדי שיש או אין בה (אודה ואומר שלא שמעתי את התחנה שנים), אלא שאין בה בדל של אהבה ותשוקה למוזיקה שמעודדים סקרנות והתלהבות.

שירה באנגלית מצמצמת קהל. מה לעשות. הרבה מחפשים את שקרוב ללבם, ולשפתם. מה גם שלעתים היעדר הבדלנות בשפה גורם לכך שלהקה ששרה באנגלית נשמעת כמו מיליון ורבע להקות לועזיות אחרות, בעוד שבעברית היא אולי היתה נשמעת יותר בולטת על רקע הסצנה הקטנה ותשומת הלב לטקסט (בהנחה שהוא טוב). ע"ע רונה קינן, שעשתה את המעבר מאנגלית לעברית והרוויחה בגדול.