נהניתי לקרוא את הפוסט שלך, ואפילו לא התייאשתי מהחדשות הלא טובות.. למעשה רציתי להוסיף כמה דברים בנושא, שאולי יאירו אותו מפרספקטיבה קצת אחרת.

אני חושבת שלא במקרה דווקא Sigur Ros הצליחו עם מוזיקה בשפה "זרה". מדובר בשוגייז – השירה חבויה ממילא במיקס והדגש הוא לא על המילים אלא על המוזיקה ובעיקר על הסאונד. המילים של MBV, למשל, אף פעם לא היו כאלה מבריקות, למעשה אני לפחות מאזינה אצלם לשירה יותר כעוד כלי בעיבוד מאשר כטקסט שצריך להבין אותו. ואם נחשוב על דוגמא יותר מהזמן האחרון, ברובו המכריע של הזמן אין לי מושג מה Beach Volleyball שרים; השירה של הזמר כל כך קבורה במיקס ומורטבת באפקטים שהיא באותה מידה יכלה להיות בהונגרית. אבל זה לא מפריע לי להתאהב באלבום שלהם. לעומת זאת, ברור שקשה ליהנות מסינגר סונגרייטר או ראפ בשפה שלא מבינים.

שוגייז זאת גם מראש סוגה שמכוונת לאנשים עם גישה יותר "אומנותית", שמחפשים צלילים חדשים והרפתקאות סאונד, ולכן עשויים להיות יותר פתוחים לשמוע שפה אחרת. אמנם מצד אחד נראה שהגלובליזציה גורמת לכך שהאנגלית משתלטת על העולם עוד יותר, אבל מצד שני היא גם גורמת לכך גם שישנן יותר פתיחות והרגליות, בייחוד אצל מי שמחשיבים את עצמם כאנשים אלטרנטיביים, לשמוע שפות אחרות, פחות הגמוניות, ולאו דווקא בקטע ניו אייג'י אוריינטליסטי ואקזוטיסיסטי.

מעבר לזה, אני מכירה הרבה אוהבי מוזיקה שבכלל לא מקשיבים למילים, בטח שלא בהאזנות הראשונות, גם אם הן באנגלית וגם אם הן ממוקמות יחסית בקדמת המיקס. מה שתופס את האוזן שלהם, או לא, הם הלחן, המהלכים ההרמוניים והסאונד. האובססיה למילים היא תופעה ישראלית; למעשה הרבה משירי הרוק הישראלי עשויים בעיקר ממלים ואין בהם כל כך מוזיקה, לא מבחינת הלחן והעיבוד, ובטח לא מבחינת ההפקה: המיקס הנהוג בארץ הוא שירה מפציצה בחזית (אולי יחד עם התופים), ואיזו נעימה לא חיונית שמנגנים שאר הכלים אי שם ברקע. אז אין פלא שרוק ישראלי מסורתי מתקשה להצליח בחו"ל.

צריך גם לזכור שאנחנו נמצאים בנקודה שבה מתחוללת מהפכה מוחלטת באופן שבו מוסיקה חדשה מגיעה לאנשים ובצורה שהם צורכים אותה. זאת מהפכה שאנחנו בעיצומה ועדיין לא ממש יודעים לאן היא הולכת. בעשורים הקודמים היה מחסום כמעט בלתי עביר של חברות תקליטים וחברות יחסי ציבור שקבעו מראש למה הקהל רוצה, לדעתן, להאזין. המתווכים האלה מראש לא נתנו שום סיכוי למוזיקה בשפות שאינן אנגלית. היום, בגלל הבלוגים ומגזיני האינטרנט והפודקאסטים וכל השאר, יש קו תקשורת יותר ישיר בין האמן למאזין, ויש לנו הזדמנות לגלות אם שוטרי המוזיקה של פעם צדקו או לא בעניין השפה. זאת תקופה אחרת לגמרי ולכן קשה לשפוט היום את אפשרויות ההצלחה של כל דבר, כולל מוזיקה בשפות שאינן אנגלית, לפי מה שקרה עד עכשיו.

בינתיים, גם להיות תחת טיפול וועדת החריגים זה בכלל לא רע.
מיכל, אפור גשום