('_')

מאיה

אני חושב שברמה מסויימת הטרנד היחסית אחרון של להקות כמו explosions in the sky, בצד הקל יותר, וIsis או Pelica, הוא תגובה, אולי לא מודעת, לתהליך הדיגיטציה, וברור שלמלווינס, גם פיזית וגם אסתטית יש חלק לא קטן בזה.

שירים ארוכים, יצירות שבהן כל שיר נוזל אחד לתוך השני, זה הופך, לדעתי, להיות האלטרנטיבה האמיתית בימינו, בניגוד לשירי אינדי של 3 דקות, יפים ככל שיהיו, שהם פשוט המשך השבלונהץ

המלווינס שכתבת עליהם עם אלבומם החדש כבר הוציאו בתחילת שנות ה90 אלבום של 4 שירים על רצועה אחת בדיוק מאותה סיבה שציינת

melvins – Lysol

קבצים דיגיטלים פשוט לא מכבדים את המוסיקה.

בתקליטים לעומת זאת, פרט לגודל הנורמלי של האומנות המצורפת והטקסט, אתה חייב להקדיש זמן להוציא את התקליט בטקסיות מהעטיפה, להניח אותו על הפטיפון, ועליו את המחט.
התקליט לא יעבור רנדומלית מרצועה לרצועה, ויכריח אותך להאזין לאלבום כפי שהאומן רצה.
התקליט לא יהפוך את עצמו, וכדי שלא יהרס מחריטת המחט בסיומו של הצד, אתה חייב להאזין לא ולהיות קשוב אליו.

תקליטים נראים טוב, מרגישים טוב, ונשמעים טוב. והציידי מוסיקה שבכם יעריכו את החפירות בחיפוש אחר תקליטים – בין אם בחנויות המעטות בארץ או באיביי

לירון – נראה לי שטיעון הזבל הוא די זניח, את כמות הפלסטיק והנייר באוסף גדול למדי כמו שלי אני בוודאי מיצר בשבועיים של צריכת מזון והדפסות משרדיות. אין מה להתלונן על "זבל" שהוא למעשה אומנות רב-שימושית ורבת ערך תרבותי. למישהו יש ספק שהערך התרבותי של "נוורמינד" למשל נובע, בין השאר, מהמוצר הפיזי שהכיל את המוזיקה?

למוצר הפיזי, אגב, יש שרידות שאין תמיד למידע דיגיטלי. עם כל הגיבויים והעותקים, אני משוכנע שהרבה אלבומים נידחים בני תקופתנו לא ישרדו עוד 30-40 שנה אלא אם כן יעלו, אפילו בכמה עשרות או מאות עותקים, על גבי מדיה פיזית (כפי שהרבה אלבומים נידחים משנות ה-60 שרדו כך).

הבעיה הגדולה עם השפע העצום של mp3 וזמינותו היא שנדמה לפעמים שאנחנו מקדישים יותר לחיפוש, לאיסוף ולהורדה מאשר להאזנה אמיתית ומעמיקה לכל ערימות הקבצים שאספנו. קלה היד על כפתור ההורדה וקלה על המחיקה, כי לא השקענו כסף, זה לא מוצר פיזי, רק וירטואלי. שורת נתונים.

אז מה עושים עם הדיסקים? אין לי לב להיפטר מהם. אני לא מסוגל למכור או למסור אותם. אפילו לא לאפסן אותם בקופסת קרטון אצל ההורים.

חבר הציע רעיון יצירתי – להשתמש בהם כאלמנט עיצובי, ולא בהכרח פרקטי. כנראה שזה יהיה שלב הביניים בדרך להוצאתם הסופית מחיי.

היו שלום, חברים.

ארוחה משפחתית עם: המלווינס

אלבום חדש ומפחיד של הענקית מסיאטל הוא סיבה מצוינת למסיבה אצל המשפחה הכי מטונפת בשכונה. תכינו את הדיסטורשן.

האירוע

אלבומם החדש והמפחיד של המלווינס הוא לא רק עוד יצירה בשרשרת של אלבומים מפחידים לא פחות מענקית הסלאדג'/גראנג'/וכל מילה אחרת שנגמרת ב ג', מסיאטל, אלא הזדמנות לקבץ את המשפחה האיטית והרועמת ביותר בעולם המוזיקה למפגש משפחתי.

לא. פה לא יהיו לטקעס, לא מפרום ולא יין פטישים. פטישי אוויר תוצרת בית, לעומת זאת, יהיו, יחד עם מנה עיקרית של דיסטורשן מלוכלך שלא יורד במדיח, וטורד את השינה יותר מהשעועית של סבתא פאטי.

הסבא במפגש הצפוף והמיוזע הזה יהיה אולי שונה מכל סבא אחר שאתם מכירים: אלבום המופת של בלאק סאבאת', Master of Reality, שיותר משני האלבומים הראשונים ופורצי הדרך של הלהקה, הפגיז את הסאונד הבסיסי ביותר ברפרטואר של המלווינס – טינופת בהילוך איטי.

טוני איומי, ספק גיטריסט ספק אל, שאצבעותיו נפצעו בתאונת עבודה שנים קודם לכן (עובדה ספק אוטוביוגראפית שהפכה מיתולוגית) החליט שקל לו יותר לנגן על גיטרה מכוונת בערך, בהערכה מקצועית, 30 טון נמוך יותר מהסטנדרט, ובלא יודעין יצר את הבסיס לכל להקת סלאדג' וסטונר מטאל שתבוא אח"כ, שבראשן, גם כרונולוגית וגם מבחינת הדבקות הדתית בסלואו מושן המפלצתי שנוצר, המלווינס.

עם שירים כמו "After Forever", "Sweet Leaf", ו"Children of the Grave", שהוא אולי השיר הטוב ביותר של הסאבאת' מאז ומתמיד, הרביעייה המוזרה, שהייתי זקנה עוד שהייתה צעירה, מצאה את הסאונד שישלח נערים בכל העולם לנגן על מיתרים רפויים כמו העיניים של אוזי.

אבל ארוחה משפחתית שכזו לא שלמה בלי גם האבא הרזה והכחוש הלא הוא להקות ההארדקור האמריקאיות שצצו עם התפרקותו של הפאנק (שכבר מזמן לא מגיע לארוחות כאלו, ורק פעם בכמה זמן מתאחד עושה המון כסף ונעלם שוב – ע"ע ההופעה של Public Image Limited באוגוסט).

מעל כל אלו אבל, עומדת גאה Black Flag, שהיא לא רק ממובילות התחום העצבני של התקופה ההיא, אלא גם המלכה הבלתי מעורערת של הסניף המערבי של הזרם, ובעלת ההשפעה הכי ברורה מסאבאת'. כן, אולי הוא יותר רזה, לבוש בפשטות, והרבה, אבל הרבה יותר כועס ומהיר מהיצור עטוי השחורים שיושב בראש השולחן עם עטלף מרחף מעל הראש, אבל הוא חלק הכרחי בגנים שבסוף יצרו את האנרגיה המטורללת של המלווינס.

מקום קל להתחיל בו יהיה Damaged, מופת של כעס לא ברור וישירות כמעט דוקרת, אבל אין ספק שגם האלבום המאוחר יותר והאחרון של BF, הוא גם המקום הכי קל לחבר למלווינס. In My Head אולי ייחשב איטי, אבל הוא עדיין מהיר וכועס יותר משאר האנושות, ובו, יותר משאר האלבומים, מורגשת ההשפעה המטונפת של סאבאת'.

לפני שניגש לאורח הכבוד, והסיבה שהתכנסנו כולנו כאן, אנחנו חייבים לדבר לפחות על שני בני דודים. בן דוד קרוב מאוד ודי ברור יהיה מאדהאני האלמותיים, שאולי יש בהם קצת יותר מהכעס של אבא מאשר הטינופת של סבא, אבל עדיין מרגישים כמו טון איטונג שנופל על הגב.

השני יהיה, כמובן, הלהקות שפנו יותר ללכלוך, וההתבוססות בו, שהן להקות הסטונר שבראשן, ללא עוררין, עומדת Kyuss של שנות התשעים.

הגרסה המוקדמת והאלימה פי כמה של Queens of the Stone Age, עשו מוזיקה, אותה כינוDesert Rock, שנעה במיומנות כמעט מפתיעה בין גוונים של שחור, שחור כועס, ירוק שמעשנים ושטחים עצומים של אפור אומנותי ומתפתל.

וזה מביא אותנו לאיש המוזר שיושב שם בפינה, אוכל לכולם את האוכל, ומנמיך את המיתרים שלו כל כמה דקות.

אורח הכבוד

The Bride Screamed Murder הוא לא רק עוד שם מפחיד/מצחיק מבאז אוסבורן ושות', שכבר חשבו על שם טוב אחד או שניים (Bootlicker, Electroretard, ו-Nude with Boots הם רק כמה דוגמאות), אלא עוד הפנת יכולות ותותחים מהלהקה שפשוט מסרבת להעלם או לוותר.

אלו שיחפשו חידוש מדהים, מקהלת בנות אירית בגשר בין הבית האחרון לפזמון, נבל סקוטי ופניה לאגף הפריק-פולק של היקום לא ימצאו את מה שהם רוצים פה. אבל, אלו שרוצים טירוף מערכות שכולל קריאות "here we go" ו " "we are readyספק צבאיות ספק רטרו-טראשיות ממוסגרות בתופי פילים וגיטרות שצורחות שיחזירו אותן לחנות, כמו שיש כבר ב"Water Glass" שפותח את האלבום – ברוך הבא לגן עדן.

"Pig House" המקוטע (עד כמעט כאב ראש, אבל מי אמר שזה דבר רע), "Electric Power" המטורלל עם הקצב המשתנה שהקריאות האופייניות, מראים שכן, זה עוד אלבום של המלווינס. וכן, לפעמים פסקה הייתה יכולה להיות נחמדה.

אבל כשפה ושם מבליחות יצירות כמו ""I'll Finish You Off, האלים בצורה כמעט רגישה ו"Hospital Up" המהפנט, הכול נסלח. לרגע רואים גם איך המלווינס המוזרים הצליחו להשפיע על עשרות הלהקות שלקחו להם את הריפים ומכרו מיליונים. לא נקרא לשירים הזויים כאלו קליטים, או מתונים, אבל נרמוז.

אז לא, גם בארוחה הזו לא יהיו חידושים אדירים, ועיקר המתח יהיה מי ינתק למי את המגבר ובאיזה שלב גרג ג'ין (הלא הוא Black Flag בכבודו ובעצמו) יבעט במיקרו, אבל שמוזמנים לכאוס כזה, באים. אפילו בשביל ההזדמנות שאיזה רסיס לכלוך ידביק גם אותנו בחיוך טיפשי של אושר ואוזניים מצלצלות.