האירוע התחיל באחת אך חברה ואני הגענו לקראת ארבע, ישר להילה רוח ולהקתה. עוד לא היו הרבה אנשים והיא היתה צריכה לבקש שנתקרב. הילה עושה את מה שהיא יודעת - שירים מובחרים מהאלבום האחרון - ומהר מאוד הקהל נכנס לאווירת הסקס, סמים, ודיכאון שלה. הם גם ביצעו קאבר עברי ל-"באנג באנג" שלא שמעתי בהופעות קודמות, והעצב נשמע כל כך טבעי עליה. הכל היה מעולה, אבל איך שהתחממנו הילה כבר סיימה והתאכזבנו לגלות שכל הופעה קיבלה זמן אוויר של כארבעה שירים בלבד. אמנם היו הרבה אמניות, אבל לדעתי היה מקום לעוד שיר-שניים להופעה, נשאר הרבה זמן פנוי בין הופעה להופעה.

החלל הגדול בו ההופעות התקיימו היה חשוך לאורך כל היום כשרק תבליט אריה (למה לא לביאה?) הואר בשלל צבעים מעל הבמה. היה שם גם דוכן אוכל, קאפקייקס, ומרצ'נדייז, ובבר ניתן היה להשיג משקאות במחירים הוגנים ביותר. בנפרד מחלל ההופעות, הקומה העליונה היתה מוארת לטובת מיצגים אמנותיים, קעקועים מעשה ידיה של קוקי אריאל (עוד תחום שלא ברור מדוע הוא שמור ברובו לגברים), דוכן פינאפ של דפנה בר-אל, מכירת בגדים של Comme Il Faut (שגם הלבישו חלק מהאמניות באירוע), ועוד. המקום היה ידידותי למשפחות, וכאילו כדי לסמל את זה שהעצמה הנשית לא מחליפה את האמהות, אלא מכילה אותה כחלק אינטגרלי, הגיעו כמה אמהות עם ילדיהן הקטנים.

תום יער. צילום: Yifat LY

לקראת הערב מצאנו את עצמנו בחלל צפוף עד אפס מקום כשתום יער על הבמה והקהל ספק צוחק ספק בוכה. הפריצה של תום לתודעה הקולקטיבית היתה ממש פתאומית ובווליום חזק מהצפוי, ונראה שזה הסממן הכי חזק לכך שיש קהל של הרבה נשים שאינן מתיישבות עם הסטיגמה הנשית או שמאסו בה. תום יער שוברת מוסכמות חברתיות בכלל ואת התבנית הנשית בפרט עם גרעפסים מטאפורים חינניים. כבר שמעתם את כל זה, תום יער מלכה.

ואז הגיעה האישה הכי יפה בעיר, הלוא היא אסתר רדא, עם הגרוב, הנוכחות, והיכולות המדהימות שלה. היא אמנם התפרסמה תחילה באינדי, אבל מהר מאוד הגיעה לגלגל"צ ומשם הדרך לבמות הגדולות היתה קצרה. אין ספק שהיה מקום להופעה שלה באירוע הזה, כדוגמה לאישה שלא היו חסרים לפניה מחסומים אבל היא לא נתנה לשום דבר לעצור אותה. ההופעה האקוסטית לוותה בגיטרה וסקסופון עם שואו מתוקתק לפרטים. רדא לבשה חליפת מכנסיים שחורה מנוקדת, תסרוקת שנות החמישים וכמובן, שרה בקול של אלילת סול שאין בישראל מי שיכולה לייצר באסים עדינים ויפים כמוה. ההרכב ניגן כמה מהלהיטים שלה וקינחו עם "Nanu Ney" במקצב אתיופי שלא השאיר אף רגל במקומה. כיף.

אסתר רדא. צילום: Yifat LY

רוב הקהל עזב או הלך לנוח וחזר מאוחר יותר, אבל זה היה תורן של קרן דוניץ וכרמל דה פיצ'וטו שמרכיבות את הדואו החדש מאהי. לקרן היה כלי פריטה לא מוכר (ביררתי, הוא נקרא סורימנדל), כרמל ניגנה על הסינתיסייזר, ויחד הן מצאו את הגשר בין מוזיקת מועדונים למדיטציה. זה היה מפתיע, ולא לגמרי מותאם לקהל האינדי (לעומת נגיד האלבום החדש של קרן עם אקו "Yey4Ney"). אבל מה שבטוח, זה היה עשוי היטב. כרמל יצרה שם ביטים רפטטיבים כיאה למועדון אבל כאלה שגם יכולים להכניס אותך לטרנס. וקרן, שהקול שלה הולך ומשתבח, פייטה מילים כנראה חסרות משמעות מילולית, אבל עם הרבה כוונה, והוסיפה עוד קצת יופי עם פריטות על הסורימנדל פה ושם. להשלמת האווירה ההודית, הפרפורמרית Kimba-ji הופיעה איתן בתלבושת הודית מרשימה של כחול-זהב, ורקדה ריקוד שדים עם מסכה שהיא יצרה.

אחד הדברים שבלטו הוא אחוז הטסטוסטרון שהיה מועט כבר בצהריים והלך והתדלדל סטטיסטית לאורך האירוע. לא ברור איך עם שם כל כך מבטיח בחורי תל אביב יכלו להישאר בבתיהם. אמנם היתה בחוץ שבת יפה וזה הרגיש קצת כמו פספוס לבלות אותה בחלל סגור, וכן היו דברים שהיו יכולים להיעשות טוב יותר ברמה הארגונית כמו לקיים את האירוע באוויר הפתוח או בחלל גדול יותר עם יותר פינות ישיבה מאחר וזה אירוע של יום שלם. היה מקום ליותר זמן אוויר לכל אמנית ופינישים קטנים בסאונד: רק מי שעמד במרכז הבמה יכל לשמוע את ההופעות היטב, ומי שהסתובב או היה בשוליים נהנה הרבה פחות מהמוזיקה. אבל למרות זאת, אני יכולה להעיד שכל זה שטויות והיה יום מעולה, המפיקות הצדיקו לגמרי את רמת ההייפ של האירוע. גם אם המטרה לא היתה יצירה של זרם נשי שיקביל לעשיה גברית אלא השתלבות טבעית של השניים בצורה מאוזנת, זו היתה דרך כיפית וחיובית לתמוך ולקדם נשים, שמה לעשות, עדיין עוברות הרבה יותר תלאות כדי להצליח.

גם היא היתה שם. נגה ארז. צילום: Yifat LY

הפוסט פסטיבל האישה הכי יפה בעיר: עם היפות שלי בבסקולה הופיע ראשון בהמאזין

נגה ארז בליווי רן יעקובוביץ' חיממו את גאיה עם אלקטרו-פופ שמיימי: נגה על סינתי וקולות ורן על תופים עם מקלות מצעד, מצילה, וצלצלי רוח. הקהל התיישב בכיסאות של מרכז ענב המעונב (בחיי שלא התכוונתי לחרוז, סורי) בזמן שנגה שידרה לנו את הביטים הרעננים שלה, שגורמים לי לקנא במרחב התנועה שהיה לה שם על הבמה. הכל היה במקום: הסאונד, הלבוש, התאורה, בחירת הקטעים וכמובן השילוב עם רן שהלביש על המוזיקה תוספת של עומק. במהלך כל ההופעה של השניים חשבתי על כך שהמוזיקה כל כך קליטה וכיפית ולא ברור איך השיר "Off the Radar" לא הגיע לגלגל"צ וחרש את מועדוני תל אביב. בו בזמן המוזיקה של נגה הביאה משהו חדש ומהודק לזירה האלקטרונית המקומית עם הרבה אופי וסגנון, מה שמסביר לגמרי את מקום הכבוד ששמור לה באינדי. אחלה חימום של אמנית צעירה ואמיצה לאמנית מאותו הזן.

נגה ארז. צילום: Yifat LY

גאיה, זמרת האינדי הטורקיה, עלתה לבמה בתסרוקת קליאופטרה ומייקאפ לבן, לבושה בחליפת נצנצים כסופה וגלימה עם הדפסי זהב. להשלמת האווירה המסתורית, הנגנים עטו שכמיות שחורות עם כובעים גדולים ומסיכות עיניים. בהתחלה הרגשתי מבולבלת. הלוק היה של כוכבת פופ, המבנה המוזיקלי היה של להקת רוק, והשירה הדיכאונית היתה במבטא תורכי כבד. אך ככל שההופעה התקדמה, נראה כאילו גאיה והלהקה ביקשו להראות לנו איך עושים מוזיקה ים תיכונית מודרנית מגוונת עם נגיעה בכל העולמות. בכל שיר אפשר למצוא אלמנטים של פופ, רוק, ומוזיקה טורקית אתנית כשבכל פעם הסגנון המתאים לקח את מרכז הבמה.

אחד השירים היה כל כך פופ-ישראלי-מזרח-תיכוני שלרגע חשבתי ששמעתי אותו באחת החתונות האחרונות שהייתי בהן. לא אהבתי את השיר הזה. לא היה בו תחכום והוא הזכיר לי את החלק שאני לא אוהבת במוזיקה המזרחית - נראה שגם הקהל קצת פחות שיתף פעולה. אבל חוץ מהשיר הזה, השילוב בין מזרח ומערב הרגיש טבעי לגמרי. החשמלית התנהגה לרגעים כמן בוזוקי, התופים והקלידים שילבו בין תפקידם המסורתי והמודרני, וכמובן הזמרת היתה סתגלתנית ובעלת שליטה מדהימה בקולה - היא שרה כמו צוענייה זקנה שמטילה כישוף בטון נמוך עמוק ומהדהד מחד, וככוכבת פופ קלילה מאידך. גאיה מספרת לנו מדי פעם על משמעות השירים. אחד נכתב על המצב הלא טוב שקיים ברחובות טורקיה מאז שנות השבעים (קאבר לשיר טורקי ידוע), שיר אחר על אהבה נכזבת, ואפילו אחד על החשק לברוח לחלל. היא גם הזכירה לנו שפאק דה גאברמנטס ושמה שאנחנו עושים הערב זה אקט של אהבה בין אנשים, אנשים דומים מאוד, שרק ים וכמה חליפות מפרידים ביניהם. הקהל הריע לה עם הרבה אהבה בחזרה.

קרדיט צילום ראשי: Yifat LY

הפוסט Gaye Su Akyol בפסטיבל Sound Ports: כוכבת פופ עם מבטא תורכי הופיע ראשון בהמאזין

בתשע וקצת האוזן עוד די ריק אבל טל ולהקתה עולים לבמה. הם פותחים עם שיר ששמו כשם האלבום החדש והקהל שהגיע מתגודד סביב הבמה. בכל שיר פוגל פורסת בפנינו נדבך אחר ממנה: מהמחשבות הרודפות, מהזיכרונות החמימים, החלומות הכי גדולים והפחד מהגשמה. דברים שהם מאוד שלה אבל הם גם של כל אחד אחר. מוזיקה יפיפיה מלווה אותה בדרך בה היא הולכת. למשל, בשיר "ערימות של חלומות" הכל כמו בתוך חלום, המוזיקה לא משתנה, ונשמעת כמו מטרונום מקושט. אבל אז כשטל מבינה שצריך להתעורר, היא כאילו נופלת והמוזיקה צועקת איתה.

צילום: אליס פלויד

השיר "רצח אופי" מתבלט בין כל השירים. טל יוצאת בו לקרב מול הזמן, מול החיים ובעצם מול עצמה ביחד עם בס ותופים שמשלימים את אווירת המרדף ביער. פוגל מראה שהיא לא רק חולמת על העבר והעתיד, אלא גם חיה את העכשיו ולא מוותרת לעצמה:

חיים שלמים על נקודה בהר
זה אותם צבעים, זה לא לראות
ללכת לאיבוד בתלם
זה לטבוע בתוך מי מנוחות
רק לא מי מנוחות

פוגל שואלת אם נמרח לה האודם וטוענת שהיא אף פעם לא יודעת מה להגיד במצבים כאלה מלבד "תודה רבה", אז היא מציגה את הלהקה כמה פעמים והם מרימים "סלוט". כל התקשורת עם הקהל היתה נבוכה ולא מתאימה לרמה של המוזיקה המהודקת אבל אני מודה שאני סאקרית של כנות וזה הקסים אותי. הלהקה שמלווה את פוגל קיימת גם בקונסטלציה אחרת הנקראת מריונטה סול. היא הוקמה ב-2003 ע"י החברים אמיר גרומן ועידו קרוב בבאר שבע ומאז הוציאה ארבעה אלבומים. איתם חבר גם נדב גורלי על התופים, ולפני הוצאת האלבום האחרון, הצטרפה אליהם טל כבסיסטית. הלהקה מלווה את כל העשייה של טל, בייחוד אמיר גרומן שידו בכל אספקט של היצירה: החל מנגינה, עיבוד והפקה עד לצילום הקליפ של הסינגל החדש "ציפור שחורה".

צילום: אמיר גרומן

הערב מתקדם מאוד מהר, אולי כי נהניתי ואולי כי השירים של טל לרוב מאוד קצרים, 3-4 דקות לחתיכה. לקראת הסוף, הלהקה יורדת מהבמה וטל מבצעת לבד את "20 שנה" - שם הגיעה נקודת השיא של האינטימיות עם הקהל. טל הקטנה עם העיניים הנוצצות, מספרת לנו, כמעט בלי מוזיקה, איך היא סוחבת די הרבה על הגב כבר המון זמן. לפעמים היא נראית כאילו תפרוץ בבכי, אבל לפני שהיא מספיקה השיר נגמר והלהקה חוזרת לשיר אחרון.

טל מביאה משהו שונה, כנה ופגיע שלא נראה פה הרבה זמן. הליווי המוזיקלי שלה הוא מקצועי, והטקסטים והמוזיקה כל כך מתאימים אחד לשני, כאילו מלידה. הסיפורים הפשוטים על ימים חמימים, הטקסטים שכאילו סתם שכבו במגירה, הכל כאילו מאוד רגיל ובעצם מאוד מאוד מיוחד. יש לי נטייה לשימוש בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שאתם רוצים לשמוע את האלבום החדש שעתיד לצאת במאי.

קרדיט תמונה ראשית: אמיר גרומן

הפוסט טל פוגל חולמת בהקיץ באוזןבר הופיע ראשון בהמאזין

בעבר ג'אז נתפס בעיני כמוזיקה שמיועדת רק למוזיקאים, קצת יומרנית ואולי אפילו משעממת. אבל לאחרונה קרה משהו. זה התחיל אצלי לפני כמה שנים כשפגשתי את Layerz וראיתי את גלעד אברו הגאון על הבס ואביב כהן על התופים. ידעתי שמה שהם מנגנים זה (גם) ג'אז והמקצבים המיוחדים הוסיפו עוד שכבה של יופי למורכבות של האלבום "Memory Towers". לאט לאט הז'אנר עשה את דרכו אל לב המיינסטרים, דרך חיבור עם סגנונות שונים. הרכבים כמו Snarky Puppy ו-Tatran מייצרים היום מוזיקה גבוהה ונהדרת להמונים. למרות זאת, לא אגדיר עצמי כחובבת ג'אז, אף פעם לא הקדשתי לזה זמן ומקום.

אז עשיתי ניסוי: הלכתי להופעה של טריו הג'אז Shalosh במזקקה בירושלים. הם היו מעולים, אבל אני לא נהניתי.

שלוש הם טריו ג'אז במבנה קלאסי: קלידים (גדי שטרן), בס (דניאל בן חורין), תופים (מתן אסייג). הם יוצרים ומנגנים מוזיקה סינמטית, כלומר מגוללת סיפור, ואפשר ממש להרגיש ברגעים שאתה הופך לחלק פעיל בסצנה שהם מציירים.

ביקרתי במזקקה הרבה פעמים וראיתי את המקום לובש צורות שונות ומושך סוגים שונים של אנשים. הפעם, בשונה מבד"כ, הקהל הכיל צעירים בני 20-30 בנוסף לזוגות מבוגרים מהם בשניים-שלושה עשורים כשהמכנה המשותף היחיד הנראה לעין הוא שכולם הגיעו במיוחד לראות את שלוש, התיישבו לפני תחילת ההופעה בכיסאות וצפו בהופעה בקשב מלא. מעריצים.

יאמר לזכות הלהקה שמתחילת ההופעה הם השתדלו ליצור אווירה קלילה ולא מאופקת. הפסנתרן (שקראו לו בהתחלה גדי ואז שרגא) ניסה להתבדח עם הקהל והיו לא מעט קטעים משחקיים-שובביים בנגינה שלו שמתאימים יותר למוזיקה קלאסית. בכלל, הם נתנו הרבה מקום לביטוי של כל אחד מהנגנים. מתן, המתופף, נתן רמזים של רוק וכשניתן לו החופש, לא היסס לתת בראש עם קטע תופים עצבני ומהיר שלא היה מבייש אף להקה. בנוסף, הוא הפתיע באמצע ההופעה עם נגיעה קטנה של סינתיסייזר שהיתה מעניינת אבל קצרה מידי בשביל לתת עליה את הדעת. הבסיסט היה הכי ג'אז בעיני והראה שליטה מדהימה בכלי היפהפה הזה - הוא עושה האווירה, מחולל העצב.

בין השלושה מתקיימת הרמוניה מדהימה וראו שהם עבדו עליה עד כדי שלמות. שלושתם מוזיקאים ורסטיליים שהראו זיקה לסגנונות הרוק, האלקטרוני, הקלאסי ואולי אפילו מוזיקה אפריקאית. אבל הנגיעות האלה היו קטנות מידי בשביל לקרוא לזה פיוז'ן - שלוש הם עדיין הרכב ג'אז לכל דבר ועניין. אז ניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא נהנית ממוזיקה כל כך טובה.

התשובה די ברורה, אני לא אוהבת ג'אז כי אני לא אוהבת ג'אז. גדלתי על רוק והיפ הופ וג'אז רחוק ממני שנות אור. זה כיף בשילובים, זה אחלה רוטב, אבל זה לא המנה העיקרית שלי. עוד הארה, הופעות ג'אז מתקיימות לרוב בישיבה, נכון. אבל המוזיקה של שלוש סוחפת ולעתים אפילו מרקידה. אז לעזאזל עם המוסכמות, תשאירו מקום לאלה שאוהבים לזוז, יש לזה ערך מוסף גדול.

יש לומר שזו רק דעתי האישית וניכר ששאר הקהל שהגיע נהנה. יתרה מזאת, ההרכב מאוד מוערך והם מנגנים על במות ברחבי הארץ והעולם. עבור חובבי הג'אז שאינם מוטרדים מהטרוניות שהעליתי, שלוש הם כנראה הרכב מושלם: מקצועיים ומדוייקים, סוחפים ומגוונים. ומופיעים בקרוב בלבונטין, אם בא לכם לעשות ניסוי משלכם.

קרדיט צילום: יואב פיצ׳רסקי

הפוסט Shalosh בהופעה: לחובבי ג'אז בלבד הופיע ראשון בהמאזין

כל פעם כשאני מגיעה לבארבי הוא מרגיש שונה לגמרי, והקהל באותו הערב קישט את המקום בצורה מיוחדת כזו, כמעט מחתרתית. להקות מכל מיני זרמים ברוק ובאקספירמנטלי פקדו את הנשף הפסיכדלי של The Great Machine. גם חובבי בודי ארט, מטאליסטים ואפילו ילדי אינדי - כולם היו שם.

הגענו לקראת סוף ההופעה של Greyfell, שבמהלכה חלק גדול מהקהל היה בחוץ. לא שמעתי אותם קודם אז הגעתי נטולת ציפיות, אבל אחרי קטע-שניים כבר היה ברור לגמרי למה טרחו להביא את החברים האלה כל הדרך מאירופה. למרות ששמענו רק את הסוף, הסטונר ש-Greyfell ידעו להציע בהחלט היה ראוי ליותר קהל.

המסך הלבן. צילום: גאיה סעדון.

אחריהם, יצאתי לנשום קצת ניקוטין, וכשחזרנו המסך הלבן כבר השפריץ הזיות ומייקאפ על הקהל מהבמה הקטנה שהקימו בצמוד לסאונדמן, מתחת לנברשת. אני לא סגורה מהם הרגשות שלי כלפי המסך הלבן: לפעמים נראה שהם עובדים על שואו יותר מאשר על מוזיקה וזה מדגדג לפלצנית שאני משתדלת להיות, ואז לפעמים אני חושבת שאולי זו המוגבלות שלי בהבנת השוליים. אבל רוב הזמן אני אומרת לעצמי סתמי ת'פה מה זה משנה מה את חושבת. לא יודעת אם בגלל המוזיקה והטקסטים הפאנקיסטים-ביקורתיים או בגלל הפרפורמנס המשוגע, המסך הלבן בהחלט הוסיפו צבע (לבן, שזה כל הצבעים ביחד, אבל אתם יודעים את זה) לערב הכבר מאוד משוגע הזה.

אחריהם עלתה לוראל פטאל עם מופע בורלסק מהמאה הקודמת. חלל הספינה החל להתמלא וכולם התמגנטו לבמה לראות את לוראל הורודה והסקסית נותנת הופעה מעולה. התחיל להיות מאוחר והייתי לחוצה שהגרייט מאשין יעלו כבר, אבל כל זה השתנה כשהתחיל המופע החולני של הסקווידלינג בראדרס. היו שם תחפושות ותלבושות, בליעת אש, רובים וחרבות, צינורות ששימשו כחוט דנטלי לסינוסים, הרמת משקולות עם העפעפיים והקהל כולו ילדים-מבוגרים פעורי פה הופנטו מהקסם הזה.

Squidling Bros. צילום: גאיה סעדון

וכשנראה שאי אפשר היה לצפות ליותר, המכונה המופלאה עלתה ופוצצה את הבארבי במוזיקה ואנרגיות שיצאו מהמגברים העצומים שלהם. הקהל עף לכל כיוון וחווה אושר גדול. קוקי, שהופיעה איתם בעבר ושיתפה פעולה עם עוד הרכבים דוגמת קין והבל, לא הפסיקה להפתיע ועלתה מול המכונה המופלאה בבמה נפרדת שעטפה הקהל ביניהם. באמצע ההופעה המכונה עשתה הפסקה ונתנה ל-Elephant Hive לנגן באמצע הרחבה. הם מנגנים רק על גיטרה ותופים, אבל בוי, הם יודעים מה לעשות איתם.

בכל זאת עברנו ערב לא פשוט, אז אחרי אחת החברים שהיו איתי החלו להראות סימני עייפות יצאנו הביתה בעוד המכונה המשיכה לעבוד. יש עוד הרבה פרטים שנחקקו במוחי ולא מצאו פה את מקומם - כמו טיפת המים המרקדת עם הקונדום המנופח על הראש - אבל נראה לי שהתמונה הגדולה הועברה: הגרייט מאשין הציבו רף חדש, גבוה בהרבה, במחיר סמלי (63 ש"ח במוקדמות, 80 בקופה), והיה ברור שהכל נעשה שם מאהבה גדולה למוזיקה, לאמנות, לחברים, לאנשים שיודעים שלשום דבר אין משמעות ואם אנחנו כבר פה אז נשתוללה.

קרדיט תמונה ראשית: גאיה סעדון

הפוסט הנשף הפסיכדלי של Great Machine: רף חדש להופעות הופיע ראשון בהמאזין