הלכתי בקצב הנוירוזה שלי והגעתי לאולם החדש, כנסיית עמנואל, דקות אחרי שעת ההתחלה המיועדת. לא היה מזגן, ומלבד האולם המלא היו עשרות אנשים שחיכו במבואה בתקווה להכנס. מפאת בעיות ארגוניות, אנשים שלא קנו כרטיסים מראש לא יכלו להאזין, וגם אלו שקנו מראש נמצאו במעין מצב בו ספק שגם הם יוכלו להכנס, אפופים בלחץ של המארגנים, דחוקים בין פינות ומדרגות בחוסר סדר מבאס מעט. כשהצלחתי להדחק בין אנשים בקומה השנייה, עומד לצד גרם המדרגות, מצאתי מיקום מתקבל וצפיתי בהרצאת הפתיחה, רבע שעה על עבודתו של פלדמן והיצירה בפרט. בסוף ההרצאה עלה לבמה האנסמבל המבצע - כלי הקשה, ויולה וצ׳לסטה - ומקהלה בת כעשרה משתתפים שנעמדה לאורך אחד מקירות הכנסייה.

מהתווים הראשונים היה ניכר שזה האופן האופטימלי לחוות את יצירה זו, והחד-פעמיות וההשקעה שמאחורי החוויה הוכיחו את עצמן. הכל הרגיש מדויק ובמקום, מבוצע באהבה וכבוד לדבר כשלעצמו. העלאת יצירה כזו לביצוע בישראל היא נדירה, והביצוע המסוים הזה היה נקודת אור יפה בעולם המוזיקה הניסיונית בישראל, ספירה תרבותית שלעתים תכופות נדחקת לשוליים לשווא. בכל זאת, עד שהספקתי להתמסר, שמעתי את תווי הפתיחה של החלק האחרון, שנגמר תוך שתי דקות. עשרים וחמש דקות של מוזיקה הן מעט מדי, ולמרות האקסטזה שבאה עם חוויה כזו - ועוד בכנסייה - האורך היווה מגרעה, כמעט כאילו ראיתי טריילר בציפייה לסרט עצמו. כנראה שרצו לקדש משהו בחוויה הזו כשלעצמה (וזו גם אולי הסיבה למיקום), אבל נותרתי עם חסר. בכל זאת, היה נדמה שהקהל יצא נפעם, באמירות אליטיסטיות של "זה רותקו, זה פשוט רותקו" מפוזרות באוויר סביבי. אולי הרווח שלי היה מועט משציפיתי, אבל נדמה היה שזו הייתה הצלחה בסופו של דבר.

הפוסט "כנסיית רותקו" במרתון התיבה: זה רותקו, זה פשוט רותקו הופיע ראשון בהמאזין

כמובן שאני לא מתיימר להיות אנין טעם או בקיא בנושא, אבל מעטות הן יצירות האמנות שמעוררות בי את התחושות שמעוררות בי יצירות האמנות של רותקו - לא השתאות ואהבה, בהכרח, וגם לא סלידה, אלא משהו מופשט ונבדל לחלוטין מהספקטרום הרגשי המדובר. אולי זה אפילו לא רגשי: היצירה של רותקו כזו מיוחדת במינה שלעתים קשה לי להבדיל בין הגאונות המדוברת שלו, זו שנתפסת בידי מבקרי אמנות מרחבי העולם, לבין הילדותיות הלא מודעת שאני תופס כשאני מסתכל על יצירה בשם "סגול, ירוק ואדום" ששווייה 190 מיליון דולר ולא רואה דבר מלבד אותם סגול, ירוק ואדום. ובכל זאת, בין אם זו האמנות שלו כשלעצמה לבין אם זה הכבוד שאופף אותה, משהו חודר מבעד. יש גרעין מעבר לצבעים שעל הקנבס שמאתגר אותך לפרק דבר מה בנטייה האינסטינקטיבית שלך לעיבוד יצירות ככלל - התוכן לא נדחף בפנים שלך בחוסר סאבטקסט מבעית (*קורץ לאנדי וורהול*) ולא קבור בשכבות על גבי שכבות של אותו הסאבטקסט שחונקות אותו לאט ובבטחה. האמנות של רותקו מזמנת החוצה את החלק המפחיד ביותר, הראשוני ביותר, בחוויה האנושית - זה שאין לדבר עליו.

זו היא מעלה, אך לא רק. אין איך לברוח מהיהירות האימננטית ביצירה שמכילה, על פני השטח, גושי צבע ותו לא. בימינו, בהם האומנות מתרחבת ומתגוונת בקצב בלתי פוסק - כל כדי כך שנדמה שהכל נעשה בעבר, ואנחנו חווים רק דמיים ואיטרציות של היו-כבר - היוהרה האמנותית איבדה ממקומה הנושן. אל מול האירוניה, שעברה ועוברת רבבי הגדרות ושימושים, מודעות ליוהרה היא מפתח. לעתים, היצירה של רותקו מרגישה לא מודעת במהותה, מסורסת בידי אותה הגדלות שיצרה אותה ומידרדרת ללא-דבר מלבד גושי צבע. אך התכונה הזו של נבדלות מהשפה, ממה שביכולתנו לבטא במילים, זו ממשיכה להדהד מעבר לכל פן ביצירה של רותקו שחלף זמנו (או שמא שחולף עדיין). המבנה הזה בטקסס, כנסיית רותקו, הוא מרחב שמשרת כנשא לאותה התכונה, מגביר אותה ומייעד אותה, מדגיש אותה לא רק כמאפיין אלא גם כתכלית ביצירה שלו. החיבור לאותה אי-המסוגלות למלל הוא המרכז בכנסייה הזו - חוויה שלא אוכל להעיד עליה באופן אישי לעולם, כנראה, כי אעבור הכל עד שאהיה מוכן להגיע לנבכי יוסטון, טקסס מבחירתי האישית, תודה רבה.

אי-המסוגלות המדוברת הכתה במיוחד במורטון פלדמן, מלחין קלאסי מודרני מארצות הברית ששם במרכז תורתו המוזיקלית את התת-שטחי; האופן בו מוזיקה מדוללת לכדי דינמיקה, תחושה ללא מקום לאחיזה; התקדמות כתהליך ב-ת' דגושה, בו המאזין ותשומת הלב שלו כה פעילים במעמדם ביחס ליצירה שכמעט ועליהם להיזהר מולה. ב-1971, באירוע פתיחת הכנסייה שהתרחש שנה לאחר התאבדותו של רותקו, פלדמן - שהיה חבר של האמן - התבקש לכתוב יצירה לכבוד המרחב. פלדמן כתב את יצירתו "כנסיית רותקו" מתוך החוויה שלו באותה הכנסייה והתחושה מחלחלת לאורך מלואה. המרחב מתואר כ-"חלל מדיטטיבי" והמוזיקה מתעלת את התיאור באופן הדוק - בלי קצב, הרמוניה או מלודיה ברורים לאוזן, זהו לא הסאונד של דבר מלבד חלל שמתהווה. תרגום צלילי של התנועה התת-קרקעית של עולם שמתקיים הלאה. גם בהאזנה ברמקולים או באוזניות ולא במופע חי, המוזיקה - ובעיקר היעדרה, שהרי רובה אילמת ומינימלית, הקול בוקע מן החרכים - יוצרת חלל. התחושה שפלדמן הצליח לתפוס מקיימת מקום.

היצירה היא מסע מופשט בתחום האפור, בחלוקה לחמישה חלקים שמתקדמים לאט בקצב-לא-קצב, גלים של שירה ושל כלי מיתר מגיחים בהבזקים שלא חושפים טיפת הגיון. זוהי מראה מוזיקלית לאומנות החזותית של רותקו, שתיהן מתפקדות כשער לאותו התחום האפור חסר הצורה. אולם, לאיטה צורה מתחילה להיווצר, ובחלק החמישי והקצר ביותר, הכל קורס לכדי אותה הצורה באיזו אסינכרוניות מטרידה, כאילו הצורני ביותר הוא גם השונה ביותר. למרות שהחוויה הזו מחזיקה גם בגרסתה המוקלטת, החוויה המציאותית והמיוחדת להפליא מזדמנת השבוע כחלק מפסטיבל מרתון התיבה שמתרחש ביפו. ביום שבת הקרוב, אנסמבל המאה ה-21 ומקהלת מורן יבצעו את היצירה, יתנו לאותו החלל הנשמע ייצוג מוחשי, שם לפרצוף. דברים עשויים להתגלות. דווקא מתוך אותו השקט, מבין אותם החרכים.

רותקו האמין שצריך לחוות ציורים בסביבה ייעודית ומבודדת, בעדיפות למצב בו הם נראים בסופו של מסע המיועד לאותה החוויה. היצירה הזו שופעת בעמדה הזו בדיוק - אינטימית, עם כל הנדוש במילה, מקדשת את המרחב ואת הציורים ואת רותקו עצמו כאחד. היא גם בלתי חדירה במובן מסוים, כצפוי, ועשויה להדמות כמאוננת וחסרת טעם בעיני מי שלא מוצא בה את אותה התכונה שעליה אי אפשר לדבר, בדיוק כמו יצירותיו של רותקו. למרות זאת, בזרמים התת-קרקעיים שלה יש עוצמה, אבל עוצמה זו גדולה ממילים ואין לדבר עליה אלא רק להרגיש. לכן לא אדבר עוד.

היצירה תבוצע ב-2.6 במסגרת מרתון התיבה

סגול, ירוק ואדום

הפוסט כנסיית רותקו: אמנות שחומקת מבין האצבעות או מה שאין לדבר עליו הופיע ראשון בהמאזין

החלק הראשון של האוסף עוסק במוזיקה תל אביבית בין השנים 69-71, בזמן שהשני עוסק במוזיקה שחצתה אוקיינוסים ועגנה בחופי יפו בתחילת שנות השבעים. שני החלקים הראשונים של נדיר מתעדים תמונה של עבר רחוק וקבור בזמן. בעוד שהחלק השלישי והרביעי באוסף, שעוסקים בשנות השמונים והתשעים, מרגישים כמעט נוכחים בחיים שלנו כיום, החצי הראשון מרגיש כמו התרפקות על מה שהוא, ללא ספק, נוסטלגי בהחלט. בישראל שמשוסעת מבפנים, יפה לשמוע תמונות מהעבר שמזכירות לנו מה היה או אף מה יכל להיות. כמובן שיש פה רומנטיזציה ואידאליזציה, אבל אלו אינן פסולות בהכרח. ערך הרטרו חזק כפליים כשהוא מתוחזק בישראליאנה - כלי מהותי בעידן שלנו. הישראליאנה היא זו שמחזיקה אותנו בחיים, זו שנותנת לחנון האשכנזי הממושקף של הטירונות לשיר סטטיק ובן אל בצוותא עם אותו אחד שהיה מאמלל אותו לחלוטין בכל סיטואציה אחרת.

המוזיקה בחלק הראשון מהפנטת במובן מסוים: מקבץ שירים קליטים וקצרים בקצב נעים ששואב אותך אל תוך הלך התקופה. בין האמנים נמצאים יורם ארבל, שמוכר בעיקר כשדרן רדיו בישראל, או אריק לביא, השחקן. השירים לא מתעמקים ברגש יותר מדי, וקיימים ברובם על אותה הנקודה הקטנה בספקטרום הרגשות האנושי של הנאה מעודנת וחסרת מחשבה. "אני מצפצפת על כל העולם", או "היי, תני לי הזדמנות" - נדמה שאלו הם ה-"אמרו לי שראו…" וה-"קוראים לי בשכונה" של אותה התקופה. לא בפופולריות שלהם אלא בעממיות, משחקים באותו האופן על היום-יומיות הזו שגורמת למוזיקה להישאר "מגניבה" (במרכאות גדולות), כמעט כאילו אלו היו שירים שלך ושל חברים שלך. למעשה, גם אם האוסף הזה הוא רומנטיזציה ותו לא, זה לא גורע מהערך שלו. גם אם העטיפה של התקליט הראשון - שעליה נראה רחוב הרצל פורח עם נשים שפורצות בריקוד אל תוך הכביש הגדוש - מעוררת תחושת חיבור בדיונית, זו עדיין תחושה יפה. וכמובן שגם התקופה היפה הזו בישראל של דאז נובעת מאיזו כמיהה לאושר האידאלי של חו"ל, דרך המוזיקה של הביטלז ותנועת ילדי הפרחים וכל השטויות האלה שחלף זמנן, תודה רבה. ולמרות שחלקים מסוימים מיושנים עד שעמום, האקסטזה הקולקטיבית המדוברת-לעד של ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים מתועדת פה באופן מרגש. לאורך הקאבר של אריק איינשטיין ל-"אוב-לה-די, אוב-לה-דה" של הביטלס יש צחקוקים ותרועות הדוניסטיות של החברים שאיתו באולפן, כאילו אין דאגה בעולם. כמובן שאותו ההדוניזם יתרסק בחוסר רחמים רק כמה שנים אחר כך במלחמת יום כיפור. כך יוצא שהמסמך ההיסטורי-מוזיקלי הזה נעשה כמעט פוליטי באיזשהו אופן, במודע-לא-מודע. יפה לראות את השאננות הישראלית בשיאה, בדיוק על סף קריסה.

הבחירות בפרויקט מצליחות להציג תמונה שלמה - לא של מלוא הארץ, אלא של פן מסוים בתרבות של אותם הימים, בדיוק לפי מהות הפרויקט. השירים עשויים להישמע כאילו הם נבחרו מתוך פלייליסטי וינטג' אקראיים מיוטיוב, אבל המאמץ הדרוש להגיע לדברים כמו ג'קי גליל (זמרת ישראלית שאני ממליץ לגגל ולראות כמה עלומה היא) או להקת פיקוד דיזנגוף לא נעשה באגב אורחא. רק צריך להסתכל על אוצרי הפרויקט - רדיו טריפ ופורטונה רקורדס ערכו את שני החלקים הראשונים, בהתאמה. ובכלל, לאספני וינטג', זה אוסף מושלם: אריזה תל אביבית מהוקצעת של פסגת השוליים המשונים. כמובן שהמחיר - 109 שקלים לתקליט - קצת גורע מהעממיות שבדבר, אבל ויניל זה ויניל ואני בטוח שהחובבים בימינו כבר למדו לקבל את העובדה הזו.

"נדיר" לא מומלץ לאלו שרוצים שכל ציוץ מוקלט של טריפונס יהיה להם באוסף, אלא לאלו שרוצים דגימות מעולם אחר. אולי עדיין יש זכר מועט לאותה ישראל, אבל אין ספק שהעולם השתנה, ואם אתם מסוקרנים ממה שלא יהיה עוד, האוסף הזה אף ראוי לבדיקה.

נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

הפוסט ביקורת אוסף: נדיר חלק 1 - דגימות מעולם אחר הופיע ראשון בהמאזין

הם הופיעו אמש בבארבי כחלק מערב משותף עם כוכב אניס, להקה שמגדירה את עצמה כ-"סרף רוק יווני" אבל בעצם נשמעת יותר כמו חלום קדחת אתני. חלום הקדחת של כוכב אניס הוא לא שלילי, אלא שהוא תקוע כל כך עמוק בנישה משל עצמו שזה או שאתה לגמרי איתו, או שבכלל לא. אין באמצע. במבט ראשון, נראה שלא יכול להיות שזה אמיתי. המוזיקה מזרחית-לכאורה, אבל בבירור מודעת ומתבוננת בעניין כאילו היה תופעה חברתית יותר מאשר סוגה מוזיקלית אמיתית. משהו בהתבוננות החלקית הזו לצד ההתבוססות חסרת הבושה במוזיקה מוביל לסוריאליזם בשיאו, עמוק בעמק המוזרות. לא ברור אם כבר שמעתי את המוזיקה הזו בקטעי יוטיוב ביסודי, או מה מקומה בבארבי לצד ההופעה של קין והבל שעתידה לבוא. אבל זה לא רע בהכרח: רקדניות בטן מסרטים ישנים בלופים צבעוניים על המסך, ריפים על בוזוקי, הגחכה ברורה של מה שהם עצמם עושים - הכל מודע וחביב, ואני אולי מפחד קצת אבל אני נהנה, בכל מקרה.

עם כל הכבוד לחוויה הספציפית של כוכב אניס, ניכר שהערב התנקז לכדי ההופעה של קין והבל. אחרי הפסקה של רבע שעה ווידאו אוטיסטי שהוקרן על המסך הקטן בצד הבמה, מה שנראה כמו סרט גמר פריפריאלי מיקום מקביל, הם עלו לבמה. "זה בא מלמעלה" התחיל והקהל שאג. המילים שלי לא ראויות לכוח שהיה על הבמה באותם הרגעים - זה היה קוסמי אחושרמוטה. כמו שקין והבל עצמם שואלים: "איך זה שמכשף פשוט מתחיל לרחף?". זה לא ברור, אבל הם ריחפו והם ריחפו בטירוף. לאורך השעתיים הבאות הם הריצו מעל ל-90% מהדיסקוגרפיה שלהם, שיר אחרי שיר אחרי שיר כאילו הם היו ילדים קטנים אחוזי דיבוק. ואכן היה משהו ילדי - לא ילדותי - בהופעה הזו. הורגש שהחברות הארוכה לאללה שלהם נוכחת בכל תו שהם ניגנו, כאילו זו אפילו לא היתה הופעה אלא שלושה חברים על במה שנלחמים על הזכות שלהם להתקיים. הם אף פעם לא נשמעו כל כך באזור הנוחות שלהם. המחויבות שלהם למוזיקה היתה מוחלטת עד כדי כך שהם לא היו צריכים את קהל. מבחינתם, כל שורה היא המנון - גם אלו שכל הקהל שואג בחזרה אליהם וגם אלו שאף אחד עדיין לא הכיר. הם הונעו מהאנרגיות של עצמם כמו מכונת תנועה מתמדת, האכילו את עצמם שוב ושוב, הלאה והלאה.

אבל מעבר להשתאות שלי אל מול הטכניקה המבעיתה שלהם והביצועים הוירטואזיים, בעיקר התרגשתי - לא רק נהניתי מהסאונד, שהיה מדהים מהרגיל, אלא שפתאום המסרים הכו בי באמת. על פני השטח נשמע שהמוזיקה של קין והבל מושתתת על אג'נדה אנטי-ממסדית אנטי-פופוליסטית כעוסה, אבל מבט מעמיק מוכיח שלעתים תכופות היא בעיקר נוגעת ברצון להיעשות אדם טוב יותר מתוך אותו הסחלה. "לוקח זמן להבין דברים", שאול זועק, לא בהכרח מתוך כעס אלא יותר מתוך קבלה. ב-"וידאודרום", כמו בסרט של דייויד קרוננברג, הקבלה של הבשר החדש יכולה גם להיקרא לא ככניעה אלא כהתעלות. לקח זמן - זה תמיד לוקח הרבה זמן - אבל קין והבל הם להקה בשיאה, וייקח זמן עד שהם ירדו ממנו.

הפוסט קין והבל 90210 בבארבי: עוצמתיים עד כדי פחד הופיע ראשון בהמאזין

זו נשמעת כמו סתם אנומליה מצחיקה ואגבית בעולם המוזיקה ההיפר-צרכני והיפר-מתקדם של היום, אבל הבדיוניות הזו מהותית מאוד להבנת המסר שמאחורי חריגוּת הפופ של "Hey QT", שנשמעת כמעט נורמטיבית על פני השטח אך מכילה הרבה מתחת. שלוש הדקות וחצי של השיר אולי קצביות, עם פזמון קליט ודביק במיוחד ("Hey cutie, I feel your hands on my body every time you think of me") לצד שאר המאפיינים הגנריים של שירי פופ מהתקופה הנוכחית, אבל בחינה ממוקדת ומעמיקה מראה שיש יותר משנשמע לאוזן.

אותם המאפיינים הגנריים נעשים ב-"Hey QT" גנריים מדי: הסירנות העולות נשמעות כאילו הן נלקחו מקטעי וידאו סתומים ביוטיוב, ובאות שוב ושוב כמו מתקפה על החושים מבלי שהן מגיעות לשום מקום; אחריהן מגיעים דרופים מגוחכים וחסרי הגיון; הטקסטים הפלקטיים הנפוצים בפופ נעשים פלקטיים באופן כמעט בלתי נסבל, עם פזמונים כאלו אוניברסליים שנדמים כאילו נשלו מאיזה יקום מקביל בו הכל שטחי להחריד - למשל, בשיר "Bipp" של עוד אומנית מפיסי מיוזיק בשם סופי, שבו חוזרת השורה "I can make you feel better if you want me"; הסאונדים עצמם נשמעים כאילו הם נלקחו מפסקול אינטנסיבי לפורנו-אקסטזי במועדונים בבוקרשט מתחילת שנות האלפיים; יש צלילים של בועות מבעבעות ומחיאות כפיים מוקצנות. כל אלו אולי נדמים כמו ניסיון לפלפל את מה שאחרת היה שיר פופ ממוצע להפליא, אבל התחושה שעולה מזכירה יותר את ה-"מאוים" הפרוידיאני, כאילו מתחת לפני השטח המוכר קיים משהו נסתר ו-אחר.

הדמות המרכזית מאחורי הבליל המוזיקלי המאיים והעקום הזה היא איי ג'י קוק, מוזיקאי בריטי בן 27 שהקים ב-2013 לייבל בשם פיסי מיוזיק. קיוטי היא רק אחת מתוך כמה זמרות בדיוניות, שנלוות לעוד מספר מצומצם של אמנים שמרכיבים ביחד את הלייבל, שהוא נקודת אור קטנה אך מהותית בהלך המוזיקלי של היום. הז׳אנר עבר הרבה תגיות בידי הרבה מבקרים, אבל ההגדרה הטובה ביותר שנתקלתי בה - זו שמסוגלת לתחם את הבליל האוטיסטי הקיצוני הזה על כל פניו לכדי משהו הגיוני - היא "היפר-פופ". היפר-פופ נשמע כאילו נעשה בידי מישהו שקרא עשרות טקסטים על מוזיקה פופולרית מבלי לשמוע אף לא שנייה אחת של המוזיקה עצמה. הכל מוקצן ומוגחך: סינתים חסרי בושה של יורודנס בת-מצוות, בס-גיהנום כבד עד פחד, והליריקה הפשטנית-עד-כדי-טמטום של קיוטי שרווחת בכל השירים, ולעתים תכופות מבוססת על קלישאות על טכנולוגיה, אהבה, ועל הגבול הדק ביניהן בעידן הנוכחי.

אבל כמובן שכל זה רק על פני השטח. אחת מהתופעות המסקרנות שנובעות מפיסי מיוזיק היא הקשר הבלתי נפרד בין אומנות לאידאולוגיה. "אידאולוגיה" היא מילה חזקה, ובכל הנוגע למוזיקה פופולרית השימוש בה מביא לרוב רובד מתנשא וסתום לדיון. בכל זאת, היא מהותית מספיק במקרה הזה שצריך להתייחס אליה. בנוסף, אפשר לומר שיש הרבה יותר הומור מאשר אידאולוגיה במוזיקה הזו, מבוססת נצנצים ושטויות מגוחכות ככל שתהא. אבל הומור הוא לעתים תכופות כלי מהותי לאידאולוגיה. אפילו נדמה שבתקופה כזו, הגבול בין הומור חסר משמעות לחלוטין לבין הומור שמושתת במלואו על אידאולוגיה הוא דק מאוד. נדמה לי שהכל טעון היום ב-"אידאולוגיה": ממים מפגרים באינטרנט, כל פיסת אמנות, הטוויטים התפלים ביותר של טראמפ, וכו'. במקרה של פיסי מיוזיק, המטען האידאולוגי לא מתבייש. לא רק זה, אלא גם שככל שהם מתרחקים מהשוליים, כך גם הגבול בין ההומור לרצינות מתערער - טשטוש גבולות המוכר זו כל הנקודה.

המוזיקה הפופולרית הגיעה למצב היפר-צרכני ברמה כזו גבוהה שהיא לעתים נדמית כמסרסת כמעט, מעין שיתוק בסיפוק שנועד להביא את הצורך לאושר קטטוני, מצב שבו הוא תמיד מסופק ואין צורך במאמץ - דבר שדייויד פוסטר וואלאס חזה, לצערי הרב, יותר מ-20 שנה לפני כן ב-"אינפיניט ג'סט". מבני השירים, המלודיות, הקצב, המילים - כל אלו מהוקצעים ומהודקים לכדי מצוינות מכאנית שלא מתירה מקום לביקורת אמיתית. יש שירי פופ יותר טובים, יש פחות טובים, ואין ספק שכולם אפופים באיזו סתימות עצומה, אבל כשלעצמם, הם אטומים הרמטית בדיוק מבעית.

המאמץ של פיסי מיוזיק להדגיש את המגוחכות כדי לעשות ממנה דבר בר התבוננות ראוי להערצה. כמקרה נוסף לדוגמה, אפשר להתייחס לשיר בשם "The Argument" של עוד אמנית בדיונית ועלומה: GFOTY - בת הזוג של השנה. השיר פלקטי, סתום ומהוקצע בדיוק כמו כל השירים בטרנדינג ביוטיוב כרגע, עם מלודיה קליטה עד כדי כך שאפשר לשיר אותה כבר בסיבוב השלישי וקצב שנשמע מהונדס במעבדה. אבל הפאנץ׳ לבדיחה הלא מבדרת הזו הוא שאין שפה אמיתית בשיר. או, יותר נכון, שנהירות מילולית מושלכת הצידה לחלוטין. GFOTY שרה את הבית בג'יבריש מוחלט שלא מעוגן בעליל בשום מציאות מוכרת ונשמע כמו הסימז על אמדי. הבית השני, ששר החבר הבדיוני שלה צ׳אד, נשמע כמו רשימת קניות שבה מושרות מילים סתומות אחת אחרי השנייה בלי קו מקשר. עכשיו זה באנגלית, אבל בקושי - ברגע מסוים בבית השני מושר צמד המילים "flying bird", כאילו יכולה להיות ציפור שלא עפה ושההבדלה הזו היא מהותית. אין ספק שזה בעיקר מצחיק, אבל לומר שזה לא טעון אידאולוגית לא יהיה האמת לאמיתה. "The Argument" הוא לא רק ריב מטומטם בין חברת השנה לבין החבר הבדיוני שלה, אלא אולי אף ארגומנט פילוסופי אמיתי, מה שלא נשמע מופרך כל כך בהתחשב בזה ששתי דקות לתוך השיר הוא נעצר מיידית ומפנה מקום לאאוטרו אמביינט אימתני שנשמע כאילו נגזר מאסון אסיד. למעשה, השורה היחידה בשיר שמעוגנת באנגלית מדוברת ואנושית היא "what do you mean?". הארגומנט, אפוא, ברור: כמה צריך להזדהות עם יצירה כדי להסב ממנה עונג? האם הגענו לרגע בהיסטוריה בו השפה מדרדרת לבלאי ובליל ובכל זאת נעכל על עיוור? השאלה כבדה ומאיימת אך נשאלת בקלות דעת, שהרי השיר, בסופו של דבר, קליט וקליל, ואנחנו נשבים בקושי בעל כורחנו.

כן, קיימות ביקורות על פופ משמאל וימין: פרודיות, התלהמות והתלהבות, הומאז'ים מודעים. לפעמים, אף הפופ עצמו כשלעצמו עשוי להיות ביקורתי, מתחדש כל הזמן בהתאם למה שעובד ומה שלא - מה שהיה בעבר מגניב מאבד תאוצה ומוחלף כתוצאה במה שעובד יותר. אבל ההיפר-פופ מעז להתבונן אידאולוגית, מתנשא ככל שישמע. הביקורת שלהם היא לא פרודית, לא מתלהבת ולא מתלהמת - היא דקונסטרוקטיבית, מיועדת לפרק מבנים נסתרים מהעין בהבנה שיש מה לדלות מאותו הפירוק, לטובה ולרעה. ההבאה אד אבסורדום הזו של ההיפר-פופ היא כמעט מדיטטיבית. בחברה שנמצאת במסלול ישיר לעונג מקסימלי, יש רעיונות שמן הראוי לפרק אם רק כדי להבטיח איזו רמת מודעות שהיא. עם כמות המידע האינסופית שניצבת בפנינו בימים אלו, קטטוניית הצרכנית של פוסטר וואלאס נדמית קרובה יותר ויותר. רק באמצעות העיבוד והמודעות נוכל לחמוק ממנה בבטחה. רעיון הצריכה המודעת בעידן הצריכה העיוורת הוא מצוין וקריטי, ואופן ההתייחסות של פיסי מיוזיק מחזק אותו בהצלחה ראויה להערכה. הפלקטיות של המילים, או היעדרותן המוחלטת, מדגישה את האוניברסליות המזויפת שבשורש כל שיר פופולרי בן זמננו, שהרי אולי כל מה שצריך זה משהו שיהיה נעים לאוזן. הביקורת נדושה ומוכרת, אבל כאן מגיח היופי הייחודי בפיסי מיוזיק - אין פה זלזול מובהק אלא קבלה של הלך התקופה. ההתבוננות המדיטטיבית המדוברת נועדה להדגיש חלק נוכח בחברה שלנו בלי משיכה או דחייה. כתוצאה גם נמצאת האותנטיות שבכל העניין - אנחנו שואפים לאוניברסליות במוזיקה שאנחנו מקשיבים לה כי בהכרח יש בה משהו מאיתנו דרך המכנה המשותף הרחב היותר. גם צריכה כפייתית ואוטומטית נעשית מרצון להרגיש ולהתחבר, באיתור של דברים שנוגעים למה שדחוף לנו. שירי התאהבות, שירי פרידה, כל מה שביניהם וסביבם – קלישאתיים ככל שיהיו, המסר בר הזדהות כי הנושאים האלו נוכחים תמיד באופן כזה או אחר. העניין הוא שבתקופה הזו, הרצון הוא היפר, והצריכה היא היפר, וכך יוצא שאולי ההיפר-פופ הוא אפילו לא ביקורת אלא תרופה שנובעת מהנסיבות. האוניברסליות המוזיקלית של פיסי מיוזיק, שנמצאת בשירים שלא עורקים מאזור הנוחות, מושכת באותה המידה, רק שעכשיו ניכר שאנחנו לא מואכלים בכפית. ההנאה היא מודעת ומרובדת, וברבדים האלו של ההתבוננות נמצא החן הנעלה והאידיוסינקרטי של הלייבל. היסוד האנושי במוזיקה של פיסי מיוזיק מצלצל בעוצמה, בעיקר בעידן הטכנולוגי הפוסט-מודרני בו רובוטים הם אזרחים ומין דיגיטלי (אמאל'ה) נוכח ושום דבר לא באמת קדוש. האנה דיימונד (HD בראשי תיבות, אם זה לא מספיק) מאשרת לנו שמותר להתגעגע למושא אהבה מהמסנג׳ר ("Hi"), כמו שאין לזלזל בעוצמה שבהתרפקות על תמונה של בן זוג לשעבר ששמורה בטלפון ("Attachment" - תרתי משמע).

חשוב לציין שהאזנה למוזיקה הזו לא דורשת חיבור לרעיונות העצומים המדוברים. היכולת להעריך אותה מרובדת להפליא, ואפשר לקלוט את המוזיקה דרך כל פריזמה שהיא. אפשר לרקוד בנוירוזה חסרת מחשבה לצלילי סופי, שעושה מוזיקה שנשמעת כאילו נבראה מתוך הר של לטקס ואקסטזי; או, לראות איך הלייבל חודר למוזיקה האשכרה פופולרית דרך צ׳רלי אקסיאקס, שלקחה אותם תחת חסותה - להעריך את הפריצה ולהנות בכל זאת; אפשר גם לא לאהוב את המוזיקה בכלל ולהסתקרן מהתופעה בלבד. מספר הדרכים עצום. מה שמעניין זה היכולת לראות תחום אומנותי דרך כל כך הרבה פריזמות. כמובן שאפשר לסקור כל ז'אנר דרך אותן הפריזמות, אבל לא כולם שמים את הרבגוניות הזו במרכז הערכים שלהם כאילו זו תורה ברורה. פיסי מיוזיק - הרבגוניות, הסאונד, הרעיונות, הכיף האין-סופי - זו תופעה. שימו לב.

הפוסט PC Music: היפר-פופ אידאולוגי לעידן היפר-צרכני הופיע ראשון בהמאזין

לפני הכל, חשוב לזכור שלמרות שיש קשר בין מקום לבין המוזיקה הנוצרת בו, הוא לעולם אינו ישיר ומוחלט. בעידן הגלובליזציה-לאללה, אי אפשר לקשר בצורה אבסולוטית בין היצירה של אמן מסוים לבין המקום בו הוא התפתח, בעיקר במדינה כמו ישראל שבה תרבות מושתתת על קיבוץ גלויות כמעט אינסופי. הקולות והדעות, גם אלו האומנותיים וגם אלו שלא, מרובים מכדי שיוכלו לאפיין משהו מוחשי. דבר זה כבר חושף פגם אקסיומטי ב-"כאן אינדי" - הניסיון לחשוף תרבויות בפאתי ישראל שמהם העלימו עין לא חושף דבר אלא כמיהה למוזיקה שבאה רחוק רחוק מכאן.

השיר של להקת היללה, למשל, הוא שיר בריחה. "הדרורים של אי מריט אינם עוד, אז אמרו לי איפה החוף הקרוב ביותר שאליו נוכל ללכת", שר הסולן שוב ושוב בשפה זרה על עיירה אמריקאית שנמצאת אלפי קילומטרים מעין הוד. הניסיון ב-"כאן אינדי" להדגיש את הייחודיות שבפריפריה דווקא מדגיש את הסימביוזה שלה עם מה שמחוץ לה, ואיך שאין לה מה לעשות אלא להישען עליו. כמיהת האמריקנה של היללה לא רחוקה בבסיסה מזו המוצגת בפרק המרגש על משפחת אלייב, שבוער בכמיהה לטג'יקיסטן, אבל בטח ובטח שלא למקום מגוריהם ראשון לציון. בפרק של אלון עדר/קריית שמונה, עדר והרכבו מנגנים שיר שנפתח כהמנון מיאוס מתל אביב ומסתיים בקריאת כיסופים לקריית שמונה. זה רק הפרק השני, אבל הוא מתמצת בפשטות את מלוא הסדרה לנקודה אחת: איך היא תרה במעגלים סביב תל אביב, מתעמתת איתה כאילו הייתה שד דמוי-וולדמורט שאין לומר את שמו, אלא ששמו נאמר כל הזמן.

גם עולה השאלה: למה בכלל הסקירה הגאוגרפית? המעמד של תל אביב וירושלים (ואולי גם חיפה, בימים יפים) כמוקדי מוזיקה אלטרנטיבית הוא לא סוד. אין סיבה שלא להעריך אותן ולשמוח ביכולת לגור במדינה בה ישנם מוקדים כאלו בכלל. אבל כאן בחרו להתמקד בסביב, כמעט כאילו המוזיקאים הפריפריאליים היו האנדרדוגים של החטיבה. אם היו נותנים יותר זמן מסך לדמויות ולהלך הרוח, עשויה היתה להתבהר נקודה מהותית, אבל זה אינו המצב. אנחנו רואים הבלחים של מקומות ותרבויות, ורואים איך כל הבלח של סאבטקסט או רעיון יפה נופל בין הכיסאות. אין מקום לדיון בכל הנוגע למקומות המוצגים, ואלו מדורדרים לרקעים נטו ולהתהוות בהם בלבד. מה שיוצא בסוף מרגיש כמו גרסה בורגנית ל-"ביקור התזמורת", רק שבמקום שפמים וחצוצרות יש… שפמים וחצוצרות.

נראה שהסדרה הזו היא החלטה קלה. הרי חלק אינטגרלי במוזיקה עצמאית הוא המרחק הבסיסי מאור הזרקורים, וסדרת כמעט-פריים-טיים של קטעי וידאו בני חמש דקות לא מרגישה כמו מעשה מעודד אלא כמו פשרה, ניסיון לצאת ידי חובה אל מול תחום תרבותי שלא קשה לנדות אם רק כי אינו עוצמתי מספיק. לעתים אף נדמה שהסדרה יכלה להיות תוכנית רדיו. הויז'ואל לא מביע הרבה, אלא רק נותן איזו תחושה מופשטת שלא אומרת שום דבר באמת - כמו אצל אביב גדג', כשהצלם מסתובב סביב עץ ל-15 שניות וחוסם את רוב השוט - למה? (למה?). או, למשל, העובדה שרוב הפרקים נפתחים בשיר וממשיכים ברגעים מעטים של שיח, שלרוב לא נוגע לגאוגרפיה או למוזיקה עצמאית, אלא לחרגולים ושטויות אחרות.

ניכר שקטעי הוידאו לא מלוטשים, ושהעימות עם סוגיית המיקום/אמנות כמעט ולא קיים, אבל במזל, זה לא גורע מהיופי והכנות שבמוזיקה. אילוץ השיר הבודד שבא בסדרות כמו "כאן אינדי" או סדרת הקטעים של אינדי סיטי (שבוימו שתיהן בידי בטינה פיינשטיין) תמיד היה לטעמי - המחויבות הזו של האמן לתחם את עצמו ליצירה אחת; מין הזדמנות בודדה להעביר מסר מסוים. המסרים שנבחרו בסדרה הזו מעולים ומהוקצעים: אביב גדג' יודע את רזי הקיום; איה זהבי פייגלין שרה בדחיפות נוקבת (ו-"דחיפות" זו אחת המילים היפות שאפשר לייחס לאמן); משפחת אלייב בוערים בתשוקה עמוקה ושונה מכל התשוקות שהכרתי קודם.

ישנם גם רגעים נדירים בהם המדיום ומגבלת הזמן לא מהווים מכשול אלא אמצעי - למשל, בפרק שמתמקד ב-"ארובות של חדרה". הם מתבררים כאיקונין ורתע-ילדות עבור איה זהבי פייגלין, שבו התיעוש הקיצוני של העיר מהדהד בה. בעיני פייגלין, המשאבים החומריים של עיר הארובות לא רחוקים מהמשאבים שלה כיוצרת. זה מורגש בשיר, זה מורגש בה וזה עובד בפחות מחמש דקות. ככה יוצא ש-"כאן אינדי" חגה סביב הרבה רעיונות מעניינים ומהותיים לשיח האלטרנטיבי, אבל לרוב לא נותנת מקום למחשבה. לעתים הסדרה מפספסת את המטרה, ולעתים רחוקות יותר פוגעת. חבל שהפגיעות האלו - המוזיקה הטובה, למשל - נוחתות במרכזן של מטרות רחוקות ושונות לגמרי.

הפוסט כאן אינדי: כמיהה למוזיקה שבאה רחוק מכאן הופיע ראשון בהמאזין

ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

הפוסט The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב הופיע ראשון בהמאזין

19:15

אני מגיע למקום, מבורך בידי אישה בת 40 שעוזרת לנהל את העניין. היא מחייכת חיוך רחב וחברי ולא שיפוטי. אני מתיישב. מוצעת לי כוס מים, עם תג כניסה אד-הוק כרוך על הצוואר שלי, חם לי. הבמה נראית כמו סלון בחגורת התנ"ך בארצות הברית, האנשים נראים שלווים, ואני מרגיש, כמו שאמרו בסרט "כמעט מפורסמים", כמו האויב. האווירה נעימה ואנושית ונראה שזה לא אירוע מיוחד אלא סתם עוד ערב בבר. הקהל לא מפתיע במיוחד - כמות המבוגרים שבאים לפה מתוך עניין שנדמה נוסטלגי ואותנטי גוברת מאוד על כמות הצעירים, שכנראה היו שם בעיקר כי אלו היו הברים שנטו לפקוד. כמות המזוקנים מרתיעה. האדם שלידי עורך תמונה של שקיעה באינסטגרם וזה שלידו שולף מפוחית ומתחיל לנגן כאילו אין משקל למעשה.

סדנת מפוחית. צילום: Peter Vit

אני מתרחק, עומד בפינת החדר ומרגיש טורף-הארווי-ויינשטיין בזמן שאני מסתכל על הקהל של סדנת אמן המפוחיות, רצף מילים שלא אוכל להדגיש מספיק. הם עולים לבמה. נאמר משהו בנוגע להגרלת מפוחית, והם מתחילים לנגן בלי התראה מוקדמת. רק שלושתם וכלי ההקשה שלהם, מנגנים בלוז סטנדרטי ומוכר. קשה שלא להיאנח ולתהות איך כזו מוזיקה מחזיקה פסטיבל שלם - הם מרגישים בבית, כראוי, אבל אולי קצת יותר מדי. זו סדנת אמן של מפוחיות.

השיר נגמר, והם מתחילים לספר בתורות איך הם התחילו לנגן בכלי. האירוע נעשה מגוחך קצת יותר ואני מבין שנגינת מפוחית לא נמדדת לפי כמה שהיא טובה אלא לפי כמה זמן לוקח עד שהיא נעשית מעצבנת. מתחיל לרדת גשם בזמן שסולו מפוחית מתנגן. הם מדברים על איך שהגיעו אל המפוחית והבלוז לא מתוך ההורים אלא מתוך אהבה אמיתית לדבר, ופתאום, מתוך הרתיעה, חלק מהותי בפסטיבל מכה בי. הוא לא מתיימר להיות אירוע תרבות מהותי. זה לא אינדינגב, ואין איזו אג'נדה עצמאית עצומה שמנסה להידחף בכל רגע ורגע. זו הזדמנות להנות, אפילו אם רק למעט. זו הזדמנות לשבת בכל בר שכונתי שהוא, כשהגשם מכה חזק בחוץ, ופשוט לשמוע מוזיקה. לא שיר מציל חיים ולא את יצירת העשור. מונולוג המפוחיות המעובה של אחד הנגנים נעשה קצת יותר חינני, ועוד שיר מתחיל. הפעם, הבלוז שהיה מגוחך רק כמה דקות קודם תופס משמעות חדשה. זו אולי מוזיקה סטנדרטית, אבל בדיוק בגלל זה היא דורשת האזנה כזו מוקפדת. לכל אירוע יש את החן שלו, ופתאום החן כאן מתבהר מעט, למרות סאונד המפוחית שנעשה מעצבן יותר ויותר ככל שעובר הזמן.

20:15

האירוע נגמר ואני יוצא להופעה של סגול 59 כחלק מפסטיבל הבלוז בתל אביב. הופעה של סגול 59 כחלק מפסטיבל הבלוז בתל אביב. במבט לאחור, הבנתי שהחן שמצאתי קודם לכן מלווה בפגם גדול. כשפסטיבל כל כך מסור, נמנעת גישה למי שמגיע מבחוץ - הנגינה קלאסיציסטית ומנכרת; הדיאלוגים פנימיים ולא מובנים, על "טונים" ועל "מפוחיות מדוסטרשות". וכשמעל כל זה הבנתי שהסאונד של מפוחית הוא פשוט לא כל כך נעים, הבנתי את איש שקיעת האינסטגרם שישב לידי קצת יותר.

אני מגיע לטיילור מייד והמקום כמעט ריק. מסתובב בחוץ אדם דקיק שנראה שואף ל-70 עם שילוב שיער/זקן היישר מלהקת האחים אולמן, והוא מדגיש את העובדה שזו נישה ושאולי לעד תהיה. לאט לאט, המקום מתמלא. אולי לאט מדי, כי השעה כבר תשע, שעה שלמה אחרי שעת פתיחת הדלתות. זו לא להקת אצטדיונים בוומבלי, זה אפילו לא הבארבי - זה פסטיבל הבלוז בתל אביב. אני מחכה עוד, ועוד, וכבר עוברת שעה וחצי מאז פתיחת הדלתות ולא מסתמן שההופעה תתחיל בקרוב. זה פגם ניכר בפסטיבל - מנסים לשמור על אדרת רצינית ומהוקצעת אם רק כדי שלא יידמה כאילו הכל מתפרק (קצת בדומה לממשלות מסוימות!). אני מבין שחיכיתי שעה וחצי להופעה של סגול 59; אני מבין שאני בפסטיבל הבלוז בתל אביב; אני עוזב.

קהל בפסטיבל הבלוז. צילום: צופית ברבי

22:50

אני מגיע לצפון אברקסס להופעה של לייזר לויד בדיוק כשהוא מתחיל לנגן. המקום חם, וצפוף, וחי, והפעם נדמה שהאנשים באמת רוצים להיות כאן. הקהל צעיר יותר ומעוגן יותר בתרבות התל אביבית שנדמה שהפסטיבל מנסה לפנות אליה. לייזר לויד הוא גיטריסט בלוז דתי ומבוגר שנראה כאילו נשלף ישר מתוך קומדיות הניינטיז בהן אנשים סטריאוטיפיים נתקעים בסיטואציות שנמצאות הרחק מהקומפורט זון שלהם. הוא זז כאילו היה אחוז דיבוק, על הבמה ועל הבר, מתמרן את הקהל כאילו היה ישו. גם כאן לא נדמה שיש אנשים שמסורים לז'אנר באופן אדוק ובלתי-נלאה, אבל הקהל נהנה - הם מרגישים משהו. מריעים באמצע הסולואים, מוחאים כפיים בכבוד אמיתי. יש כמה רגעים באמצע השירים בהם הקהל מאבד את המומנטום, ואלו אכן רגעים בהם אפשר לראות דרך השואו הגרוב ולהבין שחסר איזה ניצוץ מסקרן ומהותי, ולמרות זאת, לייזר - לייזר? - מסוגל להרים חזרה למעלה.

אבל הרתיעה הבסיסית שלי מוכיחה את עצמה, ונדמה שכבר רבע שעה לתוך ההופעה אפילו הפסגות המוזיקליות כבר לא מעוררות הרבה. הנגינה של הלהקה מדויקת ומסורה, אבל מעייפת מהר. הרגעים בהם ההרמוניה מתקדמת, או שבהם נדמה שהמתופף נכנס לזה באמת - שם קרה הקסם. אבל אלו רגעים ספורים ומעטים, וגם היופי בנוירוזה המבוגרת של לייזר (אלוהים ישמור) דועך לאיטו.

התעוררה בי ציפייה שהקהל המצומצם יבהה באיזו השתאות במופיעים מולם, אבל גם זה לא קרה. אף אחד לא היה אטלס שנושא על גבו את המסורת המוזיקלית שלהם. זו הייתה להקת בלוז. השירים שניגנו נשמעו זהים ברובם. לפעמים הקהל נהנה מאוד ולפעמים בהה בשעמום. הניצוץ הזה שיש בהופעות טובות באמת, בפסטיבלים טובים באמת, לא היה. כשמוזיקה מנוגנת בתשוקה מספקת, היא תתפוס כל אחד, אבל אני הספקתי לחשוב על הסרט הדוקומנטרי שראיתי אחר הצהריים, דרך נשים מהעבר, וכלה בכלבים ביוטיוב - כל זה עם מוזיקה חיה מטרים ממני. וזה אומר משהו.

23:40

אני מבולבל ברגע בו אני נכנס לכולי עלמא ושומע את האחים רמירז מופיעים - הקהל מרובה, צעיר ונדמה שנהנה מאוד בכנות. התווים הראשונים מתנגנים ואני מבין מיד למה: כל קשר שיש בין המוזיקה הזו לבלוז הוא מקרי לחלוטין. זה מגניב, שונה ומעניין. זה לא מסורתי ולא מאונן (אופס). המוזיקה של האחים רמירז היא לא פסגת החדשנות, אבל אל מול השעות האחרונות, היא מרגישה כמו משב רוח ראוי. הנגינה שנשמעת כמעט לא נכונה, ההומור שמחלחל בכל שיר. זה מרגיש טוב. אני נשאר בהופעה לא מתוך ניסיון לכתוב או להבין אלא מתוך הנאה אמיתית שנשארת. זו אכן פנינה מיוחדת להלך הרוח של הפסטיבל, אבל אם אתם שופטים את פסטיבל הבלוז לפי ההופעה שעורקת ממהותו, אז איזה מין פסטיבל בלוז זה?

האחים רמירז. צילום: צופית ברבי

הפוסט פסטיבל הבלוז תל אביב 2017: אורבני אך לא תוסס הופיע ראשון בהמאזין

היינו ארבע להקות וזו היתה שנה וחצי, פחות או יותר. קשה להיות ההיסטוריון היחיד לתופעה שכזו - הפחד לטמא ולעוות גדול מדי - אבל זה חיוני, להנציח לפי זכרון אישי זה עדיף על לא להנציח בכלל. על פני השטח, הכוח שהניע את כולנו היה המוזיקה. הסצנה אכן היתה "סצנת מוזיקה" וההופעות היו המוקד, אבל מהות העניין נמצאה ברצון לתנועה. החברים שלנו היו בדיוק כמונו: בני גיל עקום, מלאי אקנה ורגשות מודחקים, תלמידי אומנויות מסכנים תקועים באמונה שלא יכול להיות גרוע יותר - שלא לדבר על זה שהיכולת להדחיק באופן מוחלט כל חלקיק אחריות תרמה מאוד. מוקפים באנשים האלו, השאיפה היתה לעשות משהו אנושי וחברתי, דבר להיתלות בו בתקופה בה אין במה להיתלות, והכל ריחף בריק המשונה שבו מרחפות כל שנות גיל ההתבגרות. אז התחלנו לכתוב שירים בלי תוכנית מובהקת בציפייה שמשהו יקרה, מה שתאם את התקופה בהתחשב בזה שכולם חיכו שמשהו יקרה.

בסוף ההופעה האחרונה של בונז'ור, אפריל 2014. מימין: רועי רונן, עיליי אשדות, ברק סוריאן, עמרי קרן. צילום: אילי פארי

היינו טעונים בביטחון מוגזם שגבל בחוצפה והושתת בעיקר על היעדר ניסיון מוחלט. עמרי קרן היה גיטריסט עילוי עם חוש הומור של ילד בן שש על קטמין; או ברק סוריאן, מתופף שעבר דרגות וסוגי ביזריות עם הזמן ובכל זאת נשאר הגורם השפוי בהרכב. אני הייתי לא מפותח, מטומטם חברתית, ועצוב באופן הגנרי והסתום שבו ילדים בני 14 יכולים להיות עצובים. סביר להניח שזה לא היה עובד אחרת. המוזיקה הייתה "אימו": הגדרה שהתעוותה עם הזמן, ומוצאת את השורשים שלה בגל אמריקאי מתחילת שנות התשעים ששם דגש על קתרזיס ויהי מה. הלהקה קפטן ג'ז, לדוגמה, שהיו מפרקים בתים ומיתרי קול מתוך רצון דחוף להביע משהו שהיה לא מובן, אפילו בעיניהם. סאונד של התרסקות, פיזית ונפשית. ההשפעה עלינו הייתה ברורה - השירים היו באנגלית, חלקית מתוך כבוד למסורת שממנה באנו, וכמובן שגם כי בגיל 14 הפחד לחשוף רגשות אנושיים אמיתיים היה גדול מנשוא (למרות שהיה ברור שכולם הבינו מה אני אומר בכל מקרה).

מיד לאחר שבונז'ור הגיחו לעולם, הוקמו שלושה הרכבים אחרים שהיוו את מהות העניין: היט דה פיג'ן בוי, שהוציאו דמו יפהפה ושכוח אל, ובזמנם הפנוי היו מעלים קטעי וידאו לדף הפייסבוק שלהם שנעשו מוכרים יותר מהמוזיקה עצמה; קאונאשי, שההוצאה היחידה שלהם עלומה כל כך שקל לשכוח שהיא התקיימה בכלל; לונהמור, שאולי לא הוציאו אף חלקיק מוזיקה אחד לעולם, אבל זה לא מנע מחצי מהמכרים שלי להסתובב עם חולצה שלהם, הזכר היחיד למשהו שבקושי היה (למרות שזו באמת חולצה יפה). האנשים האלו לא היו צריכים להיות חברים מראש כדי למצוא איזושהי אחדות ונחמה - אדם שסוחב איתך מגברים נהיה חבר; אדם שמחזיק לך את הסטנד מול הקהל המתפרע נהיה חבר; אם היית אומר שהמוזיקה "נשמעה טוב" גם כשהיא נשמעה כמו אשמדאי מתועל דרך ניאגרה מוגברת, סביר להניח שהיית חבר.

הרגשנו שלא היה לנו איפה להופיע וזה לא היה רחוק מהאמת. גם כשהיינו יוצאים מהעיר, היו מעט מאוד מקומות בהם באמת היה אפשר לנגן. בהתחשב בזה שאפילו לא היה לנו איך לצאת - עם כל כך הרבה ציוד, כל כך מעט שנים ואפס רישיונות - החלטנו שנופיע בכל מקום שבו נוכל. היה הלך קבוע לארגון ההופעות: בררנו את הליינאפ אם רק על פי הזמינות של כולם ואירגנו ספליט - מונח שמתייחס להוצאות שמכילות שירים ממספר להקות, שבו השתמשנו בשגגה להופעות מרובות-להקות - כי היינו אדישים ומטומטמים. פתחנו צ'אטים בפייסבוק שהתחילו בלוגיסטיקה שנוגעת לציוד והסתיימו בטרור מילולי על כל פניו - למשל, "מה המקשים באלדר סקרולז?", שנשאל בהיפר-הומור, מהמשפטים היותר נהירים. היתה אווירה של חופש מוחלט - אף אחד מאיתנו לא עבר את כיתה י', והיה נדמה שיכולנו לעשות כל מה שרצינו. ניכסנו פיסת עולם לעצמנו. כמובן שמנקודת מבט חיצונית זה הדגיש את היותנו ילדים ממזרים חסרי כבוד, מה שבעצם היה הדבר היחיד שהחזיק את הקהילה הזו והשאיר אותה חיה. אחרי ההכנות הבסיסיות, היינו עושים סבב תחינה - ניגשים לכל אחד או אחת שהיו זמינים בייאוש המעצבן המתאים לילדים בגיל הזה, בתקווה הצנועה שיתנו לנו סלון או גג ובידיעה שכנראה נשמיד אותם לחלוטין.

גם ידענו שהמשטרה תבוא, אבל במהרה זה נעשה חלק מהותי מהעניין, הסכנה שבדבר. אלו היו רק הופעות, אבל משהו בחתרנות-דיאט הזו גרם להכל להרגיש חי יותר. המוזיקה היתה אמצעי. התכלית היתה ההופעות, שלקראתן לא רק הלהקות התאגדו אלא גם כל נער גוש-דני מבולבל שהתעניין. מודיעים לשכנים שבועות מראש, תולים ניירות על בניינים בהם היינו מזייפים מסיבות ימי הולדת ומתפללים שהשכנים החרדים לא ימוטטו הכל ומפנים את הבית ומטהרים אותו מכל פריט שעשוי להיגנב או להישבר, כי בגיל 14 האלכוהול פוטנטי הרבה יותר. ביום ההופעה היינו מארגנים את הכלים, וכל מה שנשאר לעשות היה לדבר על מה לא עד שמגיע הזמן להתחיל לנגן. אלו הדברים שאפיינו את אותה התקופה. לנדב את הבית היתה מצווה שמימית, דבר שעשה את הרשת האנושית הזו לכמעט דתית. היינו סוחבים ציוד במכוניות של ההורים, באופניים, ברגל ובמה שנדמה כיגונו של העולם כולו, ואנשים היו מגיעים להופעה אחד-אחד והיה נדמה לרגעים שאלו לא היו הופעות אלא מסיבות חטיבה מביכות, לא שונות מאלו בסרטי הכיתה של בתי ספר פריפריאליים.

אבל בהופעות היה כאוס. בקבוקים וצעצועים הושלכו לאוויר תחת מזגן שמקרר סלון חנוק ומלא בילדים שצועקים את השירים אם רק לשם הצעקה, ממלמלים את הבין לבין באדיקות - עוד אחד מהטקסים שהדגישו את הדתיות שבדבר, ואולי מתחת לכל הבלבול וההמולה אלו באמת היו חוויות דתיות. אני זוכר מישהי גובה כסף באלימות מנערים מסכנים בני 14, ביניהם החברה שלי לשעבר, אבודה בשאון. אני זוכר את רועי רונן, הבסיסט שלנו, תקוע מעל הקהל ולא מסוגל לרדת. אני זוכר כשמישהו ניגש למיקרופון לספר בדיחה בזמן שאני מכוון את הגיטרה בקושי רב, או את קאונאשי מופיעים בתחפושת בחדר אירועים בבניין ברמת אביב שלו קראנו "העומר אדם". הסאונד היה באמת דוחה, היה הרבה מאוד רעש. הקהל מול הלהקה, הקהל על הקהל, ועוד הפרות סוטות של מוסכמות הופעה למיניהן - הוכחה מושלמת ל-"להקה/הקהל" כפלינדרום, שני הפכים שמשלימים אחד את השני ויוצרים ישות בלתי נפרדת.

אני על קהל באחוזת זרצקי, יוני 2013. צילום: רן הירש

החברות השאירה את זה בחיים - האנשים שהיו שרים את כל המילים לשירים שלא יצאו לעולם, והאנשים שנעשו חברים רק כי אהבו את המוזיקה באופן מספיק טהור. היה טורניר כדורגל של הסצנה, שבו היט דה פיג'ן בוי ניצחו 14-2 והמתופף שלנו ברק זכה בחולצת תופים מבר המצווה של רועי. שמות הלהקות נכתבו בצחוק על קירות וכרזות בבתי ספר. היה הרבה יופי בהתחברות הבלתי נמנעת שבארגון משותף, והנכונות בלתת בית או לתת יד, שהיו הרבה יותר מסתם בית או סתם יד. כל הלהקות התפרקו מאז, ואנחנו בבונז'ור הספקנו כבר להתאחד. ככל שהזמן חולף, והדברים האלו נעשים לזיכרונות רחוקים יותר ויותר, מה שמחלחל ומהדהד הוא הנכונות האנושית - הרצון לעשות טוב ולהתהוות בטוב בידיעה שזה עשוי להיות כל מה שיש לנו. וזו אכן תקופה שנאבדת לאט בזמן, מונצחת בסרטונים ותמונות, בהם נזרקות ביצים ונשברת דלת הכניסה לבניין של שגריר הטראפ יאנג הפנר, או שמגיעים שוטרים וריטלין מוסנף באחורי הקהל בזמן שילדות בנות 14 רצות לשירותים להקיא דם.

משונה לחשוב, ועם הזמן זה נהיה משונה יותר ויותר, אבל זה באמת קרה. הפראיות והמוזרות של החיים, שנעשו יותר ויותר דחופים ככל שגיל ההתבגרות הכה חזק יותר ויותר, דחקו ביצירה, שהרגישה לאט לאט כמו המוצא היחיד. זה הרעיון שנשאר מהתקופה הזו: הידיעה שישנה יכולת לשמר איזה דחף נעורי ובלתי נלאה, גם כשמתבגרים לתוך הוויית האינדי שבה נדמה שהמקום היחיד שנשאר לנגן בו אחרי לבונטין 7, הצימר והמזקקה זה מרתפים בקיבוץ מגידו או בחצר של סבתא שלך בגני תקווה. היופי בעובדה שדבר שכזה קרה בגיל כזה צעיר הוא לא שזה "קוּל" או מרשים, אלא שזה מוכיח שברגע שזה נוגע לרצון האותנטי ליצור - משמע, תשוקה אמיתית, זו שמניעה את הכוכבים וגורמת לך לבכות מפרקים מסוימים של "בנות" - מגיע כוח שמסוגל להתעלות על כל מקום ועל כל זמן. בין אם אתה בן 14 ומרגיש שכל העולם נכון לקראתך, ובין אם אתה בן עשרים ומשהו ומרגיש אבוד בסצנה שנדמית מנוכרת ונעולה - נראה שאותו הכוח נמצא שם לנצח.

הפוסט עיליי אשדות מבונז'ור משינז: איך עזרתי להתחיל סצנת אימו בגיל 14 הופיע ראשון בהמאזין