אהבת ג'אז?

"לא! (צוחקת) בדיוק. זו שאלה ממש מצוינת כי לא אהבתי ג'אז, מעולם לא שמעתי ג'אז, אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה. אז אובייסלי זה לא עניין אותי. הלימודים התחילו ולא היה לי שום עניין בזה. ואז, סתם כדי למלא את המערכת שעות, כולם ברימון אמרו לי: 'תקחי את השיעור אצל יהודה עדר, להלחנת שירים. כולם לוקחים את זה, את חייבת'. אז המציאות היתה שמצאתי את עצמי מתעניינת רק בשיעור הזה, ורק בלכתוב שירים, ולמצוא חן בעיניו, להיות טובה וללמוד כל דבר שאני יכולה ממה שהוא נותן. וזה הפך להיות כל עולמי. וזה הרגע שמצאתי מה אני רוצה לעשות".

באותו קורס של יהודה עדר, פייגלין התחילה לאסוף אצלה את החתיכים במה שהפך להיות כל החתיכים אצלי: זה התחיל עם גלעד מאיר (גיטרה) שלמד איתה באותו קורס, הוד שריד (תופים) שניגן איתו בלהקה אחרת ובסוף נמרוד לביד (בס) שלמד גם הוא ברימון. מפה לשם הם זכו בתחרות רוק רימון עם אחד השירים שפייגלין כתבה. הופעה שהוקלטה והפכה להיות נשק יום הדין של החתיכים כנגד איה.

"כל פעם שהם היו רוצים לעצבן אותי, הם היו שמים פליי. שום דבר שאני אגיד לא יסביר לך עד כמה זה נורא איך שאני שרה שם. זה לא רק זיופים. זה גם בן אדם שבאמת לא יודע לשלוט בקול שלו, מאיפה להוציא את זה: מהבטן, מהחזה, מהראש, מהאף. אני נשמעת כמו קרפדה ומזייפת לאורך כל השיר. זה לקח שנים עד שהגעתי למקום שבו אני נמצאת היום שאני אומרת, יש לי את הדבר הזה, אני יודעת לשלוט עליו, סבבה לפעמים אני יכולה לזייף, אבל אם אני מתרכזת אני יודעת להביא את מה שאני רוצה. אני ממש זוכרת את הקטע הזה, שבאלבום השני עם כל החתיכים אצלי, שגילי הגיטריסט שלנו שעשה את המיקסים, שלח את המיקס לאחד השירים. לחצתי פליי, הליין גיטרות ראשון, והנה 3-2-1 הזמרת נכנסת ואני מכווצת, ואז זה נכנס ואני אומרת, אה וויי מזל וברכה, זה בסדר. אני מחכה שיגיע הקרפד, ולא, זה נשמע נורמלי! (צוחקת)"

בין הרוק רימון לשני האלבומים שהוקלטו, החתיכים יצאו בחיפוש אחרי קהל מחוץ לגבולות פלורנטין, מה שהביא את פייגלין לבדה עד לכוכב נולד לאודישן ותוכנית אחת לפני שנופתה החוצה. "חוץ מזה שאני לא רוצה לצפות בזה, אבר אגן, מבחינת זה שהלכתי על זה, זה היה אדיר. כי כאילו באתי לתוך הדבר הזה שהכי עורר בי סלידה אז. אני כולי ברוקנרול ובפאנק, וזה נגד כל הערכים והאג'נדות שלי. אבל כאילו אמרתי, פאק איט, אני מקבלת במה מטורפת. אני אקח את הבמה הזאת, ואני אנצל אותה כדי להעביר את המוזיקה שלי ואת האטיטיוד שלי, ואת כל החתיכים אצלי, לקהל של בני נוער וחיילים שצופים בתוכנית ולא היה לנו גישה אליהם. היינו כאילה להקה מגניבה תל אביבית כזאת, שמופיעה לתל אביבים, אז עוד לא היתה את המילה היפסטר, אבל זה מה שהיינו. רק שלא היינו נורא מגניבים".

אחרי שש שנים עם החתיכים, פייגלין החליטה שהיא מפרקת את החבילה ויוצאת לדרך עצמאית. האלבום הראשון שהוציאה, "שבעה שירים", בהפקה של הילה רוח, חתך פניה חדה מהפאנק של החתיכים לכיוון הרבה יותר אקוסטי. שני השירים שפייגלין ניגנה בסשן על המרפסת, "חדרה" ו-"ג'וק" הגיעו ממנו. "חדרה" הוא שיר שמספר בציניות על מערכת היחסים של איה עם כיסא השוט-גאן במכונית. שורת הפזמון "אי אפשר לעצום עיניים" נשמעת בהתחלה הכי צ'יזית בעולם ונחשפת כעבור רגע כפשוט דרך מסוכנת לנהוג, כשמתווספת לה שורת ההמשך "באמצע הכביש".

"יש איזה חוויה ואז אני כותבת. זה הקטע המסוכן, שאת כל השירים אני כותבת תוך כדי נהיגה, כי זה הזמן הכי פילוסופי שיש לי ביום. כי אני נוסעת מאיפשהו לאנשהו, אני באוטו לבד, יש דרך וזה הזמן שהמוח חושב את המחשבות, ומעבד את החוויות שהיו היום, או שהיו פעם. בעיקר שם צפים השירים והשורות, ואני לא רוצה שזה יעלם, אז אני רושמת את זה לתוך הטלפון תוך כדי נהיגה. אז השיר הזה אובייסלי לא רק נכתב על החוויה של להיות באמצע הכביש, אלא באמת הייתי באמצע הכביש כשאני כותבת, ואומרת לעצמי שאי אפשר לעצום עיניים כי זה מסוכן. אבל לכתוב בפתקים, תוך כדי, זה סבבה (צוחקת)."

השיר שקיבל את התהודה המשמעותית ביותר מהאלבום הראשון, וגרם לקהל באינדינגב 2017 לשאוג אותו בקולי קולות, הוא "גיבור". רק שבזמן הכתיבה שלו, מסתבר, הוא היה קרוב מאוד להיגנז. "אני חושבת שנכתבו לשיר הזה 80 בתים. כל פעם שיניתי את הסיפורים בבתים. הפזמון הזה של 'לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור', אני ידעתי שיש לי אס. אבל באותה מידה שידעתי שיש לי אס, אני כאילו התפדחתי באס הזה, זה היה לי נשמע כמו: מה זה הקיטש המגעיל הזה? מה את ילדה בת 14? איפה העוקץ שלך? איפה הציניות? איפה הרוקנרול הטקסטואלי? מה זה הבושות האלה? זה היה נשמע לי כמו כל מה שבזתי לו בתור נערה, או בחורה צעירה שעושה רוקנרול. אבל גם באותה מידה שבזתי לזה, לא יכולתי להתעלם מזה שיש לי פה פזמון מטורף, שנכנס לראש ולא יוצא. ושאני יודעת שהוא מרגש כי אני יודעת איך ומאיפה ומתי כתבתי אותו. יושבת על הספה בסלון ובוכה. זה אצלי תמיד הראשון בצ'ק ליסט, אם בכיתי או לא בכיתי - גם אם זה השיר הכי מצחיק בעולם, או הכי מתריס. אם כתבתי אותו ובכיתי אז אני יודעת קודם כל, וי ראשון על זה שזה מחובר. זה בא באמת מהלב. עכשיו, מה זה בכיתי. ייללתי! אז גם זה, זה מהתמודדויות של אתה מול התדמית שיש לך לגבי מה אתה אמור להיות, ומה אתה רוצה שאנשים יחשבו עליך, וכל המסע הזה של "שבעה שירים" היה להיפרד מהתדמית הזאת שאני חושבת שיש לי ושאני צריכה להמשיך לקיים, שקשורה לרוקנרול ולמגניבות ולציניות, ולמודעות העצמית. די! עשיתי את זה 6 שנים עם הלהקה, הוצאתי שני אלבומים כאלה, אני רוצה להתבגר מזה. זה לא מעניין אותי יותר כבר".

נראה שאיה התגברה לגמרי על כל השאלות האלו ב-"אמריקה" שיצא באמצע שנת 2017 - אי פי של חמישה שירי אלקטרו פופ בהפקה של אריאל טוכמן, מי שבדרך כלל מפיק שירים לאומני מיינסטרים כמו שרית חדד, עומר אדם ולירן דנינו. זה שיתוף פעולה לא שגרתי שהביא פופ אייטיזי, מלא בסינטים והמנונים קליטים כמו שיר הנושא "אמריקה" ו-"ספורט". ואחריו - תקופת יובש.

את כותבת עכשיו?

"לא. זה מאוד מצער אותי".

מה עושים כשלא כותבים?

"בהתחלה מנסים לכתוב בכוח, שזה מה שעשיתי עד לא מזמן. אנחנו כמה חברות שכולנו מוזיקאיות יוצרות. אנחנו עושות סדנה עם יהודה עדר, של כל מיני זמרות, והוא נותן לנו תרגילי כתיבה. ונפגשים פעם בשבועיים, ומשמיעים את השירים. אז גם ניסיתי כל הזמן לשמור את עצמי במסגרות של כתיבה וגם כל יום להכריח את עצמי לכתוב. אבל אי אפשר להכריח דבר כזה. זאת אומרת אולי כן אפשר אני לא יודעת".

אמרת שלבכות עוזר, את אולי צריכה לראות סרטים עצובים.

"זה גם לא עוזר. אובייסלי אם הייתי יודעת מה לעשות אז הייתי עושה את זה מיד, כי זה גורם לי סבל רב, זה שאני לא כותבת. אני כל כך סובלת מזה, שבא לי לעזוב את המקצוע שאני לא אצטרך להתמודד עם הסיטואציה של חוסר השראה או חוסר יצירתיות. אני מעדיפה להגיד: אני לא רוצה, אני לא מוזיקאית יותר. לחפש את עצמי במקום אחר. אני מקווה באמת שזאת תקופה, ושתגיע תקופה אחרת. רק שיש את הפחד שזה לא תקופה אלא שזה פשוט הסוף. נגמר לך מה להגיד, הבערה הפנימית - כבתה. המעיין - התייבש. וזהו תגידי תודה שהוצאת ארבעה אלבומים, שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד. אני לא יודעת אם הפחד הולך להתממש או שזה פשוט תקופה והיא תחלוף".

הפוסט איה זהבי פייגלין בראיון: "הוצאת ארבעה אלבומים. שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד" הופיע ראשון בהמאזין

רק שרגשות ההזדהות שלי היו מיותרים לחלוטין. בחליפה זהובה וסימן ההיכר שלו - חולצה מכופתרת עד הצוואר - האמונד עלה עם הלהקה באווירה חגיגית לשיר הפתיחה "Holiday". המזגנים הפושרים של הבארבי לא התאימו לחליפה כבדה, בטח כשזזים בתוכה ללא הפסקה: האמונד רקד על הבמה, ירד על ברכיו, הוריד את הבלייזר, קפץ ממערכת התופים, פרט על הפנדר הלבנה את פריטת החצי טחנת רוח המוכרת שלו וטיזז מימין לשמאל וסביב העמודים הגדולים בשולי הבמה כדי לנסות להגיע לכל אחד ואחת בקהל. כשהוא לא הצליח משם, הוא ירד לתוך הקהל כדי לרקוד ולשיר איתנו - באחת הפעמים הוא גם כמעט איבד בדרך את המיקרופון. התחושה היתה של שבירת כל מחיצות בין האמונד לקהל, הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במובן הזה הוא הוכיח את עצמו כאחד השואומנים היותר מרשימים שיצא לי לראות. הוא השכיל לנצל את האווירה האינטימית והמצומצמת של הבארבי כדי ליצור חיבור עמוק עם הקהל, ויחד עם זאת נראה מופתע מכל האהבה שהרעיפו עליו. "אם זאת המסיבה של יום שני מה קורה כאן ביום שישי?" הוא שאל.

האמונד: שואומן מרשים. צילום: ניצן אגסי

בתוך טירוף ההופעה, נראה שכמות האנשים הכפילה את עצמה. לא ברור מאיפה הם צצו. בין אם הם הגיעו באיחור ובין אם הם ירדו מהבלקון כדי להתקרב להאמונד, אבל קדמת הבמה התמלאה במעריצים ששרו את המילים והתמסרו לקצב הזריז של הפוסט-פאנק המוכר והטוב. הלהקה היתה כל כך מדויקת שאף פלצן לא היה פוצה פה על היעדר תחכום בעיבודים. הסנכרון והתקשורת ביניהם לבין להאמונד היה לא פחות ממושלם, וניכר שהם נהנים לנגן יחד. גם הסט ליסט היה חליפה תפורה לפי מידות. אחרי החימום מנועים האיטי משהו של "Holiday", בא תמהיל של השירים הטובים ביותר משלושת האלבומים הראשונים ורוב מוחץ מהאלבום החדש. הבחירה הזאת מראה עד כמה האמונד אוהב ומאמין בו, ובצדק. רוב השירים ממנו היו מוצלחים יותר, כמו "ScreaMER", הגראז' רוקנרול שקיבל תוספת נכבדת של פאז, והרים את הקהל גבוה יותר, גם כשלא כולם הכירו את המילים.

האמונד איים איום סרק ש-"In Transit" יהיה השיר האחרון של הערב, רק שהיה ברור שהחברים יעלו להדרן. המתופף עלה ראשון, לבוש בחולצה של האלבום החדש כששמו "פרנסס טראבל" כתוב בעברית. הוא הכתיב את הקצב ל-"Postal Blowfish", קאבר ללהקת Guided by Voices וארבעה שירים נוספים. הקהל עוד היה בטירוף כשהלהקה ירדה בסוף ההדרן לצידי הבמה. עברו מספר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בקשה ל-"101", עד שהאמונד עלה שוב לבד לבמה. בטון אוהב אך מעט מתנצל הוא הסביר שנגמרו השירים, ושהם ינסו לנגן את "101" בשבילנו, כי הם פשוט לא התאמנו עליו, והבטיח שכשיבואו בפעם הבאה הם ילמדו עוד שירים. הביצוע הכמעט מושלם (חוץ מעיכוב קל של אחד הגיטריסטים במעבר למודולציה) גרמו לי לחשוב שאולי האמונד אומר את זה בכל הופעה. אבל זה לא שינה דבר. הקהל יצא מפומפם מאדרנלין, בשאלה אם זו אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה.

האמונד והלהקה: סנכרון מושלם. צילום: ניצן אגסי

הפוסט Albert Hammond Jr בבארבי: אולי ההופעה הטובה ביותר השנה הופיע ראשון בהמאזין

אלא שפחדנות היא רק דרך אחת, וביקורתית למדי, לראות את הבחירה של האמונד לחזור וללטש את אותם טריקים. האמונד הוא לא האומן הראשון ובטח שלא האחרון לחזור על עצמו, סגנונית או נושאית. מי שיאזין באמת ל-"Francis Trouble", ולא יפסול אותו מיד כעוד אלבום של הסטרוקס, יגלה שיכולת כתיבת ועיבוד השירים של האמונד הושחזה לאורך השנים. מהריף הזריז והקליט שמלווה את הבתים ב-"Far Away Truths", קריאות ה-"Hold on" החוזרות בפיזמון של "Set to Attack", שינויי המקצבים ואווירת הגראז' רוקנ'רול הישן ב-"Screamer" - כולם גורמים לשירים להידבק לאוזן וללשון, ולתנועה כמעט בלתי רצונית בגוף. האמונד יצר באלבום הזה משהו שלא שמענו כבר הרבה מאוד זמן מהסטרוקס או מהחברים האחרים בה: שירים שכיף לשיר ולרקוד אותם.

הקונספט על האח שהלך לאיבוד הוא לא באמת מחייב. למעשה פרנסיס והתיאור שלו כאחיו התאום האבוד לא מועלים באופן מפורש לכל אורך האלבום, והאמונד משאיר לנו את האפשרות להשלים אותו, או כל אלטר אגו אחר שעולה לנו בראש. קחו למשל את "Strangers", אחד השירים היותר מוצלחים באלבום, שמתעכב שוב ושוב על השורה "How strange the feeling to be strangers / Who strain for feeling, we're all strangers" ומכוון לתחושת המבוכה הבסיסית מאותה זרות פנימית. כך שמתוך הקונספט האישי-ביזארי ואפילו ההומוריסטי לפרקים, מתגלים הנושאים האמיתיים של האלבום - התמודדות עם אובדן והחוויה שאנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

אלברט האמונד ג'וניור יופיע בבארבי תל אביב ב-16.7

הפוסט ביקורת: Albert Hammond Jr. - Francis Trouble - אלבום בפיצול אישיות הופיע ראשון בהמאזין

זאת הייתה הפעם הראשונה שכפות הרגליים של אשתי ושלי דרכו בבית האופרה. בכלליות, קשה להגיד שאנחנו חובבי תאטרון מושבעים ונראה שלא היינו היחידים באולם עם אותה חווית ראשוניות והתרגשות זהירה. סביבנו ישבו זוג בשנות ה-20, הוא עם חולצה ספק ישנה של "Guns n' Roses", היא עם קעקוע של מפתח סול ושמש, שיותר מהכל באו לשמוע את המוזיקה של עדר; מהצד השני של הסקלה וממש לידם זוג בשנות ה-60, ודאי מנויים ותיקים שבאו לנצל את המנוי, בחולצת כפתורים מחויטת ושמלה שחורה שנלבשה הערב לראשונה. יהודה עדר ומיקי קם (ההורים של) עמדו בשורות הראשונות, כמו מקדמים פני אורחים לחתונה. כף רגל בכפכף שנחה על כיסא ששמור בהוקרה לאחד התורמים של האופרה, הדגימה את הערבוב של חגיגיות וקז'ואליות, בלי שמץ של אירוניה. על הבמה חיכו עשרות מיקרופונים וסטנדים לתווים. על מסך חצי שקוף הוקרנו המילים "רובי גע בעולם", גדלות וקטנות, מתקרבות ומתרחקות, בחזרתיות מעודדת התקף אפילפסיה.

גרידי, נויה פרנויה ורות התמכרות. צילום: יוסי צבקר

כל הקהל מצמץ יחד ולתוך החשכה שלפני הסערה עלו מה שנראה כמו עדר ולהקו ותפסו חלק מרכזי אך קטן על הבמה. המסך עלה והראה שניחשתי נכון - עדר והלהקה ניגנו את שיר הנושא של האופרה והתחילו לספר בשירה את סיפורו של רובי שמרגיש אבוד בעולם, או יותר נכון בעולם הדייטים התל אביבי. הם אמנם לבשו בלייזרים נוצצים ומקומות פנויים רבים חיכו לתזמורת המהפכה, אבל מעבר לכך הבמה היתה עירומה, אפילו לא פיסת תפאורה אחת הורכבה עליה. כבר מהרגע הראשון אפשר היה להבין שהמילה אופרה, בז'אנר ובשם המקום, הטעה. זאת לא באמת הצגה, אלא משהו שיותר דומה להופעה גרנדיוזית ששזור בה סיפור. גם משחק לא בדיוק נראה לעין. אלון עדר, ובכן, שר את הסיפור של רובי שמרגיש אבוד בעולם. כך גם יעל אייזנברג בתפקיד לוסי, בה רובי מתאהב, שמצליחה להביע מעט יותר רגש אותנטי. האינטראקציה ביניהם היתה מועטה וההעמדה הזכירה לאשתי הצגה מושקעת של סיום בית ספר. גם הקולות בראש של רובי, אחד מהחלקים המבדרים באופרה, לא הצליח לגרום לי ללכת לאיבוד בתוך הסיפור. גרידי הוא חמי רודנר שתפס נוכחות של שלושה אנשים כל פעם שעלה על הבמה, אבל נראה שלא באמת זכר את המילים; נויה פרנויה היא דורון טלמון מג'יין בורדו, שגם כאן הייתה פרווה; ורות התמכרות היא אפרת גוש, היחידה שאשכרה שיחקה הטוטאליות של גוש בתוך תפקיד חושני וסליזי שתאם מאוד את הדמות שלה וגרמה ליתר להיראות חיוורים.

חסרה תפאורה. צילום: יוסי צבקר

שני השירים היחידים במופע שעדר כבר הוציא באלבומיו הקודמים ("קצת אהבה לא תזיק" ו"זונות"), היו הקטעים המוצלחים ביותר במופע. "קצת אהבה" זכה כאן לעיבוד שהתחיל בעצבות מינורית על פסנתר ועבר לגרנדיוזיות של תזמורת בטיימינג מושלם בתוך הסיפור. ב-"זונות" עדר עמד בקדמת הבמה ומאחוריו הפרגוד השקוף, לצידו מקהלה של כעשר נשים בלבוש שחור מינימלי עם הגב לקהל. החזרתיות של השורה "אני הלכתי לזונות" והעמידה שלהן עם הגב צעקה את המסר והראה שהזוג עדר לא מעוניין באנדרסטייטמנטס.

זה בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל, כמו שעדר מודה בעצמו במהלך אחד השירים, ואולי אפילו אחד מעט בנאלי. מצד שני, הלחנים תפורים כמו חליפה איכותית לטקסטים שחוגגים את הפשטות שבאהבה והכאב שבחיים. אבל כל זה לא באמת משנה לשאלה האם התוצאה הסופית נוגעת בקהל. מהמבטים סביב ופנימה נראה שהשאלה היא כמה אתם מוכנים לדמיין יחד עם עדר. ההפקה הבימתית כל כך גולמית שהיא דורשת ממי שרוצה לחוות את הסיפור מעבר לרמת המוזיקה לרצות לראות באופרה הרבה מעבר לזה. הפוטנציאל פה יכול להיות גדול, ולא ברור בכלל כרגע אם מדובר ביציאה חד פעמית או במופע שימשיך לרוץ. כפי שזה נראה עכשיו, ההפקה זקוקה לעבודת ליטוש כללית וספציפית השקעה בתחום התפאורה כדי לגעת בעולם.

אלון עדר: בסך הכל עוד סיפור בוי מיטס גירל. צילום: יוסי צבקר

הפוסט רובי גע בעולם: במרחק נגיעה מאופרת רוק אמיתית הופיע ראשון בהמאזין

"ניגנו מול עשרות אלפי אנשים בפסטיבלים, אפילו מול 100,000 איש. היה ממש כיף. כשניגנתי לבד בחימום, הרגשתי שיותר מתאים לי דווקא אולמות של 2,000 איש. אז זה הרגיש יותר מדויק. זה נשמע מצחיק, אבל אלה היו האולמות הקטנים. והאולמות המאוד גדולים של 6,000 איש, זה היה טו מאצ' לסולו. מבחינת החימומים, פשוט לנגן איתו בהרכב מול קהלים גדולים זה היה כיף".

ואיך זה לחזור אחרי כל אלפי האנשים האלה, להופעות בארץ במקומות קטנים?

"קשה מאוד, כי מתרגלים לטוב מהר. זה סטנדרטים אחרים, אפילו מה שהכי גבוה פה לא מתקרב למה שקורה שם - אני מדברת מבחינת איך שהפרומוטרים מתייחסים להופעות. שם זה ממש תעשיה הרבה יותר גדולה, אז ככה זה נראה. היא גם מתוקצבת. באירופה יש מלא כסף שנותנים לתרבות. הם שוחרי תרבות. הופעתי נגיד בלונדון באיזה מקום קטן. לא היו מלא אנשים, אבל היתה אווירה טובה, ערב של כמה הופעות. ואז יצא לי שוב לחזור ללונדון, וכשהייתי עם אסף, אם היה לי יום חופשי, הייתי הולכת להופיע בהופעה משלי, על הדרך. אז שוב חזרתי לאותו מקום, והיה קהל שבא לראות אותי. אחרי הופעה אחת! וכבר קיבלתי עוד פניה ללכת להופיע בעוד איזה מקום, ולא יכולתי כי לא הייתי באזור יותר. אבל הרגשתי שבמעט מאמץ, אנשים מתעניינים. זה תרבות של ללכת להופעות, של לצרוך מוזיקה. זה עניין גם של לכבד, כשיש הופעה אז לא לדבר. ובישראל זה יותר כמו אמריקה, ולא עשיתי טור באמריקה, אבל הבנתי שזה ככה - יותר רוקנרול, יותר בשיניים, יותר קשה. אנחנו מדינה מאוד קטנה ועדיין אני מרגישה שהקהל פה מגיע פחות סקרן. הקהל שלך זה הקהל שלך".

אלה שכבר זכית בהם.

"בדיוק. או שצריך לעשות באז מאוד גדול. יותר קשה פה להביא אנשים. אפילו גם כשיש קהל, עדיין מאוד קשה להביא אותם. זה קטע. וזה פשוט כי הכמויות פה הם לא גדולות למוזיקה שאני עושה כרגע. למרות שאני מרגישה שאני כן יכולה לפנות גם למיינסטרים, כרגע זה עדיין בתחום האינדי - למרות שבדיוק אתמול שלחו לי הודעה שהשמיעו אותי בארומה, אז מי יודע, אולי זה ישתנה?"

פלורה הוא שם הבמה וגם השם השני של לירון משולם. כששאלתי למה היא בחרה בו כשם במה היא אמרה שהוא נשמע לה מוצלח יותר, וגם שהיא סבלה מהשם כשהייתה ילדה, ככה שזה היה סוג של סגירת מעגל לשים אותו בפרונט. כששאלתי אם יש קשר לשורה "יש שדים ששומרים עלי" בשיר "מותר", היא חייכה ואמרה שזה מעניין, שהיא מעולם לא חשבה על זה ככה, אבל היא אוהבת שכל אחד לוקח מהמילים משהו אחר. עד היום, היא הספיקה להוציא שלושה אלבומים: הראשון "Happy Today" והשני "Everything is Here" הורכבו משירים באנגלית, בעוד שהאלבום האחרון "מקום" כבר הכיל רק שירים בעברית. פלורה היא רק אחת מתוך קבוצה לא קטנה של מוזיקאים ישראלים שהקליטו שירים באנגלית ועשו לאחרונה את המעבר לעברית. ביניהם אפשר למנות את: בן גולן (אנגלית ב-Tree) ותומר ישעיהו (עם אנגלית ב-Isaiah) שהתארחו במרפסת בעבר, גבע אלון ואקו. כששאלתי את פלורה מה הוביל למעבר היא מיד תיקנה אותי.

"לא עברתי לעברית. הקלטתי אלבום בעברית. עכשיו אני עובדת על עוד שלושה פרויקטים שאחד מהם הוא באנגלית. אני אוהבת אנגלית, אבל זה משהו אחר. אני נורא נהנית מהעברית, נורא נהנית מהחופש של השפה, יש כל כך הרבה מה לחקור. הבהירות שלה מאוד מעניינת. לקח לי זמן להרגיש בשלה בשפה הזאת. תמיד כתבתי גם בעברית, יש לי שירים מגיל 16 בעברית. אבל כשהייתי צריכה לבחור הבנתי שהשירים שלי באנגלית הם פשוט הרבה יותר בשלים. אז הלכתי עליה. ואז גם התחיל כל הקטע עם חו"ל ובכלל הלכתי על זה. ואז היה לי בראש שבאיזשהו שלב אני ארצה לחזור גם לעברית ולהתמודד גם עם האתגר הזה".

אז למה בעצם לבחור לעשות את ההפרדה בין אלבום בעברית לאלבום באנגלית?

"זה באמת משהו שאני שואלת את עצמי לפעמים. יכול להיות שאני אכניס איזה שיר בעברית לאלבום הבא באנגלית, אבל אני לא יודעת. זה באמת שאלה. עוד לא הצלחתי להבין אם זה מסתדר לי או שאני צריכה הפרדה מלאה".

מעבר להחלפת השפה, נראה שגם הנושאים שבהם פלורה עוסקת באלבום האחרון עברו שינוי. במקום מילים שפונות החוצה ומתארות סיטואציות שונות בחייה, נראה שהיא התחילה לפנות יותר פנימה, במה שנראה כמו תהליך רוחני שהיא עוברת. "שיר לשיפור המצב רוח" למשל הוא אוסף של תרגולים רוחניים. כששאלתי את פלורה מאיפה היא אספה את כל אותם תרגולים היא צחקה. "'לחייך עד שזה מרגיש טבעי' זה ציטוט של אחד הבודהות. אומרים שאם אתה מצוברח, או לא מרגיש שבא לך לחייך, תכריח את עצמך לחייך. 20 דקות, ואז עצם זה שמתחת את השרירים בצורה של חיוך, הוא יהפוך לאמיתי. ניסיתי את זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להגיע 20 דקות. זה לא עזר לי". למרות זאת נראה שהחיוך, בין אם הוא טבעי או לא, משמש את פלורה במצבים בהם היא מרגישה פחות בנוח, למשל כשהיא טועה בנגינה במהלך הופעות. "הדרך שלי להתמודד עם טעויות על הבמה זה לחייך, זה מצחיק אותי. זה באמת מצחיק אותי".

לי זה נראה כמו משהו שיכול דווקא מאוד להוציא מריכוז.

"זה יכול להיות גם נוראי. קרה לי גם בהופעה שהתחלתי לשיר את "It's a Lie" ופשוט לא ידעתי איך זה מתחיל, אז עשיתי בריינסטורמינג עם האנשים, איך הייתם ממשיכים את השורה הבאה? והם ממש זרמו איתי, ונתנו שם הצעות ממש מגניבות וזה התפתח".

"שיר לשיפור המצב רוח" נפתח גם בשורה "כל מה שהיה עד עכשיו נמחק". זה נראה לי כמו התרגול הכי קשה שיכול להיות למוזיקאים, כי את מה שפרסמת עד היום את לא יכולה למחוק באמת, ואת עוד צריכה להופיע עם השירים.

"הלוואי שיהיה שיר בחיים שלי שיצליח כל כך שאני ארגיש שדי, אני לא יכולה לשיר אותו יותר. אני מאחלת לעצמי להגיע לשם. אני התכוונתי למשפט בקטע פשוט של להפסיק לאכול לעצמי את הראש במחשבות, בחרטות למיניהן, לאו דווקא של מוזיקה אלא של החיים. מתוך מקום של דף חלק. מ-עכ-שיו. מבחינת שירים של העבר, אני סבבה עם לשיר את אותם שירים. עברתי עם זה תהליך ואני עדיין עוברת עם זה תהליך, אבל אני פשוט כל פעם מבינה שאני שרה את זה אחרת. ואז הם יהיו חדשים. כמובן שזה יותר כיף לשיר שירים באמת חדשים. אבל אם אתה בהופעה באמת נאמן לעצמך, לקהל ולרגע, אז הכל חדש, ותמיד יהיה".

פלורה ניגנה במרפסת את שיר הנושא מתוך "מקום" שיוצא בימים אלו כסינגל ושיר נוסף וחדש בעברית שנקרא "שמש". הדיוק והכוונה של פלורה בנגינה והשירה השאירו אותי מרותקים למוזיקה עד שלרגע שכחתי שאני מצלם את הפלא הזה. יש משהו בחוויה של לשמוע אותה לייב, ועוד יותר באקוסטי, שמתפספסת מעט באלבום. הצליל החם של הגיטרה הקלאסית והגרסה הערומה מחמיאים מאוד לקול שלה ונותנים לו לצאת החוצה בגוון הרבה יותר בהיר, שאיכשהו נעלם מעט בתוך ההפקה היותר אלקטרונית, שגם לה פלורה אחראית. כששאלתי אותה למה היא בחרה להפיק את עצמה בפעם הראשונה ב-"מקום" היא תיקנה אותי שוב. "לא בדיוק. ככה זה בעצם הוצג, אבל תכלס גם באלבום הראשון זה הפקה שלי בשיתוף עם בן זוגי (כפיר שריד). וגם שם ערכתי הכל, ובאלבום הקודם גם, שני שירים מתוך השישה זה הפקה שלי, וגם הארבעה זה עם בנו (הנדלר -נ"א), סוג של הפקה משותפת. תמיד הפקתי את המוזיקה שלי, פשוט במה שנקרא קרדיטים, זה תמיד השתנה. וגם תמיד יש שותפים לדרך, זה אף פעם לא באמת לבד. גם את האלבום האחרון לא באמת עשיתי לבד. אבל רציתי שהסיי האחרון יהיה שלי, אז בגלל זה הגדרתי את זה מלכתחילה שזה ההפקה שלי, ולי יש את המילה האחרונה. אני אחראית לכל תו וצליל בכל המוזיקה שלי מההתחלה".

את רוצה תמיד שזה יהיה בשליטה שלך? מרגיש לי שדווקא יש חשש מסוים לפספס משהו. צורך באוזן חיצונית.

"לא, בטח צריך. היתה לי אוזן חיצונית. גם בנו, גם דן זייתון שעזר בעיבודים, גם יש את ההרכב שהיה חלק גדול בזה, תמיד יש. בטח. יש את המקום שאתה יכול להגיע אליו בתור הכותב, ואז צריך את הבנאדם הנוסף שאתה סומך עליו, שייתן את האינפוט שלו. ההבדל הוא שבסופו של דבר אני ישבתי על המחשב וערכתי והחלטתי מה נכון ומה לא. הייתי פתוחה ובסופו של דבר אני בחרתי. אבל בוא נגיד שהאלבום לא היה נשמע בכלל אותו דבר בלי דן זייתון. דן הוא ממש חלק מאוד חשוב מהאלבום. מבחינת הסאונד הוא הקליט את הבס תופים, גם המיקסים".

ההפקה גם הייתה הפעם יותר עשירה: היו כלי נשיפה וכינור בין היתר.

"גם נבל. יותר התנסיתי בחיבור בין האלקטרוני לאקוסטי, זה מאוד מעניין אותי. לדוגמה, כתבתי שיר על איזשהו סאונד ופתאום בתוך הסאונד הזה שמעתי כלי נשיפה. אז היה לי ברור שאני רוצה עכשיו להוסיף לפה שלישיית כלי נשיפה. בא לי לתעתע בין הגבולות. שלא תבין לגמרי מה אתה שומע. אני אוהבת את החם ואת הקר ביחד, כיף לשחק בין הצבעים האלה, לטשטש את הגבולות וגם למתוח אותם ולראות מה עובד עם מה, איך זה משתלב - שני עולמות כל כך שונים אבל עובדים כל כך יפה ביחד. וגם לא הקלטתי כינור לפני כן והתחשק לי להתנסות בהקלטה. זה לא שלא עבדתי עם כנרים בחיי אבל לא במוזיקה המוקלטת".

היום, פלורה עובדת על שלושה פרויקטים במקביל: אלבום קצר באנגלית, שירים חדשים בעברית ופרויקט אינסטרומנטלי, כשלא ברור לה בשלב הזה איזה מהם יצא קודם. נראה שבמובן מסוים פלורה אוהבת לא לבחור לעצמה העתידית מה היא צריכה לעשות, אלא מאפשרת לעצמה את החירות לבחור בכל רגע. כמו עם הכתיבה בעברית, היא נותנת לדברים להבשיל כמו מתוך עצמם עד שהם מוכנים. בסוף השיחה חשבתי שאולי אותה החירות מתבטאת גם בדיוק בכוונה שזיהיתי בנגינה ובשירה שלה. הנוכחות שלה יושבת לגמרי ברגע זה, ומאפשרת לה לבחור איך לשיר את השיר עכשיו, כמו חדש.

הפוסט פלורה בראיון: "הקהל הישראלי מגיע פחות סקרן להופעות מהקהל האירופאי" הופיע ראשון בהמאזין

נתחיל מהסוף - מעולם לא נשפכו כל כך הרבה מילים מיותרות על אלבום כל כך בינוני. ל-"Tranquility Base Hotel + Casino" לא מגיע להיות שנוי במחלוקת. למעשה, אני משוכנע, שאם שם של כל להקה אחרת היה מתנוסס עליו לא היו עושים ממנו כזה עניין. סביר להניח שהוא היה נשכח בתוך ים הריליסים המדהימים שיוצאים ממש עכשיו. הייתי מוכן להיסחף לחגיגת ההייפ המוגזם אם הוא היה באמת גרוע, אולי לרמת הקאלט, כמו הסרט "The Room". רק ש-"TBH+C" יותר מזכיר את "פמליה" הסרט - חבורה של דושבגס מאל איי שעפים על ההצלחה של עצמם.

אני כן יכול להבין את הצורך לתת לו צ'אנס אמיתי. גם לי יש קשר רגשי למאנקיז. גם אני זוכר להם חסד נעורים בעיקר בזכות שלושת האלבומים הראשונים, וכמובן "Last Shadow Puppets" הראשון והפסקול ל-" Submarine" של אלכס טרנר. אבל ראבק, 5-6 האזנות עד שהאלבום מתחיל להיפתח? כן בועז כהן, אני מדבר אליך. כמה זמן פנוי יש לכם? תשאלו את עצמכם בכנות, מתי אי פעם הקדשתם כזה מאמץ לאהוב אלבום שלא הזיז אצלכם כלום בבטן בשמיעה הראשונה?

אחרי כל הרעש, חייבים להתייחס לכמה טענות מגוחכות של מעריצי מאנקיז שאהבו את האלבום באופן כמעט פבלובי. קודם כל, לא - הבעיה היא לא שהמאנקיז השתנו, או שכבר "אין גיטרות". זאת ממש לא הפעם הראשונה שטרנר משנה כיוון או סאונד באופן חד (שוב: LSP ו-Submarine), וקשה מאוד להגדיר את המאנקיז עצמם עד היום כלהקה חדגונית. מה שמשך אותי אליהם מההתחלה, ואני בטוח שאני לא היחיד, זה היכולת של טרנר להכניס אותנו יחד איתו עמוק לתוך סיטואציה במילים בודדות (בערך כל האלבום הראשון) או לזקק רגש עוצמתי בדימויים ייחודיים, חדים, בוטים, כנים, שיושבים על עולם תוכן עשיר (חלקים נכבדים מכל אלבום עד "AM" לא כולל). זה ממש לא משנה אם היופי הזה יושב על פוסט פאנק, רוק סטונרי אפל, או בלדות מאוהבות. במילים אחרות: כשהשירים טובים, זה ממש לא משנה על איזה ז'אנר הם יושבים, גם אם זו מוזיקת לאונג', השם ירחם.

רק ש-"TBH+C" לא קרוב לדגדג מלמטה את אותן איכויות נשכחות. אלבום קונספט על להקה בירח? אתם רציניים? זאת "ההרפתקה האמיצה" אליה טרנר גרר את הקופים שלו? וכן, זה די ברור שטרנר גרר את השאר. גם מעצם זה שהוא תמיד היה בפרונט והכותב העיקרי, וגם למשל, מהשעמום הניכר על פני הלהקה בהופעה אצל ג'ימי פלון, במיוחד מתופך הלהקה מאט הלדרס שנראה כמו סוס פרא שנותנים לו להסתובב במעגלים סביב עצמו.

עם כל הבעיות, יש באלבום עדיין כמה רגעים יפים: בתחום ההפקה - הגוונים השונים של הקלידים שמתמזגים יפה אחד עם השני ועם הבס של ניק או'מאלי לאורך האלבום, ובמיוחד המעבר הקצר בדקה 1:10 של "4 Out Of 5"; האווירה האינטימית בשיר הנושא והקלידים הקודרים בפזמון; שינויי המקצב וההומור של "She Looks Like Fun". יכול להיות שבתוך היומרה הכביכול מודעת לעצמה מסתתרים עוד כמה כאלה, כמו שטוענים המעריצים. רק שאני לא שרדתי את ההאזנה השלישית. מי יודע, אולי אחזור אליו שוב בעתיד. בינתיים אני בספק.

נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של המאנקיז. פשוט כי לא רציתי להיות חלק מהבאז. כשלהקה זוכה לערמות של הייפ על אלבום בינוני כמו שוקולד השחר, איך אי פעם תהיה להם מוטיביציה לכתוב אלבום ששווה להאזין לו? מה שטרנר וחבורת הקופים שלו צריכים זה תקופת צינון בקוטב, כתף קרה מהמעריצים ושאר העולם, עד שהם יחזרו להיות רעבים לתשומת לב, כמו שהם היו בתחילת הדרך. זה תלוי בנו. אל תשתפו את השירים, אל תקנו את הויניל (למרות שהעטיפה שלו היא כנראה אחד הדברים הטובים באלבום), אל תטוסו לחו"ל לראות אותם. אני נודר נדר של שתיקה - לא מדבר יותר על הקופים משפילד עד שהם יוציאו אלבום ראוי לשמם. מ-עכ-שיו.

הפוסט סנוב מוזיקה: הקופים צריכים תקופת צינון בקוטב הופיע ראשון בהמאזין

פורטונה רקורדס הצליחו לשלב באוסף שנות ה-70 של נדיר בין קלסיקות חסרות זמן לפיסות איזוטריה, ובכן, נדירות ביותר. המדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית/ערבית/מזרחית נפתח עם הפריטה החדה והמסתלסלת של טריפונס על הבוזוקי. אנחנו מתמקמים במרכזה של חפלה בטברנה יפואית. אם תגיעו היום לשוק הפשפשים אולי תצליחו להבחין בין תיירים ומשפחות סחיות, בשאריות אחרונות מאותו ההדוניזם השזוף ושטוף הערק, ששלט אז (או לפחות ככה סיפרו לי). תמצאו פה גם סינתים מייללים ופסיכדליים משהו שמלווים את הקול המחוספס של ילדת הפלא התורכיה, גראציה; גרוב ערבי צפוף ומרטיט שומנים בטניים בשיר של ריימונד; מאוולים במבטא תימני כבד של אהרון עמרם (אבא של).

יש סיכוי סביר שרוב שמות השירים והאמנים באלבום הזה לא יגידו לכם דבר, בדיוק כמו שהם לא אמרו לי. וזה בדיוק היופי והעניין באוסף - מטמון של שירים ערביים, אסליים, שורשיים, כשהדבר היחידי שנשאר בסוף ההאזנה זה לתפוס את הראש ולשאול - "איך יכול להיות שרוב השירים האלו כמעט הלכו לאיבוד בתהום הנשייה?" ורצון אימתני להמשיך לחקור פנימה, לשמוע עוד. אם הבוזוקי של תומר ישעיהו, הגיטרה של אורי בראונר כנרות, או הקול של לירון עמרם מסקרנים אתכם לגלות עוד על המקומות מהם הגיעו, יאללה - בואו לחפלה!

נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

הפוסט ביקורת אוסף: נדיר חלק 2 - מדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית הופיע ראשון בהמאזין

נתקלתי לראשונה בקולו של פרייליך ב-2009, כשיצא הסינגל "יום ראשון", וקצת לא האמנתי שיש מוזיקה כזאת בעברית, ועוד ברדיו. פרייליך היה בזמנו הסולן והגיטריסט של להקת נערות ריינס, שהצליחו ליצור הייפ תל אביבי מוצדק. "הוא אפילו נכנס לפלייליסט ערב (של גלגלצ - נ"א) שזה פוצץ לנו את המוח" מספר פרייליך על "יום ראשון". "ממש לא האמנתי שמשהו כזה יקרה. לא שזה לא שיר טוב - הגרסה שלו היא מאוד ביתית, מאוד דמואית, ועדיין זה הושמע ומושמע. חשבתי שאין לזה שוק. שאין לזה ביקוש. יש קהל מאוד מצומצם של אנשים שיבינו את זה, גם דרך הקושי של הדפינישן, שבכלל יקבלו את התמונה. והופתעתי מאוד ששירים כנראה צריכים להיות פשוט טובים, ולא משנה כמה טוב ניגנתם אותם או באיזה איכות הקלטת אותם, אם יש שם משהו אז זה יקלע. פתאום אמרתי אוקיי, אולי כדאי בכל זאת. בא קצת תיאבון".

אותו תיאבון הוליד בסופו של דבר שני אלבומים מצליחים בממדי האינדי הישראלי: "נערות ריינס" ו-"לשמור על החברים". אחד מהסינגלים, "הילוך איטי", חרך את הפלייליסט של גלגלצ ב- 2012, אבל בתחילת הדרך פרייליך בכלל לא היה בטוח שהוא יכול או רוצה לעסוק במוזיקה - בטח שלא לשיר. "היו לי כל מיני גלגולים מוזיקליים כאלה ואחרים עם להקה בחיפה, ניסיתי גם לבד", הוא נזכר. "ואז החלטתי שאולי זה לא בשבילי כל עניין המוזיקה. הלכתי ללמוד קולנוע. בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי. הייתה לי אימת קהל נוראית. לחשוב על זה שאצליח לשיר אי פעם מול קהל היה מופרך לחלוטין ודמיוני. ובאיזשהו שלב, כמו רוב הדברים לא היתה ברירה. אמרתי שאם אני לא אשיר אז לא יהיה אף אחד שישיר פה. אז נאלצתי לקחת את זה על עצמי. בהופעה הראשונה של נערות ריינס לא ידעתי עד השנייה האחרונה אם אני הולך לעשות את זה או לא. כל שניה יכולתי לשבור את הכלים. אבל הטעימה הראשונה עברה בשלום, ואחר כך המשיכו עוד כמה שנים של ייסורים קשים לפני העלייה לבמה, ועכשיו זה כאילו בסדר".

ועדיין, עם כל הייחודיות שבו, נראה שעד היום לפרייליך יש עניינים לא פתורים עם הקול. "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר. הכי מחמיא לי כשמישהו שולח משהו סופר מגניב מחו"ל ואומר לי שזה נורא מזכיר את השירה שלי, ואני לא מתווכח. אני זוכר את 'The Rapture' למשל - אז הרגשתי נוח פתאום, כי שמתי לב שיש אנשים שיש להם את השירה שלהם, ואתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר. זה היה: פאק איט!"

פרייליך: "בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי". צילום: ניצן אגסי

מבחינת המילים, נדיר היה לשמוע באותו זמן מוזיקה בעיבוד ובלחן כמו שעשיתם בריינס, בעברית.

"היה אז המון רוקנרול באנגלית. היה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה בעברית, את הסוג הזה של המוזיקה, שהעטיפה נשמעת מאוד לא מכאן, ההשפעות מאוד חיצוניות. לגבי זה אני מרגיש איזושהי חלוציות. אחרי ש-'הילוך איטי' נכנס לפלייליסט יום, אני חושב שזה קצת פתח אותו לעוד להקות ששרו בעברית".

חשבת פעם לכתוב באנגלית?

"אחת הטכניקות לכתיבת ליריקה זה להבין מה עובד באנגלית, למה משפט באנגלית עובד כל כך טוב על ליין מלודי בזמן שתגיד את אותו הדבר בעברית וזה לא עובד בכלל. עניינים של משקל ומצלול וכל מיני דברים כאלה. אז אם אתה מחפש את זה דרך האסתטיקה, אז זה גם זורק אותך לכתיבה אחרת, מאלץ אותך, מכופף אותך. אתה אומר אני רוצה שזה ישמע טוב למי שלא מכיר את השפה, ישב כמו רוקנרול. אז קודם כל אתה מגיע לשם, ואז את התוכן אתה מכופף לתוך הסידור הזה, ויוצר דברים מעניינים. תמיד כשאתה כותב זה טוב להכניס את עצמך לאיזושהי מגבלה שמאלצת למקד אותך למשהו והדברים מתחילים להסתדר".

פרייליך הגיע למרפסת כדי לנגן שני שירים. הראשון מביניהם, "זאב זאב", הוא סינגל מתוך אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", שיושק בשבת הקרובה (24.2). "זאב זאב" הוא מעין תחינה לסליחה ופיוס של גבר לאישה בתוך חדר המיטות. גם בגרסה האלקטרונית והאפלולית וגם בגרסה האקוסטית, פרייליך מצליח להכניס אותנו לעומקי הסצנה, ולראות דרכה סצנה דומה בחיים שלך.

בכללי, נראה שכתיבת המילים של פרייליך התבגרה, ואולי אפילו התברגנה מאז ימי ריינס. מי שהתחיל עם ההצהרה שהוא "רוצה להשאר רעב" ובקריאות טיזינג לאישה "תכבי את הטלוויזיה" כדי "להעיז להביע, להזיע", עבר באלבום הסולו הראשון לרחבת הריקודים עם הדיסקו של "הלילה היא תרקוד", והיום עם שירים כמו "זאב זאב" ו-"אחד מהשניים". הוא חושף בו פרטיים אינטימיים על זוגיות בשלבים מתקדמים, כמו למשל בהודאה "נמנמתי כשסיפרו בחדשות / וחלמתי עלינו" ובהמשך "דפדפתי כשכתבו בעיתונים ונדדתי אלייך / איך על רגע עדיפות שנים / אבל אקח אחד מהשניים". אותה חשיפה לאינטימיות הזוגית, שנראתה לי תמיד קשה ליוצרים, נפתרת בקלות יחסית אצל פרייליך. "אני לא כותב על מה שקרה לי היום. הדברים שאני כותב עברו איזשהו פרוסס שאני מודע אליו. לפעמים אלה אירועים במרחק של שנים ואתה מסתכל עליהם, זה לא בהכרח מדבר על בת הזוג שלי עכשיו. ואני חושב שגם במערכות היחסים הכי בריאות ומלבלבות, עדיין בני הזוג מתעסקים בדברים שהם לא נאמרים בקול רם והם יותר סמויים. אפילו ברמת האינטונציה ותחושות שאתה אפילו לא אומר אותם בקול רם לעצמך, וזה איזשהו תרגום של הדברים האלה. יש משהו מאד אינטואיטיבי בכתיבה. לנסות לייצר פרופיל כנה אבל מעורר אמפתיה, מעורר הזדהות. לפעמים זה מעורפל, לפעמים הזדהות של המאזין שאני מקווה שאתה לא יודע למה בדיוק זה שם. אבל משהו מרגיש נכון. אז לא צריך שההסבר שלו יהיה על השולחן. המאזין יכול לקחת את זה לחיים שלו, אני מקווה".

ועכשיו כשנולד לך ילד, זה משפיע על היצירה? על הכתיבה?

"תראה, בימים הראשונים של האבהות הייתי איתו המון בבית, כי בת הזוג שלי עבדה בבוקר, והוא עדיין רוב הזמן במיטה ולא עושה המון, היתה תקופה שסידרה לי מגירות של הרבה שירים. יש לי כבר איזה שני אלבומים שאני יכול עכשיו להיכנס ולהקליט אותם. אבל אח"כ כשהוא התחיל לגדול אז אין לך שניה. צריך המון אנרגיה והמון יכולות אלתור, איך אתה מעסיק אותו בלי להושיב אותו מול הטלוויזיה".

פרייליך: "אתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר". צילום: ניצן אגסי

יותר מההתבגרות בכתיבת המילים, השינוי המהותי ביצירת הסולו של פרייליך הגיעה בהפקה ובעיבודים - חיתוך חד מהרוקנרול הפוסט-פאנקי שאפיין את ריינס להשפעות ברורות של ניו-וייב, פ'אנק ודיסקו, כמו שאפשר לשמוע בין היתר בביצוע המקורי ל-"סערה חשמלית". "אני לא חושב שההבדל כזה גדול. ההרכב השתנה, זה כן. היינו טריו - גיטרה, בס, תופים וזה היה הצבע והסגנון וגם הדברים נכתבו בשביל שיתאימו לפורמט הזה. אני חושב שמבחינת המהות של השירים אין הבדל. דווקא אם תיקח אותם ערומים, תפשיט אותם מהכל, הם עדיין פחות או יותר עובדים על אותם תדרים, צבעים ונושאים. נראה לי כאילו אם אני צריך לעשות עכשיו הופעה של ריינס ואני צריך להכניס שירים חדשים ופשוט לכופף אותם אז זה יעבוד. זה לא ירגיש מוזר".

רועי פרייליך והמתוקים רצח ישיקו את האלבום "הריגוש שבנפילה" ביום שבת 24.2 בבסקולה

הפוסט רועי פרייליך בראיון: "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר" הופיע ראשון בהמאזין

1. מי אתה?

אני אֶשְׁחָר. נוסע מתמיד. מקליט ויוצר תחת הכותרת Monad ובאביב הקרוב משחרר EP ראשון של הפרויקט.

2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

לפני כשלוש שנים חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי בתנועה, והתמקמתי בעמק חפר. מאוד רציתי להקים להקה סביב החומרים שהיו לי באותו זמן. אספתי מוזיקאים, התחלנו לעשות חזרות וזה פשוט לא המריא. אנשים התחלפו, הזמן המשיך להתקדם, ועדיין לא הצלחתי לגרום לזה לקרות כמו שרציתי. בחורף האחרון, אחרי כמעט שנתיים של ניסיונות להקים להקה, פשוט אמרתי 'פאק איט. אני לא רוצה להיות תלוי באף אחד', והחלטתי לעשות הכל בעצמי. ידעתי מעט מאוד על טכניקות הקלטה והפקה. התחלתי לאסוף ציוד ממקומות שונים - מקלדות ישנות, מכשירי הקלטה שבורים וכלי נגינה ישנים שתיקנתי במלחם ומברגים על השטיח בסלון. התחלתי לכתוב, להקליט ולהתנסות באולפן ה-"זמני" (עכשיו כבר לא כל כך) שהקמתי בסלון, ומתוך הרעיונות האלו התחילה להתגבש צורה. לפני כמה חודשים סיימתי להקליט את האלבום הראשון של הפרוייקט.

3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

לתת תוויות לדברים זה עניין חמקמק. אולי Retro-Fututrism יכול להתאים.

4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

האמת שלא אני חשבתי עליו אלא איתמר - שמנגן תופים באלבום (ובהופעה ובחיים בכלל). Monad הוא מושג ששאול מהפילוסוף הגרמני לייבניץ, ובין השאר מבטא ניסיון ליישב מתחים שבין בדידות לשותפות, בין ריבוי אינסופי ואחדות מוחלטת. וגם יש לזה צליל נעים.

5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

להצליח לצייר לאנשים אחרים תמונה דרך צליל. אני מאוד אוהב מוזיקה ששואבת אותך פנימה. את התחושה של לשים אזניות, לתת למוזיקה לבלוע אותך לחלוטין, ולצאת בקצה השני.

6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

ישן.

7. ממה אתה מושפע?

בכל פעם ממשהו אחר. הרבה פעמים שיר יתחיל מכך שאשמע סאונד מסוים שידליק אותי, והמוח שלי ישר ינסה למקם אותו בהקשר אחר לגמרי מההקשר המקורי שלו. זה יכול להיות כל דבר: סאונד תופים בקטע היפ-הופ ששמעתי, אפקט גיטרה בהקלטת ג'אז מהאייטיז, או מקטע בס בשיר Fאנק. מה שיקרה הוא כזה: אחשוב 'איזה סאונד מגניב!', ועם הסאונד הזה יהיו לי בראש משהו כמו ארבעים שניות של שיר שלם - בס, תופים, מקלדות, הכל - ואז אקליט אותם מהר לפני שאשכח ומשם אתקדם. לפעמים בזה זה נעצר. לא תאמין כמה שירים של דקה יש לי על המחשב.

8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

"Bitches Brew" של מיילס דיוויס. זה אלבום הג'אז הראשון ששמעתי! וגם הראשון שקניתי. הפעם הראשונה ששמעתי אותו הרגישה לפחות כמו נסיעה למאדים.

9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

למה שאעשה דבר כזה?

10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

יש הרבה, קשה לבחור. הייתי אומר ש-Unknown Mortal Orchestra אם יבואו שוב לארץ, וארמון שכבר כאן וכותבים שירים יפים.

11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

תאכלו הרבה ירקות.

אי פי הבכורה של Monad יצא באביב 18'

הפוסט אינטרו 79: Monad - בין החדש למוכר הופיע ראשון בהמאזין

"אני לא מאמינה לו" אמרה אישתי ביחס לשורה של פדרו שטוענת "מעולם לא הייתי גבר מושך". רציתי להציע שכמו הרבה שירים אחרים של זמרים אחרים, השיר הזה בטח נכתב מזמן, כשפדרו רק גילה שהוא דווקא כן, גבר מושך, והשיר נשאר לא יותר מזיכרון רחוק, נוסטלגיה לתקופה אחרת (בדומה ל-"בואו לפני" של ג'ימבו). אבל לא היה לזה זמן. פדרו רץ על הבמה בין הנושאים והשירים, ואין זמן להתעכב. אתם רוצים לדבר, שמרו בזיכרון ותדברו בבית. הריצה הזאת גם לא הותירה לקהל ההמום זמן לעכל. מדי פעם, כשפדרו לא עבר משיר לשיר בדהירה, אלא השתהה לרגע, הם עוד נותרו שם בוהים בו. וגם אווירת הקאלט מהאינדינגב נעלמה. בקידמת הבמה עוד היו כמה מדקלמים חרוצים, אבל רוב הקהל, כמוני, ידעו לזרוק פה ושם מילה לאוויר. קשה להצטרף אם לא עשית דוקטורט על "חצי סוגריים". אפילו ההוקים הקליטים הם חסרי מילים, כמו ה-"יה יה יה" ב-"אלוהים בג'ימייל" וה-"נה נה נה" ב-"מאיפה אני בא". באמת רציתי לשיר עם פדרו את פסגת היצירה שלו, המילים עצמם, ופשוט לא הצלחתי. ונראה שלא הייתי היחיד. הקהל סביבי לא הראה הרבה התלהבות לאורך ההופעה, ודווקא כשקולות צעקה עלו מכיוון הצד הקיצוני של הבמה, הם לא היו מסונכרנים עם פדרו, מה שרק הציק לו.

גם ההופעה החשמלית של הלהקה הפריעה לי פתאום, אחרי ההאזנה לאלבום. חסרו מאוד הפסנתר ב-"שיר לאהובה חרישת וגם כלי ההקשה וקולות הרקע השבטיים מהאלבום, כמו ב-"מי יקח את זה". הואקום הקצבי וההרמוני גרם לסגנון הפדרואי בדקלום השירים להרגיש פתאום צפוי יותר, כמעט כמו טמפלייט שמורכב בעיקר מחזרה על מילים לצורכי הדגשה, ממספר מצומצם של מקצבים ידועים מראש, וקול בס שרמנטי. בסוף ההופעה בדרך הביתה, כבר הצלחתי לחקות את הטריק של פדרו, ודיקלמתי שלטי רחוב וחלקים אקראיים משיחה בסגנון שלו, רק כדי להוכיח את הנקודה הילדותית שלי. ועם כל זה, אני מאמין שעדיין אחזור שוב ושוב ל-"חצי סוגריים". יש בו עוד המון אוצרות בלומים ששווה להתעכב עליהם. וגם אני רוצה, כמו אותם מעריצים מהאינדינגב, לדקלם עם פדרו את כל המילים ב-"תשובה לשאלה - מה המוצא שלי - אחת ולתמיד", או את "הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".

הפוסט פדרו גראס בבסקולה: לאן הלך הקאלט? הופיע ראשון בהמאזין