גם המאזינים מרוויחים מהסיפור. תחנות הרדיו החינוכיות חסרות כל שיקול מסחרי. בניגוד לתחנות המסחריות אין בתחנות ה-106 פרסומות, והשדרנים והעורכים לא מחויבים לרדוף את הרייטינג. זה אומר שאין פלייליסטים ואין נסיונות זולים לספק את הקהל בעזרת להיטים ממוצעים להרגעת הנהגים בפקקים. מה שיש זה תוכן וזמן אוויר למוזיקה לא מוכרת ולאמני שוליים מקומיים שאחרת לא היו מגיעים בכלל לרדיו.

אז אמנם אין שיקולים כלכליים מאחורי תחנות ה-106 החינוכיות, אבל בכל זאת יש שיקולים כלכליים. משום מה החליטו לקצץ בתקציב, להעיף את המפיקים, ולסגור את שידורי הרדיו בפועל של הר הצופים ולהעביר אותם לפודקאסט. כביכול הרדיו ממשיך לחיות והתכניות ממשיכות לרוץ, אבל באיזשהו אופן הוא מת. פודקאסט כל אחד יכול לעשות, ופודקאסטים הולכים בקלות לאיבוד בין אלפי פודקאסטים אחרים. אבל תדר אמיתי בגלי ה-FM שמשדר לאזור נשמע כמו תנאי בסיסי לתחנת רדיו חינוכית. או שלא? אולי אנחנו שוטים זקנים ודינן של כל תחנות הרדיו, כולל המסחריות, הוא לגמור בתור פודקאסטים באינטרנט?

בכל מקרה, הזמנתי את אורן זיגל לכתוב פוסט אורח כדי להגן על כבודו של הרדיו ולהעיר את תשומת ליבינו לסיפור הזה מירושלים. -עידו שחם

אני שונא את הרדיו. ואתם? איכשהו, אני עובר תחנות בלי הרף, וכמעט אף פעם לא מגיע למוסיקה שאני אוהב. קשה למצוא תחנות שאוהבות את מה שהן משמיעות. כמה זמן אפשר לטחון את אותו הטרק שחברת התקליטים דחפה לתחנות המסחריות?

כשונא רדיו, מצחיק שיוצא לי לשדר עם עודד פלוס ב"ג'קל והייד" כבר כמה שנים טובות ברדיו הר הצופים, 106 אף אם בירושלים. גם פלוס וגם אני קצת סנובים מבחינה מוסיקלית, ומבחינה זו ממש הסתדרנו בתחנה שמקדמת טעם אישי והרפקתנות במוסיקה. כמו קול הקמפוס המשובח באיזור המרכז, באיזור ירושלים ובאינטרנט רדיו הר הצופים נותן לשדרניו חופש למתוח את גבולות המוסיקה ברדיו, ולנסות לקדם את האמנים ששדרניו (ולכן גם המאזינים) באמת אוהבים.

אורן עם Trevor Dunn ו-Kenny Wollesen

פרט לשידורים מעולים במשך שנים של "אסקולת רוק", "מוזיאחלה", "שייקינג עם אסטרו", "אפס שתיים", "עיר מקלט" ועוד רבים וטובים, השדרנים טרחו להביא לראיונות ולתחנה אורחים מכובדים. הנה רק כמה מהם:

בארץ:
הג'ירפות
ישי קיצ'לס
שממל
ערופי שפתיים
ששי קשת
קטב מרירי
ג'וני שועלי
רועי בן ארצי (רדיוגרם, טייגר לאב)

מהעולם:

Lemmy (Motorhead
Juliet Lewisשחקנית/זמרת
במאי/תסריטאי Tom DiCillo
The Donnas
Therapy?
The Dillinger Escape Plan
Trevor Dunn (Mr Bungle, Fantomas)
The Melvins
Woven Hand
Peaches
Black Lips
The Pixies
The Supersuckers
Xiu Xiu
Dub Trio
Marnie Stern
OM
Josephine Foster
Arab on Radar
The Locust
Monster Magnet
Jennifer Charles

ועוד רבים וטובים...

אבל מה המטרה של הפוסט הזה? הרי נראה שהכל מתקדם אחלה.

אז זהו. שלא.

מסתבר ש"כוחות עליונים" מעוניינים לסגור את טיפות הברז שמממנות את המשכורת הזעומה של 3 עורכי/מפיקי התחנה, שסה"כ קורעים את התחת על מנת לשמר את איכות התחנה.

האוניברסיטה העברית כעת (עד סוף השנה) סוגרת את המימון המינימלי ששילם את משכורותם של המפיקים הללו, ובלעדיהם לא יהיה יותר רדיו אמיתי - לומר בזמן אמיתי. דבר זה בעצם הופך את שידורי התחנה שהייתי חלק ממנה ב4 שנים האחרונות לעתיד של פודקאסט, ככל פודקאסט אחר באינטרנט - רק בעת הורדה ניתן יהיה לשמוע את התוכניות ולעולם לא בלייב.

אבדים האיכות, הליטוש, השמעת התוכניות בלייב ובכך עתיד הרדיו החופשי האמיתי: רדיו המתקיים בלא מתן תנאי לתוכן מוסיקלי.

וזה הרדיו היחידי שאני אוהב. שרבים מכם אוהבים ורוצים.

ברצוננו למנוע את החלטת הפק' לתקשורת לקצץ את תפקודם של המפיקים/עורכים. אז הרימו זעקה ותנו את תמיכתכם לרדיו הר הצופים.

עוד מידע תוכלו לקבל במייל: 106fmj@gmail.com

נ.ב. בימים הקרובים יפתח עמוד מיוחד בפייסבוק ועצומה. עדכונים בקרוב.

-אורן זיגל

(ג'קל והייד)

הפוסט זה לא כל כך נעים לראות רדיו סגור: פוסט אורח של אורן זיגל הופיע ראשון בהמאזין