כמובן שגם אנחנו, מאזיני האינדי, מתפלגים/מתחלקים באותו האופן. יש בינינו כאלה שנוטים להאזין לאינדי בקצה הרחוק והבלתי נגיש, מחפשים כל הזמן מוסיקה חדשה ומוכנים להשקיע עוד ועוד האזנות כדי לתת לאלבום אנונימי צ'אנס. אתה ביניהם, אני משערת. אני, לעומת זאת, נמצאת איפשהו באמצע, קרוב יותר לקצה השני. אני פחות נחשפת לאלבומים אנונימיים ואני לא נותנת צ'אנס של יותר מהאזנה אחת. לא תפס בהאזנה אחת, ביי. יענו אינדי-סחית (מאד אהבתי את המושג הזה, אני מתכוונת להשתמש בו מעכשיו :) ).

זה דבר טוב, אני מניחה. שיש הרבה אינדי. הרבה תתי ז'אנרים והרבה רמות שונות של נגישות. אבל אני יכולה להבין שזה הופך את המצעדים לקצת יותר מעורבבים, קצת פחות קוהרנטיים, כי פתאום יש הפרשים גדולים בין המוסיקאים המדורגים והסגנונות שלהם ומידת החשיפה שלהם וזה נראה לנו מוזר.
מה שמחזיר אותי לבעיה שהועלתה בתיאוריה הראשונה – אין באמת דרך אחרת לעשות את זה. לבקש מהמאזינים לדרג את עשרת אלבומי השנה שלהם זה לא כל כך ריאלי, כי הם לא בהכרח ברי השוואה. גם מבחינת הנגישות וגם מבחינת תתי הז'אנרים המוסיקליים. אם אהבתי השנה גם את סט. וינסנט וגם את ד'אנג'לו, יש לי באמת דרך להגיד זה יותר מזה? לא ממש.

1. לדעתי כן יש אלבומים שהם בבירור אינדי (Mogwai – Rave Tapes), ויש אלבומים שהם בבירור מיינסטרים (Taylor Swift – 1989), ויש כאלה שהם לא בבירור כאלה או כאלה כי יש להם אדג' קטן אבל הם לא קיצוניים או משונים מספיק. כנראה שמר אלברן נופל שם. והקטגוריות כן רלוונטיות. אחרת מה פלצני מוזיקה כמונו יעשו עם עצמם!?

2. נכון—הסביבה שלי לא בהכרח מעידה על כלום. ועם זאת, בשנים הקודמות אנשים שאני מכיר כן דיברו ושמעו אלבומים שהגיעו לטופ כמו Arcade Fire. אני לא אוהב אותם, אבל לא הופתעתי בכלל כשהם נבחרים פעם אחר פעם לאלבום השנה בדירוג כזה או אחר. כמויות של הייפ ודיבור. לא שמעתי שום דיבור על דיימון. אפילו בקושי שמעתי אותו ברדיו, ואני שומע די הרבה רדיו. כנראה ששתקו לגביו.

3. בפירוש לא נכון—גם אם אני שומע המון מוזיקה שמגיעה מה-Pאנק, אני בהחלט שומע גם מוזיקה שברירית וקטנה. מאוד נהניתי למשל מהאלבום "Grass Punks" ש-Tom Brosseau הוציא השנה. כל כך יותר יפה, מרתק, ומרגש לדעתי מהאלבום של בק ודיימון אלברן ביחד בריבוע. אבל היי, זה הטעם שלי, וטום, הזמר האנונימי מצפון דקוטה, לא זכה אפילו למאית מהיח"צ של הסופרסטארים האלה אלא בעיקר להתעלמות כי אף אחד לא מכיר את השם שלו.

בלי קשר לזה, אם בא לי להוציא כעס, אוציא אותו. למה יש לי בלוג? כדי להסכים עם הדיעות של כולם? בעע. ודווקא שמעתי מאנשים סביבי את אותה הפתעה/אכזבה מהבחירות של המאזינים השנה ובמיוחד מדיימון אלברן. אני לא לבד.

לדיימון אלברן אף פעם לא באמת נתתי צ'אנס עוד מימי בלור העליזים (אני מתומכי הגלאגרים ואף פעם לא באמת התבגרתי).
לפני כמה ימים הוא הוזכר בשיחה בהקשר של המצעדים שפורסמו (עם אותו עמי שלו שלך, יבדל"א) והחלטתי לתת לו צ'אנס כי בכל זאת, מדובר במצעדים איכותיים.
מאוד מאוד מאוד נהניתי ממנו ממש ממש ממש.

מסקנה?
טוב שיש מצעדים, טוב שיש בהם דברים בנאליים ודברים יותר מעניינים. ככה תמיד אפשר לשמוע על אלבומים שפספסת במהלך השנה.
גיוון זה שם המשחק.

1. "האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי?" – אני בכנות חושב שב-2014 זו כבר שאלה ריקה. בשלושת המצעדים האלו צעדו גם שירי ואלבומי פופ חד־משמעיים (לנה דל ריי, למשל), ושירים של דיימון אלברן היו מועמדים גם במצעד השנתי של גלגלצ. הדיכוטומיה הזו, כמו שרמזת בעצמך, כבר לא תופסת (ואם אתה שואל אותי – אז טוב שכך), ולכן השאלה הזו היא קצת היאחזות במחנות שאינם (כנ"ל היפסטר\סחי).

2. "אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה" – שאלה אחת היא האם החברים שלך היו האנשים שהצביעו למצעדים האלה.
שאלה שנייה נוגעת לדרך שבה המבנים החברתיים בכלל ופייסבוק בפרט גורמים לנו לדבר בעיקר עם אנשים שקרובים אלינו בטעמם ודעתם. זה מזכיר לי טור של יאיר לפיד (סליחה על האסוציאציה, אין כאן שום ניסיון לעלוב בך בכך שאני מזכיר את שניכם באותו משפט, מה גם שלך אצביע בשמחה) שכתב על גברת אחת שאמרה אחרי הבחירות "איך זה יכול להיות שביבי נבחר? אני לא מכירה אף אחד שהצביע לו!". כנראה שאין חפיפה גבוהה בין מעגל החברים שלך ספציפית לבין מעגל המצביעים למצעדים האלה.

3. אני לא פה כדי להגן על האלבום של אלברן (אף על פי שאני אוהב אותו מאוד), אבל ברור מהטקסט הזה (וגם מהאלבומים האינטרגלאקטיים) שלאלבום מלנכולי ועדין כמו זה של אלברן – עם הזרמים המוזיקליים הספציפיים מהם הוא נבנה – יש באופן כללי סיכוי נמוך מאוד לדבר אליך. לכן אני תוהה למה, חוץ מהספורט והסטטיסטיקה שבעניין, בכלל לגרד את הראש על זה. ז'תומרת, לפני שנה קראתי איזו קטילה איומה של ריפלקטור של ארקייד פייר, והיה ברור שזה לא משנה בכלל אם זה אלבום שעשוי מעולה או לא, אלא שהכותב גדל ספציפית על אתוס ואסתטיקה של פאנק רוק ולכן מלכתחילה לא היה סיכוי שאלבום כמו ריפלקטור יעורר אצלו משהו חוץ מסלידה. אז מה הטעם, חוץ מהוצאת עצבים כללית, בללכת ראש בראש עם ריפלקטור ולכתוב על זה אלף מילה?
כאמור, הפוסט שלך הוא לא כזה (התכוונתי ברצינות ל"אחלה בחלה" בתחילת התגובה), והוא כן מציע מידע ונקודת מבט סטטיסטית מעניינת על טעמיהם של קוראי\מאזיני המצעדים הנ"ל. אבל אני לא יכול שלא להישאר – במיוחד אחרי משפט הסיום העוקצני שלך – עם טעם מריר בפה של "למה בכלל לכתוב את כל זה?"