תגובות לפוסט: פיט דוהרטי: אחרון גיבורי הפעולה

מאת: הכתום

הכתום — Fri, 11 Apr 2014 12:06:48 +0000

ראשית, הרשה לי להחמיא לך על הבלוג, אותו גיליתי רק לפני ימים מספר. הפוסט שלך על פיט דוהרטי (דוקרטי?) כתוב היטב, ובהחלט עשה לי חשק להמשיך לקרוא אותו, ולהתחיל לשמוע את הליברטינז, החל מ-"can't stand me now" הנהדר.

דבר שמביא אותי לנקודה השניה, המתייחסת לתגובה של "מגיב": ברור ששערוריה לשם שערוריה היא מיותרת, ואדם שצורך סמים וזורק טלויזיות מחלונות בתי מלון אף פעם לא יהיה מופת של התנהגות טובה; אך לא זה העניין. כתיבת שירים היא אומנות, ואומנות עוסקת לא פעם בנושאים שליליים. לא כדי להאדיר אותם, אלא מפני שלעיתים האומנות הנעלה ביותר נולדת מהמקומות הנמוכים ביותר. שיר כמו "can't stand me now" לא יכול היה להיכתב אלמלא שני אנשים שאהבו אחד את השני אהבת נפש, אבל חברה רעה וסמים קשים הפרידו ביניהם. "heroin" של הולווט אנדרגראונד לא היה נכתב אם לו ריד היה מתרחק מסמים, ו-"gas panic!", אחד השירים היותר טובים של אואזיס, חייב את קיומו להתקפי הפאניקה שהסמים גרמו לנואל גלאגר.

אז האם שימוש בסמים/ התנהגות אנטי סוציאלית הכרחיים ליצירת שירים טובים? מובן שלא. אבל אומנות מתבססת על חוויות מכל הסוגים, ושימוש בסמים היא אחת מהן.

מאת: מגיב

מגיב — Tue, 08 Apr 2014 12:56:11 +0000

אם אתה שואל אותי מה עדיף – לייצר שערוריות מחוץ למסך הטוויטר כי אתה עושה סמים ומתנהג כמו טמבל, או לייצר שערוריות בטוויטר כי אתה מיילי סיירוס ואתה טמבל, ללא ספק עדיף את הטוויטר. בכל מקרה, שני הסוגים לא נראים משהו, וכוכב "רוק" (בכוונה במרכאות) לא צריך לעשות אחת מהן. אדם שעושה את השטויות האלה הוא פחות "רוק" ויותר ילד קטן, הפעם בלי מרכאות. פיט לא היה כוכב רוק, הלהקה שלו הייתה פופ. יותר מחוספס מפופ של אמנים אחרים, אבל ללא ספק עדיין פופ. בכללי, היחס של פוסט זה להתנהגות של כוכבי רוק שעשוים "מהחומר הישן והרע" נראית לי מאלילה ודי מטופשת. מספיק להסתכל על ת'רסטון מור, פטי סמית, בלאק פרנסיס, ליז פייר ובוב מולד כדי לראות שאפשר אחרת, וגם על הדרך להוציא מוזיקה הרבה יותר טובה, לפחות לטעמי. בעוד שדוהרטי בעיקר שבר מוסכמות של טעם רע (למי איכפת שהוא עושה סמים או יצא עם קייט מוס? מה מגניב בזה? חוץ מזה שכמובן קייט מדהימה ובתור מתבגר הייתי מאוהב בה מעל הראש). האמנים שציינתי שברו מוסכמות אחרות לגמרי – כולם שברו מוסכמות מוזיקליות (בעוד שפיט שבוי של בריט פופ\רוק). פטי וליז שברו עוד עם ההעצמה הנשית שלהן, בוב מולד עם היציאה מהארון, ובלאק פרנסיס עם המילים לשירים שלו שחקרו נושאים מאוד שונים ממה שהיה מקובל באותה התקופה. בלאק פרנסיס במיוחד הראה שלא צריך להיות טמבל שזורק טלוויזיות מהחלון ואפשר להיות "רוקר גיק" ו-"סחי", ואולי לא להתפרע במובן המקובל (של לעשות דברים מפגרים ולפגוע בעצמך) אבל כן להתפרע באופן מוזיקלי ולירי ולשבור הרבה יותר מוסכמות מהרוקרים ה"רעים" של "פעם".
וד"א, הרוקרים הרעים לא שמורים לפעם – Thee Oh Sees עושים את זה די טוב גם היום ומוציאים מוזיקה הרבה יותר טוב (לטעמי) מפיט דוהרטי, וכמוהם יש אינסוף דוגמאות אחרות.

מאת: nimrods

nimrods — Mon, 07 Apr 2014 08:14:05 +0000

אני אוהב ממש רק אלבום אחד של דהורטי (השני של הליברטינז), אבל נדמה לי שבשלב כלשהו (אני מניח שכשוויינהאוס נכנסה לסיפור), דהורטי הפך לאייטם של מדורי הרכילות יותר מאשר אייטם של מדורי המוזיקה (בצדק או לא בצדק). ובשלב הזה לא משנה אם הוא זמר/דוגמנית או כוכב ריאליטי לשעבר – הוא פשוט אדם מפורסם שהתקשורת מתעניינת בו כי הוא מפורסם וההתנהגות שלו פרועה. אפשר להעמיד אותו ב"מבחן נינט" – כמה אנשים מאלו שקראו עליו במדורי הרכילות גם עקבו אחרי המוזיקה שלו? בהתחשב בעובדה שמלבד הליברטינז, שאר האלבומים שלו זכו להצלחה בינונית, אני מניח שהוא כבר ממזמן יותר כוכב רכילות מאשר אייקון רוק (שוב, בצדק או שלא בצדק). לקוביין זה מעולם לא קרה (מצד שני, קוביין לא היה בנוי מחומרים של כוכב רוקנרול פרוע – הוא היה פרפורמר מצויין, אבל אדם די כבוי מחוץ לה, וסיפורי הצרות שלו היו יותר חומרים של טרגדיה יוונית מאשר של מדורי רכילות).