ג'ונון, הפרוייקט של שי בן צור, ג'וני גרינווד (רדיוהד) ולהקת הרג'סטאן אקספרס, הוא דוגמה מובהקת לאלבום כזה. סיפור המפגש בין חבורת המוזיקאים המוכשרים, הבאים מרקעים כה שונים, הוא מיוחד בפני עצמו. בן צור הוא מוזיקאי ישראלי, שנע בין הודו וישראל ב-15 השנים האחרונות. הוא יוצר מוזיקה הודית מסורתית ומשלב בה שירה בעברית, הינדו והורדו - שפות נפוצות בתת היבשת ההודית. גרינווד מוכר כמובן מרדיוהד, ובשנים האחרונות הפליג למחוזות מוזיקליים שונים, הנעים מיצירת שלושה פסי קול לסרטיו של הבמאי פול תומס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "המאסטר" ו-"מידות רעות") ועבודה עם ה-Contemporary London Orchestra. שיתוף הפעולה בין השניים החל לאחר שגרינווד (הנשוי לישראלית) ביקר בפסטיבל בנגב בו שמע קאבר לשיר של בן צור. בעקבות אותה האזנה גרינווד יצר קשר עם בן צור, השניים נפגשו ומאותו מפגש נוצר בסופו של דבר האלבום. גם הלוקיישן בו הוקלט האלבום מוסיף לרומנטיקה של הפרויקט: ארמון בעיר ג'ודפור שבהודו. אם זה לא מספיק, פול תומס אנדרסון צילם את המסע להפקת האלבום בסרט התיעודי הראשון שלו.

חשוב להבין, המוזיקה בג'ונון היא בעיקרה מוזיקה הודית מסורתית, ומי שאוזנו אינו רגילה לסגנון עלול להירתע ממנה בהתחלה. על אף שבטיולי במזרח נתקלתי לא מעט במוזיקה הודית, לא ממש ידעתי איך לעכל את האלבום הזה בפעם הראשונה ששמעתי אותו. המשיכה הראשונית לשמוע את האלבום נבעה בעיקר ממעורבותו של גרינווד בפרויקט, בו הוא מנגן על מספר כלים, עניין שגרתי לגמרי לגרינווד המחונן: גיטרה, בס, מחשבים וקלידים, ביניהם האונדס מטרנוט - מעין סינתיסייזר ישן בו גרינווד עשה שימוש בעבר עם רדיוהד. ולמרות כל זאת, גרינווד אמנם לקח חלק פעיל בעיבודים והפיק את האלבום, אך לא כתב או הלחין אף אחד מהשירים בו. הוא הוא רק אחד מחבורה של כ-20 נגנים וזמרים המופיעים באלבום. טביעת האצבע הייחודית שלו אמנם בולטת מאוד בשירים מסוימים, אך בשירים אחרים הצלילים שכה מאפיינים אותו, הם רק גוון אחד המשתלב בטבעיות מפתיעה בפסיפס התרבותי העצום שנפרס לאוזננו.

שי בן צור: אדם מאמין

הטקסטים העבריים של בן צור עלולים להוות נקודת רתיעה נוספת לחילונים שבינינו. מדובר באוסף שירים המדברים רובם על אמונה באלוהים המתנשא מעל כל דת או גזע. שירים כמו "עזוב", שאומר לנו לשחרר כל אחיזה בחיינו ולהפקיד את גורלנו לרצונו של אל כל יכול, היו עלולים לגרום לי להעביר לשיר הבא אם המילים שלו לא היו כל כך סוחפות: "אישון העין לא ידע / עצמו לבד ללא מראה / כך גם בך אהובך / מתגלם בבערה".

קטע הפתיחה של האלבום, בעל אותו השם, נפתח במקצב אלקטרוני עליו מתלבשים ליין בס ומגוון כלי הקשה הודיים. הקצב מכניס אותנו לתנועה. תוך שניות אני מוצא את עצמי משייט בזיכרון על נסיעה באוטו ריקשה בעיר הודית עמוסה. לחגיגה מצטרפות חצוצרות ושירה קוואלית, הנשמעת כמו שילוב של הג'יפסי קינגס עם תפילה אינדיאנית. המקצב נבנה ונגינת החצוצרה סוחפת את הנסיעה בריקשה ממרכז העיר ההודית לעבר פאתיה ומשם להרים הצופים עליה. השיר ממשיך להתפתח וככל שמקשיבים לו יותר מבינים את גאונות הלחן של בן צור שסוחף אותנו פנימה עמוק יותר לתוך המחזה המרהיב. הקטע החמישי באלבום "קלנדר" לוקח אותנו אפילו עמוק יותר פנימה. השיר האינסטרומנטלי בעיקרו, נפתח בציוץ ציפורים שהוקלטו בתוך הארמון ומקצב אלקטרוני גרינוודי מובהק. אך בניגוד לפתיחה, מדובר בקצב רגוע יותר, מדיטטיבי אפילו. על המקצב הזה נבנית לאיטה ההרמוניה, תחילה דרך נגינת החליל המסתלסלת של בן צור, והיא עולה ויורדת בין הצלילים בצורה כה טבעית וזורמת. אחריה מבליחים צלילים אלקטרוניים גבוהים ומפוזרים, ויחד עם ההרמוניום והשירה הקוואלית המהדהדת ברקע, מציירים תמונה ברורה של לילה מדברי זרוע כוכבים.

כדי להעצים את החוויה הסינמטית שבאלבום, מומלץ מאוד לצפות בתיעוד ההקלטה של השיר "הוא", אותו ניתן לראות בשלמותו בקטע מתוך הסרט של אנדרסון אשר פורסם גם ביוטיוב. המצלמה עוברת מסביב לחדר וגורמת לצופים להרגיש כאילו הם נוכחים באולם הארמון העצום. ההרמוניה מתפתלת בחלל, נשלטת בעיקר על ידי כלי מיתר הודים, הרמוניום, והגיטרות של בן צור וגרינווד. קטעי המעבר של החצוצרה שובים אותי סופית, ואני טובל את כל גופי במנגינה.

החוויה שבשמיעת ג'ונון מעלה תחושות וזיכרונות של מסע במרחבים פנימיים וחיצוניים. אותי המוזיקה קודם כל החזירה לתקופת טיולי במזרח, למקומות שאולי הייתי שוכח בעוד כמה שנים, אם ג'ונון לא היה מחזיר אותם לחיים באופן כה בהיר, ססגוני ועשיר. אבל ג'ונון עשה יותר מזה. הוא גרם לי לבחון שוב, גם אם בטעימה, את שאלת האמונה בכוח גדול ממני. אפשר להגיד שבשלב זה של חיי, ויתרתי במידה רבה על היכולת שלי להאמין בהשפעה של כוח עליון על מסלול חיי. אבל כששומעים את בן צור שר בכנות כה טהורה על אמונתו באלוהים, קשה שלא לחשוב ש-"הוא" שוכן לפחות בלבו של בן צור. אם האמונה הזאת תמשיך להביא השראה לאלבומים כמו ג'ונון, אני אמשיך לעקוב אחרי המוזיקה שלו באדיקות.

שי בן צור יופיע עם הרג'סטאן אקספרס באמפי שוני ב-30.5.

הסרט ג'ונון של פול תומס אנדרסון יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בנמל תל אביב ב-25.5.

הפוסט ג'ונון - שי בן צור, ג'וני גרינווד והרג'סטאן אקספרס הופיע ראשון בהמאזין

המוסיקאי ורוד השיער וחד הלשון הזה מגיע לבארבי ב-9.6, בעיצומה של אחת התקופות המעניינות בקריירה שלו. אחרי שנים של עבודה תחת השם "Haunted Griffiti", לבד או כחלק מהרכב, פינק מוציא אלבום רשמי, בלייבל גדול (4AD), תחת השם שלו בלבד. הוא גם ממתג את עצמו כטיפוס די פרובוקטיבי, עם התבטאויות מרגיזות למדי, אבל מצד שני קוצר את הפירות של המשחק התמידי שלו עם תרבות הפופ.

אז כדי להתכונן כמו שצריך לביקור של פינק, מוגש אליכם "אריאל פינק - המדריך למתחילים, מתקדמים ומשוגעים":

שלב 1: "תן לי משהו קל להתחלה"

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Mature Themes (2012)

האלבום הנגיש ביותר של אריאל פינק יצא ב-2012, ונקרא "Mature Themes". האלבום הזה יצא בתקופה שבה המושג "Ariel Pink's Haunted Graffiti" הפך משם כולל למעלליו הביתיים של אריאל רוזנברג, ללהקה שמופיעה ומקליטה אלבומי אינדי-פופ עם השפעות של פסיכדליה וארט-רוק.

הסינגלים המצליחים של האלבום, "Only In My Dreams" הפופי ו-"Baby" הסול-ג'אזי, קצת מתעתעים. עדיין יש באלבום קטעים הזייתיים כמו "Is This the Best Spot?" או "Schnitzel Boogie", או פשוט שירים אינדי-פופיים ברוח פסיכדלית, ארוזים עם קצת לו-פיי ("Kinski Assassin"), אבל האווירה הכללית מתקשרת יותר. ב-2012, כשהאלבום הזה יצא, הוא זה שהשלים את כיבוש ליבת האינדי והבלוגספירה של אריאל פינק.

שלב 2: "אהבתי, תביא לי עוד כזה"

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Before Today (2010)

Ariel Pink - Pom Pom (2014)

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Reminiscences EP (2009)

האלבום "Before Today" היה נקודת המפנה הגדולה והחשובה של אריאל פינק. עוד לפני "Mature Themes", פינק יצר להיט אינדי ענק בשם "Round and Round". השיר הזה אמנם התבסס על סקיצה מוקדמת שלו, אבל בעיבוד החדש הוא הפך לממתק פופ מהסוג שאריאל פינק אוהב ליצור, כאילו בטעות.

כך גם "Put Your Number in my Phone" או "Picture Me Gone", הסינגלים מתוך האלבום האחרון שלו, "Pom Pom" ."Pom Pom” הוא הראשון מזה זמן רב שפינק מוציא בשמו, ללא ה-"Haunted Graffiti". כמו שני קודמיו, הוא משלב בין סינגלים קליטים וקטעי פופ מלודיים לסאונד שמתכתב עם ימיו המוקדמים של פינק כיוצר לו-פיי אינטנסיבי וקשה.

השלישי בסקציה הנוכחית הוא האי.פי "Reminiscences", מעין חוויה משלימה לאלבומי המפנה של פינק. הוא יצא ב-2009, קצת לפני ההצלחה, וסימל את הרצון של פינק להפוך לקומוניקטיבי ולצאת מהסטייל הביתי והמלוכלך שאפיין אותו.

שלב 3: "מעניין, מה זה Ariel Pink's Haunted Graffiti? אפשר לשמוע עוד?"

Ariel Pink's Haunted Graffiti - House Arrest (2006)

Ariel Pink's Haunted Graffiti - The Doldrums (2004)

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Scared Famous (2006)

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Fast Forward (2007)

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Worn Copy (2003)

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Lover Boy (2006)

ששת האלבומים האלו הם מדגם מייצג (אבל לא שלם) של הקטלוג האריאל-פינקי בעשור שקדם ל-"Before Today". כולם יצאו פעמיים: פעם בהוצאה עצמית (או בהוצאות של לייבלים קטנים), ובפעם נוספת ב"Paw Tracks", הלייבל של חברי האנימל קולקטיב. החבורה הזאת נחשפה לפינק באמצעות המפיק ג'ימי היי, והחתימה אותו ללייבל ממש זמן קצר אחרי שנפתח.

מאפיין שחוזר בכל האלבומים הוא הסאונד. פינק הקליט את כל אלבומי ה-"Haunted Graffiti" באופן עצמאי, כמעט ללא מוסיקאים נוספים, באיכות ביתית וגולמית. בין הצרימות והרעשים, אפשר לגלות כבר אז את הכישרון של פינק ליצירה של קטעי פופ מושלמים לחלוטין. לפעמים זה נשמע מושלם על סף הפארודיה, כשהוא עוטף את זה בצלילים דיסהרמוניים ובלתי נעימים להאזנה, ולפעמים התחושה היא של חבר שיושב איתך בחדר ומקליט בטייפ ביתי שיר קטן.

בתוך הסאונד הדחוס והביתי, פינק מצליח לנסח כאן את אחד האלמנטים הבולטים של הקריירה שלו: החיבור לתרבות הפופ. כמו השירים שלו, פינק רואה את תרבות הפופ באופן עקום. בתקופה שבה כוכבי פופ חלקלקים שטפו את המדיה והאינטרנט התחיל את דרכו כמעצב דעת קהל, הוא החליט לאמץ אלמנטים מוסיקליים וויזואליים מהתרבות הפופלרית, ולחבר אותם עם אסתטיקה של לו-פיי ורוק'נרול מלוכלך. את החיבור הזה הוא הביא עוד מילדותו, שבה הוא העריץ את מייקל ג'קסון ואת הקיור, את מדונה ואת סיסטר אוף מרסי.

האלבומים האלו לא תמיד קלים להאזנה. לעיתים אפילו קצת מונוטוניים. אבל הכנות של אריאל פינק וההתנסויות המרתקות שלו במבנים של שיר ובסאונד, הפכו אותו לגורו של דור שלם. מבק וג'יימס מרפי ועד גריימס (שגם הספיקה להתכסח איתו בטוויטר בשנה האחרונה) ומאק דימרקו.

שלב 4: "וואו, זה לא רע. היו לו דברים יותר מוקדמים?"

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Underground (1999)

Ariel Pink's Haunted Graffiti - My Molly EP (1998)

Ariel Pink - Ariel Rosenberg's Thrash And Burn: Pre (2006)

Ariel Pink - Early Live Recordings (2013)

בוודאי! אריאל רוזנברג (לפני הכינוי "אריאל פינק") הקליט כבר מגיל 17 חומרים ביתיים. התגלית של טייפ ההקלטה שינתה את חייו. הוא הבין שהוא יוכל לחקות את האלילים שלו בלי להמתין לאולפן מקצועי, ולהפיק הכל בבית, באמצעות מכונות תופים, סינתיסייזרים מיושנים וצלילים שמופקים באמצעות הפה.

ארבעת האלבומים הנ"ל הם הוצאות מאוחרות של הקלטות מוקדמות. כאן אפשר לשמוע את פינק הקדום והבלתי-גולמי, עם קטעים אינסטרומנטליים ארוכים ואווירתיים, אפקטים של עיוותי קול, גיטרות בדיסטורשנים משונים וגם כמה גרסאות כיסוי מפוקפקות יותר ופחות ("This Night Has Open up My Eyes" של הסמיתס, למשל).

פינק לא מהסס לחזור לתקופה ההיא, וב-2013 הקליט מחדש את השיר "My Molly" עם אחת מהיורשות שלו בז'אנר הפופ העקום: Sky Ferreira.

שלב 5: "זהו. אני רוצה לדעת עליו הכל! היו לו פרויקטים מיוחדים? להקות אחרות? תן לי את זה בהכי הזוי!"

Holy Shit - Stranded At Two Harbors (2006)

Ariel Pink's Haunted Graffiti - Yas Dudette (2007)

Shits And Giggles - Treak of Treat (2009)

Ariel Pink With Added Pizzazz - Ariel Pink With Added Pizzazz (2010)

Ariel Pink & R Steve Moore - Xu Xlax Glam (2012)

Ariel Pink - Witchhunt Suite For World War III (2007)

אריאל פינק פעל אמנם בעיקר תחת המטריה של ה-"Haunted Graffiti", אבל הקפיד לגוון ולצאת לפרויקטים אחרים, שונים ובעיקר משונים. כמו למשל הצמד Holy Shit, יחד עם מאט פישבק, שהוציא אלבום אחד ב-2006, האלבום "Yas Duette" שחולק בהופעות הלהקה המוקדמות של פינק, האלבום המשותף עם אלילו סטיבי מור (בעל השם הנפלא "קו קלקס גלאם" - בדיוק), או היצירה "Witchhunt Suite For World War III" בת ה-17 דקות, שאפשר בקלות לכנות סימפוניית הלו-פיי הראשונה.

בזמן הקלטת אלבום הפריצה שלו, "Before Today", פינק החליט שהוא חייב להתאוורר מאווירת הלהקה, והתחבר לקולקטיב המוסיקאים Vas Deferens Organization. יחד איתם הוא הקים לייבל בשם Free Dope And Fucking In The Streets, ויצר שני אלבומים ניסיוניים ואוונגרדיים, אחד תחת השם Shits and Giggles והשני תחת השם הנהדר Ariel Pink with Added Pizzazz. שניהם משלבים את הלו-פיי המוכר של פינק בצלילים לא שגרתיים, משחקי סאונד ואפקטים קוליים, והכל בצילה של תזמורת ג'אז אוונגרדית מופרעת לחלוטין. מוזר, מטורף ונפלא בו זמנית.

~~~

תומר קריב הוא שדרן ומפיק ברדיו הקצה, כותב על מוסיקה חדשה במאקו, ומתקלט במסגרת ליין האינדי Reflektor. רוצים לשמוע עוד? האזינו לספיישל אריאל פינק בקצה.

הפוסט Ariel Pink: המדריך למתחילים, מתקדמים, ומשוגעים - פוסט אורח של תומר קריב הופיע ראשון בהמאזין

AFM הם קולקטיב שהתחיל כצמד ב-2006 כששני חברים מהתיכון, Thorben ו-Sune עברו במקרה על יד ה-Apostolic Faith Mission בברוקלין. באותו הזמן הם דיברו על אלכוהוליזם, וכך נולד שם הלהקה. הם התרחבו לקולקטיב ב-2009 עם ההצטרפות של Kristine, Gustav, Morten ו-Anders.

ראיינתי את תורבן וקריסטין מאחורי הקלעים בפסטיבל Waves Vienna 2014. הם סיפרו על האלבום החדש, האם יש צליל דני, והחלום לטייל ולהופיע ברחבי העולם, כמובן בין לבין לגימות בירה.

חוץ מהראיון המתורגם בהמשך, אני שמח לבשר על הפקת הוידאו הראשונה של המאזין ורוצה להגיד תודה ל-Marie-Therese Hildenbrandt היקרה שצילמה וערכה והשקיעה.

מה מביא אתכם לפסטיבל Waves Vienna?

תורבן: "בדיוק סימנו את האלבום החדש, אז אנחנו רוצים להציג את המוזיקה החדשה בתקווה שיעשו לנו בוקינג לשנה הבאה. כי פסטיבל כזה הוא פסטיבל שלוקח להקות ועושה להם בוקינג ובודק מה יש להם להציע. ההופעה הלילה, אם ננגן אותה כמו שצריך, תשיג לנו פסטיבלים והופעות במועדונים ודברים כאלה".

קריסטין: "אני חושבת שמה שאנחנו מקווים לו במיוחד, אם מדברים על איזורים מקומיים, שיהיה כיף לחקור את מזרח אירופה. כבר ביקרנו בפולין כמה פעמים והיה ממש מוצלח. ולפי מה ששמעתי, הולכים להיות הרבה עסקי מוזיקה ממזרח אירופה ב-Waves".

אתם יכולים לספר לנו על האלבום החדש?

תורבן: "בדיוק סימנו אותו, ולא החלטנו לגבי התאריך עדיין, אבל זה יהיה בתחילת 2015. אולי בפברואר? שום דבר לא חקוק עדיין באבן, אבל בערך בזמן הזה. ויש לנו כותרת זמנית כרגע, והיא 'Orbita'.

"לא היו לנו מגבלות הפעם. לא הגבלנו את עצמינו עם חוקים בהקלטה כמו שעשינו - בדיוק הזכרת את זה - ב-'Misery Loves Company' שהקלטנו תחת השפעת אלכוהול בחושך; ואת האלבום השני שהקלטנו רק עם חפצים שהיו בחדר. אבל כן ניסינו להסתכל לאחור ולקבל איזשהו וייב אייטיזי. זה לא תקליט אייטיז, אבל בהחלט קיבלנו השפעה מהאייטיז. זה יותר סינדי לאופר מארקייד פייר, אבל זה מאוד אנחנו, עדיין".

קריסטין: "אני חושבת שאחד מהדברים שהופך את זה למאוד אנחנו, זה שאנחנו עדיין קצת להקת לו-פיי. לא שכרנו אולפן יקר להקלטות. עדיין יש לנו את תחושת ה-DIY הזו להקליט הכל בעצמינו. הקלטנו את כל השירים בקופנהגן איפה ששכרנו אולפן קטן".

האם אתם חושבים שיש צליל דני?

קריסטין: "כן, אני חושבת שיש צליל דני. בהחלט. דיברנו על זה בהרבה ראינות לפני כן, ואני חושבת שהשבדים מאוד טובים במוזיקת פופ כמו רובין, אבבא, ועוד. ואז, נראה לי שלפני 10 שנים, איסלנד נהייתי מאוד פופולארית עם Sigur Ros…"

תורבן: "...múm..."

קריסטין: "כן, בדיוק, múm, וכל המוזיקה הנורדית הזו שנשמעת מוזר. ועכשיו זה אינדי מדנמרק שיש לו צלילים חורפיים מלנכוליים. דנמרק היא מדינה שמוזיקאים מאוד ברי מזל לחיות בה. יש המון הזדמנויות טובות לקבל כסף מכל מיני תקציבים..."

תורבן: "...ומענקים, אתה יכול להרשם להמון מענקים. לא תמיד תקבל אותם, אבל הם שם. וזה חלק גדול מייצוא המוזיקה הדנית, לקבל תקציב מהממשלה".

אתם יכולים לספר לנו על COPCOL?

קריסטין: "כן! COPCOL - קיצור ל-Copenhagen Collaboration - התחיל בערך לפני שלוש שנים עם כמה חברים טובים בקופנהגן, שהיא עיר מאוד קטנה. הלכתי לבית הספר עם חלק מהם, וגם אתה (תורבן -ע.ש.) עם חלק אחר של הקולקטיב. אז, אתה יודע, אנחנו חברים וניגנו בכל מיני…"

תורבן: "...קונסטלציות…"

קריסטין: "...ואז החלטנו שאנחנו רוצים…"

תורבן: "...לשתף פעולה…"

קריסטין: "לשתך פעולה ולנצל את היתרונות שיש כשאתם הרבה מוזיקאים ביחד".

תורבן: "בנוסף, יש לך אנשים שמנגנים על צ'לו, אנשים שמנגנים על כינור, אנשים שמנגנים על כלי נשיפה ואז אפשר להעזר האחד בשני, כמו שתי וערב, וזה צמח משם. ואז לבחור אחד מלהקת בשם Kodi ששמו פרדריק היה רעיון לעשות שיר של A Band of Horses, שכל החברים שלנו יבואו ביחד לבית קפה ונקליט את השיר הזה. אז עשינו את זה. ומשם אמרנו: 'היי, זה כיף, בואו נעשה עם זה משהו' ואז ניגנו כמה הופעות קצרות בתור קולקטיב וזה היה ממש כיף".

סיפרתם בראיון קודם שהיה לכם חלום להופיע באסיה ויפן. מה החלום הנוכחי שלכם?

תורבן: "להופיע באסיה ויפן. עדיין לא עשינו את זה".

קריסטין: "עדיין לא עשינו את זה. כלומר, הוצאנו כמה תקליטים ביפן. זה יכול להיות כיף להגיע ליפן, בהחלט. אבל בשבילי, זה לא הדבר היחידי שחשוב".

תורבן: "כמובן שזו לא השאיפה היחידה שיש לנו, אבל בהחלט יהיה כיף לעשות טור ביפן ואסיה בתור להקה. אבל כרגע, אני מסכים עם קריסטין שהחלום הזה מתבשל על אש קטנה, ועכשיו זה יותר להוציא מוזיקה טובה ולהתמקד באיזורים שכבר מכירים אותנו כמו גרמניה, אוסטריה, שווייץ, אירופה, ולשמור על השוק הזה".

קריסטין: "אבל נראה לי שרק הפנטיזה של ההרפתקאה, האגדה האסייתית... בשנה שעברה נסענו לברזיל בפעם הראשונה. זו היתה חווייה עצומה בשבילינו: לנסוע לצד השני של העולם ואשכרה לפגוש אנשים שהכירו את המוזיקה שלנו, ושיש לנו את היכולת לטייל ולראות חלקים חדשים של העולם".

תורבן: "שאלת מה החלום? זה כנראה פוגע בול במטרה: שנוכל לטייל ולנגן את המוזיקה שלנו לאנשים שמכירים אותה, משהו כזה. זה תמיד היה מעולה, וזה יהיה חלום אם נהיה מסוגלים לעשות את זה".

ואז להתפטר מהעבודה? במה אתם עובדים כרגע?

תורבן: "קריסטין עובדת בתחנת חדשות גדולה בדנמרק, בטלוויזיה, ואני מטפל באנשים עם מוגבלויות. שזה גם מאוד נחמד וטוב. אני אוהב את העבודה שלי, אבל הייתי מעדיף פשוט לנגן מוזיקה".

הפוסט ראיון וידאו עם Alcoholic Faith Mission: צלילים חורפיים מלנכוליים הופיע ראשון בהמאזין

האמנים, לפחות באינדי, התפקסו בשנים האחרונות בנסיונות אסתטיים להשמע רטרו-עדכניים. השנה שמו את הפוזה בצד וחזרו לבסיס - כתיבת שירים - סיפור סיפורים, שיתוף חוויות, העברת רגש. היו הרבה קטעים ואלבומים עם משקל, כאלה שלא מתנדפים במשב רוח של טרנד חולף. צירוף מקרים, או שהמאבקים החברתיים והאבטלה והחיפוש העצמי שכל כך הרבה אנשים עוברים בימינו הציתו את המוזיקה? אפילו הרוק התעורר וחזר לנשוך. זנחו סוף כל סוף את האייטיז והתחילו להתגעגע לניינטיז - להתראות ניאו אפרוביט ופוסט פוסט Pאנק, שלום פאוורקורד ודיסטורשן. Joy Division פינתה את מקומה בתור ההשראה הדיפולטיבית ל-Dinosaur Jr ולהקות יצרו רוק ששואף השראה מפעם ונשמע רלוונטי להיום. גם אם הרוק לא יכול לחדש יותר (איזה ז'אנר יכול?), הוא נתן השנה שוק חשמלי ללב ואגרוף חזק בבטן.

אני שמח לאללה להציג את רשימת האלבומים האינטרגלקטיים של המאזין לשנת 2013. אפשר לעבור על הפוסט או להתרווח בכיסא ולשמוע את התוכנית עם הסברים ושירים מהאלבומים הפנטסטיים. מאחל ששנת 2014 תהיה אינטרגלקטית עוד יותר!

The Computers - Love Triangles, Hate Squares

להקת Pאנק שהוסיפה גריז לתסרוקת וקנתה חליפת וינטג'. התוצאה - גאראג' רוקנרול עם ים של דמעות - מלא נשמה, סולן קורע לב, פול מלודיה, קצב, כעס, כיף. אלבום שלקח אותי לרכבת הרים רגשית עם ידיים מונפות באוויר.

FIDLAR - FIDLAR

נערים משועממים מלוס אנג'לס עם אלבום בכורה כנה על אבטלה, סקייטבורדינג, וצריכה של כל חומר לא חוקי שהם יכלו להשיג, הזרקת חיים לזרוע השמאל המנוקבת של ה-Pאנק עם שירים קליטים וסוחפים. התחברתי בזכותם שוב לאנרגיות של גיל 16 בקטע פאקינג טוב.

Iceage - You’re Nothing

נערים הרסניים מקופנהגן עם הזרקת חיים לזרוע ימין המנוקבת גם היא - Pאנק גותי זועם וישיר עם סולן רדוף שדים.

Savages - Silence Yourself

לונדוניות שורטות שעושות פוסט-Pאנק מתפרץ וטוטאלי, במיוחד הגיטרה החורכת והבאס הסליזי מתחת. סולח להן על חיקוי סוזי והבאנשיז רק בגלל שהן עושות אותו ממש טוב.

Cheatahs - Extended Plays

להקת השנה שלי עם EP שמאגד 2 EP-ים קודמים. אז מה. הוא יצא השנה והחזיר אותי לבסיס - רוק גיטרות מדויק עם ריפים ענקיים וטוויסט שוגייזי. מצפה בטירוף לקראת אלבום הבכורה בעוד חודשיים.

Biffy Clyro - Opposites

פאוור טריו סקוטי + 2/5 Oceansize = אלבום רוק כפול שכל שיר בו הוא הפגזה ארטילרית לאצטדיונים מלאים בקהל אקסטטי. האזנת חובה לחובבי פוגו.

Primal Scream - More Light

האלבום הכי מגוון השנה: סול, בלוז, רוקנרול, מוזיקת ריקודים, בלדות, ואפילו שוגייז. יש בו מתח גדול, איזה תחושה של מחאה חריפה שמדממת לכל אורכו. ריספקט למגה קאמבאק.

Franz Ferdinand - Right Thoughts, Right Words, Right Action

אלבום הפופ האינטרגלקטי של השנה. הלהקה עשתה אותו בסוד בזולה שלהם ויצא אלבום קליט עם אדג', כזה שמתאים גם לקצה וגם לגלגלצ, מלא בשירים כיפיים עם ליריקה מבריקה והוקים נדיבים. כל הכבוד חבר'ה.

Johnny Marr - The Messenger

גיטריסט הסמית'ס עם אלבום סולו ראשון אחרי מי יודע כמה שנים של עבודה בשביל אחרים. מסתבר שהוא יודע לשיר, קצת כמו מנהיג ניו אורדר Bernard Sumner, ועדיין מלמד בבית הספר לרוק/פופ מנצנץ. מארר מבסס סופית את המעמד שלו בתור הגיטריסט המלכותי של הממלכה, מגיע לו תואר אבירות על זה.

The National - Trouble Will Find Me

התחלתי לשמוע את האלבום רק לפני כמה שבועות והתחברתי סוף כל סוף ללהקה שפסלתי שנים כחקיינית אינטרפול. האלבום נגע בי, מאוד אינטימי ומעוות ומדוייק. מתכונן לנבור בקטלוג הלהקה בקרוב.

Daughter - If You Leave

בין The XX ל-Sigur Ros, סינגריט/סונגרייטריט עדינה פוגשת את לוויתיני הגיטרות של הפוסט רוק ועושה אלבום אמוציונאלי ועצום, מלא במעברים אינסטרומנטליים מפעימים.

The Mary Onettes - Hit The Waves

פופ סקנדינבי מושלם משוודיה שלצערי לא זכה לשום התייחסות, כלומר, חוץ מנגינה בריפיט אצלי. למי אכפת מהסאונד האייטיזי כשיודעים לבשל ממתקי פופ שכאלה.

Queens of the Stone Age - ...Like Clockwork

ג'וש הומי, מנהיג הלהקה, היה בניתוח ברך פשוט שלקח תפנית גרועה. הוא כמעט נפטר ורותק למיטה 4 חודשים בדיכאון עמוק. חברי הלקה שיכנעו אותו לחזור ולנגן איתם. איזה מזל. התוצאה היא אלבום טעון שמסתכל למוות בעיניים, עמוק בתוך הערפל. מאחל לו רק בריאות.

Föllakzoid - II

להקה מצ'ילה שנשמעת יותר גרמנית מלהקות גרמניות עם קראוטרוק טריפי רפטטיבי לריקודים אחוזי דיבוק בלב המדבר.

Camera Obscura - Desire Lines

לעזאזל עם הסקוטים האלה. כמה מוזיקה טובה הם יכולים להוציא בשנה אחת? ועוד כל כך מלודית ושברירית, עם הקול הצלול הזה של Tracyanne Campbell שהיא יכולה לשיר מתוך שינה?

Palma Violets - 180

התחיל ברשימת החמודים והתברר כחול טובעני שכל תנועה רק גרמה לי לשקוע בו יותר עמוק. גאראג' רוקנרול מלונדון שמחבר בין ה-highway האמריקאי לחופי בריטניה המעוננים, פסקול נעורים שעוזבים הכל ועולים על הווספות למסע של תשוקה וגילוי עצמי.

David Bowie - The Next Day

אני לא מעריץ גדול של בואי. ברור שאני מעריך את התרומה הפסיכית שלו למוזיקה ואת החיפוש האמנתי האינסופי שלו. זה למה ההפתעה שלי מהאלבום הזה היתה עוד יותר גדולה - אלבום מוזר שהוא לא בדיוק קליט, לא בדיוק נסיוני, לא בדיוק פעם, לא בדיוק עכשיו. קשה אפילו לתייג אותו בז'אנר אלא רק תחת "דיוויד בואי". "היום הבא" הוא אלבום אינדי עקום ומרתק, מוזיקה בהשראת הזמנים המטורפים האלה ממישהו שראה כמה דברים מטוריפים בחייו.

הפוסט האלבומים האינטרגלקטיים 2013 הופיע ראשון בהמאזין

החמודים של 2013 מוצגים בפורמט כפול - האזנה לתוכנית ששודרה ברדיו הבינתחומי או בפוסט קצר וקולע. מתנצל מראש על טעויות בתוכנית, התיקונים בגוף הפוסט.

Frankie & The Heartstrings - The Days Run Away

בריטפופ בטעם של פעם - סולן עם קול טוב ושירי גיטרות קליטים.

When Nalda Became Punk - A Farewell To Youth

צמר גפן מתוק על ספידים ספרדיים.

Suede - Bloodsports

אחלה קאמבאק עם כמה שירים טובים והקול האלמותי של ברט אנדרסון, אבל לא וואו.

Travis - Where You Stand

אינדי פופ סקנדינבי עם שירים חמים ושבריריים מהסקוטים החביבים.

Manic Street Preachers - Rewind The Film

אלבום unplugged חורפי למנוחה מול התנור או האח, פסקול לסופש רגוע בגלגלצ.

Beady Eye - BE

הגזימו עם 17 שירים, אבל ליאם גלאגר, סולן Oasis לשעבר, מציג מנעד רגשי מורחב ואקסטרה פסיכדליה פולקית.

Editors - The Weight Of Your Love

נסיון סופר גרנדיוזי שלא צלח. גיטריסט האדיטורז Chris Urbanowicz עזב את הלהקה ולקח איתו את הטוויסט. 2 החברים החדשים שהצטרפו במקומו הביאו סאונד גנרי, והליריקה של סולן האדיטורז תום סמית' נהייתה חיוורת. אבל בכל זאת יש פה כמה שירים טובים.

Foals - Holy Fire

קוראי ה-NME בחרו בו בתור האלבום האהוב עליהם השנה. הוא מתחיל עם פצצות מרגמה ונחלש עד כדי שיעול מנומס.

The Appleseed Cast - Illumination Ritual

אלבום 9(!) ללהקת אימו שנדדה למדברי הפוסט רוק. אולי עם עוד האזנות הוא יעלה ליגה.

King Krule - 6 Feet Beneath The Moon

ג'ינג'י בן 19 עם גיטרה ופוטנציאל להיות פאקינג גדול. בינתיים אלבום הבכורה שלו ממש חמוד.

Factory Floor - Factory Floor

אכזבה בגרסת ויניל סקסית בלייבל DFA של ג'יימס מרפי. הסינגלים שהם שיחררו עד האלבום העיפו לי את הישבן, אבל באלבום הם ויתרו על האופל והגבירו את הווליום לריקודים מה שעשה לי דווקא לשבת בצד.

Water Liars - Wyoming

קאנטרי אלטרנטיבי צנוע ומושלג.

British Sea Power - Machineries Of Joy

עוד אכזבה של להקה שאני מעריץ. אלבום הרבה יותר שקט, אקלקטי, ומהורהר, נטול גיטרות בועטות. הביקורות היללו אותו אבל אני לא.

עוד חמודים:

Arctic Monkeys - AM - כמה שירים פנטסטיים ויותר מדי פלסטו ופילרים
Atoms For Peace - AMOK - אלקטרוניקה סטנדרטית
Beach Fossils - Clash The Truth - להקת ריוורב מדגדגת
Beach Volleyball - Broadcast - שוגייז אפל אבל כתיבת שירים בירח חסר
Daniel Avery - Drone Logic - רטרו לרחבה האלקטרונית של הניינטיז בקטע טוב, דורש עוד האזנות
Fuck Buttons - Slow Focus - הלהיב אותי בטירוף כשיצא ונזנח לאחר מכן
I Am Kloot - Let It All In - רוק רך וקריר מצפון אנגליה
Jagwar Ma - Howlin - אוסטרלים חמודים עושים כאילו הם מנצ'סטריים
Joanna Gruesome - Weird Sister - הלהקה שרצתה להכנס ל-C-86 רק 17 שנה מאוחר מדי
Kings Of Leon - Mechanical Bull - קאנטרי פוגש U2 פוגש רדיו מסחרי
Mazzy Star - Seasons Of Your Day - מלנכולי, רחב, מרדים
Nine Inch Nails - Hesitation Marks - תירוץ לשחרר כמה שירים מדויקים ויותר מדי היסוסים
Public Service Broadcasting - Inform - Educate - Entertain - אקלטרוניקה פוגשת גיטרות וסימפולים מהארכיון
Radiator Hospital - Something Wild - ניינטיז קולג' רוק
Suuns - Images du Futur - פוסט Pאנק עם מישהו שנשמע כמו הסולן של Clinic
The Stargazer Lilies - We Are The Dreamers - שוגייז נוסחתי מדי
The Strypes - Snapshot - בלוז רוק מהודק
Tripwires - Spacehopper - קצת ניינטיז קצת בהייה בנעליים קצת סבבה
Warm Digits - Interchange - ארוחת בוקר אנגלייה של נקניק ושעועית עם קראוטרוק בצד
Yeah Yeah Yeahs - Mosquito - יתוש חמוד חמוד חמוד

הפוסט האלבומים החמודים 2013 הופיע ראשון בהמאזין

לעמוד המאזין ב-iCast »

1. Efterklang - Alike
2. Oh No Ono - Icicles
3. Choir of Young Believers - Hollow Talk
4. Junior Senior - Can I Get Get Get
5. The Asteroids Galaxy Tour - The Golden Age
6. Wake Me For Coffee - Dogville
7. Mew - The Zookeeper’s Boy
8. The Raveonettes - She Owns The Streets
9. Iceage - Morals
10. Ocean View - Grow
11. Ticktock & Mr. Fernandez - Wormholing
12. Rangleklods - Young and Dumb
13. Manual - Clear Skies Above The Coastline

הפוסט ספיישל אינדי דני: המאזין ברדיו 20.8.13 הופיע ראשון בהמאזין

מעל לוס אנג'לס יש שמש ניצחית, קצת כמו בתל אביב, מינוס הלחות, ועם הרבה הרבה יותר עצי דקל. בניגוד לניו יורק האהובה, כל מי שגר מחוץ ללוס אנג'לס שונא אותה. מוזר, כי האווירה הלוס אנג'לסית מאוד חופשית. הרגשתי שיש שם ספייס לכל אחד להיות מה שהוא רוצה להיות ולהניף אצבע אמצעית לשאר העולם. עשירים, הומלסים, פריקים, רוקרים, סקייטרים, גולשים, מטאליסטים, ראפרים (חלקם עומדים ברחוב ומנסים למכור לך דיסקים בצעקת "Hip Hop!"), היפסטרים, ו-יםים אחרים. הכל הולך בלוס אנג'לס וכמה שיותר Fאנקי יותר טוב.

מבחינה גיאוגרפית לוס אנג'לס בעייתית משהו. בניגוד לניו יורק שמאוד מרוכזת וצפופה בגלל הגיאוגרפיה המוגבלת שלה, בלוס אנג'לס היתה להם אדמה כיד המלך כך שהכל מפוזר ומרוחק. לוס אנג'לס התפתחה למעשה מעיירות שונות שהתאגדו יחדיו. הרכבת התחתית מאוד מוגבלת במסלולה והאוטובוסים איטיים, כך שהאוטו שולט בממלכתה במהירות בינונית. נסיעה מהוליווד לווניס ביץ' למשל לוקחת כחצי שעה באוטו. זה הפך את השוטטות שם לקצת יותר בעייתית.

התחברתי למכורת מוזיקה מקומית ששמה ג'ניפר תודות לאתר המופלא Couch Surfing. היא עברה על רשימת ההופעות השבועית ואמרה שאין שום דבר מעניין. אפילו איגי פופ שהיה אמור להופיע עם הסטוג'ס שבר את הרגל ברומניה וביטל את ההופעה. זה מבאס, למרות שבכל מקרה לא תיכננתי ללכת. למה לא? כי ההופעה של הסטוג'ס בגני התערוכה, עוד כשהגיטריסט רון אשטון היה בחיים, היתה אחת מההופעות הכי טובות שראיתי אי פעם. לא רציתי לקלקל את הזיכרון הזה, ולא רציתי שבוע של אוזניים כואבות מרוב רעש לאחר מכן.

בכל זאת התפלאתי איך זה יכול להיות שאין כלום, וג'ניפר נכנעה ושלחה לי לינקים לאפרכסת המקומי You Set The Scene ו-Scenestar. הסתבר שיש הופעות, אבל לא יותר מדי, והן מפוזרות ברחבי העיר. התמקמתי בהוליווד, בהוסטל סביר מעבר לפינה של אולם הקולנוע הסיני הנודע. היה לי אוטו, אך התבאסתי לנהוג כי לא אוכל לשתות, ואיכשהו לא היה לי חשק גדול להשתלט על חיי הלילה של העיר. אפילו ויתרתי על יום רביעי במועדון ה-Airliner שידוע כאחד מהליינים החמים בעולם עם הרזידנט Gaslamp Killer (רגע, גם הוא היה בארץ) וגיחות של Flying Lotus ותום יורק, לוס אנג'לסי שכמותו.

באחד הלילות ראיתי שיש הופעות במועדון הוליוודי במרחק הליכה. התקלחתי בהוסטל, התלבשתי יפה עד כמה שמטייל יכול להתלבש, ויצאתי למועדון Hotel Cafe. לא היה קל למצוא אותו (כמו ה-Cameo Gallery בניו יורק), הכניסה נמצאת בעצם בסימטה האחורית מאחורי בית מלון. כאילו דה.

השומר החביב בכניסה בירך אותי ונדמה לי שהוא אפילו לא ביקש תעודת זהות. העפתי מבט על התכנית האמנותית ושאלתי מה הולך היום. הוא אמר שבעיקר מוזיקה רגועה למעט הקהל שהגיע, ולקינוח רוקנרול. תהיתי איפה כולם נמצאים בעיר הזאת, והוא חשב שאולי הם עוד לא סיימו את חופשת הקיץ ולא חזרו עדיין ללוס אנג'לס. באתי במגמה הפוכה מהם, אז קניתי כרטיס ונכנסתי פנימה.

המקום היה אלגנטי משהו. כיסאות ושולחנות העץ הצבועים בשחור והבמה על וילונותיה האדומים נראו כאילו שהם מוכנים לתיאטרון כמו שהם מוכנים למוזיקה, או לפחות לפסנתרניות ברים אדומות. משהו כמו תיאטרון תמונע, רק יותר קטן ומסוגנן. ישבו שם קומץ של אנשים סביב כמה שולחנות. זה לא הפריע לי יותר מדי, בעיקר שיעמם שאין עם מי לדבר. נכנסתי בשיא ההופעה של Shenandoah Davis, סינגר/סונגרייטרית שניגנה על פסנתר בליווי מתופף, כמדומני, ונשמעה ממש מגניב. חבל שזה היה השיר האחרון.

זמן מה וכוס יין אדום לאחר מכן, Eliza Rickman עלתה לבמה. גם היא סינגר/סונגרייטרית פסנתרנית, ועוד אחת מאוד מסוגננת עם שיער שחור ארוך מעל שמלה הוליוודית של פעם. היא התישבה על הפסנתר והחלה לנגן.

למרות שבדרך כלל זה לא כוס התה שלי, מאוד התרשמתי ממנה. הנגינה שלה היתה מאוד רגישה, והקול שלה ניחן בעדינות ונשמה כמו בתקליטים ישנים של זמרות נשכחות מתחילת המאה העשרים. כשהיא שלפה משרוקית של ציפור והחליפה את אחד מבתי השיר בציוצים היא קנתה אותי לגמרי ושברה לי את הרצינות התהומית והשיעמום שיש בדרך כלל בהופעות כאלה.

מה שקשה לי ברוב הופעות הסינגר/סונגרייטר, זה חוסר גיוון וחוסר בעליות וירידות במהלך ההופעה, כך שאם אני לא מתחבר רגשית לשירים ולאמן אין לי מה לחפש שם. אבל אליזה תיבלה את ההופעה בסיפורים אישיים, בכנרת שליוותה אותה בכישרון רב, וגם בלופר, פסנתר צעצוע, ועוד צעצועים.

באיזשהו שלב חולקו הצעצועים לקהל ואליזה ביקשה להשתמש בהם מתי שרוצים במהלך השיר, וכמה שיותר. קיבלתי מן ברווז צעצוע משונה מפלסטיק מוקשח שעושה "קוואק, קוואק" בלחיצת כפתור מלווה בצחוק מכאני מרושע, הצעצוע הכי ביזארי מכולם. אבל איזה שיר כיפי זה היה לקולות הצעצועים, שיר שזכה לצחוקים ומחיאות כפיים סוערות.

מעבר לגימיקים, השירים של אליזה היו מאוד מגוונים גם במהותם וגם בהגשה שלה, כך שנשארתי עם אוזן קשבת במהלך כל המופע. יש לה קול נפלא, כישרון מוזיקלי, ונוכחות נינוחה אך מסתורית על הבמה. היא יודעת איך לייצר הופעה סוחפת ושובת לב. הקהל והבמה היו כולה שלה במשך קצת יותר משעה. אני מקווה שעוד נשמע עליה מעבר למועדוני הופעות אפלוליים בהוליווד.

ומה עוד? לצערי אין. חיכיתי עוד בהוטל קפה, אבל לקחו שנים עד שההרכב הבא התארגן. נמאס לי, ויצאתי החוצה, מחפש משהו אחר לעשות. הגעתי במקרה לערב אילתור תיאטרלי חינמי, לא משהו משגע, וחתכתי להוסטל.

היו לי עוד יומיים באל איי וכבר לא חיפשתי ריגושים מוזיקליים, במיוחד כשידעתי שאהובי The Horrors ו-The Vaccines באים להופיע בעיר עוד איזה שבוע וחצי, זמן מה אחרי שאעזוב אותה. הסתבר כמה שבועות לאחר מכן שהוואקסינז ביטלו בגלל שהגרון של הזמר בצרות. כנראה שחלק מהביטולים בארץ הם לא פוליטיים אחרי הכל.

אני בטוח שיש ללוס אנג'לס הרבה יותר להציע ממה שראיתי, ועם כל הכבוד לניו יורק, ללוס אנג'לס יש את שלה. קיבלנו משם להקות ענק כמו The Doors, Black Flag, Red Hot Chili Peppers, NWA, Guns N' Roses, ועוד רבים וטובים. עם קצת יותר אנרגיה, נהיגה, ואולי תזמון טוב יותר, אני בטוח שהייתי נתקל בהרבה יותר מוזיקה.

בחור מגניב בשם Dan שפגשתי כמה ימים מאוחר יותר בסנטה קרוז, איש מרצ'נדייז מקועקע שעובד בחריצות עבור הלהקה Thrice, טען שיש בלוס אנג'לס 100,000 להקות. 100,000 להקות! אם יש באל איי כ-15,000,000 איש, זה אומר שהיחס הוא 1:150, כלומר להקה לכל 150 איש. מעניין מה היחס בתל אביב ובכלל בארץ. כך או כך זה אומר שיש שם המון פעילות מוזיקלית, ואני מקווה שאם תבקרו שם בזמן הקרוב תנצלו את זה ותבואו לכתוב פוסט אורח על מה ששמעתם שם.

תחנה הבאה - סקרמנטו!

נ.ב. אם אתה צעיר ומגניב באל איי לך לאיזור Echo Park. שם נמצאת הסצינה ואפילו סופרמרקט לנוסע בזמן!

נ.ב.ב. ארה"ב היא אולי הארץ האחרונה שעוד יש בה מגה חנויות תקליטים. אם אתם רוצים להזכר בכיף של להכנס לחנות תקליטים ענקית, למצוא שם את כל מה שרציתם והרבה מעבר לזה, ואולי לראות איזה הופעה בחינם, תקפצו לחנות המעולה Amoeba Music בהוליווד.

הפוסט לוס אנג'לס הופיע ראשון בהמאזין

האזור התוסס בוויליאמסבורג הוא בסביבת Bedford Avenue באיזור התחנה הנושאת את אותו שם על קו ה-L. הרחוב מלא חנויות וינטג', מסעדות אורגניות, ו...היפסטרים. לפחות השפם פסה והוחלף בטרנד הזקן. תתחילו לגדל שיער פנים ילדים.

יש שם המון מוזיקה. המון פאקינג מוזיקה. תקפצו לסקשן ההופעות באתר Free Williamsburg ותיווכחו לראות שכל יום מופיעות שם עשרות להקות. אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כל אחת יותר מגניבה מהשניה זה מפחיד. את העין שלי צדה הופעה של School Of Seven Bells, להקת דרים פופ מוכרת יחסית שחיבבתי, וכך החלטתי ללכת לראות אותם בלייב.

לא היה קל למצוא את ההופעה. מסתבר שהיא מתרחשת במקום בשם Cameo Gallery, רק שלא היה כלום איפה שהאייפון אמר שאמור להיות משהו. אחרי תשאול של כמה מקומיים הסתבר שזה נמצא בירכתי הבר מעבר לכביש, מקום ליודעי דבר ככל הנראה.

אולם ההופעות קושט במשהו שעיר ומוזר מהתקרה ומתחתיו Starfawn החלו לעשות את האקט שלהם. כשאני אומר אקט, אני מתכוון לזמרת מסתורית עם לבוש מד"בי על הקולות והתנוחות על רצפת הבמה, וילדון על לפטופ ותנודות ראש קוליות לצלילי האלקטרוניקה השבורה שהוא הכין בבית, תוצר של שמיעה מופרזת של אמני Warp Records. טיפה רפטטיבי וקריר, אבל מאוד מסקרן ומרענן.

הפעם צילמתי תמונות באייפון

שני בחורים החלו לארגן את הסינטיסייזרים שלהם על הבמה, הצמד שהוא Warm Ghost. אחד מהרכבי ההייפ כרגע, לא? כשהסינטים נדלקו הם פרסו תחת רגלינו שטיחי צלילים מנוכרים ווקאלז אפלים, גשר בחלל-זמן הישר לסינת' פופ הבריטי של סוף שנות השיבעים/תחילת השמונים. גארי ניומן ודאי יתגאה בהם. בינתיים התגלה צלם הופעות שיכלתי להישבע שהוא הדופלגנגר של יעל מאירי, צלמת ההופעות המעולה למי שלא מכיר. משעשע.

קפצתי לבר לשתות בירה עם מישל, בחורה מדליקה שבדיוק הכרתי, וכשחזרנו קדימה למקומינו הקודם לקראת ההופעה של School Of Seven Bells שמתי לב שאנשים מעקמים מולינו את האף. שאלתי אותה אם לא נהוג פה ללכת קדימה בהופעה כי בארץ וגם באירופה זה קורה כל הזמן, והיא אמרה שלא, שהיא פשוט זרמה איתי אחרת היא לא היתה עושה את זה. בלעתי את הרוק ורשמתי לעצמי לא לחזור על זה פה.

School Of Seven Bells עלו לבמה. קודם לכן התפלאיתי איך הרכב ידוע יחסית, שחימם למשל את Interpol בעבר, מופיע במקום כזה קטן. הלהקה מונהגת על ידי גיטריסט Secret Machines מר Benjamin Curtis ושתי תאומות מיסטיות/סקסיות זהות, Alejandra & Claudia Deheza. מישהו זרק שאחת מהתאומות עזבה את הלהקה וזו ההופעה הראשונה שלהם מאז. ואכן רק תאומה מיסטית/סקסית אחת, אלחנדרה (מסתבר שקלאודיה עזבה לפני שנה בגלל בעיות אישיות), עלתה לבמה בליווי גיטריסט הלהקה עם שאר הנגנים ופצחה מיד בלהיט "Windstorm".

כשההופעה של SVIIB עבדה, היא עבדה טוב. הגיטרות היו רועשות, הלהקה נתנה גיבוי מדויק ברקע, ואלחנדרה שרה לנו סולו ותפסה את תשומת לב הקהל עם הנוכחות הכריזמטית שלה. למרות זאת היו לא מעט רגעים מתים בהופעה, שירים דומים מדי או ביצועים סבירים מדי ששיחררו אותי מהקסם של המוזיקה. בקטע האחרון הגיטריסט נזכר להעיר את הקהל, לחץ על פדאל, וסיים את ההופעה עם רעש של גיטרת מטוס סילון כיאה ללהקת שוגייז. סתמתי את האוזניים כדי לא להעלות את אחוזי החירשות שלי יותר מדי והתענגתי.

הקהל התפזר ואני עברתי הלאה עם מישל לבר גולשים מודע לעצמו כמובן, מלא בחול על הריצפה וקוקטיילים עם מטריות מיניאטוריות וקשיות מקושטות בזיקוקי כרום צבעוניים. היה לי ערב מהנה ב-Cameo Gallery, גם אם הוא לא הגיע לשיאים המוזיקליים שנכחתי מולם כמה לילות לפני כן ב-Pianos. מי יודע מה הלך בשאר עשרות ההופעות שהתרחשו באותו הערב, איך אפשר בכלל לעכל את העושר הזה ולהחליט לאן ללכת כל יום. ועוד רק בוויליאמסבורג.

לצערי הוריקאן איירין ירדה על העיר לכבוד יום הולדתי וקלקלה תוכניות לכבוש את חיי הלילה הניו יורקיים בסופש. מילא לי, כל העיר שותקה. התחבורה הציבורית הופסקה בפעם הראשונה מאז 9/11, עסקים נסגרו וחלקם הדביקו מסקינטייפ על חלונותיהם בצורת איקס מסורתית או שסגרו אותם עם יריעות עץ, אנשים שגרים קרוב לחוף אף פונו מבתיהם למרכזי חירום מאולתרים בבתי ספר בעיר.

לשמחתינו ובניגוד לפאניקה של ראש העיר בלומברג והתקשורת, נייו יורק יצאה בזול מהסופה. כל מה שראיתי במנהטן היה הרבה גשם וקצת רוח, אפילו יצאתי לטייל במהלך הסופה ברחובות העיר הרטובים והשוממים. כמה עצים במנהטן לעומת זאת מצאו את מותם הטראגי. תחרות גלישה שהיתה אמורה להתקיים בשבוע שלאחר מכן בוטלה, יחד עם הופעות חינמיות של Interpol ו-Flaming Lips. כך או כך, אני הייתי אמור להיות בוגאס באותו הזמן.

זו היתה ניו יורק. אבן שואבת למוזיקאים מרחבי העולם, לכל הפחות מאוסטרליה, שרוצים להצליח. יש שם המון מועדוני הופעות שבקושי התחלתי לגרד, יש קהל מגניב מדי לעצמו אך תומך, ויש הרבה פאקינג תחרות. הכל ברמה גבוהה וכל הרכב משקיע ועושה את הקטע שלו במקצוענות. שיהיה להם בהצלחה, וגם לכם אם החלטתם לנסות את מזלכם בניו יורק. מה שבטוח שהרווח כולו של המאזין.

תחנה מוזיקלית הבאה - לוס אנג'לס!

נ.ב. כמה מילים על תרבות ההופעות בניו יורק, וכנראה בכלל בארצות הברית. כמובן שחל איסור מוחלט לעשן במקומות ציבוריים בניו יורק. מכבדים שם את החוק ובמיוחד את השוטרים הקשוחים ואף אחד לא מעשן שם בהופעות. אף אחד גם לא מעשן בברים. המעשנים יוצאים החוצה לכמה דקות כדי לקבל את מנת הניקוטין שלהם, וחוזרים צ'יק צ'ק פנימה כשהם מסיימים. זה תענוג. אין דחיפות, ואין אנשים שפתאום ממקמים את עצמם במרחק אינטימי מלפניך באמצע ההופעה, זה נחשב לממש חצוף. אפילו לא ראיתי יותר מדי אנשים שמרימים אל על את הסמארטפונים שלהם כדי לצלם כל פיפס על הבמה. אוטופיה של חובבי הופעות?

הפוסט ניו יורק - וויליאמסבורג הופיע ראשון בהמאזין

מוזיקלית אני לא באמת צריך להגיד לכם שניו יורק היא מרכז עולמי, נכון? גם אם נשים את האינדי שמינדי של עשר השנים האחרונות בצד, מה לגבי היפ הופ, Pאנק, ג'אז, דיסקו, ואוונגארד שהגיעו מהעיר המופלאה הזו? כשהייתי שם, הבנתי את זה. הרעש של ניו יורק נשמע כמו סוניק יות', היא קולית כמו הביסטי בויז, ועם יומרה עצמית כמו הוולווט אנדרגראונד.

ניו יורק, מבט מהאמפייר סטייט בילדינג

התחנה הראשונה שלי להופעות היתה באיסט ווילג', איזור תוסס מלא במסעדות, חנויות, ברים, ומועדונים בדיוק כמו שאני אוהב עם אוכלוסיה צעירה יפה ומגניבה בהתאם. עליתי על הסאבווי ושמתי פעמי לבר ההופעות Pianos, אבל נתקלתי בקיר לבנים בדמות השומר בכניסה. הוא סירב להכניס אותי כי לא הבאתי תעודת זהות.

WTF? לא עזר שבאתי כל הדרך מישראל רק בשביל ההופעה הזו או שביום שבת אהיה בן 31 - אין כניסה בלי תעודה ואין יוצאים מן הכלל. אז חברים וחברות, תסתובבו באמריקה עם הרישיון שלכם (הם מקבלים אותו ולפעמים מתלהבים שבאתם מהארץ), עותק צבעוני של הדרכון, או הדרכון עצמו, אחרת תשכחו מברים והופעות. בלילה הבא באתי מצויד ונכנסתי בלי בעיה. בכל זאת, עברתי את גיל השתיה בארה"ב לפני עשר שנים.

ב-Pianos יש שתי קומות, וכמעט בכל יום יש בכל קומה 3 הופעות. הקומה למעלה חינמית והיא יותר כמו בר רועש עם להקה ברקע שנלחמת על תשומת לב השיכורים. בקומה למטה, אחרי הבר, יש אולם הופעות בגודל הלבונטין מינוס העמודים באמצע, שם תשומת הלב מופנית ללהקה על הבמה.

לא עבר זמן רב, והלהקה הראשונה, Our Mountain, עלתה. כמעט ועפתי מהרגליים. לאט לאט הם נכנסו לקטע, והרביצו בקהל רוקנרול עם כל הנשמה. הסולן, Matthew Hutchinson, גדל על יותר מדי איאן קרטיס וניק קייב (הלהקה מאוסטרליה במקור, כך מתברר לי עכשיו) ונתן מעצמו 120% על הבמה עבור אולי 10 האנשים שנכחו במקום. עם קלידנית יפה (דוגמנית ידועה ובת זוגתו של הזמר) ורית'ם סקשן מלוכלך, התחלתי לרקוד שם במקום, לא מבין למה אף אחד אחר לא זז.

זה קטע שחזר על עצמו בהופעות באמריקה, חוסר תזוזה. האם האנשים קוליים מדי מכדי להראות שהם נהנים? או שאולי בניו יורק להקה כזו היא סתם טיפה בים שלא מעניינת אף אחד? האם זה בגלל שאני תייר מתלהב? לא יודע. מה שזה לא יהיה, זה מסביר את ההתלהבות של אמנים מחו"ל שבאים להופיע בארץ - אנחנו מגיבים חזק למוזיקה. לפחות יאמר לזכות הקהל האמריקאי שהוא מאוד מפרגן במחיאות כפיים, גם ללהקה הכי קטנה ואיזוטרית. ישראל:ארה"ב - 1:1.

Our Mountain סיימו את ההופעה האנרגטית שלהם, ולא האמנתי למראה עיני, ידידתי שירה מהארץ נמצאת בקהל! טוב, זה רגע טיול קלאסי, להתקל במישהו שאתה מכיר כשבחיים לא ציפית לזה. תמיד נחמד להתקל בפנים ידידותיות, במיוחד בקהל מנוכר.

הלהקה הבאה - הברוקלינאים My Best Fiend. רגע, גם הם מעולים? תהיתי אם כל הרכב פה בניו יורק יותר טוב מקודמו, ואיך זה יכול להיות לכל הרוחות. אם OM נתנו בראש, MBF הביאו נינוחות ואווירה תחת השפעה מאסיבית של רוק בריטי מאמצע שנות התשעים, הסוג ש-The Verve ו-Spiritualized ידעו ליצר פעם. אני מדבר על שירים מסוממים, רועשים, ומתפתלים עם המון נשמה. גם הם הופיעו כאילו שהם על איזה במת פסטיבל גדולה, ברצינות כיאה למוזיקה שלהם, בנוכחות מלאה. ריספקט.

האולם היה מלא עד אפס מקום והגיע הזמן להדליינרים של הערב, Sherlock's Daughter. אמרתי לשירה שלא יכול להיות שגם הם יהיו טובים, וכמובן שטעיתי. הם היו מעולים. SD הרחיבו את הזווית השוגייזית ש-MBF כבר רמזו לקראתה והוסיפו חומות רעש, נגיעות אלקטרוניות, ווקאלז נשיים רכים, דה הול שאבנג. זה היה פנטסטי.

אחרי ההופעה שירה תפסה את המתופף ושאלה אם אפשר לקנות דיסק. הוא חזר כעבור חמש דקות עם EP הבכורה ודיבר איתנו קצת. גם הם במקור מאוסטרליה, אבל חיים בברוקלין איפה שהם מקווים להצליח. הוא אמר שהמכירה הזו תעזור להם לממן את המונית הביתה. עם כזה ריגשי ומוזיקה כזאת טובה לא יכלתי שלא להפרד מ-$5 עבור הדיסק. אחריהם קיררו את הקהל הדואו האלקטרו גותי Zaza. הייתי בכזה היי בנטורל והם לא עשו לי את זה כל כך, ולכן לא ארחיב בנידון.

בנסיון להמשיך את הלילה המופלא הזה הלאה, קפצתי ל-Arlene's Grocery. זה לא סופרמרקט, אלא עוד בר הופעות מומלץ מעבר לפינה של פיאנוס. אממה השואו כבר נגמר מזמן ונשארו בבר רק קומץ אנשים לדרינק אחרון של הערב. לא נורא, חשבתי לעצמי, אקפוץ לדרינק אחרון משלי ב-Mars Bar האגדי, איפה ש-Karen O פגשה את ניק זינגר וכל השאר הוא ה-Yeah Yeah Yeahs. התגלית שהוא נסגר לצמיתות נתנה לי את האות הסופי. סגרתי את הבאסטה והלכתי לישון, נרגש מלילה ניו יורקי מעולה של מוזיקה.

תחנה הבאה - וויליאמסבורג!

הפוסט ניו יורק - איסט ווילג' הופיע ראשון בהמאזין

אני לא יכול להגיד שנהניתי. אני לא יכול להגיד שלא נהניתי. ככה זה כשיוצאים לטיול ולא לחופשה, המטרה היא לא להנות. למעשה אין מטרה חוץ מלטייל ולספוג ולחקור וללכת על כל הזדמנות מגניבה שנקראית בדרך ולהתמודד גם עם הזמנים הפחות מגניבים. בטיול חווים את החיים בתאוצה, אם הייתם באחד אתם בטח יודעים את זה.

בכל מקרה, זה לא בלוג אישי(!?), אז החלטתי לכתוב על הטיול מהזווית המוזיקלית. בכל זאת, בלוג מוזיקה. לא הלכתי לכל כך הרבה הופעות באמריקה, בטח בניגוד מוחלט למה שאתם חושבים. העדפתי לפעמים לבלות עם חברים חדשים מההוסטל, לשרוד הוריקן, לצאת לברים (dive bars זה השיט!), או סתם ללכת לישון אחרי יום עמוס. גם לא תמיד היה מוזיקה באיזור, למשל כשאתה ישן באיזה מוטל על יד אגם טאהו.

מבחינת הופעות גדולות, התזמון שלי היה מעפן. איכשהו כל מיני הרכבים שכבר הופיעו בארץ הופיעו בדיוק בזמנים ובמקומות שהגעתי אליהם. Twilight Singers, Low, Laura Marling, אפילו איגי פופ והפאקינג סטוג'ס! מה קורה פה? לרגע זה נראה כאילו שכל ההרכבים שיש ביקום הופיעו אצלינו בארץ. או שהקארמה שלי גרועה ולא עזרתי למספיק מוזיקאיות זקנות לחצות את הכביש.

למרות זאת היו חוויות מוזיקליות, וכמו שאתם מכירים אותי אני הרבה יותר אוהב להיות נוכח באירוע מוזיקלי שהוא לא גדול יותר מהארוחה האחרונה של ישו ומרגש לפחות כמוה. בזמן הקרוב אפרסם פוסט לכבוד כל עיר שראיתי בה הופעה עם רשמים וסיפורים והמלצות. אולי תמצאו פה את הדבר הבא, אולי ראיתי את הדבר הבא מבלי שידעתי בכלל. סטיי טיונד.

נ.ב. שנה טובה מלאה במוזיקה אינטרגלקטית והופעות לא נורמליות!

הפוסט אמריקה, אמריקה הופיע ראשון בהמאזין