The Listener 120: Best Albums of 2015 by Idosius on Mixcloud

למה צריך עוד סיכום של 2015? למי זה עוזר לקבל עוד שמות של להקות שבחיים לא שמעתם עליהם מאיזה בלוגר היפסטר? יש כבר מלא סיכומים ובקושי יש כוח לעבור כמו שצריך אפילו על אחד מהם! נכון. אבל את האלבומים שאהבתי השנה כמעט ולא ראיתי בכל הסיכומים האלה - בטח שלא במקומות מכובדים - כי בצד אחד של האינטרנט יש דירוגים שמייצגים את הקונצנזוס, בצד השני של האינטרנט יש דירוגים קיצוניים של אנשים ששומעים מוזיקה רק על קסטות, ובאמצע יש אותי. אני לא מחפש מוזיקה שתעשה לי נעים. אני מחפש מוזיקה שתאתגר אותי ושבכל זאת תנסה להיות קומוניקטיבית, מוזיקה שתהלך על הקרח הדק בין פופ לאוונגרד. אני מחפש מוזיקה של חיים ומוות עם משמעות, עם צלילים חלומיים, מוזיקה יותר אמנותית ועמוקה, מוזיקה שצריך לשבת ולשמוע כמה פעמים בשביל להתחבר אליה. אני יודע שיש עוד אנשים שם בחוץ עם טעם דומה. אני יודע שאנחנו מעטים, אבל אנחנו פה, והפוסט הזה מוקדש לנו: סיכום שנה במוזיקה בלי Tame Impala, בלי Unknown Mortal Orchestra ובלי Kendrick Lamar*. אני מקווה שתמצאו לפחות אלבום אחד ברשימה הזו שיעיף לכם את השכל, בין אם בהאזנה לתוכנית הסיכום שלי ברדיו הבינתחומי בלחיצת פליי למעלה או ברפרוף למטה. דאגתי אגב לקשר את הלא מוכר למוכר למען החברים הסחיפסטרים שלכם שעוד לא ראו את החושך.

* הרשימה מסכמת אלבומים לועזים בלבד. יצאו אלבומים ישראלים מעולים ב-2015 וחלקם כבר כלולים בסיכום שעשיתי לאלבומי התשע"ה.

20. A Place To Bury Strangers - Transfixiation

ההרכב הכי רועש בניו יורק ואולי בעולם (שמעתי שהם רוצחים בלייב) חוזר עם אלבום רביעי שעדיין מושפע מאוד מ-Jesus & The Mary Chain אבל לוקח את הסאונד שלהם הלאה, למסקנה המתבקשת של מתיקות מחרישת אוזניים. מנהיג ההרכב Oliver Ackerman הוא גם מקים חברת Death By Audio שמייצרת אפקטים לגיטרה, והוא מנצל את הידע שלו בשביל לשגר התפרצויות של רעש בכל מיני צבעים.

להיטים: "We've Come So Far", "Supermaster", Deeper"
לחובבי: Jesus & Mary Chaing, Suicide, HEALTH

19. Sleater-Kinney - No Cities to Love

הרכב הריוט גירררל מאולימפיה וושינגטון התקמבק ובגדול. אני אוהב את האנרגיה והגישה הרעננה שלהן לקומבו הישן של גיטרה-באס-תופים, ובהחלט יש להן כמה להיטים בתיק. אגב, הן החריבו את הבמה הראשית של פסטיבל פרימוורה בשמלות ועקבים, זמן קצר אחרי ההופעה של המלכה האם פאטי סמית'.

להיטים: "New Wave", "No Cities To Love", "Price Tags"
לחובבי: Hole, Sonic Youth, Nirvana

18. The Charlatans - Modern Nature

החבורה המנצ'סטרית הזו גם התקמבקה השנה בכבוד עם האלבום ה-12, יצירה מאוד רגשית ומדויקת. מדהים שהם הצליחו להשלים את האלבום. מתופף ההרכב John Brooks נפטר בתחילת העבודה באולפן והשארלטנס בחרו להמשיך הלאה והקליטו את האלבום עם כמה מתופפים אורחים כמו Peter Salisbury מ-The Verve, Stephen Morris מ-New Order וגם Gabriel Gurnsey מ-Factory Floor. חברי ההרכב הרגילים גם מתפקדים מעולה, במיוחד סולן הלהקה Tim Burgess ששר בקול חם וצלול.

להיטים: "Come Home Baby", "Talking In Tones", "Let The Good Times Be Never Ending"
לחובבי: New Order, Stone Roses, Oasis

17. Ash - Kablammo!

"Ash?!.. Ash!" הגיבה ידידה בפייסבוק כששידרתי אותם בתכנית. או שהספקתם לשכוח מהטריו הצפון אירי הזה או שעוד לא נולדתם כש-"Girl From Mars" היה להיט MTV וסולן הלהקה Tim Wheeler היה נער פוסטר בראש 1. "Kablammo!" הוא האלבום השביעי של ההרכב אחרי הפסקה של שמונה שנים, ומסתבר שבזמן הזה הם צברו יופי של השראה לשירים גדולים עם פזמונים סוחפים, מסרף רוק פיקסיזי ועד לבלאדות עם כינורות.

להיטים: "Moondust", "Machinery", "Coocoon"
לחובבי: Pixies, Nirvana, Supergrass

16. Slaves - Are You Satisfied?

אלילי הרוק Royal Blood היו צמד השנה שלי ב-2014, והשנה אלה הם הפאנקיסטים החצופים Slaves. קחו את שני האנגלים הכי אנגליים שאתם יכולים לחשוב עליהם, לבנים ומכוערים כאלה עם בעיות התנהגות ואלכוהוליזם קשה. תנו לאחד גיטרה חשמלים עם דיסטורשן, לזה שיודע לשיר תנו תופים, וקיבלתם את סלייבס: הרכב שלוקח בכיף את הPאנק הבריטי מהסבנטיז ומחייה אותו מחדש עם קריצה לדור הסמארטפון.

להיטים: "Do Something", "Hey", "Cheer Up London"
לחובבי: Sex Pistols, The Clash, The Buzzcocks

15. Pinkshinyultrablast - Everything Else Matters

השוגייז יצא אולי מבריטניה ונחגג בארה"ב, אבל אחת מהלהקות הז׳אנר הטובות של השנה מגיעות בכלל מסנט פטרסבורג ברוסיה. פינקשייני יוצרים פה שוגייז שמושפע מהמקורות המוקדמים שלו פלוס כמה הפתעות. בזמן שהזמרת שלהם, Lyubov Soloveva, מלחששת במתיקות כמו Elizabeth Fraser מה-Cocteau Twins, הגיטריסט Roman Parinov מנגן ליינים כמו The Edge, כאילו לא הגיעו לרוסיה תקליטים של U2 אחרי 1988. המאסטרו Rustam Izmailov מייצר צלילים חורפיים על הקלידים וחטיבת הקצב של ההרכב מנגנת גרוב קופצני, כך שהבהייה בנעליים עלולה להסתיים בריקוד.

להיטים: "Holy Forest", "Uma", "Glitter"
לחובבי: Cocteau Twins, U2, Foals

14. Deafheaven - New Bermuda

עד שהבנתי ש-"Sunbather" של דפהאבן הוא אלבום ניאו-קלאסי חבורת הבלאקרים הזו מסן פרנסיסקו הפגיזה את "New Bermuda". ההרכב השיל את האלמנטים השוגייזים/פוסט-רוקים מהמוזיקה ולקח פנייה ימינה יותר עמוק אל תוך המטאל, עם אקסטרה ריפים הירואים מהגיטריסט Kerry McCoy בזמן שהסולן George Clarke צווח ישירות מגרונו של השטן והמתופף Daniel Tracy דוהר במהירות האור. מדי פעם הם מביאים אותה בטוויסטים מפתיעים ששוברים את הבלאק מטאל ומנגישים אותו לקהל חדש, למשל בסוף השיר "Gifts for the Earth" שסוגר את האלבום בקטע בריטפופי תחת השפעה כבדה של אואזיס. כן, קראתם נכון: היפסטרים שסוגדים לאדון האפל ומושפעים מאואזיס הם נושאי הלפיד של המטאל. אגב, המאזין איתי שומרי כתב ביקורת מעולה לאלבום וגם סיכום ברוטאלי של המטאל מ-2015.

להיטים: "Gifts for the Earth", "Brought to the Water", "Luna"
לחובבי: Pantera, Mogwai, Dream Theater

13. HEALTH - DEATH MAGIC

Depeche Mode חזרו למודה: גם ה-Editors וגם HEALTH הוציאו השנה אלבומים רדופי סינתים אפלים לאנשים שרוקדים עם דמעות בעיניים. לפחות במקרה של הלת' היו לזה רמזים מאז "DIE SLOW" שחיבר בין הנויז-רוק המסורתי שלהם לדיסקו טכנואידי. הם המשיכו את הווייב עד כדי כך שעכשיו הסולן שלהם נשמע כמו Neil Tennant מהפט שופ בויז וההרכב מנגן סינת'פופ אדג'י שיחזיר את כל הפריקים לחדר הדארק אייטיז באזימוט. הרגשתי כאילו שאני ברייב של פאנקיסטים כשראיתי אותם בפרימוורה.

להיטים: "STONE FIST", "MEN TODAY", "LIFE"
לחובבי: Depeche Mode, Human League, Kraftwerk

12. Ringo Deathstarr - Pure Mood

השוגייזרים הטקסנים שחררו את "Pure Mood" רק לפני חודש והוא כבר מאוד התחבב עלי. יש להם נעליים הרבה יותר שוות לבהות בהם מהקולגות. הכתיבה שלהם הרבה יותר חזקה והם שרים יותר יפה ומנגנים יותר טוב מהרכב האינדי הממוצע כולל שרדינג על הבאס, תופי ענק, וסולואי גיטרה. הם משלבים את החלומיות שלהם עם הישירות של ה-Pאנק, הרוק והמטאל ומדלגים בקלילות והומור עצמי מעל הקלישאות.

להיטים: "Guilt", "Heavy Metal Suicide", "Freesbe"
לחובבי: My Bloody Valentine, Sonic Youth, Smashing Pumpkins

11. Cheatahs - Mythologies

אלבום הבכורה של צ'יטאז היה אלבום השנה שלי ל-2014. בזמן שהמשכתי לשמוע אותו בלופים הלהקה עבדה קשה ושחררה שני EP-ים מסקרנים ("Sunne", "Murasaki") ששברו הצידה מהרוק של אלבום הבכורה. כשראיינתי את הלהקה הם סיפרו שדווקא היה להם יותר זמן לעבוד על האלבום השני, "Mythologies", ואחרי שאשמע אותו אבין לאן הם הלכו עם האי פים האקלקטים האלה. עכשיו זה לגמרי מובן. הלהקה החלישה את פדאלי הדיסטורשן לטובת מחוזות יותר פסיכדליים, כמעט אלקטרונים. התוצאה אמנם יותר אסתטית, אך פחות טעונה רגשית לדעתי מאלבום הבכורה. עדיין יש פה ושם קטעים יפים ואני נותן לצ'יטאז נקודות בונוס כי הם מעזים להיות אמנותיים ולחקור צלילים חדשים, תכונה שמשותפת לכמה מהלהקות האהובות עלי אי פעם.

להיטים: "Murasaki", "Signs To Lorelei", "Channel View"
לחובבי: Ride, Doves, Radiohead

10. No Joy - More Faithful

האלבום המענג הזה כמעט ועבר לי ליד האוזניים. הורדתי אותו כי נו ג'וי היו בטור עם צ'יטאז. לא התרשמתי ממנו בשמיעה ראשונית, אך שיריו עלו לי מדי פעם בשאפל והדליקו אותי מפעם לפעם. הם די מגוונים ובכל זאת יש בהם איזושהי אחידות. יש להם ניחוחות של שוגייז, לפעמים יותר על הצד השקט ולפעמים הרועש, אך בהפקה ועיבודים לא שגרתיים (ההרכב הקליט את האלבום בקוסטה ריקה) ועם ההרמוניות המכושפות של מובילות ההרכב Jasmine White-Glutz ו-Laura Lloyd. אני שמח שהשארתי אותו באייפון.

להיטים: "Moon in my Mouth", "I Am An Eye Machine", "Burial in Twos"
לחובבי: Lush, My Bloody Valentine, Cocteau Twins

9. FIDLAR - Too

אחרי אלבום בכורה חזק שהושפע מאלכוהול וסמים קשים וסקייטבורדינג, סולן הרכב הגאראג'-פופ-פאנק Zac Carper הלך לריהאב וחזר כדי לספר לנו שהחיים מחורבנים כשאתה פיכח ושבסופו של דבר כל מה שהוא רוצה זה עוד קצת כסף ואהבה. "Too" פחות הדוק מהראשון של פידלאר, אבל בהחלט שומעים את הלהקה מתבגרת מהתיכון לקולג' איפה שהם מתנסים עם שירים אקוסטיים והפקות ביטלסיות ואפילו את קליפ השנה לשיר "40 oz. On Repeat" (זוז הצידה דרייק).

להיטים: "Why Generation", "Stupid Decisions", "40 oz. On Repeat"
לחובבי: Green Day, Blink 182, Iggy Pop & The Stooges

8. The Cribs - For All My Sisters

לכבוד אלבומה השישי להקת האחים מווייקפילד גייסה לעמדת ההפקה את Ric Ocasek, איש ה-Cars שהפיק גם את Weezer. אחרי האלבום העייף משהו לטעמי "In the Belly of the Brazen Bull", והסטוץ' עם Johnny Marr ב-"Ignore the Ignorant", אוצ'סק מחזיר את הקריבס בחזרה לשורשי האינדי רוק שלהם עם אקסטרה פאנץ' והמנונים מתוסכלים על לבבות שבורים.

להיטים: "Different Angle", "Finally Free", "Simple Story"
לחובבי: Weezer, Libertines, The Replacements

7. Wolf Alice - My Love Is Cool

שנת 2015 היתה שנת הפריצה של רביעיית האינדי רוק הלונדונית וולף אליס. זה אלבום קצת מבלבל: השירים שלו די אקלקטיים והעדינות שלהם יכולה לשלוח את המאזין ללחוץ "נקסט" בקלות. אבל אם מתמידים, מגלים חגיגה של רוק אלטרנטיבי בדגם עדכני. מה שבאמת עושה את האלבום זה רומה של סולנית ההרכב Ellie Roswell שנעה בין קוּליות שוגייזית לנערת רוק. קל להזדהות איתה, והיא מאפשרת ללהקה לייצר להיטי גלגלצ ועדיין להיות אהובה על ילדי האינדי.

להיטים: "Bros", "Lisbon", "Fluffy"
לחובבי: Garbage, Yeah Yeah Yeahs, Daughter

6. Vennart - The Demon Joke

האיש הצנוע הזה ממנצ'סטר, לשעבר מנהיג הרכב הקאלט Oceansize, הראה לעולם איך סולני רוק עכשוויים צריכים לשיר לנו סולו. קודם כל יש מטען רגשי גדול מאחורי האלבום, על שם הניסיון של וונארט להיות ג'וקר ולהצחיק את אביו בזמן שהוא גסס. וונארט שולט בבלאדות במקצבים אסימטריים וגם בקטעי רוק שעירים ומציג שדרוג רציני ביכולות הווקאליות שלו ועבודת גיטרות חכמה. יש מאחורי וונארט הרכב של תותחים, למעשה 60% מחברי אושנסייז תודות לעבודה משותפת עם Steve Durose ו-Gambler. המתופף שלו Dean "Denzel" Parsons אולי לא היה באושנסייז אבל גם הוא תותח.

להיטים: "Operate", "Infatuate", "The Demon Joke"
לחובבי: Radiohead, Elbow, Porcupine Tree

5. Gaz Coombes - Matador

סינגרים/סונגרייטרים בדרך כלל מרדימים אותי, אבל מר גאז קומבס, סולן להקת Supergrass לשעבר (הם התפרקו), הפך את הנוסחה על הראש. הקול שלו מלא בנשמה ובכנות, עד כדי כך שפשוט בא לי לחבק אותו כשהוא צועק "There's panic in my heart" בשיר "Detroit". הוא כתב שירים מבריקים עם עיבודים לא צפויים, כולל השפעות מעודנות ממקצבי דאבסטפ וסינתיסייזרים קראוטרוקים. אפילו הגיטרה האקוסטית שלו נשמעת לי מרעננת. לא ברור לי למה לכל הרוחות האלבום הזה לא הגיע ליותר אוזניים לעומת האלבום הנחגג של הקולגה הבריטפופית המפורסמת מהשנה שעברה (ראה "לחובבי").

להיטים: "Detroit", "Matador", "The English Ruse"
לחובבי: Damon Albarn, Elbow, Badly Drawn Boy

4. Girl Band - Holding Hands With Jamie

מה קורה כשמעריצי The Fall לוקחים אמדי במסיבת טכנו? רוקדים עם טירוף בעיניים ומקימים להקה כמו Girl Band. הרביעייה האירית הזו הוציאה את האלבום עם הצלילים הכי חדשניים ששמעתי השנה: שילוב בין נויז להרמה, גיטרות חורקות ובאס פתלתל ומתופף על מטרונום שמגבים את הליריקה השבורה של הסולן Dara Kiely שהוא כתב בעקבות התמוטטות עצבים מה שגורם לו לצעוק דברים אבסורדיים מהמרחק כמו "נוטלה! נוטלה! נוטלה!". אם ההפקה היתה קצת יותר גרנדיוזית והיו פחות פילרים זה היה יכול להיות בקלות אלבום השנה שלי, בטח אם האנרגיות שלו היו מגיעות לטירוף של הביצועים החיים של ההרכב. סמנו אותם במארקר צהוב זוהר - הם עוד ימשיכו להחריש אותנו בהנאה.

להיטים: "Pears for Lunch", "Paul", "Fucking Butter"
לחובבי: The Fall, Nirvana, Pixies

3. Evans The Death - Expect Delays

מבחינתי להקות שצולחות את משבר האלבום השני צריכות לקבל עמוד שער בידיעות אחרונות עם כותרת ענק בצבע אדום, אבל פה בעולם האמיתי אף אחד לא דיבר על האלבום המדהים "Expect Delays" של Evans The Death. אני מעריץ אותם עוד מאלבום הבכורה שיצא ב-2012. הוא הציג להקה צעירה מלונדון עם חוש חינני לפופ גיטרות ואת הסולנית Katherine Whitaker ששרה עם מבטא בריטי מקסים על הצרות של להיות צעיר ובודד בבירת אנגליה (אגב, נתקלתי בה במקריות מוחלטת מברמנת בפאב לונדוני לפני שלוש שנים). חברי הלהקה הספיקו לחוות מאז משברים במערכות יחסים ועוני, כך שכבר מההתחלה "Expect Delays" מכין אותנו לחשבון נפש נוקב כשקת'רין צועקת "I'll never be anyone else" בשיר "Intrinsic Grey" - הסוף דווקא מלא בחמלה עצמית עם השיר "Don't Beat Yourself Up". המוזיקה של אוונס נעה בין הסמית'ס לפאוור פופ עם המון מלודיה חרוכה. הגיטריסט Dan Moss הוא המוח מאחורי ההרכב והוא מתנסה פה בהצלחה בקולות רקע וגם מציג עבודת גיטרות מבריקה, מעין ג'וני מארר על אמפטמינים. "Expect Delays" הוא ה-"Pinkerton" של זמנינו: אלבום שאף אחד לא מעריך כרגע אך יקבל ציון מושלם מפיצ'פורק עוד איזה 10 שנים.

להיטים: "Sledgehammer", "Bad Year", "Just 60,000 More Days 'Til I Die"
לחובבי: The Smiths, Elastica, The Cranberries

2. Title Fight - Hyperview

אלבום השוגייז הכי טוב של השנה הוקלט בכלל על ידי להקת Pאנק. קוראים להם טייטל פייט. הם קיימים כבר יותר מעשר שנים, והם מעיירת השומקום Kingston פנסילבניה. טייטל פייט רצו לעשות אלבום כבד לטענתם, אבל כשהם הגיעו לאולפן הם החליטו ללכת דווקא על שירים אחרים שהושפעו מ-Dinosaur Jr והביץ' בויז. התוצאה היא "Hyperview": יצירה נקייה ומינימליסטית שמשלבת בין כעס לחלומות, בין ייאוש לתקווה, סוג של שער בין ממדי לאוטופיה מופלאה (כמו שכנראה רואים על העטיפה). האלבום מבקש כבר בתחילתו לפתוח דף חדש עם השיר "Murder Your Memory", אך פוריטני הפאנק נטרו טינה וזרקו להרכב פתקים נבזיים בהופעות כגון "אתם הלהקה הכי פאקינג גרועה ששילמתי בשביל לראות אי פעם". אני רוצה לזרוק להם מכתבי תודה על איך ש-"Hyperview" פתח לי את הדמיון ועזר לי לעבור את השנה הזו בשלום.

להיטים: "Murder Your Memory", "Chlorine", "Your Pain is Mine Now"
לחובבי: Slowdive, The Smiths, My Bloody Valentine

1. Viet Cong - Viet Cong

אני רוצה לשכנע אתכם שאלבום הבכורה של Viet Cong הוא האלבום הכי טוב שיצא השנה, מעבר לטעם הסובייקטיבי שלי. יש לי חתיכת קייס. נכון, זה אלבום פוסט-Pאנק, אבל תשכחו מעוד חקיינית אינטרפול וג'וי דיוויז'ן - וייט קונג הם הדבר האמיתי: חבורה של קנדים אפלים מעיר הנפט Calgary, יוצאי הרכב הארט-רוק Women ששרים על האבסורד הקיומי, על חוסר המשמעות, על המוות. יש באלבום הזה רק שבעה קטעים אבל כל אחד מהם ממיס את השכל בצורה אחרת: החל מ-"Newspaper Spoons", מנטרה על רקע תיפוף מכאני בו סולן ההרכב Matthew Flegel רוטן בקול חמוץ על המציאות של ימינו: "Writhing, violence, essentially without distortion"; דרך "March of Progress", מיני אופרה בשלושה חלקים שהולכת בחכמה על הקו הדק בין מחזוריות לכאוס עם עבודת תיפוף אובססיבית של Mike Wallace; עם "Continental Shelf", "הלהיט" שמתחלף בין צלילי סיקסטיז לגיטרות 12 מיתרים שמזמזמות כמו דבורים; והכל מסתיים בסאגת פרוג פרוע באורך 11 דקות עם השם הקצר והקולע "Death". זה אלבום מושחז שמתפתל ככל שמאזינים לו. הקטעים לוקחים תפניות לא צפויות והפקת הלואו-פיי רק תורמת למסתורין, כאילו שמדובר בלהקת ניו ווייב ממזרח גרמניה שהקליטה אלבום נדיר על צוללת גרעינית בים הכספי. גם אותם ראיתי השנה בהופעה (הקוף הזה הלך לגן עדן) וזו היתה חוויה אינטנסיבית וחשופה, סוג של טקס פגאני. אני מת לשמוע מה יקרה איתם הלאה. בינתיים הלהקה הולכת לשנות את שמה מכיוון שהוא פוגעני לקהילה הויטנאמית.

להיטים: הכל
לחובבי: Public Image Ltd, Interpol, David Bowie

גם האלבומים האהובים עליכם לא נכנסו למקום ראוי בדירוגים? שתפו אותנו בתגובות!

הפוסט 20 האלבומים הגדולים של 2015 הופיע ראשון בהמאזין

אתחיל מהסוף: 2015 היתה שנה נהדרת למטאל. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבחצי העשור האחרון הוא חווה פריחה מחודשת על שלל רבדיו וסגנונותיו השונים. נראה שהמטאל הגיע השנה לשיאים חדשים בניגוד לגסיסתו של הרוק, רחמינא ליצלן.

מה שכל כך קסום בז'אנר הזה, היא העובדה שהוא אף פעם לא נח על זרי הדפנה וממשיך לדחוף את עצמו לגבולות חדשים. פריחת היצירתיות המחודשת בחצי העשור האחרון רוממה מן המתים סגנונות שכוחים כמו הדום והסטונר מטאל, נתנה דרור לסגנונות חדשים כמו הבלאקגייז, ונדמה שההתרחשות המוזיקלית במעמקי השאול רחבה מתמיד. בין הלהקות מתרחשת מעין תחרות נסתרת שמטרתה לקחת את המוזיקה אל עבר הקיצון, ככל שניתן, להיות הלהקה האפלה ביותר, הכבדה ביותר, המרגשת ביותר, היצירתית ביותר, הטובה ביותר.

נקודת ציון נוספת שניתן לזקוף לזכות המטאל ב-2015, היא החותמת הרשמית שנתנה השנה החולפת לשינוי המגדרי בז'אנר. חלק נרחב מן היצירות הטובות ביותר השנה אוישו על ידי קולות נשיים עוצמתיים. המטאל, שעברו ה-"הו-כה-גברי" ידוע לכל, חווה בשנים האחרונות מהפכה של ממש. נדמה שאחת הדרכים של המטאל להתאים עצמו בצורה כל כך טובה למציאות העכשווית טמונה בנכונות שלו לוותר על מאפיינים קדומים ולזנוח בין היתר את היותו ז'אנר מצ'ואיסטי. עובדה זו לא רק מתבטאת בהצטרפות רחבה של נשים אל המשחק, אלא גם על ידי היתר שימוש בתובנות רגשיות בתוך המוזיקה עם הסתכלות פנימית בליריקה של השירים על חשבון מבט חיצוני ומבקר אל עבר העולם שבחוץ. אנחנו בעיצומה של מהפכה, שבה הפסיק המטאל להיות נחלתם של יחידי סגולה ומצא את דרכו אל לב הקונצנזוס המוזיקלי עם נציגות בסיכומי השנה של המגזינים והבלוגים הנחשבים ביותר בעולם המוזיקה כגון Pitchfork, SPIN ו-Stereogum.

בונוס: קין והבל 90210 - וידאודרום

לא הרגיש לי נכון לדרג את קין והבל ברשימה הנ"ל. הכוח שלהם טמון בחתרנות בתוך הסצנה הישראלית ולשפוט אותם כלפי חוץ זה לעשות להם עוול. אלבומם האחרון שיצא בתחילת השנה שעברה הוא קאלט מיידי, מסע קצר וצולב של שגעון חושים. אלבום מטאל לפרצוף שבעוד שנים ייזכר כאבן דרך. ריספקט!

20. Myrkur - M

פרוייקט הבלאק מטאל של מירקור, מאייש את המקום הפותח ברשימה שלנו, וגם את תואר האלבום השנוי במחלוקת של השנה. זהו אלבום פולק סקנדינבי עם אלמנטים של בלאק מטאל ושוגייז. מירקור היא Amalie Bruun, מוזיקאית ודוגמנית דנית, שבאמתחתה מספר פרוייקטים מוזיקליים שונים, הרחוקים כולם שנות אור מהאג'נדה המאפיינת את עולמו הקודר של הבלאק מטאל. הלייבל האמריקאי Relapse Records הוביל מהלך יחסי ציבור רחב בכדי לקדם את מירקור ולמתג אותה כנערת בלאק מטאל סקנדינבית אותנטית - מה שהיא לא. נדמה שמעריצי המטאל ההדוקים בוחרים אחת לשנה אלבום להיטפל אליו ולהקריב אותו קורבן לאלוהי המטאל שלהם, יהיו אשר יהיו. השנה נפל הפור על אלבומה של מירקור. ההתעקשות המיותרת לייצר באז ומסתורין סביב מירקור, בטענה שהיא בחורה אלמונית מיערות סקנדינביה, היתה טעות פטאלית בעולם הדיגיטלי של זמננו. זהותה של מירקור כאמילי ברון נחשפה מהר מאד, וקליפים שלה בפרסומות אופנה ואפילו הופעה כניצבת בקליפ של Lonely Island צצו ברשת ופגעו קשות באמינות שלה כ-"מטאליסטית אמיתית". נדמה שהאלבום הלך לאיבוד בתוך המלחמה על האותנטיות של מירקור, שהפכה למושא לעג בקרב הפנאטים של המטאל. לעומת זאת, באתרי המוזיקה המובילים שיבחו את אלבומה של מירקור, עובדה שבהחלט תרמה להקצנת קיטוב הדעות לגביה. בשורה התחתונה,. מדובר בהאזנה חביבה, והוא ראוי למקומו ברשימה כי לא כל יום אלבום בלאק מטאל מככב בכותרות של עולם המוזיקה.

19. VII - Sturm Und Drang - Lamb Of God

אם יש להקה שלא חשבתי שתופיע ברשימה הזו, זו לאמב אוף גאד. נדמה שבשנים האחרונות להקת הגרוב מטאל האמריקאית איבדה כיוון והתעקשה לחקור מחוזות כבדים ות'ראשיים יותר. באלבומה האחרון מ-2012, "Resolution", היא זנחה כמעט את כל המאפיינים הגרוביים שלה שהפכו אותה לענקית מטאל והתוצאה היתה משעממת לחלוטין. לאמב אוף גאד חזתה איך להקות קטנטנות מלייבלים עצמאים עוקפות אותה בסיבוב בשעה שהיא עסוקה בחיפוש עצמי. נדמה שללאמב אוף גאד נמאס לרדוף אחרי החלום להיות להקה רועשת וחתרנית. הם הרי מגה הרכב במונחי מטאל, תקציבי ענק מלווים את הפקותיהם, והם המופע המרכזי בכל פסטיבל רוק שהם מגיעים אליו. נדמה שאלבומם האחרון והשביעי במספר הוא אלבומם הפשוט ביותר מזה עשור, ובהחלט אחד הטובים בקריירה הענפה של הלהקה. הלהקה חזרה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב - גרוב חזק ולא מתפשר. בשילוב של המון איפוק, הן בהפקה והן בנגינה, חברי ההרכב ייצרו את כמה מהקטעים היותר טובים שלהם. סולן הלהקה,Randy Blythe, אף מתנסה בשירה נקייה לראשונה בחלק מהקטעים באלבום, וזה נשמע נהדר. הם כבר לא מנסים להיות הכי מעניינים וחדשניים. הם הבינו שהם לא יכולים להתחרות בתשוקה של להקה צעירה ואנונימית, אז הם פשוט לקחו את זה באיזי, וזה עובד יופי. בגזרת הטקסטים, בליית, מספק כמה מהשירים האפלים ביותר שידעה הלהקה. הפעם כשהוא שר: "ידיי צבועות באדום, העתיד שלי צבוע בשחור, אני לא מצליח לזהות את עצמי, אני הופך למישהו אחר" אנחנו אשכרה מאמינים לו - ב-2012 מעריץ של הלהקה קפץ על הבמה ובליית דחף אותו אל מותו. נראה שהייאוש נעשה יותר נוח.

18. Royal Thunder - Crooked Doors

רויאל ת'נדר הם לא להקת מטאל - הסאונד שלהם מזכיר יותר רוק מאוד מלודי משנות ה-90 ששואב השראה מסטונר רוק. למרות זאת, הם מתגאים בכל האלמנטים המהותיים של הז'אנר: עוצמה, רגש ונוכחות. השירים שלהם לא מתפשרים ומספקים אנרגיה מצוינת. הסולנית/בסיסטית מלני פרסונז מנהיגה את הלהקה, והיא פרונטמנית בחסד. באלבומם השני, "Crooked Doors", מסתתר "Time Machine" שהוא אחד משירי השנה שלי עם למעלה משבע דקות של רוק עוצמתי ומדבק, ליריקה אפלה ולהקה אחת בדרך למעלה.

17. Liturgy - The Ark Work

ליטורג'י, להקת הבלאק מטאל מברוקלין, עשתה לעצמה שם ככזאת שמצפצפת על החוקים הלא כתובים של המטאל, ובאלבומם האחרון הם הלכו עם המאפיין הזה הכי רחוק שאפשר. אלבומם החדש נשמע לפרקים מסוימים כאילו הם מנגנים על גיטרות ותופים דרך גיים-בוי שבור. אחד מהמאפיינים הייחודיים באלבום הזה, בשונה מרוב אלבומי הבלאק מטאל, הוא הקולות הנקיים שנשמעים לפעמים קצת כמו רובוט רדוף שדים. כן כן, אותן צרחות אשר מזוהות עם הז'אנר לא קיימות כאן. חלק מהמלודיות מרהיבות ביופיין, אך מעיב עליהן מעטה הפקתי שמרגיש זול באופן מכוון, אבל הרעיון מאחורי הגישה ההפקתית הזו מתיישב היטב עם רוח הבלאק מטאל שדוגלת בלקחת משהו יפה ולהרוס אותו. האלבום מרגיש כאילו לקחו מטאל והעבירו אותו במאיץ חלקיקים איפה שהוא התפרק ליסודותיו והורכב מחדש בצורה לא מושלמת. זהו באג במערכת של עולם המטאל - או שהתעלמת ממנו לחלוטין, או שנתת לו להשתלט עליך.

16. Leviathan - Scar Sighted

פרויקט הסולו של Jeff "Wrest" Withead רץ כבר מאז 1998. הקריירה של וורסט ידעה עליות ומורדות, אך הוא תמיד נשאר דמות מפתח בעולם הבלאק מטאל האמריקאי. אלבומו האחרון, "Scar Sighted", הוא אחד מהאלבומים הכבדים והזדוניים ביותר שיצאו ב-2015. כל כך הרבה רגשות מתערבבים בגוף כשהמוזיקה של לוויתן מנסרת את הרמקולים עם שירים ארוכים ועמוסים בטוויסטים. נראה שוורסט אגר המון רעיונות במהלך השנים מאז אלבומו הקודם מ-2011 והוא מפגיז אותם מתחילתו ועד סופו של "Scar Sighted" ללא רחמים. ההפקה מצוינת ועשירה, ומדי פעם מלודיה מתוקה מוצאת את דרכה בתוך כל הכאוס הזה. זהו סרט האימה הכי טוב שתראו השנה.

15. Cattle Decapitation - The Anthropocene Extinction

להקת הדת'גריינד הוותיקה קאטל דיקפיטיישן חוגגת אוטוטו 20 שנה של פעילות ונראה שהאש עדיין בוערת בהם חזק. דת'גריינד הוא סגנון כבד ביותר עם קולות מצווחים, תופים מרסקים והמון שינויים תוך כדי תנועה. קאטל דיקפיטיישן מצליחים לכתוב שירים קליטים ומהנים בתוך כל הבלאגן המאורגן הזה. סולן הלהקה,Travis Ryan, מציג את אחד הקולות הכי טובים בתעשייה. הגראולינג שלו יכול להביך את השטן, והוא נשמע לוהט גם כשהוא שר נקי מדי פעם.

14. False - Untitled

אלבום ראשון לשישיית הבלאק מטאל ממיניאפוליס, שמושכת תשומת לב מאז הוצאת איפי הבכורה שלה ב-2012. פולס הם דוגמה מצויינת להשפעה הנשית במטאל של 2015. את ההרכב מובילה סולנית בשם רייצ'ל ששם משפחתה לא ידוע וכך גם פרטים נוספים עליה או על חברי הלהקה. הסיבה לכך היא החלטה להקתית להמעיט בראיונות ובחשיפת פרטים, כיאה לתרבות הבלאק מטאל. זהו אלבום בלאק צעיר ומלא באנרגיה, שעל אף האגרסיביות הבלתי מתפשרת שלו מעניק גישה מעניינת מאוד למלודיה.

13. Tau Cross - Tau Cross

לרוב אני סולד מסופרגרופים. זה תמיד מרגיש לי כאילו הם חבורה של מוזיקאים מזדקנים ששולחת פקס לחברת תקליטים ומחפשת למשוך תשומת לב תקשורתית על ידי איחוד עם כמה מוזיקאים אחרים, וככה לעשות עוד כמה ג'ובות על הדרך בקריירה הדועכת שלהם. אבל מדי פעם מגיח הרכב ששווה להאזין לו. כששארית הרכבי Misery, Vovoid ו-Ambiex הקימו את טאו קרוס זאת היתה החלטה של תשוקה לעשות משהו אמיתי אחד אחרון. התוצאה היא הרכב מטאל Pאנק אפל, אם תרצו הגרסה השטנית יותר של Killing Joke - שגם להם היה אחלה קאמבק השנה.

12. Mgla - Exercises in Futility

אם חושבים על זה, פולין היא המקום המושלם להפיק בו אלבום מטאל. ההיסטוריה האפלה, הקור המקפיא בחורף, וכמובן, העצבים הפולנים מספקים מצע מעניין למטאל (תשאלו את אמא שלי). מגלה היא חוד החנית של המטאל הפולני. הלהקה מקרקוב פועלת משנת 2000 וקבעה עם אלבומה השלישי רף חדש עבור תרבות המטאל המקומית. כבר משם האלבום "Exercises in Futility" ניתן להבין שמגלה מתעלים מעל לרמה הממוצעת של הטקסטים העצובים בבלאק. הסולן/גיטריסט,Mikołaj "M." Żentara, הוא כותב מחונן, והטקסטים שלו אירוניים ועוקצניים - המשפט הראשון באלבום, "האמת הגדולה היא שאין אחת כזו", מבהיר היטב לאן פנינו מועדות. הטקסטים יושבים על עבודת נגינה מדויקת ומלאת רבדים. עבודת התופים המרשימה של Maciej הידוע בכינויו Darkside בולטת במיוחד - היכולת שלו למלא את החלל שמשאירות הגיטרות בצורה מגוונת היא שיעור למתופפי מטאל.

11. Sivyj Yar - Burial Shrouds

מפולין עוברים לשכנתה - אמא רוסיה. בדומה לסקנדינביה, גם מזג האוויר הרוסי הקר הוא בית גידול למוזיקת מטאל דיכאונית, ואם יש דבר יותר מדכא מלנגן בלאק מטאל באמצע החורף ברוסיה, זה לנגן אותו לבד. מאחורי Sivyj Yar עומד בחור בשם Vladimir וזהו אלבומו השלישי. סגנון השירה שלו מאוד אופייני לבלאק מטאל דכאוני עם יללות יגון כאובות ומטרידות. היופי האמיתי מאחורי האלבום הזה טמון בגישה המוזיקלית הפופ-ית במקצת - השירים מאוד ישירים והמבנה שלהם ברור ואחיד. נגיעות הפולק הרוסי באלבום הן מקסימות ויש גם שפע של רוק אלטרנטיבי. תמיד מסקרן לגלות אצל מולטי-אינסטרומנטליסטים מה היה כלי הנגינה הראשון שהם למדו. אנחש שאצל ולדימיר זו היתה גיטרת הבס. ליינים מגניבים של בס מלווים את האלבום כולו. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בשיר הסוגר, "The Snow Shall Fall a Long While", שהוא המנון דכאוני שמכריז: "Winter Is Coming".

10. Vattnet Viskar - Settler

בניגוד לפתגם הידוע, באלבום הזה חייבים להסתכל על הקנקן כדי להבין את מה שיש בתוכו. עטיפת האלבום "Settler" היא הטובה והעצובה ביותר שיצאה השנה. זו מחווה לבחורה בשם Christa McAuliffe, מורה אמריקאית שנבחרה ב-1984 על ידי סוכנות החלל נאס"א להיות חוד החנית של פרויקט מיוחד בשם "מורים בחלל". מקאליף היתה אמורה להיות האזרח הראשון שיטוס לחלל איפה שהיא היתה אמורה להעביר שיעורים לתלמידים ברחבי העולם ממעבורת מחוץ לאטמוספירה. תמונת האלבום מהווה מחווה לתמונה של מקאליף שצולמה במתקן אימוני החלל של נאס"א כאשר היא מרחפת בחדר עם אפס כוח כבידה. זה אחד מהאימונים הקשים ביותר, מכיוון שנוכחות הגוף בחוסר משקל גורמת לבחילות רבות - אסטרונאוטים מכנים את החדר הזה כ-"חדר ההקאות". למרות הקושי הרב, מקאוליף נראית בתמונה מאושרת, מחייכת באין מפריע. לצערנו הפרויקט המיוחד של מקאוליף היה חלק מטיסת מעבורת הצ'לנג'ר שיצאה לדרך ב-28 לינואר 1986 והתפוצצה באוויר 72 שניות לאחר ההמראה. מקאליף נספתה יחד עם ששת אנשי הצוות. Chris Alfieri, גיטריסט ווטנט וויסקר, הוא בן עירה של כריסטה, ואסון הצ'לנג'ר הוא אחד מהזיכרונות הראשונים מילדותו. האסון שהשאיר צלקת אצל אלפרי הניע אותו לכתוב אלבום בלאק עתידני קצר ולעניין שעוסק בתקווה ובאובדנה.

9. Bosse De Nage - All Fours

איך ליריקה של אלבום בלאק מטאל יכולה להזניק להקה לטופ 10 אם גם ככה רוב הזמן קשה להבין מה הם אומרים? ובכן, התשובה פשוטה מאד: המילים צריכות להיות ממש ממש טובות. סולן הלהקה Bryan Manning הוא משורר מוכשר שעוסק בצורה סוריאליסטית באהבה, מוות, סקס ופוסט מודרניזם, ובורא דמויות שמקבלות חיים באמצעות המוזיקה הסוערת של הלהקה. מארי היא דמות שכזו. היא מייצגת תמונה כאובה של ילדות קשה, למשל בשיר הפותח "At Night": "כשמארי היתה קטנה היא החליטה לחיות את חייה כסוס. היא נהנתה הגונות מן הצער שלה, אך בסופו של דבר ההשפלות מהאוכף איבדו את הקסם שלהם". מאנינג מחביא את הטקסט הפואטי שלו מאחורי חומות רעש אשר באמצעותן הוא דורש מאיתנו התמדה בכדי לראות את התמונה המלאה. ביצירה המרכזית בשיר, "A Subtle Change", הוא מספק תובנה מעניינת על היצירה השברירית שלו: "שינוי עדין באור או רעש פתאומי, אולי מילה או ביטוי שמצית את השכל, החלטה שהתקבלה על פי גחמה או לאחר שיקול זהיר, האירוע הקל שבקלים, כל אחד מאלה יכול להיות הזרז להתחלתו של מירוץ חסר רחמים במורד הכביש, עם המסקנה האפלה ביותר". זהו אלבום בלאק אישי ויוצא דופן.

8. Chelsea Wolfe - The Abyss

צ'לסי וולף תמיד היתה ילדה מיוחדת. כשהיא היתה קטנה, אביה, גיטריסט מוזיקת קאנטרי, היה מנגן ושר לה הרמוניות טיפוסיות משירי עם. כשגדלה מעט, צ'לסי ניסתה לנגן את אותו פולק קאנטרי שאביה אהב כל כך. אבל לא משנה כמה היא ניסתה, נגינתה תמיד נשמעה לה עקומה, צורמת ועצובה. בגיל 9 היא היתה חומקת לאולפן ההקלטות הביתי של אביה וכותבת שירים. היא כינתה את הסגנון שלה רית'ם אנד בלוז גותי. וולף היא דוגמה קלאסית למישהי שנשאבה לצד האפל של הכוח. היא זמרת פולק, אבל הכי רחוקה מבוב דילן שאפשר. הפולק שלה הוא פולחן שחור וקודר ויש בו אלמנטים של דום ואינדסטריאל צורם שיושבים על הרמוניות מלטפות ועצובות. באלבומה החדש וולף מעמיקה אל תוך תהומות ליבה ונראה שאחרי ארבעה אלבומי אולפן וולף מצאה סוף כל סוף את הדבר שהיא עושה הכי טוב - מטאל.

7. Elder - Lore

60 הדקות שלוקחות להאזין לאלבומם החדש של אלדר הן השקעה בטוחה. החבורה הזו מבוסטון מציגה את הג'אם סשן הכי משובח ששמעתי השנה - מסע פרוגרסיב-דום עמוס בצלילים ומלודיות מדבקות. יש ב-"Lore" שישה קטעים באורך ממוצע של 10 דקות, ואף דקה לא משעממת. זו כנראה השמיעה הכי מיידית שיצאה ב2015, אבל כזו שכל האזנה לה תביא עימה גילוי חדש.

6. Tribulation - Children Of The Night

ברוכים הבאים לחלום השחור של טריביוליישן: קלידים מכושפים, צ'לו אפל, גיטרות מייללות, טונות של איפור ואווירה של מסע צלב. הוא שואב את הצד המכוער שלו מלהקות דת' מטאל שוודיות של תחילת שנות ה90 כמו Entombed ו-Dismember, צד שמתבטא בקולו המחוספס של סולן הלהקה Johannes Andersson. את הצד המרומם והמלודי הם שואבים מלהקות הבי מטאל קלאסיות כמו Judas Priest ו-Black Sabbath. כך או כך, נראה שטריבוליישן לא ממש חיים בעידן הנוכחי. המוזיקה שלהם מזכירה סרטי מתח ישנים שנפתחים בסצנה מסקרנת וגולשים באיטיות אל עבר נקודת השיא. זה אלבום שדורש סבלנות, אלבום שמצייר תמונה גדולה ולא מעניק סיפוק מיידי, ממש כפי שאנדרסון שר בשיר הפותח: "אנו עומדים בפני מעבר, משהו מוזר ועמוק, ואנחנו צריכים לשחרר. בואו ניפול דרך השערים באדמה".

5. Windhand - Grief’s Infernal Flower

ווינדהאנד היא חלק אינטגרלי במהפכת הדום שמשתוללת בענף המטאל, אבל הגבולות שלהם לא נגמרים שם. הלהקה נשמעת כמו גרסאת המטאל של My Bloody Valentine ומרחפת באלבומה השלישי בין שוגייז, לגראנג' ופולק אקוסטי כשהכול עטוף בכבדות בלתי מתפשרת. ג'ק אנדינו, שעבד בעבר עם נירוונה וסאונדגארדן, הפיק את האלבום והשפעתו על הסאונד ניכרת מהרגע הראשון. אי שם, בלב ליבו של האלבום בתוך כל הרעש הדחוס של גיטרות הדום מגיע רגע אחד צלול ומטריד ביותר: "אני אוהבת גבר, שאהבתו היא אלימות. שתמיד בא, שתמיד הולך. שאף פעם לא מביא לי פרחים, שיפרחו תחת צילי הלוהט". את השורות האלה שרה סולנית הלהקה Dorthia Cottrell בשיר המכושף "Sparrow". לא קל לדבר על אלימות, בטח לא על כזו שבאה מאיש אהוב, אבל דורותיה מצליחה לזעוק זעקה שקטה וחודרת בקולה הרדוף. השיר הזה הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של המטאל המצ'ואיסטי.

4. Horrendous - Anareta

לא מעט הרכבים מוזיקליים בנו קריירה על החייאת סאונד מן העבר: הסטרוקס והבלאק קיז על החייאת הגאראג' רוק, בעולם ההיפ הופ הסאונד חוזר לשורשים הג'אזיסטיים שלו, כפי שניתן לשמוע באלבומים האחרונים של Kendrick Lamar וD'Angelo. במטאל זה כבר הפך לטבע שני ללהקות רבות. הכוח של הורנדס, טריו הדת' מטאל מפילדלפיה, הוא ביכולת שלהם לקחת סאונד קלאסי ומיושן ולהפוך אותו לעכשווי וכובש. הם לא סתם מנגנים דת' קלאסי אלא מפרקים אותו לחתיכות ומרכיבים אותו מחדש. נדמה שהורנדוס עומדים לעשות מהפכה בדת' מטאל כמו ש-deafheaven עשו בבלאק מטאל. הדת' שהם מנגנים מצליח להיות אכזרי ומלודי בו זמנית, טכני בצורה יוצאת דופן אך שמצליח לרגש. אחת היצירות המרכזיות באלבום, "Acolytes", היא דוגמה נהדרת לאופן שבו הורנדוס ניגשים לדת' מטאל שלהם. הקטע נשמע קלאסי לגמרי במשך חמשת הדקות הראשונות שלו, מזגזג בין ריפים קשוחים של גריינד ות'ראש ומציג עבודת דינמיקה מרשימה שמזכירה אלבומים קדומים של Slayer. לאחר מכן הוא קורס לתוך לופ מרהיב של תופים וגיטרות, שכמו קולות תרועה של קרב, רק הולך ומתעצם עד לשיאו. אני בספק אם האלבום הזה ימצא את דרכו למאזינים מחוץ לסצנת המטאל, אך מדובר ביצירה ששמה את הורנדוס בחזית הז'אנר.

3. Panopticon - Autumn Eternal

המולטי-אינסטרומנטליסט האמריקאי, Austin Lunn, חוזר בפעם השביעית עם הפרויקט פאנופטיקון. כנראה יותר מכל ז'אנר אחר, הבלאק מטאל הוא מוזיקה של חוקרים, של מותחי גבולות, ולון עושה ככל העולה על רוחו בתבנית הבלאק מטאליסטית הזו. לון ממשיך לחקור את עולמו הנורדי של הבלאק מטאל, אך הוא עושה זאת בדרך שהיא כולה שלו. מגוון האלמנטים המוזיקליים שהוא משתמש בהם הוא אדיר - החל ממוזיקה קלאסית ועד פוסט-רוק. הגישה שלו לשירת מטאל גם מגוונת ונעה מרצועה לרצועה בין שירת הארדקור אמריקאית, דרך גראולינג נורדי נמוך, ועד לשירה נקייה ונעימה. בשונה מאלבומיו הקודמים, ההפקה באלבום מלוטשת והשילוב הדינמי בין נגינה אקוסטית למקצבים מתפוצצים מייצרת אינטנסיביות בלתי רגילה. אחד הקטעים המרכזיים באלבום," Sleep To The Sound Of The Waves Crashing", מציג זאת היטב עם מוזיקה כבדה שמתרסקת והופכת לצלילי גלים לצד כינורות, דינמיקת רעש-שקט במיטבה. זה אחד מאלבומי הבלאק הטובים ביותר שיצאו בעשור האחרון.

2. Ghost - Meliora

גוסט הם כנראה לא הלהקה השטניסטית הראשונה שהתמסחרה. זה לא שיש דבר רע בלהתמסחר - אם אתה מייצר מוזיקה טובה ומשלמים לך בשביל זה הרבה כסף, מה רע?. בכלל השטן הרי הוא מלך המסחור, והוא נחוש להפיץ את תורתו מן השאול על פני האדמה. הבעיה היא שאף פעם לא ידעתי איך לאכול את הקטע הזה אצל גוסט. לא ידעתי אם הוא רציני או הצגה. הלהקה השוודית התפרסמה ב-2010 בעיקר בזכות הופעתה החיצונית עם מסיכות שנושאות צלבים הפוכים, והשנה היא הוציא את אלבומה השלישי "Meliora". נדמה שלגוסט נמאס להיות רק גימיק. בחוגי המטאל אף פעם לא התייחסו אליהם מספיק ברצינות, אז הם פרצו את הגבול בין עולמו האפל של המטאל ובין קהל המיינסטרים ושדרגו את כל האלמנטים הכי טובים שלהם: הופעה חיה מהודקת, מלודיות מדבקות, טקסטים שטניים, הפקה עשירה ושירי פופ מצוינים. אווירת המסתורין שאופפת את חברי הלהקה, בשילוב עם התיאטרליות הכובשת, קסמו לקהל האמריקאי, ואלבומם נכנס למקום ה-8 במצעד הבילבורד 200 עם מכירות של למעלה מ-29 אלף אלבומים בשבוע הראשון. הם זכו גם לאהדה מצד מוזיקאים רבים כמו דייב גרוהל, שצייץ עליהם בחשבון הטוויטר שלו. האלבום מספק 41 דקות מהנות במיוחד של מוזיקת פופ שנעה בשדות ההבי מטאל והרוק הגותי. הסינגל המרכזי, "Cirice", הוא מעין שיר אהבה לשטן ומועמד לגראמי בקטגורית המטאל. נראה שגוסט הם המרענן הרשמי של 2015.

1. Deafheaven - New Bermuda

למי שעדיין לא הבין אנו חיים בעידן Deafheaven. בין אם מעריצי המטאל ההדוקים מסכימים עם זה או לא, ב-2013 נפל דבר כשאלבומם "Sunbather" שינה את פני הז'אנר לנצח. על החוויה שעברתי עם אלבומם החדש "New Bermuda" סיפרתי בטור מיוחד מחודש נובמבר.

את החלק הראשון בקונספט של האלבום ניתן לייחס לעטיפה שלו: שחורה ואפלה עם השתקפות של מעין דמות סהרורית במשיכות גסות של צבעים בהירים. עבודת האומנות היפייפיה הזאת היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה יותר אפלה. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר, כמעט ת'ראשיים. הליריקה של George Clarke, סולן הלהקה, נותנת חותם לשינוי החיצוני של עטיפת האלבומים כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עברה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' ות'ראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית של רוק חללי. האלבום ממשיך להתפתל לאורך חמשת יצירותיו, והלהקה מציגה מגוון מרתק של השפעות.

מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים. ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. "New Bermuda" הוא אלבום קודר וכבד יותר מקודמו. הוא אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי שמעניק את התחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו. דפהבן היא להקה בשיא פריחתה. היא הלהקה הראשונה מזה שנים שפועלת בתקופת השפעתה. כלומר, היא רואה כיצד אחיותיה מנסות להידמות לה ומסגלות אלמנטים שהיא עצמה שכללה, בשעה שהיא חוקרת את הפסגה המוזיקלית הבאה. "New Bermuda" הוא אלבום שיגרום לאלפי מוזיקאים ברחבי העולם לחשוב אחרת, אפילו אם במעט, בפעם הבאה שהם ירימו את הגיטרה שלהם, וזה מפגן של עוצמה.

הפוסט סיכום השנה במטאל 2015 הופיע ראשון בהמאזין

D’Angelo - Black Messiah

זה אלבום מאוד מוזיקלי, אם אפשר להגיד משהו כזה בכלל. חשוב לציין שמבחינתי זוהי לא אמירה אינטליגנטית או מעניינת כאשר באים להתייחס למוזיקה, מכיוון שמוזיקליות היא תכונת בסיס שעליה ניתן לבנות כל מיני דברים ולא הדבר עצמו. עם זאת, נראה לי שהדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שהמוזיקליות שלו מתפרצת לכל עבר. המזל הוא שהאלבום ממש לא נעצר שם, הוא המשיך להתפתח ולגדול ככל שמספר השמיעות באיי טיונס התרבה. מעבר להקשרים המשוגעים שהביאו את די’אנג’לו להתעכב 14 שנה מאלבום מצליח מאוד מסחרית, עד ליציאה של הדבר הזה, השיגעון מבוטא בשכבות על גבי שכבות של צלילים אשר מגיעים בכל מיני צורות וגוונים, ועוטפים מכל כיוון עד אשר מתפתחת לה תמונה קוהרנטית. אם לא נכנעים, זוהי לא בהכרח האזנה פשוטה. למרות שיש שני להיטים ברורים ("Real Love" ו-"Sugah Daddy"), הם לא באמת נופלים תחת אף תבנית. הרוח המרחפת מאחוריו מגיעה עד ל-Sly Stone אבל מתפתחת לכיוונים של פסיכדליה של שנות השישים שאיבדה את התמימות. ראיתי באיזשהו מקום שב-2011 כשעוד נותרה עבודה מועטה על האלבום, קווסט לאב השווה אותו לאלבום הלא נגמר "Smile" אשר הביא את בריאן ווילסון לכדי שיגעון אמיתי. מה שמדהים הוא שהשיגעון שם, אך הוא הצליח לצאת החוצה, לתוך ההקשר (גם הפוליטי) שאליו הוא כוון מלכתחילה. אם ממרחק הזמן התחושה הזו תשרוד, אוכל להכניס אותו לרשימתי המצומצמת של אלבומים על-זמניים.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של רועי קידר מ-lessAcrobats הופיע ראשון בהמאזין

נכון, אני מתופף בלהקת מטאל (קין והבל 90210); נכון, ניגנתי בעבר עם הרכבים שלא ממש קשורים אחד לשני מבחינת הז'אנר; ונכון, ישנם הרבה אנשים שלא אוהבים את החומרים המוקדמים של Killing Joke וישנם אנשים שלא אוהבים את החומרים המאוחרים של קילינג ג'וק. אני אוהב את מה שטוב לי באוזן ובלב. אני עוקב אחרי הלהקה הזאת כבר הרבה שנים ואני מאוד אוהב את כל מה שיש להם להציע (אני דווקא מהמחנה של הדברים המוקדמים) ואין לי הרבה מה להגיד חוץ מהעבודה שאני פשוט מעריץ שלהם. נקודה.

האלבום האחרון "Pylon" שיצא באוקטובר פשוט עשה לי טוב ונעים בלב. יש בו שירים מרגשים, גיטרות חותכות, תופים פשוטים ומדויקים, ומעל הכל, המנצח Jaz Coleman בסגנון השירה המיוחד והייחודי לו. ותכלס, צריך לתת כבוד ללהקה הזאת שאיתנו כבר מ-1978 ועדיין ממשיכה להוציא אלבומי מופת למרות נגנים שהוחלפו (חוץ מהגיטריסט והסולן), בסיסט שמת ואין סוף טורים הקלטות ראיונות ורגעים קשים (היעלמותו של הסולן ג'אז שברח לאפריקה כדי לחמוק מטור לפני כמה שנים). יאללה, זה אלבום ענק, תקשיבו לו.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של איתמר לוי מקין והבל 90210 הופיע ראשון בהמאזין

הבחירה של סטלה גוטשטיין: Patrick Watson - Love Songs for Robots

אם לסכם את זה בפשטות, זה אחד האלבומים היחידים ששמעתי השנה שגרם לי להתרגשות המיוחדת הזאת שקורית כשאתה שומע אלבום בפעם הראשונה וברור לך שהוא שישאר איתך. ההיכרות היחידה שלי עם פטריק ווטסון לפני כן הייתה באיזה סשן הקלטות עם עדי רנרט, שבאמצע הסשן החליט שהוא חייב להשמיע לנו שיר ממש יפה. זה היה שיר מתוך אלבום אחר של ווסטון, אבל הוא נשאר לי בזיכרון. שבוע אחרי זה פתחתי רדיו ונתקלתי בשיר עוד יותר יפה שגרם לי לפתוח שזאם, וככה גיליתי את האלבום המדהים הזה. חוץ מזה שהשירים בו יפים בטירוף והקול שלו כמו גם והסאונד הכללי מתמזגים בצורה מושלמת עם הכתיבה וההפקה, הוא מכניס אותך לעולם שלו ולא משחרר לרגע עד שהאלבום נגמר. יש שילוב מאד אלגנטי בין האקוסטי והאלקטרוני ויש הרבה הפתעות קטנות שהוא שומר בשבילך בפנים, בתוך השירים.

הבחירה של דיויד בלאו: Kurt Vile - B'lieve I'm Goin Down

את קרט ווייל שמעתי בפעם ראשונה כש-"Waking on a Pretty Daze" התנגן ב-88FM, שיר הנושא מהאלבום שיצא ב-2013. השיר עשה לי תחושה כל כך טובה, התרוממות נפש, ולמרות שהוא נמשך ונמשך (כ-10 דקות) הייתי שמח שהוא ימשיך כל היום ויתחיל שוב בבוקר. הווייב הנינוח והפסיכדלי השתלב בול עם הנימה העצלה, תו ההיכר של וייל. מאז אני מקשיב לכל מה שהוא מוציא. לאלבום "B'lieve I'm Goin Down", שיצא לפני שלושה חודשים, יש סאונד קצת פחות חלומי ופסיכדלי והשירה של ווייל יותר חשופה וכבר לא טבולה באינסוף אפקטים. מה שלא השתנה הוא הווייב האדיר בעיני של ה-"אין מה להתאמץ כי כלום לא משנה גם ככה", ניינטיז סטייל. ו-"Pretty Pimpin" שיר ממש מגניב.

הבחירה של רן יעקובוביץ': Tame Impala - Currents

אף פעם לא אהבתי פסיכדליה. תמיד אהבתי פופ. היום אני מעריך במיוחד פופ עם טוויסט/גישה מרעננת, כזה שרוצה שכולם יאהבו אותו אבל עושה זאת עם חיוך ממזרי, משחק לפי כללי המשחק ובו בזמן קורא תיגר על קונבנציות מעושות. יש כאלה שבשבילם "הוק" היא מילה גסה, אלה בד״כ אותם האנשים שכבר לא מסוגלים יותר לשמוע טקסטים על אהבה. ויש את אלה שתמיד אהבו פופ.

הפוסט סיכום 2015: אלבומי השנה של Bill and Murray הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 119: Tapas & Tapas' Feinschmecler Indie of 2105 by Idosius on Mixcloud

נמרוד ספיר מהבלוג טאפאס וטאפאס בסיכום המסורתי של הפיינשמקר אינדי לשנת 2015 - עכשיו גם בגרסת הפוסט. בתמונה: Tame Impala שתפסו השנה תאוצה מטורפת עם תפנית פופית-Fאנקית.

הבחירות של נמרוד:

1. Tame Impala - The Less I Know The Better (Currents)
2. Built to Spill - Living Zoo (Untethered Moon)
3. Calexico - Cumbia De Donde (Edge of the Sun)
4. Father John Misty - Nothing Good Ever Happens At The Goddamn Thirsty Crow (I Love You, Honeybear)
5. Beach House - Sparks (Depression Cherry)
6. Girls Names - Reticence (Arms Around a Vision)
7. Viet Cong - Bunker Buster (Viet Cong)
8. Health - Stonefist (Death Magic)
9. Desaparecidos - City on the Hill (Payola)
10. BADBADNOTGOOD & Ghostface Killah - Ray Gun (Sour Soul)
11. Hey Colossus - Memories Of Wonder (Radio Static High)
12. Siskiyou - Deserter (Nervous)

הפוסט המאזין 119: סיכום הפיינשמקר אינדי של טאפאס וטאפאס 2015 הופיע ראשון בהמאזין

אלבום השנה של להקת המים ריו הוא "Engame" של Highway Superstar. מדובר באלבום סקסי נוטף סטייל ונוסטלגיה מבלבלת, כי הראש יודע שהאלבום יצא ב2015, אבל את הלב והגוף הוא מחזיר ל1986, עם הסאונדים הנכונים והליינים העתידניים שבו זמנית לוקחים את עצמם מאוד ברצינות ובמקביל קורצים לך בהומור של בן אדם מאוד מוכשר ומדויק ומאוד חריף ומצחיק. אפילו בסרט הפארודיה האמריקאי "Kung Fury", שזכה להצלחה מסחררת בעולם, בחרו להשתמש בקטע של אותו אמן באחת מסצינות הפתיחה של הסרט.

האלבום המדובר הוא חולייה בשרשרת מפוארת של ריליסים של אותו הייוואיי סופרסטאר, שכבר צבר מעריצים רבים מרחבי העולם. למעשה אותו הייוואי סופרסטאר נחשב לשם דבר בסצינת הסינת'וויב העולמית.

מי שגילה לנו את הקיום של אותו האמן היה ברונו גרייף, המוח השוצף מאחוריי להקת טרי פויזן המופלאה, ששמע את תחילת ההפקה של האלבום שלנו ואמר לנו שיש משהו שקורה עכשיו שיכול לספק לנו השראה רבה מאוד. מאוד התרגשנו לגלות שבעצם מאחורי כל הסאונד החו"לי הזה מסתתר אלכס קרלינסקי מרחובות, ועוד יותר התרגשנו מהאפשרות להשמיע לנפש המוזיקאלית התאומה שלנו דברים שלנו ולקבל עליהם את אהדתו.

הסוף המשמח של הסיפור הזה מבחינתנו, שהוא גם התחלה נהדרת, היא שהיום אותו הייוואי הוא חלק בלתי נפרד מלהקת המים והוא איתנו על הבמה עם טובי הסינתים האנאלוגים שלו.

הוא הוציא את האלבום החדש שלו בנובמבר האחרון בסמוך לריליס שלנו, אבל מתוקף הפרוטקציה הקטעים האלה הולכים איתנו לתקלוטים כבר כמה חודשים לפני שהאלבום יצא, עטויים במעטה מסתורין כבד. לא הייתה פעם אחת שהשמענו את אחד מהקטעים האלה בתקלוט בבר או במועדון ולא נהרו אל העמדה אנשים נלהבים וקצת מאוכזבים כשעל מסך הטלפון שלהם שזאם מיותם ונבוך שלא זיהה עבורם מה זה הדבר המדהים הזה שהם שמעו הרגע. החדשות הטובות הן שהיום זה כבר בחוץ וזמין לכולם.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של REO הופיע ראשון בהמאזין

בחרתי ב"פח האשפה של ההיסטוריה" שלקח אותי מהרגע הראשון ששמעתי אותו לתחילת שנות האלפיים כשישבתי בדירה של יוני במקווה ישראל ופגשתי את חברי להקת לבנון בפעם הראשונה. אלה שירים של יוני ששמעתי מזמן, וגם אפילו פעם בבית פיתקית נכנסתי לסשן מיקסים שהוא עשה שם על המחשב. הוא עבד על האלבום הרבה זמן וזה מורגש. אלבום אישי, עם סאונד אמיתי שנדיר למצוא כיום בתרבות הסינגלים. אני לרוב לא אוהב אלבומים מקומיים חדשים כי מעט מאד אמנים יודעים לבנות אלבום שלם, אבל פה ושם יש אלבומים שלמים חדשים טובים, וזה אולי הטוב ביותר של 2015.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של יובל הרינג מועדת חריגים הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 118: Some Good Albums from 2015 by Idosius on Mixcloud

יצאו הרבה אלבומים טובים ב-2015. אשדר את 20 הגדולים שלי בעוד שבועיים, ובינתיים החלטתי לאגד לכם חופן של ריליסים ראויים מהשנה האחרונה. להאזנה בלחיצת פליי למעלה או לקריאה למטה.

FFS - FFS

Franz Ferdinand והרכב הפופ Sparks (בתמונה) שיתפו סוף כל סוף פעולה אחרי דיבורים של שנים ויצרו את הסופרגרופ הכי מודע לעצמו אי פעם (ראה ערך הקטע "Collaborations Don't Work"). אלבום טוב מאוד יחסית לסופרגרופ אך בסה"כ די חמוד.

Frankie & The Heartstrings - Decency

הרכב האינדי פופ מסונדרלנד גייס אל שורותיו את הגיטריסט/זמר Ross Millard מה-Futureheads וחזר עם אלבום די הגון.

The Vaccines - English Graffiti

תפנית פופית חלקלקה לוואקסינז שויתרו על הנסיון ליצור קלאסיקת רוקנרול על זמנית והקליטו אלבום מאוד עכשיווי.

Courtney Barnett - Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit

הסינגרית/סונגרייטרית ממלבורן בעטה לעולם בתוכס עם גיטרה חשמלית ושירים במבטא אוסטרלי על שנאה עצמית ("Pedestrian at Best"), מפעיל מעליות ("Elevator Operator") וחיפוש בתים בפרברים ("Depreston"). עם שורות כמו "Give me all your money and I'll make some origami honey" אני בטוח שעוד נשמע על מעללותיה של בארנט, הלנה דנהאם של האינדי.

MAFF - MAFF

הדואופול הבריטי-אמריקאי נסדק השנה והגיעה הרבה מוזיקה מעולה ממדינות אחרות. אחת מההפתעות הם MAFF, הרכב צ'ילאני חמוד שנע בקלילות בין אינדי רוק לשוגייז, שמתחבר לניינטיז מבלי להשמע כמו חיקוי.

Myrkur - M

מאוד ציפיתי לאלבום הבכורה של אלילת הבלאק מטאל הדנית מירקור. אי פי הבכורה שלה היה אחד מההפתעות של 2014 וכל המסתורין סביבה עם תמונות קסומות בפייסבוק והקריירה בתור דוגמנית שאנל רק הוסיפו לעניין. האלבום לא יצא שטני מספיק - אולי בגלל אובר מאמץ, אולי בגלל חוסר בשירים טובים - ועדיין הוא שווה האזנה רק בשביל לשמוע איך משלבים בין שירי עם נורווגיים לשוגייז ומטאל.

Ceremony - The L-Shaped Man

הרכב הפאנק הקליפורני עבר אבולוציה והוציא אלבום פוסט-פאנק שמושפע מאוד מג'וי דיווז'ן ואקו והבאנימן. התוצאה מעניינת, אך נשמעת קצת חקיינית וז'אנריסטית מדי וחסרים בה שירים טובים ואותנטיות.

Swervedriver - I Wasn't Born to Lose You

השוגייז התקאמבק בשנים האחרונות וכל הלהקות הגדולות חזרו לבהות בנעליים: My Bloody Valentine, Slowdive, Ride, Lush וגם Swervedriver. הם הוציאו אלבום מלטף וחזרו לאחרונה לכותרות בעקבות מכות בין פיט דוהרטי מהליברטינז לסולן ההרכב אדם פרנקלין שככל הנראה שיזגז לפיט את הצורה.

David Hasselhoff - True Survivor

אמנם לא אלבום, אבל קאמבק ענק שלא יכלתי להתעלם ממנו: דה הוף עם שיר הנושא לסרט הפולחן "Kung Fury".

New Order - Music Complete

אלבום ראשון לניו אורדר מזה 10 שנים בלי הבאסיסט פיטר הוק (שתובע אותם על תמלוגים) ועם חזרתה של הקלידנית גיליאן גילברט. ניו אורדר חוזרים פה לצלילי הדאנס מהאייטיז רק בלי לחדש כלום או להתפתח, פשוט חופן שירים ניו אורדרים. הדעות די חלוקות אם זה אלבום גאוני או גרוע, לדעתי הוא סבבה.

Tamaryn - Cranekiss

השוגייזרית הניו זלנדית חזרה עם יותר סינתים מגיטרות ושדרוג רציני לקולות שלה שהפכו מלחישות צרודות לשירת פופ מפתה.

Gwenno - Y Dydd Olaf

גוונו סונדרס, לשעבר מהרכב בנות האינדי ה-Pipettes, יצרה אלבום של אלקטרוניקה מכשפת בוולשית(!).

A Copy For Collapse - Waiting For

בזמן שענקי האלקטרוניקה עשו עוד מאותו הדבר (ראה המשך), Daniele Raguso האיטלקי שיגר אלבום מאוד קצבי ואפל, מסוג הביטים שילדי גיטרות כמוני אוהבים.

Chvrches - Every Open Eye

אלבום שני להרכב הסינת' פופ הסקוטי עם אותה נוסחה מנצחת שמשלבת בין הווקאלז השבריריים-מתוקים של הסולנית לורן מייברי (שהסתבכה השנה עם הטרולים) ומלא הוקים על הסינתי. אם אהבתם את הראשון, תאהבו גם את זה.

The Chemical Brothers - Born In The Echoes

קאמבק חביב למדי של ענקי האלקטרוניקה כולל שיתוף פעולה עם הרובוטית מהעתיד St. Vincent.

רוצים עוד?

Blur - The Magic Whip - רחוק משיאי הבריטפופ ובכל זאת מבדר
Battles - La Di Da Di - רוק מתמטי והפעם בלי ווקאלז
Sexwitch - Sexwitch - שיתוף פעולה מיסטי בין נטשה קאהן (Bat For Lashes) לבין הקראוטרוקרים Toy
Moon Duo - Shadow of the Sun - קראוטרוק פסיכדלי מברית ההזיות העולמית סן פרנסיסקו
The Garden - Ha Ha - זוג תיאומים מקליפורניה מתפרעים בין פוסט-פאנק לדראם אנד בייס למי יודע מה
Sweet Baboo - The Boombox Ballads - סינגר/סונגרייטר מתקתק מצפון וויילס
Telekinesis - Ad Infinitum - אינדי פופ קליט מסיאטל
Alcoholic Faith Mission - Orbitor - אינדי דני נוצץ בתיבול אייטיז
Seapony - A Vision - שירים מתוקים רוויי ריוורב, האלבום האחרון בהחלט להרכב
Totally Mild - Down Time - אותו הוייב רק מאוסטרליה
Crushed Beaks - Scatter - אלבום בכורה שמשלב בין שוגייז, פוסט-פאנק, ואת הווקאלז המאונפפים של השנה
The Virgance - Paradigm 3 - הארדקור שוגייז

הפוסט המאזין ברדיו 118: סיכום אלבומים טובים מ-2015 הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 117: Punk of the Year 2015 by Idosius on Mixcloud

בן טברסקי (Zaga Zaga, The Driers, אלמונים מתים) ואיתי אלזרדל (The Orions, Sweatshop Boys, Warp) מסכמים את 2015 בפּאנק סופר מגוון: מאוסטרליה ועד אמריקה, מילדים בני 14 ועד מבוגרים, מסטרייט אדג' ועד קווירקור (בתמונה: G.L.O.S.S). להאזנה בלחיצת פליי למעלה, או לקריאה ושמיעה סלקטיבית למטה.

הבהרה של טברסקי לגבי קריאות ה-"Kingface" בזמן השידור: "ראינו סרט תיעודי על סצינת הפאנק בוושינגטון די סי. קוראים לו "Salad Days", סרט מצוין שסוקר את הסצינה מהלהקות הכי ידועות ועד להכי זניחות. אחת הלהקות שהתראיינו בסרט היתה להקה בשם Kingface. לא היה לנו מושג מי הם היו, אבל בכל פעם כשראינו את השם על המסך לא יכולנו שלא לומר בהתפעלות 'Kingfaaaccceeee!'"

Sheer Mag - Sheer Mag II

אלזרדל: איפי שני ללהקה מפילדלפיה, לו-פיי גאראז' שפולש למחוזות וז'אנרים כמו סול ובלוז, סולנית עם קול צפצפני בקטע אדיר.

Royal Headache - High

אלזרדל: אלבום שני ללהקה מאוסטרליה. פאנק רוק לו פיי עם שירת סול.

Drug Church - Swell + Hit Your Head

טברסקי: רביעיית פוסט הארדקור מאלבני ניו יורק עם פטריק קינדלון מ-Self Defense Family על השירה. מנגנים ערבוב של אימו ניינטיז, פאנק רוק ניינטיז ובגדול נשמעים כמו Title Fight עם פטריק קינדלון בתור סולן. הוציאו שני ריליסים השנה.

The Coneheads - 14 Year Old High School PC-Fascist Hype Lords Rip Off Devo for the Sake of Extorting $$$ From Helpless Impressionable Midwestern Internet

אלזרדל: ילדים משוגעים מאינדיאנה שעושים בדיוק מה שהטייטל הזה אומר.

Video - The Entertainers

אלזרדל: פאנק רוק מטקסס, אלבום שני סה"כ וראשון בלייבל של ג'ק וייט.

Nervosas - Nervosas

טברסקי: טריו פאנק רוק מקולומבוס אוהיו שמחזירים את הסאונד האפל והגותי של הדת' רוק האייטיזי עם גיטרות רבוייות בריברב וקורוס ושירה נמוכה וקודרת.

No Problem - Kid Killer

טברסקי: להקת פאנק רוק מאדמונטון קנדה שגם ממשיכה את הזרם הזה של פאנק רוק אפל וקודר רק עם נטיות יותר אנרגטיות ועצבניות.

Sievehead - Into The Blue

אלזרדל: פוסט פאנק משפילד. כנראה אלבום השנה.

Radioactivity - Silent Kill

אלזרדל: להקה מדנטון טקסס עם חברים ממארקד מן ובאד ספורטס, אלבום שני.

G.L.O.S.S. - DEMO

טברסקי: להקת הארדקור פאנק כועסת ועצבנית מאולימפיה וושינגטון. חברי הלהקה הם קווירים וטראנסג'נדרים ששרים על איך זה להיות מנוכר בחברה שמתקשה להכיל אותם.

Torso - Sono Pronta A Morire

טברסקי: להקת הארדקור פאנק מקליפורניה, ריליס הפאנק של השנה עבורי, הארדקור פאנק סופר כועס, סופר עצבני. קצר ולעניין, אין פה שיר איטי אחד, הכל קולע ועובר כמו סופה של עצבים.

Night Birds - Mutiny At Muscle Beach

אלזרדל: אלבום שלישי וראשון ב- Fat Wreck Chords להרכב אולדסקול הארדקור פאנק מניו ג'רזי עם אלמנטים של סרף שרק עושים את הכל להרבה יותר טוב.

Pisse - Mit Schinken durch die Menopause

אלזרדל: פאנק אוונגרד מאוד פתוח מברלין, מיש מש של סגנונות תחת מטריה אחת של אלבום אדיר.

No Tolerance - You Walk Alone

טברסקי: להקת סטרייט אדג' הארדקור פאנק מבוסטון. קצר, קולע, מהיר ועצבני. כמו שהארדקור פאנק אמור להיות.

Violent Reaction - War

אלזרדל: סטרייט אדג' הארדקור מליברפול/לידס. מהיר, חזק וכועס.

Retox - Beneath California

טברסקי: להקת הפוסט הארדקור מסן דייגו קליפרוניה עם אלבום שמצד אחד מבליט עוד יותר את הנטיות של הלהקה להארדקור, אבל מצד שני נותן המון ביטוי לריפים שמושפעים מרוקנרול.

Weekend Nachos - Weezer Nachos

אלזרדל: וויקנד נאצ'וז הם בד"כ להקת הארדקור/פאוור ויולנס משוגעת אבל כשהם מנסים לעשות וויזר הם משאירים לסתות שמוטות.

אלבומים נוספים ששווים בדיקה:

Red Dons - The Dead Hand Of Tradition
Perspex Flesh - Ordered Image
Jeff Rosenstock- We Cool
Nakam- Self Titled LP
Soupcans- Soft Party
Open Letters - 10-23

פאנק רוק שווה בארץ:

Sweatshop Boys - Always Polite Never Happy
Not On Tour - Bad Habits
Moom - Moom EP
Kids Insane - Split with Slander
ZAGA ZAGA - Year One
Almonim Metim - Endless Scummer Love EP

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

הפוסט המאזין ברדיו 117: סיכום הפּאנק של 2015 הופיע ראשון בהמאזין