במבט אובייקטיבי היו לא מעט ריליסים טובים השנה - Brain Candies, Monty Fiori, Tiny Fingers, רם אוריון, ועוד. במבט סובייקטיבי, האלבומים היחידים ששמעתי יותר מפעם אחת ברשימה הם אלבום הבכורה של אנטיביוטיקה והשני של אשכרה מתים. וגם אותם לא שמעתי הרבה.

שמעתי מעט מאוד מוזיקה מקומית השנה והלכתי רק לקומץ של הופעות. אולי זה חלק מהתבגרות הסצנה כפי שאבחנה שלי אלעזר, שילוב בין עייפות הגיל, חוסר כימיקלים במוח, ומערכות יחסים רציניות. הסיבה לא משנה. השורה התחתונה היא שאני לא בעניינים.

מצטער אינדי, זו לא את, זה אני. לא נעים לא להיות בעניין ולא להיות בעניינים בהתחשב בשם הבומבסטי "המאזין" שמחשיבים כבלוגר חשוב ומציפים בבקשות לכתוב על הקליפ החדש. לתקופה זה היה נכון. לעומת זאת בשנה האחרונה רשימות ההופעות התמלאו בשמות חדשים ולא היה אכפת לי.

קשה לי להתרגש ממוזיקה חדשה באופן כללי. אין לי מושג מה המכנה המשותף במוזיקה החדשה שכן שמעתי בשנה האחרונה. אני רק יודע שלא מצאתי את זה במוזיקה הישראלית. הסצנה כבר לא מרגשת אותי. זה גורם לי לתהות על המשך קיום הבלוג, אם לא עדיף כבר לסגור את הבאסטה ולתת למישהו צעיר ונלהב את המושכות.

השבוע לשם שינוי מאוד התרגשתי ממוזיקה. אני לא מדבר על איזה להקה מנצ'סטרית חדשה. אני מדבר על Pussy Riot שנשפטו לשנתיים בכלא על הופעה של שלושים שניות. השיר Punk Prayer נשמע די מחורבן למען האמת, אבל ג'יזס, מתי הפעם האחרונה שהשתמשו במוזיקה לומר משהו שחורג מעבר לגבולות המותר?

זה ממש מעצבן ומצער ששלחו אותן לכלא. מצד שני הן נהפכו לסמל והזכירו לנו שפעם מוזיקה היתה הסאונדטרק למהפכה. אולי זה יבעיר את מדבר חוסר המשמעות המוזיקלית בארץ ובכלל. אולי המוזיקה תחזור להפוך את הבטן ולפוצץ את הראש כמו שהיא עשתה פעם ותחדול להיות רינגטון. ואולי לא.

הפוסט השנה העברית שלי הופיע ראשון בהמאזין