רציתי לאהוב את "The Wilderness", באמת שרציתי, אבל הוא פשוט מדי. הוא לא לוקח סיכונים, הוא לא מצליח להעביר את ההרגשה של אלבומים אחרים שהלהקה הוציאה, הרגשה של משהו גדול מעצמך, משהו שמניע אותך. הלהקה הוציאה לפני כמה חודשים את הסינגל הראשון "Disintegration Anxiety" ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות שהיתה לי. בהקשבה ראשונה השיר מהנה. הוא מתפתח בצורה אורגנית ומתאר תחושה של העלמות טוטאלית של האדם לתוך עצמו והחרדה מפני מצב כזה. אבל לצערי זהו השיר הכי חזק באלבום - וזה אומר הרבה. אל תבינו לא נכון, אני נהנה מאוד מהאלבום, הוא אסתטי הוא נקי והוא מהנה לשמוע, אבל הוא מרגיש חד ממדי, כמו אוסף של שירים שהלהקה אהבה אבל לא בדיוק ידעה איך להשלים ולא מרגיש כמו היצירה הגדולה ומפוארת שאלבומים אחרים של EITS מציגים כמו "Those Who Tell The Truth" או "The Rescue".

להגנתה של החבורה הטקסנית, המגוון האינסטרומנטלי באלבום הזה התעצם בצורה מרשימה ביותר: ממגוון של כלים אקוסטיים (כלי מיתר אוריינטלים ואסייאתים למיניהם) לסינתיסייזרים עם טקסטורות שמעבירות אותך לעולם אחר בעדינות ובדייקנות למקצבים אלקטרונים קבועים ואמביינטים שמפמפמים במוח בצורה מושלמת. אבל זה כל מה שיש להגיד על האלבום. הוא מגוון, הוא חדש, הוא שונה, אבל זה לא מספיק מבחינתי. הוא לא מתפתח למקום כלשהו ולא מרגיש כאילו שיש לו פואנטה מסוימת ובאופן כללי הוא נראה לי יותר כמו פסקול עם רעיונות לא גמורים מאשר אלבום בוגר ומלא. כנראה שהסיבה לכך היא העובדה שהאלבום מגיע אחרי סדרת פסקולים שהלהקה הוציאה בין האלבום הזה לאלבומה האחרון "Take Care, Take Care, Take Care" שאהבתי במיוחד. וזה מוביל אותי לשאלה אחת חשובה והיא כמה זמן הלהקה יכולה להמשיך? כמה זמן אותם ריפים מצלצלים וגיטרות סרוגות אחת בשנייה יחזיקו את המטען הרגשי שהלהקה הזאת יודעת להביא? אם זה הניסיון של הלהקה להתפרש למחוזות אחרים, אז זהו ניסיון בוסר. הם עדיין לא בדיוק שם ואני מקווה שבבוא הזמן הם ימצאו את המקום שלהם.

הפוסט ביקורת אלבום: Explosions In The Sky - The Wilderness הופיע ראשון בהמאזין