רק שרגשות ההזדהות שלי היו מיותרים לחלוטין. בחליפה זהובה וסימן ההיכר שלו - חולצה מכופתרת עד הצוואר - האמונד עלה עם הלהקה באווירה חגיגית לשיר הפתיחה "Holiday". המזגנים הפושרים של הבארבי לא התאימו לחליפה כבדה, בטח כשזזים בתוכה ללא הפסקה: האמונד רקד על הבמה, ירד על ברכיו, הוריד את הבלייזר, קפץ ממערכת התופים, פרט על הפנדר הלבנה את פריטת החצי טחנת רוח המוכרת שלו וטיזז מימין לשמאל וסביב העמודים הגדולים בשולי הבמה כדי לנסות להגיע לכל אחד ואחת בקהל. כשהוא לא הצליח משם, הוא ירד לתוך הקהל כדי לרקוד ולשיר איתנו - באחת הפעמים הוא גם כמעט איבד בדרך את המיקרופון. התחושה היתה של שבירת כל מחיצות בין האמונד לקהל, הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במובן הזה הוא הוכיח את עצמו כאחד השואומנים היותר מרשימים שיצא לי לראות. הוא השכיל לנצל את האווירה האינטימית והמצומצמת של הבארבי כדי ליצור חיבור עמוק עם הקהל, ויחד עם זאת נראה מופתע מכל האהבה שהרעיפו עליו. "אם זאת המסיבה של יום שני מה קורה כאן ביום שישי?" הוא שאל.

האמונד: שואומן מרשים. צילום: ניצן אגסי

בתוך טירוף ההופעה, נראה שכמות האנשים הכפילה את עצמה. לא ברור מאיפה הם צצו. בין אם הם הגיעו באיחור ובין אם הם ירדו מהבלקון כדי להתקרב להאמונד, אבל קדמת הבמה התמלאה במעריצים ששרו את המילים והתמסרו לקצב הזריז של הפוסט-פאנק המוכר והטוב. הלהקה היתה כל כך מדויקת שאף פלצן לא היה פוצה פה על היעדר תחכום בעיבודים. הסנכרון והתקשורת ביניהם לבין להאמונד היה לא פחות ממושלם, וניכר שהם נהנים לנגן יחד. גם הסט ליסט היה חליפה תפורה לפי מידות. אחרי החימום מנועים האיטי משהו של "Holiday", בא תמהיל של השירים הטובים ביותר משלושת האלבומים הראשונים ורוב מוחץ מהאלבום החדש. הבחירה הזאת מראה עד כמה האמונד אוהב ומאמין בו, ובצדק. רוב השירים ממנו היו מוצלחים יותר, כמו "ScreaMER", הגראז' רוקנרול שקיבל תוספת נכבדת של פאז, והרים את הקהל גבוה יותר, גם כשלא כולם הכירו את המילים.

האמונד איים איום סרק ש-"In Transit" יהיה השיר האחרון של הערב, רק שהיה ברור שהחברים יעלו להדרן. המתופף עלה ראשון, לבוש בחולצה של האלבום החדש כששמו "פרנסס טראבל" כתוב בעברית. הוא הכתיב את הקצב ל-"Postal Blowfish", קאבר ללהקת Guided by Voices וארבעה שירים נוספים. הקהל עוד היה בטירוף כשהלהקה ירדה בסוף ההדרן לצידי הבמה. עברו מספר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בקשה ל-"101", עד שהאמונד עלה שוב לבד לבמה. בטון אוהב אך מעט מתנצל הוא הסביר שנגמרו השירים, ושהם ינסו לנגן את "101" בשבילנו, כי הם פשוט לא התאמנו עליו, והבטיח שכשיבואו בפעם הבאה הם ילמדו עוד שירים. הביצוע הכמעט מושלם (חוץ מעיכוב קל של אחד הגיטריסטים במעבר למודולציה) גרמו לי לחשוב שאולי האמונד אומר את זה בכל הופעה. אבל זה לא שינה דבר. הקהל יצא מפומפם מאדרנלין, בשאלה אם זו אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה.

האמונד והלהקה: סנכרון מושלם. צילום: ניצן אגסי

הפוסט Albert Hammond Jr בבארבי: אולי ההופעה הטובה ביותר השנה הופיע ראשון בהמאזין

ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

הפוסט The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב הופיע ראשון בהמאזין

אתמול המפשעות חיממו ונתנו מופע קצר אך מהנה בזמן שהקהל בשורה הראשונה התחיל לקפוץ ולדחוף בהתלהבות. ב-22:10 הבלאק ליפס עלו לבמה לקול תשואות הקהל, שלא הפסיק להתלהב, לפחות בהתחלה. צלילים של חצוצרות ליוו אותם, ועוד לפני שהם ביצעו שיר אחד בסיסט וסולן ההרכב ג'ארד סווילי צעק שהוא מתרגש להיות פה, והודה לקהל. ואז הם סופסוף התחילו בביצוע לשיר "Blasphemy". האנרגיה עלתה. אבל כבר מהשיר השני, הלהקה וגם הקהל נראו די מנומנמים. אמנם נזרקו לבמה ניירות טואלט ובלונים, והפוגואים בשורה הראשונה נמשכו, אך האנרגיה הגבוהה ירדה. ואז כשהם בצעו את "Modern Art", הקהל שוב התלהב ונרשמת עלייה חדה במפלס האנרגיה. וככה לאורך כל ההופעה: בשירים מסוימים הקצב והאנרגיה ירדו, ואז שוב עלו.

גם הסאונד הבעייתי במקום הקשה על ההנאה. סווילי התעקש כמה וכמה פעמים שיביאו לו וויסקי לבמה, ונראה שהאלכוהול העסיק אותו יותר מכל. ראויה לשבח זומי רוסו, הסקסופוניסטית החדשה שהצטרפה להרכב באלבומם האחרון והמשובח "Satan's Graffiti or God's Art?". רוסו אמנם עמדה בצד הבמה אך הצלילים שהפיקה מהכלי ומקולה הורגשו וריגשו, במיוחד בשיר השמיני, "Crystal Night". בכלל, חבל שלא בוצעו יותר שירים מאלבומם האחרון וגם יותר להיטים. הקטעים שנוגנו מ-"Arabia Mountain", אלבומם השישי והאהוב עליי, היו ללא ספק הכי מהנים ומלהיבים.

כעבור שעה בלבד, סווילי הניף אצבע משולשת לקהל וההרכב ירד מהבמה, מהר מדי. לאחר כמה דקות של קריאות מהקהל הם עלו להדרן יחד עם המפשעות, בביצוע משותף ומתבקש ל-"How Do You Tell a Child That Someone Has Died". המפשעות הקליטו בעבר גרסה לשיר בעברית, ועלו לבמה עם דפי מילים בניסיון ללמד את הבלאק ליפס לשיר בשפת הקודש. שתי הלהקות הסתדרו בזוגות, והשירה הרהוטה של חברי המפשעות לצד המלמולים חסרי הפשר של סווילי וחבריו יצרו הומור וחתמו את ההופעה הפושרת לפחות ברגע מיוחד אחד שישאר בזיכרון ובלב.

הפוסט Black Lips בבארבי: המופרעים התעייפו הופיע ראשון בהמאזין

אז מזמן הפסקתי לנסות לחזות את הפופולריות של הופעות אינדי בישראל - לפחות לא כשחוזה גונזלס ממלא את הבארבי שלוש פעמים בשנה, בעוד ש-Preoccupations המופלאים מופיעים מול אולם חצי ריק בתמונע. אבל אחרי שנכחתי בהופעה של אול דם וויצ'ס (שאלבומה האחרון, "Sleeping Through the War", הוא אחד מהאהובים עלי בחודשים האחרונים), קל לי יותר להבין את סוד ההצלחה. המוזיקה של הרביעייה האמריקאית יושבת בול על הטעם הרוקנרולי הישראלי. היא מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין שירים מלודיים עם התפרצויות דיסטורשן מהירות ושירי ג'ימג'ום בלוזיים ארוכים ומפוזרים. זו להקה שמצליחה לפנות גם לפלצני אינדי כמוני, וגם לחבר הזה שלכם שטוען שלא יצא אף אלבום רוק נורמלי מאז שנה 97'. בחיי שראיתי כמה אנשים שמניפים ידיים מקורננות בקטע לא אירוני בכלל.

ולאול דם יש עוד נכס: הסולן. וכשאני אומר סולן אני לא מתכוון ל-"מי שעמד הכי קרוב למיקרופון כשהקלטנו את סינגל הבכורה, אז זרמנו עם זה" כמו ביותר מדי להקות קטנות. לצ'רלס מייקל פארק ג'וניור יש קול חרוך ומלא אופי, עם מבטא נשווילי שמעלה טעמים של ברבן זול, ושירה שעוטפת היטב את המלודיות של הלהקה במקום לשכב עליהן בעצלתיים. גם הנוכחות הבימתית שלו מזכירה יותר את זאת של הסולנים הגדולים של שנות ה-90, ולא את זמרי האינדי הנבוכים של המאה ה-21. השירים של הלהקה משתמשים בנכס הזה היטב, כשבין חפירה לחפירה השירים נפתחים על מנת לאפשר לשירה לתפוס את המקום המרכזי.

החלק החלש בהופעה היה כנראה השירים מהזן השני, אלה שהתמקדו בחפירות גיטרות ארוכות, ויכלו לעבוד טוב יותר באוויר הפתוח של פסטיבל מוזיקה עם קהל ששרוע על הדשא מאשר במועדון סגור מול קהל צפוף ומזיע. ברגעים אלה מרבית הטלפונים כוונו לפרצופי האנשים ולא אל הבמה. ההופעה הסתיימה בהדרן מיותר למדי - לא רק כיוון שהוא הגיע אחרי הופעה ארוכה וחצי שעה אחרי שהלהקה התנצלה על כך שהם נאלצו לעזוב כל כך מהר, אלא גם כיוון שללהקה חסר את השיר האחד הזה שהוא קונצנזוס שיאחד סביבו את הקהל לרגע שיא של ממש. ובכל זאת, התחושה ביציאה הייתה שצפיתי בלהקה שלא רק מילאה בצדק את הבארבי, אלא שבעידן אחר, קצת יותר ידידותי להמנוני רוקנרול שמשאירים צילצולים באוזניים, היתה יכולה להופיע על במות גדולות בהרבה.

הפוסט All Them Witches בבארבי: יושבים בול על הטעם הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

לוליינים פוזרו במיקומים אסטרטגיים באולם, רקדניות עלו על הבמה וכולם היו צבועים בצבעי נאון זרחניים. אדם המחופש לעץ עם שרביט זוהר וכתר לראשו עבר בין הקהל שוב ושוב. הייתי מכנה אותו מלך היער, אילולא זן פטריות בעל אותו השם כבר לקח את הכינוי. כל אווירת הקרקס והמוזיקה של שטובי וההרכב יצרו אווירה של טריפ. אומנם שום דבר לא היה מוגזם מדי, אבל התאורה, הצבעים והלוליינים הכניסו את כולם לאווירה, כאילו זה היה סירק דה סוליי במסיבת טבע.

על הבמה היו יונתן אלטר (תופים), זיו הרפז (בס), מרתה דיין (חליל), עומר דיין (ספוקן וורד) וכמובן שטובי, לבוש בחליפת גוף אדומה. הוא ניגן על סמפלר, טרמין, בוזוקי ו-EWI (כלי נשיפה אלקטרוני המאפשר לחקות ולסמפל מגוון רחב של צלילים). תוך כדי שהוא מתפקד על מגוון של כלי נגינה הוא לא הפסיק לרקוד, לקפוץ ולשלהב את הקהל שבתמורה החזיר לו בתשואות וקפץ עוד ועוד.

המוזיקה נעה בין מוזיקת רייבים סטנדרטית שנכנסת ללופ שלא נגמר: הנגנים על הבמה חוזרים על איזשהו מוטיב, יש בנייה לשיא מסויים, וכשהשיא מגיע הלופ מתפרץ בחזרה ושטובי קופץ גבוה יותר מהפעם הקודמת. לא כל הקטעים נוגנו במקצב האומצה אומצה האופייני למוזיקה אלקטרונית. היו מגוון של מקצבים ואפילו שבירות בקצב, דבר שהפך את הקטעים למעניינים יותר. אמנם שטובי עצמו היה אנרגטי בצורה יוצאת מן הכלל, אך יונתן אלטר, שהיה על התופים, סחב במו ידיו שעתיים של מופע מבלי להחמיץ מכה.

יחד עם המקצבים האלקטרוניים החיים נוסף האלמנט האתני בהופעה. מצד אחד הקצב זרק אותנו למידברן או למסיבת טבע, מצד שני היו השפעות של מוזיקת עולם, בעיקר גוונים מהמזרח. וכאן היתה הבעיה שלי. אולי אני מניאק שלא רוקד, אבל אחרי זמן מה הרגשתי כאילו שאני בלופ אינסופי שלא ממש מגיע לשום מקום (במיטב המסורת של לופים אינסופיים). כל בילדאפ לשיא מסויים הרגיש לי כמו אותו הבילדאפ לאותו השיא, וגם אם הייתי מניאק שכן רוקד, לא הייתי יכול להחזיק שעתיים של שטובי. בשלב מסויים כל הצלילים שהופקו מהבמה התערבבו לעיסה אחת גדולה של סאונד כך שהדבר הכי קוהרנטי שיכלתי לשמוע היה רק המקצב. אולי כל זה היה חלק מהרעיון של קרקס ההזוי, אולי אני באמת צריך לרקוד לפחות קצת. מה שבטוח זה שכל מי שהיה בבארבי עבר חוויה של מסע עולמי.

הפוסט קרקס ההזיות של שטובי בבארבי: טריפ מסביב לעולם הופיע ראשון בהמאזין

את רוח גיבתה חבורת נגנים מוכשרים. חברי הלהקה הקבועים שלה הם קוסטה קפלן מחיה מילר שהשתגע על החשמלית, יונתן לוויטל שהשתעשע עם סמפלר וצעצועים אחרים כשלא ניגן על הבס, ועידו אשד שהשתולל על התופים. כל אחד מהנגנים ניגן כאילו הוא במופע משל עצמו, ועדיין הצליחו להישמע כלהקה מתואמת. ביחד הם היו להקת "רופאה במערב", כפי שהציגו את עצמם, ולא סתם להקת הליווי של הילה רוח, וניגנו רוק כמו שצריך לנגן אותו: מהודק במקומות הנכונים, ופרוע ומבולגן במקומות אחרים. בנוסף ללהקה הקבועה, הצטרפו שי רוט מתעני אסתר על הקלידים והסינת'יסייזר, ויונתן לסמן על החצוצרה - תוספת שנראתה קצת תלושה מהרוק הפרוע של הלהקה, אבל במהרה הוכיחה את עצמה כחיזוק אדיר. לסמן ורוט ידעו להתפרע ביחד עם הלהקה ברגעים הכי רועשים, ולהוסיף את הגרוב שכל כך התבקש במקרים מסוימים - למשל בביצוע ל-"בום בום", התרגום הטרי של רוח וקפלן ל-"Bang Bang" המפורסם, שהיה חגיגת רוק גרובית ומבריקה.

הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון

רוח בלטה מעל כולם כפרפורמרית מנוסה. בנוסף להיותה גיטריסטית מוכשרת, רוח הצליחה להעביר את הטקסטים המתוקים-מרירים שלה דרך שירה שנעה בין עדינות לכאב. היא לא נשארה מונוטנית לרגע - היא ידעה כיצד לגשת לכל שיר כדי להעביר את האנרגיות שלו בצורה הטובה ביותר בהופעה. את "דובה גריזלית", למשל, היא שרה עם יותר כעס וצרחות מאשר בגרסת האולפן, וזה תרם רבות כדי להעביר את האווירה האפלה של השיר בהופעה. ככה זה, כשהאמן שמבצע את השירים שהוא כתב ממקום כל כך אישי. רוח נכנסה עמוק לתוך כל שיר שהיא ביצעה, ונראתה כאילו היא הלכה לאיבוד בתוכו ובתוך המילים.

לקראת אמצע ההופעה התרחש איזה שינוי בנוכחות של רוח. היא פחות התכנסה בתוך עצמה ובתוך הטקסטים שלה והתחילה להשתולל יותר, לצרוח, להסתובב על הבמה, ובשירים האחרונים היא גם ירדה לשיר מהקהל. בגרסאות האולפן של שירי "רופאה במערב" יש איזה רסן שיוצר את המתח שלהם, אבל רוח השכילה להבין שלא צריך את המתח הזה בהופעות. היא נתנה לרסן הזה להשתחרר בהופעה, ומה שקיבלנו הייתה תחושה של הופעת רוק מקצועית, של מוזיקאית שיודעת מה היא עושה ועדיין מרשה לעצמה לאלתר ולהנות. ההדפסה של "רופאה במערב" בויניל הוא עוד ביטוי להצלחה וההערכה הרבה שהיא מקבלת. ההופעה חגגה לא רק יום הולדת לאחד מאלבומי האינדי הישראלים החשובים של התקופה האחרונה, אלא היא היתה גם חגיגה של עשייה עצמאית במוזיקה הישראלית, ומשמח לראות שככל שעובר הזמן יש לכך ביקוש גדול יותר. הויניל היפיפה של הילה רוח הוא עוד הישג ברצף ההישגים המשובח שלה בשנה האחרונה, והקהל שלה רק צמא לעוד - אני מאמין שכמוני, רוב הקהל בבארבי פשוט לא רצה שההופעה תפסיק לעולם.

קרדיט צילום: גאיה סעדון

הפוסט הילה רוח בבארבי: השקת ויניל חגיגית הופיע ראשון בהמאזין

תמיד מעניין לשמוע סיפורים על מגבלות שהשפיעו על צליל ועל סגנון של אמן מסויים. כך למשל קליף ברטון המנוח - הבסיסט המקורי של מטאליקה - פיתח את סגנון הנגינה העוצמתי שלו בגלל חוסר במגבר בתור נער. היה לו קשה לשמוע את מה שהוא ניגן על הבאס אז הוא נאלץ לפרוט חזק במיתרים בכדי להפיק צלילים. אצל ריל אסטייט הסיפור מעט שונה: הכלים היו שם וכך גם המגברים, אך הם נאלצו להנמיך. חברי הלהקה עשו את תחילת דרכם במוסך בשכונה שקטה בריג'ווד, פרבר קטן בניו ג'רזי, ועל כן היה עליהם למצוא דרך לנגן בשקט. הבעיה המרכזית הייתה מערכת התופים הרועשת. השיטה שהם סיגלו לעצמם הייתה כיסוי המערכת בסמרטוטים וחולצות בכדי לאטום מעט את הצליל ובכך להוריד את הווליום של חלקי התופים. לא רק שהם הצליחו במשימתם, הם גם בראו לעצמם ביט הדוק מלא ברווחים מושלמים לגיטרות עדינות.

שני האלבומים הראשונים של הלהקה היו אסקפיזם מושלם. הם ניגנו כמו אותה חבורה מהפרברים, אך מיתגו את עצמם כלהקה "מגניבה" וכיפית, כזאת שאלבומיה יוצאים לקראת הקיץ ומהווים פסקול מושלם לימים חמימים עם בירה ביד. בדרכם, אלה היו יצירות איכותיות, אבל ההצלחה הגדולה של הלהקה הייתה הביטחון שהם העניקו לכותב הטקסטים והזמר Martin Courtney לחזור מנטלית לאותה שכונה בריג'ווד ולהתמודד עם המשקעים שכרוכים במקום מגוריו. אהבות ישנות, משפחה, התבגרות, כל אלה שזורים באופו גלוי וברור לאורך "Atlas" המופתי מ-2014.

"Atlas" הוא אלבום של גילוי. הוא מורכב מחיטוט בפצעים ישנים ומרטרוספקטיבה, ועל כן מדובר באלבום עצוב למדי. האלבום כולו מתבונן על אירועים שקרו ובוחן אותם בראי הזמן. קורטני וחבריו חוזרים בשיריהם אל הנופים והאנשים איתם גדלו והם מלאי געגוע ונוסטלגיה מלנכולית. "אני לא זקוק לאופק בכדי שיגיד לי היכן נגמרים השמיים, זה נוף עדין מהיכן שאני מגיע" שר קורטני בשיר הפותח "Had to hear". כבר מהרגע הראשון סימפוניית הגיטרות העדינה מלטפת את האוזן. המרקחה הזו שמשלבת לא מעט אפקטים של ריוורב ודילאי אך מונעת בעיקר על ידי הגיטרה הצלולה והמלודית של הגיטרסיט Matt Mondanile, הפכה את ריל אסטייט ללהקה משפיעה שהצליל שלה זלג והגיע עד לבלאק מטאל החדשני של Deafheaven (דוגמה מצויינת לכך תהיה השיר "Come Back" מהאלבום האחרון של הלהקה). השיא המילולי באלבום מגיע בשיר "Past Lives". קורטני שר על ביקור של הלהקה בעיר מגוריה ומגולל את התחושות בצורה ישירה. "אני לא יכול לחזור לשכונה הזו מבלי להרגיש את הגיל שלי / זה לא המקום אותו הכרתי, אבל יש לו את אותו צליל ישן / אפילו האור על הכביש הצהוב הזה הוא אותו דבר כמו כשהעיר הזאת הייתה שלנו".

חלפו למעלה משנתיים מאז ש-"Atlas" יצא, וצלילי הגיטרות שעוד מהדהדים בשלווה ברחבי הגלובוס עתידים לנחות בבארבי תל אביב ב-25.5. אנחנו ומושבתינו הקטנה נמצאים עבור להקות מחצי הכדור הצפוני איפה שהוא בין אלף-עזאזל לשום-מקום, ולא זוכים בדרך כלל להופעות מן הסוג שלא מקדם אלבום. ריל אסטייט תגיע לכאן עם מופע של להקה שמנהליה לא הכריחו אותה להגיע כל כך רחוק בכדי למכור עוד תקליטים, מופע של להקה שלא מחויבת לנגן סט מסויים של שירים בכדי לקדם את חומריה החדשים, להקה שנמצאת כבר אחרי הצלחה של אלבום שלישי שעדיין קוצר פירות. מן הפרברים של אמריקה לפרברים של העולם, אין מתאים מכך.

הפוסט ביקורת אלבום: "Atlas" של Real Estate הופיע ראשון בהמאזין

היה קשה להתעלם מתחושת המחזור המסוימת. מבט חטוף על רשימת האמנים אתמול גילה שמרביתם אכן הופיע השנה בפסטיבל המדברי. אינדינגב, יחד עם היותו מפגן עוצמה של יצירה מקומית, סופג בשנים האחרונות ביקורת על היותו קליקה המדירה אמנים "זרים", והדמיון הרב של וינטאג' טורבו מעורר את השאלה: למה זה טוב? נכון, כל הלהקות מוכשרות, כולם מנגנים אש, ובכל זאת משהו הרגיש מיותר. ראינו את זה כבר באותה מתכונת כמעט אחד לאחד לא כל כך מזמן, רק שעכשיו התפאורה היא לא המדבר הקסום והמסתורי, אלא השנדליר המאביק של הבארבי. את התחושה שאני מתאר היה ניתן לראות בבירור במבט חטוף על הקהל, שלא מילא לגמרי את המועדון. בהערכה גסה היו 80 אחוז מוזיקאים בין הצופים, חלקם גם ניגן בהמשך הערב, כך שלמעשה הסצנה ניגנה והופיעה בפני עצמה.

חתכה את הדיסטורשן ברכות. נגה שלו

ואין ספק שזו סצנה, ומכאן גם יתרונותיה וחסרונותיה. גאוות היחידה הזו היא טובה, אך התחושה שעטפה אותי היא שמעבר לערב להקות בנאלי אין כאן שום בשורה. כבר שמענו את הלהקה ההיא וראינו את הלהקה הזו. אם תשאלו אותי אענה בלי היסוס: תמיכה בלהקות מקומיות היא הדבר החשוב ביותר בעיניי. אין צל של ספק שסיקור הזירה המקומית הוא ערך עליון, אך לא יכולתי שלא לחוש מעט מזויף בערב הזה. בעוד שאני מאמין שאינדינגב צריך להיות מטרה ללהקות צעירות ועליהן לעבוד קשה כדי להשיגה, קשה לי להבין מדוע לא היה מקום ליותר הרכבים חדשים באירוע בבארבי. את כל הפסטיבל אפפה תחושת נרקסיסטיות מסוימת, תחושה שהחלה ישר ממופע הפתיחה הארוך מדי של Acid Moon And The Pregnant Sun (בתמונה הראשית), סוג של סופר גרופ של הסצנה הנ"ל שהופיע באינדינגב וחבריו מגיעים ממגוון להקות אחרות שגם בילו לא מעט במצפה גבולות (למשל The Great Machine שלא מזמן חיממו בבארבי את All Them Witches). על חשבון קיצור זמן ההופעה הזו היה ניתן לאפשר ל-2 להקות צעירות יותר להופיע, כאלה שזקוקות לבמה כזו. האירוח בסוף הסט של תמר קוקי אריאל (שגם התארחה אחר כך פעם נוספת אצל קין והבל) היה מיותר לחלוטין וגרם לי לתהות האם כל מה שיש לתמר הכריזמטית להציע זה אירוח גימיקי בהופעות מזדמנות. המחשבה הזו הבליטה יותר מכל את התחושה שהגענו למסיבת כיתה גדולה ולא לאירוע אמנותי.

לאחר מכן החלה לפעול במה נוספת במרכז רחבת המועדון. ראיתי בעבר את הטריק הזה בבארבי וחשבתי שמדובר באקט מגניב, אך הוא נשחק מעט מאז. במופע החימום של All Them Witches האמריקנים, השימוש בבמה נוספת היה בכדי לייצר אינטראקציה בין הבמה הראשית לבמה המשנית. בוינטאג' טורבו השימוש היה בעיקר בכדי להקל על הצוותים הטכניים את כאב הראש של החלפת הלהקות, אך במקביל המחיש שגם בתוך הסצנה הקטנה הזו יש היררכיה. נכון שמקובל בפסטיבלים שלהקות ותיקות יותר מקבלות את הבמה המרכזית, אך בחייאת, זה כולה הבארבי, לא היה יותר הגיוני לפרגן לחבר'ה החדשים? להגיע לבמה בבארבי זה לא עניין פשוט וזו הייתה יופי של הזדמנות. היחידה שנעשה עמה צדק בהדרתה מהבמה המרכזית היא נגה שלו שהגיחה כמו מלאך מאחת מפינות המועדון וחלקה עם הקהל רגע אינטימי ומרגש כשביצעה שניים משיריה עם גיטרה חשמלית. זה היה אחד הרגעים מרחיבי הלב של הערב, ולצערי ולצער הקהל המועט שלא הלך לנשום אויר סיגריות צלול בחוץ, היה קצר מדי.

קין והבל סוף סוף מצאו מישהו שמדבר את השפה שלהם: שי ליטמן

כל האמנים שהופיעו היו מדויקים, אנרגטיים, וסיפקו שואו טוב. מדובר בלהקות שיודעות דבר או שניים על הופעה וממוצע הקילומטראג' מאחוריהם מגיע לשנים. בלטו לטובה The Turbans עם הסרף רוק פסיכדלי שלהם והחבר'ה החדשים בשכונה Elephant Hive. לטאות הענק מכוכב הניבירו הצדיקו את ההייפ סביבם ונתנו מופע מהחלל החיצון (אתם מוזמנים לתת להם תרומה בפרוייקט ההדסטארט שלהם). מי שמעט אכזב אותי היה דני דורצ'ין שמאחורי הגימיק בו הוא מנגן על גיטרה, תופים וכלים נוספים בו זמנית, לא מסתתר הרבה. המוזיקה היא בלוז רוק פשוט ואת הטריק הזה אפשר למצוא בכל רכבת תחתית באירופה.

אחת מהלהקות המובילות בשנים האחרונות בסצנה המקומית, Tiny Fingers, סיפקה את הסחורה כמו תמיד ונתנה מופע הדוק שהעיד על התפתחות מוזיקלית של הלהקה ממחוזות הדאבסטפ אל עבר אפיק יותר פרוגרסיבי קלאסי. את האירוע חתמו קין והבל 90210 שעשו קאמבק אחרי כמה חודשים ללא הופעות. קין והבל הם תופעת טבע. הם מגיחים לבמה כמו סופת טורנדו שכל פעם משתוללת ונושבת לכיון אחר. התחזית אולי תדווח שהיא מגיעה, אתם בטח תזהו את צורתה המסתחררת והמוכרת, אך לעולם לא תדעו בדיוק מה עומד לקרות. הפעם חבר אליהם ילד פלא בשם שי ליטמן, ילד בן 13 שנראה שתלשו אותו מאיזה סרט ג'ק בלקי, והוא הדבר הכי קרוב לרוק מזוכך שראיתי הרבה זמן. שאול לוריא סולן הלהקה והברנש הצעיר החליפו מהלומות בין שיר לשיר. לעיתים זה היה מצחיק, לעיתים מטריד ביותר, אבל הכי חשוב, זה היה מרתק. רמת האנרגיה במופע הציתה מעגלי פוגו בלתי פוסקים, אליהם נשאב גם כותב שורות אלה.

ביציאה מהמועדון לאחר המופע נתקלתי בפנים מוכרות. היה זה מישהו שפעם יצא לי לג'מג'ם איתו, גיטריסט בלהקת רוק. שאלתי לשלומו ומדוע הם (הלהקה) לא הופיעו באירוע הזה, חצי בקריצה חצי ברצינות. הוא ענה לי שפשוט "לא קיבלו אותנו" בחיוך חצי צוחק חצי רציני.

הפוסט וינטג' טורבו פסט 2: הסצנה שחוגגת את עצמה הופיע ראשון בהמאזין

קשה לייצר בימינו מסתורין: האינטרנט והמידע האינסופי שהוא אוצר בתוכו צמצמו את הפער שבין הקהל למוזיקאים וכל פיפס קטן שיוצא למישהו מהפה מוקלט, מצולם, משותף, ומועתק. לכן כשלהקה מצליחה לבלבל אותי ולגרום לי לתהות על קנקנה, אני מוצא את עצמי מרותק. All Them Witches היא כזאת, להקה שבדף הפייסבוק שלה כתוב תחת תיאור הז'אנר המוסיקלי - "תקשיבו". אז הקשבתי.

All Them Witches נמצאת בסביבה מאז שנת 2012 ומייצרת שיח בעולם המוזיקה האלטרנטיבי עם סיקורים במגזינים נחשבים כמו Pop Matters ו-Consequence Of Sound. מפתיע לגלות שאת אווירת המסתורין הזאת הלהקה מייצרת על ידי נגינה בלבד. הם לא מסרבים להתראיין, זהותם ידוע ואין כל כוונה להסתירה, הם פעילים ברשתות החברתיות (יש להם חשבונות טוויטר ואינסטגרם), ואין להם שום גימיק. למראית עין הם להקה שגרתית לחלוטין, אבל אלבומה השלישי כלל לא שגרתי.

כל המכשפות הללו

באופן מסויים האלבום מזכיר לי את הדיזינגוף סנטר - לא פעם הלכתי שם לאיבוד בתור נער. בגלל צורתו הלא שגרתית, אין תחושת מיצוי ומגלים בו משהו חדש בכל ביקור. שלא ישתמע מדבריי שאני איזה עכבר קניונים, אך האלבום הזה מייצר את אותו אפקט. בשמיעה ראשונה הוא מזמין וגם נורא מבלבל ומעייף. אבל יש בו משהו שקורא לך לחזור ולהאזין לו שוב, ובהאזנה השנייה פתאום שומעים עוד פרטים.

האלבום נפתח בקבלת פנים נעימה עם "Call Me a Star", שיר בלוזי חמים במבנה סטנדרטי לחלוטין. מיד אחר כך, כאילו משום מקום, מתחיל קטע אינסטרומנטלי רפטטיבי של למעלה מ-8 דקות בשם "El Centro" שלא מצדיק את אורכו. המבנה הזה ממשיך ככל שצוללים לעומק הדיסק. השיר השלישי "Dirt Preachers", שהוא גם הסינגל היחידי, נשמע כמו גירסה סטונרית של הבלק קיז ומציג גרוב חזק ופסיכדלי. השיר ממשיך אל תוך עוד קטע אינסטרומנטלי בלוזי ממוחזר קצת וצפוי - מרגישים שהלהקה מנסה לייצר עומק סינתטי על ידי הכלאה בין שירים פופים לבין קטעים אינסטרומנטליים ארוכים. המבנה הלא סטנדרטי בחציו הראשון של האלבום לא מטשטש את העובדה שמדובר עד כה באלבום פשוט וצפוי, אך למרות הפילרים האינסטרומנטליים הבינוניים, שני השירים הסטנדרטיים היו מספיק מעניינים כדי לשמור על תשומת ליבי.

התפנית המיוכלת חלה בדיוק באמצע. לפתע נדמה שהלהקה מסגלת את פורמט האלבום והשירים מרגישים יותר אפויים ופחות מאולתרים. הזרימה המוזיקלית נהיית אחידה ומדויקת מרגע השבירה הזה ועד לסיום. "Mellowing" המרגיע הוא קטע קצר ונעים של גיטרות אקוסטיות, ומיד לאחר מכן מגיע "Open Passageways" ההמנוני, בו סולן הלהקה Charles Michael Parks שר את המשפט הנהדר "תלעס את האהבה שלך ותבלע". אחריו מגיע עוד קטע אינסטרומנטלי, שנקרא "Welcome to the Caveman Future", קטע סטונרי שמתאים לאופי של האלבום, אך בשונה מאחיו הוא קצר ולא מעיק. האלבום נגמר עם צמד הקטעים "Talisman" ו-"Blood and Sand / Milk and Endless Waters: השיר הכי טוב באלבום שהולך ומתעצם עד לסולו גיטרה מלא רגש, ועם, איך לא, עוד קטע אינסטרומנטלי בעל אופי גיטריסטי חזק.

מעניין שהחלק הארי של האלבום הוא אינסטרומנטלי מה שמעיד על משיכה של חברי ההרכב לנגן ולא לשאול שאלות. בעוד שהפילרים בחצי הראשון הרגישו מיותרים, בחצי השני הם היו מדויקים ותרמו לשטף האלבום. אין לי ספק ש-All Them Witches הם חיות במה ושהשירים הללו מקבלים בוסט של אנרגיה בהופעות החיות, אך במבחן האלבום הם משיגים תוצאה בינונית. אפשר לגוון עם ג'אמים בהופעה, אבל כשמקליטים אלבום שרובו אינסטרומנטלי זה מצריך צידוק מוזיקלי - מה שהוקלט הוא כאן להישאר, והיה ניתן להשחיז מעט את החלקים האלו. כשהלהקה תעלה על בימת הבארבי בסוף החודש, זה כבר יהיה סיפור שונה לחלוטין.

הפוסט קילר פילר: על האחרון של All Them Witches הופיע ראשון בהמאזין

כל פעם כשאני מגיעה לבארבי הוא מרגיש שונה לגמרי, והקהל באותו הערב קישט את המקום בצורה מיוחדת כזו, כמעט מחתרתית. להקות מכל מיני זרמים ברוק ובאקספירמנטלי פקדו את הנשף הפסיכדלי של The Great Machine. גם חובבי בודי ארט, מטאליסטים ואפילו ילדי אינדי - כולם היו שם.

הגענו לקראת סוף ההופעה של Greyfell, שבמהלכה חלק גדול מהקהל היה בחוץ. לא שמעתי אותם קודם אז הגעתי נטולת ציפיות, אבל אחרי קטע-שניים כבר היה ברור לגמרי למה טרחו להביא את החברים האלה כל הדרך מאירופה. למרות ששמענו רק את הסוף, הסטונר ש-Greyfell ידעו להציע בהחלט היה ראוי ליותר קהל.

המסך הלבן. צילום: גאיה סעדון.

אחריהם, יצאתי לנשום קצת ניקוטין, וכשחזרנו המסך הלבן כבר השפריץ הזיות ומייקאפ על הקהל מהבמה הקטנה שהקימו בצמוד לסאונדמן, מתחת לנברשת. אני לא סגורה מהם הרגשות שלי כלפי המסך הלבן: לפעמים נראה שהם עובדים על שואו יותר מאשר על מוזיקה וזה מדגדג לפלצנית שאני משתדלת להיות, ואז לפעמים אני חושבת שאולי זו המוגבלות שלי בהבנת השוליים. אבל רוב הזמן אני אומרת לעצמי סתמי ת'פה מה זה משנה מה את חושבת. לא יודעת אם בגלל המוזיקה והטקסטים הפאנקיסטים-ביקורתיים או בגלל הפרפורמנס המשוגע, המסך הלבן בהחלט הוסיפו צבע (לבן, שזה כל הצבעים ביחד, אבל אתם יודעים את זה) לערב הכבר מאוד משוגע הזה.

אחריהם עלתה לוראל פטאל עם מופע בורלסק מהמאה הקודמת. חלל הספינה החל להתמלא וכולם התמגנטו לבמה לראות את לוראל הורודה והסקסית נותנת הופעה מעולה. התחיל להיות מאוחר והייתי לחוצה שהגרייט מאשין יעלו כבר, אבל כל זה השתנה כשהתחיל המופע החולני של הסקווידלינג בראדרס. היו שם תחפושות ותלבושות, בליעת אש, רובים וחרבות, צינורות ששימשו כחוט דנטלי לסינוסים, הרמת משקולות עם העפעפיים והקהל כולו ילדים-מבוגרים פעורי פה הופנטו מהקסם הזה.

Squidling Bros. צילום: גאיה סעדון

וכשנראה שאי אפשר היה לצפות ליותר, המכונה המופלאה עלתה ופוצצה את הבארבי במוזיקה ואנרגיות שיצאו מהמגברים העצומים שלהם. הקהל עף לכל כיוון וחווה אושר גדול. קוקי, שהופיעה איתם בעבר ושיתפה פעולה עם עוד הרכבים דוגמת קין והבל, לא הפסיקה להפתיע ועלתה מול המכונה המופלאה בבמה נפרדת שעטפה הקהל ביניהם. באמצע ההופעה המכונה עשתה הפסקה ונתנה ל-Elephant Hive לנגן באמצע הרחבה. הם מנגנים רק על גיטרה ותופים, אבל בוי, הם יודעים מה לעשות איתם.

בכל זאת עברנו ערב לא פשוט, אז אחרי אחת החברים שהיו איתי החלו להראות סימני עייפות יצאנו הביתה בעוד המכונה המשיכה לעבוד. יש עוד הרבה פרטים שנחקקו במוחי ולא מצאו פה את מקומם - כמו טיפת המים המרקדת עם הקונדום המנופח על הראש - אבל נראה לי שהתמונה הגדולה הועברה: הגרייט מאשין הציבו רף חדש, גבוה בהרבה, במחיר סמלי (63 ש"ח במוקדמות, 80 בקופה), והיה ברור שהכל נעשה שם מאהבה גדולה למוזיקה, לאמנות, לחברים, לאנשים שיודעים שלשום דבר אין משמעות ואם אנחנו כבר פה אז נשתוללה.

קרדיט תמונה ראשית: גאיה סעדון

הפוסט הנשף הפסיכדלי של Great Machine: רף חדש להופעות הופיע ראשון בהמאזין