בשבילי האוסף מתחיל עם הקטע השני "טים" של רעש, מין טייק אוף על מוזיקת הנושא של ג'יימס בונד רק עם גיטרות עמוסות בקורוס ומלמולים בוייב של מכשיר קשר. אחריו מגיע "10 בלילה" של ריר. קוטנר הגדיר את ריר באתר מומה בתור אחד מהרכבי השוליים "...הנמצאים מחוץ לקונצנזוס לא בגלל חוסר הצלחה להגיע אליו, אלא מתוך בחירה ואידאולוגיה, ומתוך אמונה בחשיבות האמת האמנותית ואי הסכמה עם מה שנחשב 'מסחרי'". שומעים את זה ב-"10 בלילה" שמבוסס על תיפוף גרובי ומחזורי, שכבות של גיטרות מתפתלות וקול גבוה ששר ליריקה אבסטרקטית (לא הצלחתי למצוא את המילים ברשת). מעולם לא שמעתי על ריר ועכשיו אני לגמרי מזיל עליהם ריר. גם לולי האוסף לעולם לא הייתי לוחץ פליי על קטע של הרכב בשם סליזי-ישראלי כמו "וו.י.ד פרודקשנז", אבל המסטולים האלה הפיקו קטע דאב ציוני ולגמרי מפתיע בשם "ג'ה טקמאלה" שמשלב בין דיליי עמוק וחצוצרות לברייקביט בהפקה היי-טקית.

פחות התחברתי לבחירה של הקטע הפותח - "הזיות" של ברי סחרוף. סחרוף הוא אולי הראשון ששילב בארץ בין רוק לאלקטרוניקה, לפחות בצורה הזו, והשיר בהחלט מייצג את האווירה של האוסף וכמובן שמדובר בקטע עם כבוד. אבל זה שיר די מוכר, והייתי מצפה שאוסף שנושא את הכותרת "נדיר" יפתח עם קטע יותר אקזוטי, אם הוא בכלל יכלול אומן קונצנזוס כמו סחרוף. מצד שני, "הזיות" מכניס את המאזין למים המוכרים לפני שהוא זורק אותו לים, כך שזה יכול לעודד אנשים לשמוע את האוסף ואולי לגלות משהו חדש-ישן - כמו ביקיני שפותחים את הצד השני של התקליט עם "שמש", בחירה מדויקת לגמרי. צמד הטריפ-הופ של קרני פוסטל וחיים לרוז מקבל מדי פעם קרדיט בתור הרכב משפיע על יוצרים בסצנת האינדי העכשווית והאוסף נתן לי תירוץ להאזין להם סוף כל סוף. זה בדיוק מה שאוסף טוב יכול לעשות, לשים אור על מוזיקה פחות מוכרת אך איכותית ולתת למאזין קצות חוט שאפשר ללכת אחריו - כך גם עם "כישופים" של מלכה שפיגל ו-"דאב סיום" של הפה והטלפיים.

מצד שני, אגוזי ולרוז משחקים אותה בהברקה כשהם הכניסו לאוסף דווקא קטע הרבה יותר מוכר מ-"הזיות": הלהיט הגלגלצי "אהבה אסורה" של זהבה בן. אני זוכר כשהשיר הזה התנגן ברדיו בזמן אמת ושממש אהבתי אותו מבלי להיות מודע לכך, סוג של אהבה אסורה בפני עצמה כי זה לא היה כל כך קול בזמנו לשמוע את זהבה בן. אומנם מדובר בלהיט פופ מיינסטרימי, שיר הנושא לסרט באותו השם, אבל בהאזנה מחודשה זה קטע ממש לא מובן מאליו. השילוב בין הסלסולים קורעי הלב של זהבה בן להפקה האלקטרונית הרגועה של ישי אמיר היה ממש יוצא מן הכלל, סוג של פורטיסהד כחול-לבן. קשה לי לחשוב על עוד קטעים שהורכבו באופן הזה, קטעים שנשמעו מקומיים מבלי להיות פרובינציאליים וחיברו בצורה כל כך טבעית בין השוליים למרכז - מה שגם הקטע הזה לגמרי מייצג את הצ'ילד אאוט ספייס וייבס וייד פרודקשנס של הניינטיז. אני מקווה שההיסטוריה תחזור על עצמה. צריך עוד קטעים כאלה כמו "אהבה אסורה" שממזגים בין העולמות, שנשמעים מאוד מהזמן שהם נעשו בו ומצד שני על-זמניים, קטעים שיכללו יום אחד באוסף עתידי של התקופה הזו.

נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

הפוסט ביקורת אוסף: נדיר חלק 4 - הצד האחר של הניינטיז הופיע ראשון בהמאזין

אני יליד שנת 80 בעצמי. השיר הראשון שממש אהבתי בתור ילד היה "Take On Me" של אה הה. אני זוכר במעורפל מאבקים בין ירדנה ארזי לעופרה חזה במצעדים בערוץ הראשון ושאמא שלי קנתה קסטה של משינה עוד בתקופת "גבירותי ורבותי". אבל בניינטיז, כשעברתי את הבגרות המוזיקלית שלי, התנכלו לכל דבר שהזכיר את האייטיז. הסינתיסייזרים וספריי השיער נזרקו לפח המחזור, כך שרק בתחילת שנות האלפיים, כשהתנכלו לכל דבר שהזכיר את הניינטיז, חזרתי עם שארית העולם לעשור המוזר ההוא וגיליתי כמה מוזיקה אהובה היתה שם. אבל איזה אייטיז ישראלי מעבר לפורטיס והקליק פיינשמקר אינדי שכמוני אמור להכיר? רד אקסס באים לענות על השאלה הזו באוסף ומפתים אותי לעבור בעטיפה מעבר לגדר ולהתלוות לעלמה החושנית למרתפים חשוכים.

שמעתי על ההרכב המיתולוגי דורלקס סדלקס דרך חברים מבוגרים ממני וגם בלהיט "מונומיליציה" של חדשני האייטיז המקומיים אנטיביוטיקה, אבל רק עכשיו כשהאזנתי ל-"נדיר" קיבלתי הזדמנות לשמוע את דורלקס סדלקס. זה לא שלא יכולתי לעשות את זה לפני כן, פשוט ככה זה כשיש אוסף - זה קל וזה זמין. "הביאו לי את ראשו של המח"ט" הוא אחד מהקטעים הבולטים ועוד באורך של 6 דקות ו-41 שניות. הוא נפתח בסיפור אירוטי שמוקרא בדיקציה רדיופונית, ממשיך עם גיטרה שמנגנת ריפים בסולם ערבי, כל זאת מעל מכונת תופים ושירה מיליטנטית אנטי-צבאית וחותך להראדקור-פאנק אוונגרדי. אין בארץ יותר מדי מוזיקת שוליים שהרכבי אינדי מקומיים יכולים להישען עליה, אבל ברור שדורלקס סדלקס השפיעו באופן ישיר או עקיף על הרכבים סטיריים וכבדים כמו קין והבל 90210 והם ראויים להוצאה מחודשת משלהם.

"עבודה שחורה" של אהוד בנאי והפליטים הוא הקטע הכי מוכר באוסף, אבל נשמע ממש רלוונטי - לא רק בגלל הסאונד האלמותי שמשלב מקצבים וסולמות ים תיכוניים עם פוסט-פאנק, אלא גם בגלל גירוש הפליטים והגזענות הגואה בארץ. בכלל, לאוסף יש גוון פוליטי/חברתי בולט שאפשר לשמוע גם בקטעים כמו "הנצורים והצודקים" של פוליאנה פרנק וכל הדרך עד לשיר הסוגר "אני ואת" של שולץ (האיום) וגרוואי. נשמע שסצנת השוליים של האייטיז היתה הרבה יותר מחאתית ורפלקסיבית לגבי החברה הישראלית והתקופה, בטח שלעומת הרכבי השוליים של היום. זה נמצא קצת במגמת שינוי אם לשפוט לפי השירים החדשים ששמעתי בהופעות של המסך הלבן או הפאנק הפוליטי של להקות כמו מתרוממות וחרדה.

עוד נקודה מעניינת לגבי האוסף, הוא שחלקו מושר בעברית וחלקו באנגלית, מה שלא שונה כל כך מהפילוג של השוליים היום. ההבדל הוא שלהקות כמו מעצ או שלוש חית לא ניסו לזייף את המבטא, אלא להפך, הם נשמעו הכי ישראלים באנגלית שאפשר. אני לא יודע מה חשבו על כך בזמנו, אבל זה מתחבר מעולה למצע של הכעס והאופל והחספוס של המוזיקה הזו. למעשה, יש לי תחושה שמה שנכנס ל-"נדיר" הוא רק חלק קטן ממה שהלך בשוליים הישראלים של האייטיז. בטח אפשר להוציא אוסף מרובע שלם שיוקדש רק לזה, וממש אשמח לשמוע אותו.

נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

הפוסט ביקורת אוסף: נדיר חלק 3 - אייטיז מחאתי רפלקסיבי הופיע ראשון בהמאזין

פורטונה רקורדס הצליחו לשלב באוסף שנות ה-70 של נדיר בין קלסיקות חסרות זמן לפיסות איזוטריה, ובכן, נדירות ביותר. המדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית/ערבית/מזרחית נפתח עם הפריטה החדה והמסתלסלת של טריפונס על הבוזוקי. אנחנו מתמקמים במרכזה של חפלה בטברנה יפואית. אם תגיעו היום לשוק הפשפשים אולי תצליחו להבחין בין תיירים ומשפחות סחיות, בשאריות אחרונות מאותו ההדוניזם השזוף ושטוף הערק, ששלט אז (או לפחות ככה סיפרו לי). תמצאו פה גם סינתים מייללים ופסיכדליים משהו שמלווים את הקול המחוספס של ילדת הפלא התורכיה, גראציה; גרוב ערבי צפוף ומרטיט שומנים בטניים בשיר של ריימונד; מאוולים במבטא תימני כבד של אהרון עמרם (אבא של).

יש סיכוי סביר שרוב שמות השירים והאמנים באלבום הזה לא יגידו לכם דבר, בדיוק כמו שהם לא אמרו לי. וזה בדיוק היופי והעניין באוסף - מטמון של שירים ערביים, אסליים, שורשיים, כשהדבר היחידי שנשאר בסוף ההאזנה זה לתפוס את הראש ולשאול - "איך יכול להיות שרוב השירים האלו כמעט הלכו לאיבוד בתהום הנשייה?" ורצון אימתני להמשיך לחקור פנימה, לשמוע עוד. אם הבוזוקי של תומר ישעיהו, הגיטרה של אורי בראונר כנרות, או הקול של לירון עמרם מסקרנים אתכם לגלות עוד על המקומות מהם הגיעו, יאללה - בואו לחפלה!

נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

הפוסט ביקורת אוסף: נדיר חלק 2 - מדריך לשורשי המוזיקה הים-תיכונית הופיע ראשון בהמאזין

החלק הראשון של האוסף עוסק במוזיקה תל אביבית בין השנים 69-71, בזמן שהשני עוסק במוזיקה שחצתה אוקיינוסים ועגנה בחופי יפו בתחילת שנות השבעים. שני החלקים הראשונים של נדיר מתעדים תמונה של עבר רחוק וקבור בזמן. בעוד שהחלק השלישי והרביעי באוסף, שעוסקים בשנות השמונים והתשעים, מרגישים כמעט נוכחים בחיים שלנו כיום, החצי הראשון מרגיש כמו התרפקות על מה שהוא, ללא ספק, נוסטלגי בהחלט. בישראל שמשוסעת מבפנים, יפה לשמוע תמונות מהעבר שמזכירות לנו מה היה או אף מה יכל להיות. כמובן שיש פה רומנטיזציה ואידאליזציה, אבל אלו אינן פסולות בהכרח. ערך הרטרו חזק כפליים כשהוא מתוחזק בישראליאנה - כלי מהותי בעידן שלנו. הישראליאנה היא זו שמחזיקה אותנו בחיים, זו שנותנת לחנון האשכנזי הממושקף של הטירונות לשיר סטטיק ובן אל בצוותא עם אותו אחד שהיה מאמלל אותו לחלוטין בכל סיטואציה אחרת.

המוזיקה בחלק הראשון מהפנטת במובן מסוים: מקבץ שירים קליטים וקצרים בקצב נעים ששואב אותך אל תוך הלך התקופה. בין האמנים נמצאים יורם ארבל, שמוכר בעיקר כשדרן רדיו בישראל, או אריק לביא, השחקן. השירים לא מתעמקים ברגש יותר מדי, וקיימים ברובם על אותה הנקודה הקטנה בספקטרום הרגשות האנושי של הנאה מעודנת וחסרת מחשבה. "אני מצפצפת על כל העולם", או "היי, תני לי הזדמנות" - נדמה שאלו הם ה-"אמרו לי שראו…" וה-"קוראים לי בשכונה" של אותה התקופה. לא בפופולריות שלהם אלא בעממיות, משחקים באותו האופן על היום-יומיות הזו שגורמת למוזיקה להישאר "מגניבה" (במרכאות גדולות), כמעט כאילו אלו היו שירים שלך ושל חברים שלך. למעשה, גם אם האוסף הזה הוא רומנטיזציה ותו לא, זה לא גורע מהערך שלו. גם אם העטיפה של התקליט הראשון - שעליה נראה רחוב הרצל פורח עם נשים שפורצות בריקוד אל תוך הכביש הגדוש - מעוררת תחושת חיבור בדיונית, זו עדיין תחושה יפה. וכמובן שגם התקופה היפה הזו בישראל של דאז נובעת מאיזו כמיהה לאושר האידאלי של חו"ל, דרך המוזיקה של הביטלז ותנועת ילדי הפרחים וכל השטויות האלה שחלף זמנן, תודה רבה. ולמרות שחלקים מסוימים מיושנים עד שעמום, האקסטזה הקולקטיבית המדוברת-לעד של ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים מתועדת פה באופן מרגש. לאורך הקאבר של אריק איינשטיין ל-"אוב-לה-די, אוב-לה-דה" של הביטלס יש צחקוקים ותרועות הדוניסטיות של החברים שאיתו באולפן, כאילו אין דאגה בעולם. כמובן שאותו ההדוניזם יתרסק בחוסר רחמים רק כמה שנים אחר כך במלחמת יום כיפור. כך יוצא שהמסמך ההיסטורי-מוזיקלי הזה נעשה כמעט פוליטי באיזשהו אופן, במודע-לא-מודע. יפה לראות את השאננות הישראלית בשיאה, בדיוק על סף קריסה.

הבחירות בפרויקט מצליחות להציג תמונה שלמה - לא של מלוא הארץ, אלא של פן מסוים בתרבות של אותם הימים, בדיוק לפי מהות הפרויקט. השירים עשויים להישמע כאילו הם נבחרו מתוך פלייליסטי וינטג' אקראיים מיוטיוב, אבל המאמץ הדרוש להגיע לדברים כמו ג'קי גליל (זמרת ישראלית שאני ממליץ לגגל ולראות כמה עלומה היא) או להקת פיקוד דיזנגוף לא נעשה באגב אורחא. רק צריך להסתכל על אוצרי הפרויקט - רדיו טריפ ופורטונה רקורדס ערכו את שני החלקים הראשונים, בהתאמה. ובכלל, לאספני וינטג', זה אוסף מושלם: אריזה תל אביבית מהוקצעת של פסגת השוליים המשונים. כמובן שהמחיר - 109 שקלים לתקליט - קצת גורע מהעממיות שבדבר, אבל ויניל זה ויניל ואני בטוח שהחובבים בימינו כבר למדו לקבל את העובדה הזו.

"נדיר" לא מומלץ לאלו שרוצים שכל ציוץ מוקלט של טריפונס יהיה להם באוסף, אלא לאלו שרוצים דגימות מעולם אחר. אולי עדיין יש זכר מועט לאותה ישראל, אבל אין ספק שהעולם השתנה, ואם אתם מסוקרנים ממה שלא יהיה עוד, האוסף הזה אף ראוי לבדיקה.

נדיר יושק בתל אביב ב-20.5 ובירושלים ב-24.5

הפוסט ביקורת אוסף: נדיר חלק 1 - דגימות מעולם אחר הופיע ראשון בהמאזין

מבין אלפי הצירופים האפשריים של ז'אנרים מוזיקליים, השילוב בין גוספל ופאנק לא נשמע כמו אחד היותר טבעיים - למעשה זה כמו משהו שלקוח מחולצה פארודית של Threadless. אבל במחשבה שניה, למרות התהום שפעורה בין שתי המסורות המוזיקליות הללו, יש ביניהן גם דמיון מסויים: שני הז'אנרים נתפסים כסגנון מוזיקלי של "חלשים" ושניהם באים ממקום יצרי ומכילים לרוב קריאה לפעולה. אני לא בטוח לחלוטין ש-Algiers היא הלהקה הראשונה שעושה את החיבור בין פוסט-פאנק לגוספל, אם כי גוגל לא ידע להציע אף להקה אחרת. שמעתי כבר לא מעט חיבורים בין מוזיקה שחורה שורשית ומוזיקת נשמה לפאנק ולרוקנרול, וגם להקות שמשלבות מוזיקה דתית ורוקנ'רול לא חסרות. ובכל זאת הצליל של אלג'ירס (להבדיל מההרכב הישראלי אלג'יר) נשמע לאוזני רענן לחלוטין.

שלא במפתיע, הלהקה נמצאת בשיאה, הן באלבום הבכורה מ-2015 והן באלבום החדש "The Underside Of Power", במקומות בהם הלהט הדתי פוגש את הגיטרות החורקות בשיא העוצמה. קחו למשל את "Cry Of The Martyrs" שנפתח בביט אלקטרוני. הקול של פרנקלין ג'יימס פישר מתחיל בשירה/תפילה עמוסה במוטיבים דתיים כשהתופים מלווים אותו כתחליף למחיאות כף לפי הקצב. המוזיקה נעצרת לפתע בדיוק באמצע השיר. קיר הדיסטורשן מטביע את השירה, שהופכת למהדהדת ואפלולית, יותר בימת מועדון מעושן מאשר כנסייה. השיר הבא, "The Underside Of Power", עושה את המהלך ההפוך כשליין הבס האייטיזי נשבר לפתע על ידי השירה הנלהבת ומגיעה לשיאה בפזמון מלא התעלות וקריאת "וווההווו!" שהייתה גורמת לכל פאנקיסט אמיתי להשליך בקבוקים מלאי שתן לעבר הבמה.

אלג'ירס: גורמים לפאנקיסטים להשליך בקבוקי שתן על הבמה

אבל נדמה שבאלבום הנוכחי אלג'ירס התעייפו מעט מהנישה שחצבו להם, ולא מעט מהשירים פונים לכיוון אחר: בין אם זה פוסט-פאנק קלאסי ("Animals"), אלקטרוניקה ("Plague Years"), מוזיקת סול שחורה ("Mme Rieux") או ביקור מפתיע למדי במחוזות פינק פלוידיים בשיר "Hymn for an Average Man". וגם אם לא כל הניסיונות האלה עולים יפה, הם רק מחזקים את התחושה שאלג'ירס היא אחת הלהקות הנדירות שיכולות להיחשב למקוריות בעולם מוזיקלי שנותרו בו פחות ופחות גבולות לפרוץ.

הפוסט ביקורת אלבום: Algiers - The Underside Of Power - בין גוספל לפוסט-פאנק הופיע ראשון בהמאזין

בתוך כל חוסר הוודאות הזה אפשר היה בכל זאת לאפיין את טאטרן בשתי איכויות בולטות שהפרידו אותם משאר להקות האינדי המקומיות (ותכלס הבינלאומיות): מלודיות חזקות, כמעט נרטיביות, שפורצות קדימה ומכניסות אותנו עמוק לעולמות שיוצרת השלישייה - דבר נדיר מאוד במוזיקה אינסטרומנטלית בימינו; והשני, יכולת אימפרוביזציה משותפת שגורמת לנו לחשוב שהשלושה מתקשרים ביניהם בטלפתיה. האיכות השנייה היא חגיגה, בעיקר לעיניים ופחות לאוזניים, בהופעות של הלהקה. מעורר השראה לראות את השלישייה יוצרת מוזיקה חדשה, לייב, בלי חוקים או מסגרות, לראות את בנימינוב ודקל רוקדים על פסיפס הפדלים ואת מאיו מתפרק על התופים, אבל מבחינה מוזיקלית אף פעם לא היה שם קטע או אפילו הוק קטן שלקחתי איתי הביתה. האלתורים תמיד נותרו בעולם המקביל של הופעה טאטרןית. וחשוב מכך, כשהאבק שוקע בשלב מסוים סביב ההתרשמות מהיכולות הטכניות, מצאתי את עצמי מחכה שטאטרן יחזרו חזרה לקטע מלודי-סיפורי ברור עם התחלה אמצע וסוף.

הבנה מסוימת של הטריו בכל זאת נרכשה עם הזמן, ואז הגיע "Eyes" - הסינגל ששחררה הלהקה לקידום האלבום החדש "No Sides" ועולם הטאטרן התהפך עלי שוב. קטעי הפוסט-רוק שהתקיימו בעבר רק כמובלעות בקטעים או כג'אמים מאולתרים, נצרבו על עותקים קשיחים וקבצים דיגיטליים למכירה. יותר מזה, "Eyes" עשה משהו שאף אחד מהקטעים הקודמים לא עשה בעבר. כן, הוא פוסט-רוקי מאוד, כלומר נעדר מלודיה ברורה ונשלט בעיקר על ידי צלילים ספורדיים וטקסטורות סאונד משוטטות באוויר, ויחד עם זאת הוא מצליח לייצר נרטיב ברור של הסלמה לקראת סכנה אימתנית. גם הקליפ שהתלווה אליו (שבעיני שואב השראה ברורה מהקליפ ל-"Blackstar" של בואי) מצליח לתרגם את אותו סיפור אינסטרומנטלי לחזיון שנפרט לדמויות הזייתיות בלוקיישן פנטסטי.

אפקט ההסלמה הוא מוטיב חוזר ב-"No Sides", אך טאטרן נוחלים כישלון ביצירת נרטיב ביתר הקטעים. האלבום נפתח עם "The Climb" ברשרושי פעמונים וצלילי בוקר צוננים על מצילות. הבס של בנימנוב מתחיל ליצור סביבנו שכבות של עטיפות צלופן אפל. מתוך בליל הצלילים מתחיל להתהוות תפקיד בס סביבו ייסוב כל הקטע. "The Climb" מרגיש יותר כמו דידוי במעגלים מאשר טיפוס במעלה הר. קטע הבס הרפטטיבי, והגיטרה של דקל שמגיעה לעזרתו בשלב מסוים, ממשיכים לחזור על עצמם כמעט לכל אורך הקטע, אך לא מצליחים ליצור מתח או עניין כלשהו וכשההסלמה כבר מגיעה בסופו, היא לא מביאה איתה התפתחות מוזיקלית משמעותית אלא רק חזרה על אותם מוטיבים בשכבות נבנות ואינטנסיביות מתגברת. אילולא הטירוף שמביא איתו מאיו לתופים, יש סיכוי שלא הייתי שורד את הטראק עד הסוף.

יתר הקטעים מתאפיינים גם הם באלמנט גרובי ואוסף גוונים אטמוספריים שנבנים סביבו רובד על רובד. "Heavy Moss" (טחב כבד) נפתח בריף פ'אנקי על הבס השמנוני של בנימינוב, עד שהגיטרה של דקל לוקחת אותנו שוב לאותן טריטוריות בלתי מפוענחות. רק אווירה, אין הרמוניה או מלודיה באופק. שוב, התפקיד היחיד שצובר תאוצה במהלך הקטע הוא של מאיו, שממשיך להפציץ אותנו בסראונד. דווקא ריף הפ'אנק שיכול היה ללכת רחוק נעלם לאט ואת מקומו תופס ריף חד גוני רפטטיבי שמכתיב את אותה תחושת אפלוליות מעורפלת לכל הקטע. כנ"ל בקטע הנושא, בו דן מאיו מתפרץ פנימה עם ביט היפ הופ קופצני. הגיטרות של דקל, עננים מרחפים של תווים אקראיים, מסמנות שהפוטנציאל הגרובי לא יתממש כאן, ובמקומו ימשך הדשדוש. הסיפור לא באמת מתגלה, לא מתפתח. שני הערוצים, זה של העננים האפורים וזה של הגרוב הקופצני רצים במקביל, כמו לא באמת מתקשרים ביניהם. הבס של בנימינוב מנסה לגשר ביניהם, בהצלחה שולית בלבד. "White Lies", הרצועה הסוגרת את האלבום, סובבת כולה סביב מהלך מלודי לא מוצלח במיוחד בדומה ל-"The Climb". ואז, כמעט קורה נס בדקה ה-3:24 - לרגע נראה שהשיר הולך להתפתח לכיוון מעניין. דקל פורץ את המלודיה הרפטטיבית לעלייה פתאומית בסולם והרעש סביבו מתגבר, מסמל התפתחות. 6 שניות, זה כל מה שזה היה. קרן אור בתוך חלום בלהות שנעלמה כלאחר שבאה. כאילו לא הייתה, ושוב חזרנו לאותו חזרתיות מלאה.

בסוף ההאזנה ל-"No Sides" נותרתי בעיקר עם תהיות. טאטרן לוקחים את הניסויים שלהם בתחומי הפוסט-רוק והאלתור שלב אחד קדימה, לאלבום מוקלט. אבל למה להוציא דווקא את הקטעים האלה? מה הופך אותם לכל כך מיוחדים בעיניהם (למעט "Eyes" המצוין) שטאטרן ראו צורך לתת להם שם, למסגר אותם ולהשיק אותם כיצירות נפרדות, בניגוד לניסיונות לייב אחרים שוודאי הוקלטו? הרי טאטרן כתבו במקביל להוצאת האלבום החי "Soul Ghosts" שהם נוהגים להקליט את רוב ההופעות שלהם. והשאלה היותר מהותית מבחינתי: האם האלבום הזה מסמן את המשך דרכה של טאטרן? האם מעתה ואילך אנחנו אמורים לצפות מהם רק ליצירות פוסט-רוק? ואולי כשמדובר בטאטרן, עדיף לא לצפות לכלום, פשוט לתת לאמבה לנוע בחופשיות.

טאטרן ישיקו את האלבום ב-6.6 בבארבי

הפוסט ביקורת אלבום: No Sides של טאטרן - לתת לאמבה לנוע הופיע ראשון בהמאזין

בשבועיים שעברו מאז יציאת אלבומם החדש "Last Place", קראתי עליו לא מעט ביקורות. אחד הדברים היותר מעניינים שגיליתי הוא שהביקורות הטובות והרעות שהוא זוכה להן נקראות כמעט באותה צורה. כולן מתייחסות לאותו אלבום מופת שמטיל צל על כל ריליס של גרנדדי מאז, ורובן מסכימות ש-"Last Place" מצליח לשחזר בצורה די יעילה את הצליל והאווירה שלו. ואכן, נראה שגרנדדי הלכו על האינסטינקט הראשוני של כל להקה שעושה קאמבק: לשלוף את קלטות הגיבוי מהארון ולנסות לשחזר את התצורה האופטימלית של הלהקה.

אז כן, האלבום הזה בהחלט לוחץ חזק על בלוטות הנוסטלגיה: מהסינטיסייזרים הפרימיטיביים וקולו של ג'ייסון ליטל ועד לעיסוק האובססיבי בטכנולוגיה, כולל העלאה מיותרת באוב של ג'ד, הרובוט הדיכאוני שהיה הכוכב של שניים מהשירים הטובים ביותר של "The Sophtware Slump", שכמובן קיבלה שדרוג לעידן הסמארטפונים. וכן, האלבום בהחלט עושה זאת בהצלחה לא קטנה, וכולל את כמה מהשירים הטובים ביותר של הלהקה בשלושת אלבומיה האחרונים, כמו "Evermore" שלפני עשור בוודאי היה חורך מצעדי אינדי, או "The Boat is in the Barn" ו-"A Lost Machine" העגמומיים והמקסימים. יותר מכל האלבום הזה מזכיר את "Sumday", אלבומם השלישי שגם הוא היה הד לא קלוש כלל ליצירת המופת שיצאה שנתיים לפניו.

מה שמפריד באמת בין שוחרי לקוטלי "Last Place" הוא השאלה האם יש טעם באלבום שאמנם עומד היטב בפני עצמו, אבל כזה שכל האזנה שלו גם מעוררת געגוע ליצירה אחרת, שיצאה 17 שנה לפניו? מתוך הנחה שמרבית מאזיניו מכירים היטב את ההיסטוריה של הלהקה (קשה לי לראות את גרנדדי רוכשים לעצמם מעריצים חדשים מדור ה-Z), אלבום כזה לא ישפט לעולם בפני עצמו. "Last Place" הוא סרט ההמשך ליצירת פולחן, והשאלה היא האם אתם מצפים ממנו להתעלות לרמה של המקור, או יכולים להסתפק בכך שהוא לא מביך את הפרנצ'ייז.

הפוסט נאמן לפרנצ'ייז: Grandaddy - Last Place הופיע ראשון בהמאזין

עכשיו, האלבום השני של סילבי ז'אן הוא לא אלבום שקל לחזור אליו. כמו השיר הנ"ל, הוא מבטיח לכל אורכו שמשהו רע יקרה. האלבום נפתח באקורדים צורמים על סינתיסייזר שיצאו מסרט של היצ'קוק. מניפולציות צליל לא ברורות נשמעות ברקע, כמו סופת רעמים. הממד המלחיץ נמשך כמעט לכל אורך האלבום, וגם כשסילבי ז'אן מנגנים הרמוניות מרגיעות יותר, אותה אווירה מטרידה מרחפת מעל. ככה הם עושים גם ב-"איתמר 2" שנפתח עם ריף מבשר סכנה והופך בברייק לבלדת פופ. המילים עוברות בין תלונות יומיומיות על גמר סוף השבוע ("יום ראשון עכשיו / כל הטוב של אתמול / נגמר עד השבוע הבא"), לסוריאליזם ("עוד ראשון שעובר / נשאר עולם מוכר / בעולם אחר") ובכלל משאירות תהייה מה רוצים מאיתנו. הריף הראשון ההוא נשאר תקוע בחלק האחורי של הראש לכל אורך הבלדה, והופך מזיכרון רחוק של סיוט למציאות כשהוא חוזר ברפטטיביות עד שהוא טובע ברעש לבן.

"תהיה מדען", "למה שנלך לים", "אבן אדומה" ו -"פסים במדרכות" - כולם משחקים על אותם מעברים בין צלילה לשנת חלום לנפילה לתהום. במקרה שנשארה לכם טיפת שמחת חיים באמצע ההאזנה, "אם תבוא מחר" יהרוג אותה סופית. אתם יודעים שאלבום הוא מדכא כשלשיר עם הלחן הכי עליז בו קוראים "לא נתאבד הפעם". סילבי נשמעים פה כמו להקה אחרת לגמרי, עם לחן שהיה יכול להיכתב באותה מידה על ידי דיימון אלברן, או נגיד להיות שיר פתיחה לסדרת נוער ישראלית מהעשור הקודם. שלא תבינו אותי לא נכון: זה אחלה שיר. הריף העיקרי ובכלל הגיטרות מקפיצים באפקטיביות. הבס הגס, הנגיעות העקמומיות של הקלידים - הכל עובד. אבל "לא נתאבד הפעם" מרגיש לא קשור באמת לאלבום הזה, קצת כמו ש-"Left Hand Free" מרגיש ב-" This Is All Yours" של Alt-J. כאילו מישהו אמר לחבר'ה: "תכתבו איזה סינגל אחד, שיהיה".

גלולה מתוקה נוספת מגיעה לקראת סוף האלבום עם "לפני הרוח". גיטרה חשמלית מתנגנת לבדה, ומרגישה כמו זרקור בוהק במרכז חדר אפל. "משהו רע", שחותם את האלבום, באמת נשמע כמו שיר סיום, אבל גם כאן אני לא בטוח אם של האלבום הזה. בקרדיט כתוב רק "ניר אבגיא", ולפי הקול שעוד לא לגמרי התחלף כנראה מדובר באחיו הצעיר של בן אבגיא, אחד מחברי הלהקה. השירה השבורה והמתוקה של ניר לא עוזרת לשכוח את כל הלחץ והאימה שיש לאורך האלבום, וגורמת לי לנסות ולחשוב מתי כדאי לחזור אליו. נגיד יום אחד, כשחיית המחמד שלכם תלך לעולמה, או סתם ביום ראשון קשה במיוחד.

הפוסט סיוטים וסימני שאלה: סילבי ז'אן - שתיים הופיע ראשון בהמאזין

אבל ג'פנדרוידס מיצגים כנראה משהו גדול יותר מהמוזיקה שלהם: געגוע לרוקנרול בסיסי ולא יומרני, עם 100 אחוז לב ואפס אחוז טסטוסטרון, שמילא אצטדיונים בתחילת המאה ה-21. גם העובדה שהם כנראה לא מסוגלים לכתוב שיר גרוע, או שהאלבומים שלהם, שמורכבים תמיד מ-8 שירים מהודקים, תמיד משאירים טעם של עוד, בוודאי לא הזיקו. ואולי הדבר הכי חשוב בג'פנדרוידס הוא העובדה שמדובר באחת מהלהקות היותר מעוררות חיבה שקיימות: מעטיפות האלבומים הפשוטות, שמורכבות תמיד מצילום בשחור לבן של שני חברי הלהקה, דרך הגישה הפתוחה והחסרת בולשיט שלהם בראיונות ועד היכולת שלהם לכתוב שירי אהבה ישירים בלי להישמע לרגע נדושים או דביקים. באנגלית קוראים לזה "to wear your heart on your sleeve", וכשאתה שומע להקה שמצליחה לעשות את זה בליווי מפלי גיטרות ומעברי תיפוף בקצב רצחני, קשה להישאר אדישים.

אחרי שני אלבומים כמעט זהים מוזיקלית, "Post Nothing" ו-"Celebration Rock", נראה שג'פנדרוידס מחפשים את הדרך לשבור את הנוסחה, או לפחות לעקם אותה קצת בפינות. אלבומם השלישי "Near to the Wild Heart of Life" הוא אלבום מסע שלוקח את הלהקה בין טורונטו, ניו אורלינס וניו מקסיקו, בין ברים אפלוליים וחדרי מלון מעופשים, ומכיל לצד עטיפת השחור ולבן הקבועה והלהיטים הצפויים של הלהקה (כמו שיר הנושא הפותח) גם קטעים פחות אופייניים כמו "North East South West" שמריח כמו להיט רדיו קולג'ים קליפורני, את הבלדה המסונתזת "I'm Sorry (For Not Finding You Sooner)" או "Arc Of Bar" בן השבע וחצי דקות שהוא הדבר הכי קרוב ליצירה שאפתנית שהלהקה שחררה אי פעם.

אז נכון, לא מדובר באלבום מפתיע או מקורי במיוחד. אבל אם אתם מחפשים הפתעות או מקוריות, צמדי גיטרה-תופים הם לא המקום להתחיל בו. ועדיין, כמו בפעמים הקודמות, מדובר עדיין באחד האלבומים היותר כיפיים ומהודקים שתשמעו השנה, גם אם לראשונה בתולדות הלהקה נלוות לחגיגה גם תחושה קלה של עגמומיות. בני ה-30 ומשהו עם המפרצים הקלים בשיער הם כבר לא בני העשרים חסרי הדאגות שהופיעו על התמונה המטושטשת על עטיפת אלבום הבכורה. כנראה שאפילו ג'פנדרוידס לא יכלו להישאר צעירים לנצח, אבל הם מוכיחים שגם צמדי גאראז' יכולים להתבגר בכבוד.

הפוסט מתבגרים בכבוד: Japandroids - Near to the Wild Heart of Life הופיע ראשון בהמאזין

זה מה שקורה, פחות או יותר, בצד א' של האלבום החדש של איה כורם, "2023" (שעל צד ב' שלו אני אנסה לתת כמה שפחות ספוילרים). יובל מסקין מ-88FM מקריין את סיפורו של אלכס, כשבין כל כמה קטעי קריינות צצים שירים שנכתבו והולחנו על ידי כורם ואדם בן אמיתי אך מבוצעים על ידי כמות בלתי אפשרית של אמנים: דני ליטני, אפרת גוש, ארקדי דוכין, רונה קינן, אלון עדר (בדואט עם קרן הדר), דנה עדיני, ישי לוי, נילי פינק, מזי כהן, לאה שבת - ואני אעצור כאן כי אני חושב שכבר הבנתם כמה מטורפת הרשימה הזאת. יהוא ירון ונצ'י נצ'.

כל זה נשמע כמו עסק טרחני ומעייף, כי אלבומי קונספט רחבי יריעה נוטים להיות כאלה בדרך כלל, אבל כורם מצליחה לעשות את המשימה הבלתי אפשרית וליצור סיפור שסוחף אותך מתחילתו עד סופו. כמאזין, אתה רוצה לגלות אם אלכס ימצא את התשובות שהוא מחפש, וההתפתחות העלילתית חושפת לאט ובזהירות את פרטי התעלומה וגורמת למתח עד לרגעים האחרונים של האלבום. כורם לא רק מצליחה ליצור סיפור נהדר, אלא גם לתת לו מימד סינמטי בעזרת המוזיקה. הקטעים האינסטרומנטליים שמלווים את קטעי הקריינות של מסקין מנתבים את האווירה של הסיפור. נעימת הנושא של האלבום, שפותחת אותו, נתקעת בראש לאורך זמן רב ונשמעת כמו שילוב בין אגדת ילדים לדיסטופיה עתידנית. בשלב מסויים, רגע לפני אחת התגליות המפתיעות שאלכס חווה, יש איזושהי השתוללות של להקת ג'אז ברקע שנשמעת כאילו היא יצאה מהאלבום האחרון של קנדריק לאמאר.

השירים עצמם הם כבר סיפור יותר מורכב. רובם בכלל לא מתחברים לסיפור של האלבום, ונראה שאם היו מורידים את העלילה והקריינות של מסקין ומשאירים רק את השירים, היה יוצא אלבום יפה לא פחות ואולי ממוקד יותר. אבל, בהאזנות חוזרות השירים הללו הופכים לחלק בלתי נפרד מהדי אן איי של "2023". זה עוזר, כמובן, שאלו שירים ממש טובים שנכנסים חזק ללב ולראש של המאזין. זאת עוד משימה קשה שכורם הייתה צריכה לעמוד בה כשבחרה לעשות אלבום קונספט: ליצור שירים שירגישו גדולים מהחיים אבל שלא יהיו בומבסטיים, ויתאימו לטון של הסיפור הקטן והאנושי של האלבום בלי פילרים. ברוב האלבום, זה עובד. השירים כאן לא ענקיים, אבל כמעט בכולם יש איזשהו משפט, לחן או רגע מדויק שגורם להם להישאר איתך לאורך זמן. בולטים במיוחד "הכל למכירה" שמבצע דני ליטני, המנון קטן לאנשי מעמד הביניים שמומלץ מאוד לשמוע בפקקי תנועה בדרך לעבודה בבוקר; ו-"האמת תשחרר אותך", עוד הוכחה איך רונה קינן יכולה להפוך טקסט מפותל-יחסית לשיר שתזמזם בקלות מהרגע שתשמע אותו לראשונה. השיאים הגדולים באים בשני השירים שאשכרה נשמעים כמו סצנות מהסיפור. ב-"שירות לקוחות" אלון עדר וזמרת הסופרן קרן הדר יוצרים דיאלוג משעשע וקודר בו-זמנית בין אלכס (בגילומו של עדר) לבין נציגה ממוחשבת של הלשכה לאיכון ומחקר (בגילומה של הדר), וב"תופעות לוואי" יהוא ירון חובר לנצ'י נצ' בשיר על תופעות הלוואי ואבדן הזיכרון שהמכונה גורמת להם, וזה אחד משיתופי הפעולה הכי מעניינים ומשמחים שקרו באינדי הישראלי של השנים האחרונות - אלו שני אמנים שלכאורה מתעסקים עם ז'אנרים שונים מאוד, אבל הרצון המתמיד שלהם לחקור גורם לשוני הזה לקרב ביניהם.

למרות כל השמות הגדולים שמופיעים כאן, "2023" הוא לפני הכל האלבום של איה כורם, וזאת לכשעצמה הפתעה גדולה. רוב הקוראים כאן, במקרה הטוב, מכירים אותה בתור זאת שאחראית לכמה להיטים ישנים מלפני עשור ולא זכתה לאותה הצלחה מאז. למרות שלפופ של כורם תמיד היה יותר אופי וחכמה מהשירים של קרן פלס ומירי מסיקה ועוד מחבריה לכנופיית רימון, הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות היה ליצור אלבום קונספט עתידני ומורכב. זה נהיה הגיוני יותר כששומעים את הסיפור מאחורי האלבום. הוא נוצר אחרי שחרורה של כורם מחוזה דרקוני עם הלייבל עננה שלווה במאבק משפטי מתוקשר וארך חמש שנים (מהחוזה עצמו הייתה אמורה להשתחרר בשנת 2023). העתיד שכורם דמיינה, כאמור, מתחבר יפה לימינו - אם ב-2016 הרשתות החברתיות וחברות הפרסום יכולות להכיר אותנו ולדעת מה אנחנו אוהבים או לא, אין סיבה שבעוד שבע שנים הם כבר לא יוכלו לגשת בקלות אל המחשבות שלנו. אבל ההקשר של האלבום למאבק המשפטי שכורם ניהלה על חירותה האמנותית נותן לו משמעויות נוספות. אלכס משתף את המחשבות והזיכרונות שלו, וכתוצאה מכך מאבד אותם ואת הזהות של עצמו, ואבדן הזהות שלו מקביל למה שחוותה כורם כשנתנה את יצירתה האישית לידי חברת תקליטים שמנעה את הוצאתה לאור.

בנוסף לסיפור האישי, כורם מנסה לייצר דרך האלבום הזה הצהרה: ככה נראית המוזיקה הישראלית היום. היא מביאה אמנים שמייצגים את הנוף הרחב של המוזיקה הישראלית - מהפופ המזרחי של ישי לוי עד לאינדי של יהוא ירון - כאשר בין לבין יש גם היפ הופ, רוק, ומוזיקה קלאסית. השירים מבוצעים על ידי זמרים וזמרות ותיקים (כמו מזי כהן ולאה שבת, שאף פעם לא מקבלות מספיק כבוד על פועלן) לצד צעירים (נילי פינק ודניאל זמיר האלמוניים-יחסית). הם שרים על שאיפות, חלומות, יכולת אישית, והדרך לעשות את מה שאתה אוהב, ובו-זמנית גם שרים על התמודדות עם הקשיים שכרוכים בבחירה בדרך הזאת.

הסיפור אמנם מתרחש בשנת 2023, אבל השירים מתרחשים בשנת 2016, שנה שבה שרת התרבות קובעת שעל האמנים לספק "לחם ושושנים" ולא יותר מכך, אבל כורם יודעת את החשיבות האמיתית של האמנות שלה. אחרי שהסיפור של אלכס נגמר באקורד סיום מיואש וכנוע שמקבל את המצב העגום שהגיבור נקלע אליו, כורם נשארת לשיר שיר אחד אחרון, שיר על איש טובע שלא מוותר לעולם. כורם מנסה להגיד שכל עוד יש מוזיקה, הסיפור שלה ושל אלפי אמנים אחרים לא ייגמר, וזאת המחאה העדינה והמדויקת ביותר שיצאה השנה במוזיקה הישראלית.

הפוסט ביקורת אלבום: איה כורם - 2023 הופיע ראשון בהמאזין