הוואקסינז הוקמו בלונדון על ידי הזמר/גיטריסט Justin Hayward-Young שהתגלגל מזה זמן מה בתעשיית המוזיקה. הוא ניגן בלהקת הארדקור-פאנק כבר בגיל 16, התגורר בלונדון עם שניים מחברי Mumford & Sons וניסה את מזלו בתור אומן סולו נוסטלגי בשם Jay Jay Pistolet. אך ב-2009 הוא פגש את הגיטריסט Freddie Cowan, אחיו הצעיר של קלידן להקת The Horrors מר Tom Cowan, והם צירפו להרכב את הבסיסט האיסלנדי Árni Árnason והמתופף Pete Robertson.

בזמן שהיה לוואקסינז הייפ משוגע בבריטניה, בארץ ילדי האינדי פיתחו נוגדנים לחיסונים, ולא בצדק. "What Did You Expect from The Vaccines?" הוא אלבום שמזריק רוקנרול ישר לתוך הוריד של מילינאלים מצ'ועממים. זה כאילו שהקטע הפותח "Wreckin' Bar (Ra Ra Ra)" הולחן לסובלי ADHD עם דקה ו-21 שניות ניהיליסטיות של קצב מהיר, רפרנס לסופר סקוט פיצג'רלד ואפילו סולו גיטרה, קטע שנמצא איפשהו בין הסטרוקס לראמונז לג'יזס ומארי צ'יין ומתחלק לאוזניים יותר מהר מהזמן שלוקח לשלוף את הסמארטפון מהכיס. ואז מגיע אותו סינגל בכורה "If You Wanna" - עדיין בקצב די מהיר רק עם סאונד יותר ריוורבי וחללי ואיזושהי תמימות אירונית עם שורות כמו "Well I don't want to wake up in the morning / But I've got to face the day / That's what all the friends I do not like as much as you say" וההפצרה הרומנטית שאם את רוצה לחזור זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר לחזור אלי.

"Blow It Up" לגמרי מקיים את ההבטחה הארספואטית שלו, "Post Break-Up Sex" הסטרוקסי הוא הסינגל הקליט עד כדי כך שעשינו לו סינג-אלונג קטן במאהל האינדינגב, ואם זה לא זוהר מספיק אז יש גם שיר על דוגמנית דנית בשם "Norgaard" שמתפצפץ כמו סוכריות קופצות. לפעמים הוואקסינז דווקא מאיטים את הקצב וחוקרים גם את הצדדים היותר רגישים שלהם, למשל ב-"Wetsuit" עם פזמון האצטדיונים "Put your wetsuit on / Come on come on", הקטע "All In White" הבלאדי-מלנכולי, או השיר הסוגר "Family Friend" שמתפתח בחמשת הדקות שלו מפריטות ענוגות לכאוס מוחלט. הייווארד-יאנג הוא סולן מהסוג כמו שהיו עושים פעם, כזה שיש לו מבט נחוש בעיניים אל עבר האופק וקול עמוק ורגשי שמושר במבטא בין לונדון לניו יורק, איפה שהוא מתגורר אגב בימינו. קאוון מלווה אותו בריפים קלאסיים שנשמעים כאילו שהוא חקר לעומק את מקורות הדלתה של צ'אק ברי ובו דידלי, ומחלקת הקצב של ארנסון את רוברטסון נותנת את המצע ההדוק שמאפשר את כל הרוקנרול הזה. בכלל, הוואקסינז מצליחים למזג בין העבר הרחוק של הרוקנרול מהפיפטיז והסיקסטיז, לעבר הקרוב מהסבנטיז והאייטיז ולהווה במילניום החדש. אולי הם נכשלו ליצור את העתיד, אך האלבום נשען על יסוד של כתיבת שירים כל כך חזקה שגם אתם תתחילו להמהם אותם כבר אחרי השמיעה הראשונה.

סולן עמוק, סולואי גיטרה, כתיבת שירים חזקה - אלמנטים לא כאלה אופנתיים בעשור השני של המילניום החדש, של זמנים רגעיים של כלום. אבל איכשהו הוואקסינז הצליחו לקרוץ לחטיארים כמוני שאוהבים לשמוע אלבומים שלמים ולילדי האוטופליי ביוטיוב. "What Did You Expect from The Vaccines?" הגיע למקום הרביעי במצעדים הבריטיים ולמעמד של אלבום זהב עם מכירות מעל ל-100,000 עותקים, הישג עצום לאלבום של להקת רוקנרול בשנת 2011. מאז הם הוציאו עוד שני אלבומים נחמדים שלא הצליחו לעמוד בגרנדיוזיות של אלבום הבכורה. הייווארד-יאנג שרד כמה ניתוחים להסרת פוליפים ממיתרי הקול, המתופף רוברטסון הוחלף וצורף להרכב קלידן, ובימים אלה הם עובדים על אלבום רביעי שעל פי דבריהם יכיל רוק מצוחצח מהסבנטיז והאייטיז בוויב של Big Star, Todd Rungen ו-Guided By Voices. כך או כך תמיד יהיה לנו את אלבום הבכורה שאולי הוואקסינז לא הצליחו להציל בו את הרוקנרול, אבל כן נתנו לו מלא כבוד.

הפוסט בחזרה לאייפוד: The Vaccines - What Did You Expect from The Vaccines? - נותנים כבוד לרוקנרול הופיע ראשון בהמאזין

אלא שהפליימינג ליפס הם כל דבר חוץ מלהקה צפויה. החל משנת 2009 הם החלו במסע מופלא של שחרור כמות עצומה של מוזיקה ופרויקטים מופרעים בסדר מופרכות עולה, כשהשיא הגיע ברצף של 11 פרויקטים מוזיקליים בשנת 2011, שהחלה עם שיר ששוחרר כ-12 ערוצי מוזיקה נפרדים ביוטיוב (מעין מחווה מוחלשת ל-"Zaireeka", אלבום ארבעת הערוצים שהם שחררו בעידן ה-CD), והסתיימה עם שיר באורך של 24 שעות שנמכר (במהדורה מוגבלת, למרבה המזל) במארז שכלל גולגולת אדם אמיתית לחלוטין. מרבית הפרויקטים האלו נעו בין המתיש לבלתי שמיע לחלוטין, אבל בין גימיק מוזיקלי אחד לאחר, הלהקה שחררה שניים מהאלבומים הטובים בקריירה שלה - "Embryonic" ו-"The Terror" - ששאבו השראה מהפרויקטים הניסיוניים של הלהקה, והרחיקו אותם הרחק מההתברגנות הצפויה של ימי Yoshimi.

הביקורות המוקדמות הפושרות על "Oczy Mlody", אלבומם החדש שיצא בשבוע הקודם, גרמו לי ללא מעט חששות. גם הסינגלים המוקדמים, שכולם נשמעו כאילו הפליימינג ליפס סובלים מחשיפת יתר למיילי סיירוס, שותפתם האמנותית העיקרית בשנתיים האחרונות, בישרו רעות. אבל אחרי לא מעט האזנות לאלבום החששות שלי התבדו. אמנם מדובר באלבום הכי פחות מעניין וגם החלש ביותר של הלהקה בשנים האחרונות, בעיקר כיוון ששירי הפסיכדליית-סמים המרוככים והנעימים, שתמיד היו חלק מהקטלוג של הלהקה, תופסים כמעט מחצית ממנו.

אבל הפליימינג ליפס לא איבדו עדיין את חוש ההרפתקנות שלהם, ובין הסינגלים המתנחמדים, מסתובבות כמה רצועות מבריקות ומלאות ברק כמו "There Should Be Unicorns", שלוקח את הכיוון הפסיכדלי למקום יותר רפטטיבי ו-drony, ו-"One Night While Hunting for Faeries and Witches and Wizards to Kill", שהתופים הרועמים והאלקטרוניקה השורטת שלו הם השיא של האלבום. גם אם האלבום מאבד לא מעט גובה לקראת הסיום (ובעיקר בשיר הסיום בהשתתפות הגברת סיירוס), בעידן שבו כל כך הרבה להקות "אינדי" הן למעשה להקות מיינסטרים עם הצלחה מוגבלת, ואחרי שכמעט כל להקה שאהבתי הצליחה להיכנס לשגרה משמימה, מדובר עדיין ביצירה שמזכירה לי שיש עדיין כמה אמנים שאלבום חדש שלהם ממשיך לעורר בי ציפייה של ממש לקראת משהו לא לחלוטין צפוי.

קיצור תולדות הפופ: פעם כולם רצו שירים פשוטים עם שני אקורדים. אבל אי שם במהלך המעבר למאה ה-21, עיבודי הפופ המיינסטרימים נעשו דחוסים ועמוסים יותר ויותר, ודווקא הפשטות וההפקות העירומות הפכו ליותר ויותר "אינדי". אלבום הבכורה של The xx היה בדיוק כזה: אוסף של שירי מיינסטרים לכל דבר, שנארזו בהפקה מינימליסטית, מתונה ואוורירית, אבל כלל לא עניה. הפקה שנתנה מקום לכל הקשת תוף, נגיעה במיתר ובעיקר לקולות של סולנית הלהקה, Romy Madley Croft, הרחיקה אותם מהפקות המיינסטרים המתאמצות, ובדרך גם הפכה את חבר הלהקה Jamie XX למפיק מבוקש.

קשה להגדיר את השינוי שהלהקה עשתה בין האלבום הראשון ל-"I See You", שיצא השבוע, כשינוי דרסטי. הלהקה עדיין מדשדשת באותה ביצה של אינדי-פופ עדין ומינימליסטי. גם ההבדלים בהפקה לא עצומים, בוודאי שחלקם היו קיימים גם באלבומם השני, גרסה טיפה יותר מופקת ופחות מוצלחת של אלבום הבכורה. תוספת של תקיעת חצוצרה פה, ביט אלקטרוני שם - שום דבר שגורם לעומס יתר או שמסריח מעודף מאמץ. אבל התוספות הקטנות מספיקות כדי לחנוק את מרווחי הנשימה שהעניקו את הקסם לאלבום הבכורה של הלהקה.

האזנות חוזרות ונשנות גרמו לי לחבב את האלבום הזה יותר ויותר - בעיקר כשגיליתי שבתור האלבום הקצבי ביותר של הלהקה הוא עובד היטב כאלבום נהיגה ותיפוף על ההגה, בניגוד לקודמיו שהיו יותר אלבומי פוך ואזניות עם מקדם גבוה של הירדמות על ההגה. ודווקא השירים שהולכים עם הכיוון החדש עד הסוף - כמו הסינגל הראשון והקצבי "On Hold", ו-"Dangerous" שהוא הדבר הכי קרוב לשיר רחבת ריקודים שהלהקה אי פעם שיחררה - הם המוצלחים ביותר, בעיקר כי הם גוררים הכי פחות השוואות לשיאים של אלבום הבכורה. בסופו של דבר, "I See You" הוא ללא ספק אלבום נעים להאזנה, אפילו כיפי, אבל אבל גם די חסר יחוד, וקרוב בכמה צעדים לים הפופ המונוטוני שסביבו.

הפוסט מיילי סיירוס ותיפוף על ההגה: החדשים של Flaming Lips ו-The xx הופיע ראשון בהמאזין