אבל, בין אם הרשימות האלה בכלל רלוונטיות (הן לא), המון ווליום ו-untitled productions כן הביאו לארץ גיבור גיטרה אמיתי, כזה שהצליח לשים אותי יחד עם מלא חנונים אחרים במרכז ענב לתרבות על מנת לצפות בו ורק בו מנגן, ומדבר קצת על החיים והחוויות שלו. לי רנלדו עלה לבמה אחרי כמה סרטונים קצרים שהוקרנו על המסך, כמו למשל הסרטון האגדי של גלן ברנקה (אחד מגיבורי הגיטרה של רנלדו) מתעלל לחלוטין בגיטרה החשמלית, או סרטון של סוניק יות' יחד עם Wolf Eyes ו-Hair Police שרנלדו עצמו צילם על הבמה בזמן שהם מתעללים בכל הקונספט של מוזיקה.

רנלדו עלה עם שיער לבן וחולצה מכופתרת, לקח את הפנדר ג'אזמאסטר שלו וניגן עליה בכל דרך אפשרית למעט הצורה הקונבנציולית. הוא החזיק פידבקים ארוכים, תופף קלות על גוף הגיטרה, העביר קשת של כינור בין המיתרים ותפקד בתור תזמורת אוונגרד של איש אחד על כלי אחד. כל מה שהיה לו זה פדאלים להעצמת הצלילים וכמובן טכניקות הנגינה הלא קונבנציונליות שהוא והאחוק שלו ת'רסטון מור הביאו לעולם הרוקנרול. אבל אחרי כמה דקות של לי רנלדו דופק בגיטרה קלות זה קצת שיעמם והתחיל לחזור על עצמו. כמה כבר אפשר לראות ולשמוע בן אדם שגורם לגיטרה שלו להישמע כמו אוקיינוס חשמלי? האם זה ה-GOAT של הגיטרה, בחור מניו יורק ש-"עושה רעש"? לפני שחשבתי על אנלוגיית NBA נוספת לנושא, רנלדו הפסיק עם הגיטרה החשמלית ועבר לאקוסטית. זה חידש לי לראות אותו מנגן על האקוסטית בגלל אותן יכולות על החשמלית - יש לו קריירה של למעלה משני עשורים בה הוא לקח את החשמלית ופשוט עשה בה את על מה שעולה על רוחו. אמש הוא עשה הדבר הכי בסיסי שיש: תפס גיטרה אקוסטית ובא לשיר שירים.

השירים שבוצעו היו מתוך קריירת הסולו שלו ואלבומו האחרון "Electric Trim". היה מעניין לראות ולשמוע אותו על האקוסטית במיוחד לאור העובדה שהיו שירים שאפילו נוגנו עם כיוונון גיטרה רגיל להבדיל מכיוונוני הגיטרה הלא רגילים של סוניק יות'. עבורי רנלדו הוא כותב השירים המוצלח ביותר של להקת האם. אני כבר לא מסוגל להאזין לשירים שלהם למעט מה שהוא שר. תמיד היתה תחושה של כנות אמיתית בשירים שרנלדו כתב וביצע ואותה תחושה הועברה גם אתמול במרכז ענב לתרבות. לעזאזל, הוא אפילו "פישל" כמה וכמה פעמים בהופעה עצמה כשלחץ על הפדאל הלא הנכון או לחילופין נפל לא טוב על הגיטרה, אבל זה רק הוסיף לחוויה. אנחנו לא מודדים כאן גיטריסט על פי הוירטואוזיות שלו - רנלדו הוא יותר כותב שירים מאשר גיטריסט וירטואוז של רשימות מופרכות. כל שטיק שהיינו מצפים מגיטריסט כמו רנלדו היה בהופעה: גיטרה שמפיקה צלילים מוזרים, כיוונוני גיטרה אחרים, שירה חצי מלודית חצי מדוברת, מילים שחברו הסופר כתב יחד איתו ובעיקר שירים כנים ויפים שמצליחים לגעת במספיק אנשים שיבואו לראות גיטריסט בגג של גן העיר.

עבורי החלק היותר מעניין בהופעה היה דווקא ה-Q&A. רנלדו ישב, לגם יין, ענה על שאלות וסיפר סיפורים כאילו כולנו היינו חלק מאיזה מפגש סלון. רנלדו אדם רגוע ונעים עם חוש הומור. הוא דיבר על החוויות שלו בימים המוקדמים של סוניק יות', החיים בניו יורק של סוף הסבנטיז/תחילת האייטיז ושאר אנקדוטות שאפשר לראות בסרטי מרטין סקורסזה. אין ספק שכל החוויה הרגישה יותר כמו חלק מפסטיבל מספרי סיפורים מאשר "הופעת רוק", אבל מצד זה מה שרנלדו עשה, עושה וימשיך לעשות - הוא בא לספר סיפור עם הגיטרה וזה מה שהופך אותו לגיבור אמיתי.

הפוסט לי רנלדו במרכז ענב: גיבור גיטרה אמיתי הופיע ראשון בהמאזין

לקיץ הנוכחי לב הגיע עם אלבום חדש, "חשמל מהשמש", ואיתו גם מופע שהגיע ביום חמישי האחרון לוונדרבר בחיפה. על הבמה ליווה את לב ההרכב הטרי שהוא גיבש עבור האלבום: נווה קורן (TREE) על התופים, היתאם בשארה על כלי הקשה ותומר ישעיהו בתפקיד אורח על גיטרה. בהופעה לב ניגן את האלבום מתחילתו ועד סופו והשאיר זמן לשיר אחד או שניים מהקטלוג המפואר שלו.

כששמים את שירי העבר של לב מול השירים החדשים, מבינים עד כמה "חשמל מהשמש" הוא משב רוח מרענן בנוף המוזיקלי של הזמר הוותיק. את רעש הגיטרות והקצב שנותן בראש החליפו נגינות עדינות ומדויקות יותר, יחד עם הקצב המזרח-תיכוני של בשארה שבלט בהופעה והראה כמה צלילים שונים ומגוונים אפשר ליצור עם תוף מרים ודרבוקה. לב וההרכב ניגנו בצורה מאופקת ושלווה, שדרשה מהקהל ריכוז והזמינה אותו להקשיב למשפטים המעטים אך מדויקים שמעטרים את שירי האלבום.

החרדה והטראומה התחלפו בשקט נפשי. לב מוצא ב-"חשמל מהשמש" רגעים קטנים בחיי היום יום ומעצים אותם. הוא עושה זאת באמצעות חזרה על אותם משפטים קצרים, אליהם הוא מצליח לזקק עולם ומלואו. מעבר לרפטטיביות הזאת קיימים סיפורים בעלי גילויים קטנים-גדולים על החברה האנושית. השיר "מרים", למשל, הוא סיפור על אחותו הנכה של לב (כך לפחות נאמר בשיר) שמקבלת אישור לגראס רפואי מרופא אחד שהיה מוכן לעזור לה. על הבמה, כשלב חזר על הפאנץ' הסופי "יש אנשים טובים", הוא הגניב חיוך, כאילו הוא נזכר איך הבין זאת לראשונה ביום ההוא מחוץ לביטוח לאומי.

ההופעה היתה מלאה ברגעים כאלה, של הבעת שביעות רצון מלאת כנות לנוכח המוזיקה החדשה שלב יצר. לא סתם המופע משחזר את האלבום מרגעיו הראשונים ועד הסוף לפי הסדר - זוהי חגיגה של ההישג שלב וההרכב שלו השיגו ב-"חשמל מהשמש". לב לא רק חייך ממילותיו, אלא ממש התנועע ורקד לצלילי השירים. בשארה, קורן וישעיהו הגיבו באהבה: הם צחקו מהפאנצ'ים והנהנו על כל אבחנה במילותיו.

הגעתי להופעה על מנת להבין יותר טוב את האלבום. יש אנרגיה משכרת לסיפורים הקטנים האלה על השגרה היומיומית, מנהג המונית שעוצר לראות את השקיעה ועד בתו הקטנה של לב שמתמודדת כל כך יפה עם המוות של סבא שלה. האנרגיה הזאת באה לידי ביטוי בקצב שסיפקו בשארה וקורן, והרגעים הכי טובים בהופעה היו כשהקצב הזה הועצם והתרחב, ממש כמו הרגעים הקטנים בשירים. נראה שלב עדיין בוחן עד כמה הוא יכול למשוך את הקצב הזה ולשחק איתו, אבל הוא ללא ספק עשה איתו עבודה טובה בלהעביר את האנרגיה שעומדת מאחורי "חשמל מהשמש" - ממש יכולתי להרגיש את אותו חשמל.

לב סגר את ההופעה עם "שנינו", השיר שלקח לי הכי הרבה זמן להבין, וכעת הוא האהוב עלי מבין שירי האלבום. לב חוזר בו לזכרונות עם אהובתו, מרגעים בעבר הרחוק ("שנינו בלובליאנה"; "שנינו באזכרה") דרך רגעים שמרגישים חסרי זמן מוגדר ("שנינו כשהכל טוב") ועד רגעים מההווה או העבר הקרוב ("שנינו אתמול"). כשלב דיבר בעבר על אהבה, הוא התייחס אליה כעל משהו חמקמק שיכול להיגמר בכל רגע ("דם בטלוויזיה, רק שנינו מסתכלים / תאהבי אותי תמיד, תאהבי אותי", מתוך "תאהבי אותי תמיד"). ב-"שנינו", ובכלל ב-"חשמל מהשמש", נראה כי לב סוף סוף מבין שהאהבה היא כאן איתו ועכשיו, וזה כל מה שחשוב.

הפוסט עמיר לב בוונדרבר: להרגיש את החשמל מהשמש הופיע ראשון בהמאזין

רק שרגשות ההזדהות שלי היו מיותרים לחלוטין. בחליפה זהובה וסימן ההיכר שלו - חולצה מכופתרת עד הצוואר - האמונד עלה עם הלהקה באווירה חגיגית לשיר הפתיחה "Holiday". המזגנים הפושרים של הבארבי לא התאימו לחליפה כבדה, בטח כשזזים בתוכה ללא הפסקה: האמונד רקד על הבמה, ירד על ברכיו, הוריד את הבלייזר, קפץ ממערכת התופים, פרט על הפנדר הלבנה את פריטת החצי טחנת רוח המוכרת שלו וטיזז מימין לשמאל וסביב העמודים הגדולים בשולי הבמה כדי לנסות להגיע לכל אחד ואחת בקהל. כשהוא לא הצליח משם, הוא ירד לתוך הקהל כדי לרקוד ולשיר איתנו - באחת הפעמים הוא גם כמעט איבד בדרך את המיקרופון. התחושה היתה של שבירת כל מחיצות בין האמונד לקהל, הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במובן הזה הוא הוכיח את עצמו כאחד השואומנים היותר מרשימים שיצא לי לראות. הוא השכיל לנצל את האווירה האינטימית והמצומצמת של הבארבי כדי ליצור חיבור עמוק עם הקהל, ויחד עם זאת נראה מופתע מכל האהבה שהרעיפו עליו. "אם זאת המסיבה של יום שני מה קורה כאן ביום שישי?" הוא שאל.

האמונד: שואומן מרשים. צילום: ניצן אגסי

בתוך טירוף ההופעה, נראה שכמות האנשים הכפילה את עצמה. לא ברור מאיפה הם צצו. בין אם הם הגיעו באיחור ובין אם הם ירדו מהבלקון כדי להתקרב להאמונד, אבל קדמת הבמה התמלאה במעריצים ששרו את המילים והתמסרו לקצב הזריז של הפוסט-פאנק המוכר והטוב. הלהקה היתה כל כך מדויקת שאף פלצן לא היה פוצה פה על היעדר תחכום בעיבודים. הסנכרון והתקשורת ביניהם לבין להאמונד היה לא פחות ממושלם, וניכר שהם נהנים לנגן יחד. גם הסט ליסט היה חליפה תפורה לפי מידות. אחרי החימום מנועים האיטי משהו של "Holiday", בא תמהיל של השירים הטובים ביותר משלושת האלבומים הראשונים ורוב מוחץ מהאלבום החדש. הבחירה הזאת מראה עד כמה האמונד אוהב ומאמין בו, ובצדק. רוב השירים ממנו היו מוצלחים יותר, כמו "ScreaMER", הגראז' רוקנרול שקיבל תוספת נכבדת של פאז, והרים את הקהל גבוה יותר, גם כשלא כולם הכירו את המילים.

האמונד איים איום סרק ש-"In Transit" יהיה השיר האחרון של הערב, רק שהיה ברור שהחברים יעלו להדרן. המתופף עלה ראשון, לבוש בחולצה של האלבום החדש כששמו "פרנסס טראבל" כתוב בעברית. הוא הכתיב את הקצב ל-"Postal Blowfish", קאבר ללהקת Guided by Voices וארבעה שירים נוספים. הקהל עוד היה בטירוף כשהלהקה ירדה בסוף ההדרן לצידי הבמה. עברו מספר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בקשה ל-"101", עד שהאמונד עלה שוב לבד לבמה. בטון אוהב אך מעט מתנצל הוא הסביר שנגמרו השירים, ושהם ינסו לנגן את "101" בשבילנו, כי הם פשוט לא התאמנו עליו, והבטיח שכשיבואו בפעם הבאה הם ילמדו עוד שירים. הביצוע הכמעט מושלם (חוץ מעיכוב קל של אחד הגיטריסטים במעבר למודולציה) גרמו לי לחשוב שאולי האמונד אומר את זה בכל הופעה. אבל זה לא שינה דבר. הקהל יצא מפומפם מאדרנלין, בשאלה אם זו אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה.

האמונד והלהקה: סנכרון מושלם. צילום: ניצן אגסי

הפוסט Albert Hammond Jr בבארבי: אולי ההופעה הטובה ביותר השנה הופיע ראשון בהמאזין

ובכל זאת, כמי שמעולם לא השתייך לסצנה הזו, ורחוק ממנה היום יותר מתמיד, האזנה ביתית לא הספיקה כדי להפוך את ההערכה שלי לאלבום לחיבור של ממש. אבל מבחן ההופעה החיה הוא שונה לחלוטין, ואין סיבה שמה שעבד עבור חיה מילר - עוד להקה תל אביבית להחריד שליוויתי בהתלהבות בהופעות למרות שכמעט לא זכו אצלי להאזנה ביתית - לא יעבוד גם עבור הילה רוח. אחרי הכל, בעידן של מדיה חינם לכולם, המודל העסקי של תעשיית הבידור מסתמך כמעט לחלוטין על כך שלהנאה הקולקטיבית יש אפקט אחר מההנאה האישית.

בבארבי בהחלט הייתה אווירה חגיגית. מהקישוטים בכניסה, דרך התפאורה על הבמה (שעליה הוקרן אחר כך וידאו ארט, אירוע נדיר בהופעות בסדר הגודל הזה) ועד להרבה מאוד קהל נלהב. לא בכל יום זוכים לראות את הבארבי מלא כל כך בהופעת אינדי של ממש, מהסוג שממשיך את הערב באוגנדה, אפילו אם זו הופעת השקה. כנראה שהפצצת היח"צ (המוצדקת למדי) שליוותה את ההופעה עשתה את שלה.

רוח: אווירה חגיגית. צילום: נמרוד ספיר

תחילת ההופעה הייתה פושרת למדי. אומנם שני השירים הראשונים "מוזיקה לפרסומות" ו-"סרט או פיצה" היו מהאהובים עלי באלבום, אבל רוח עצמה נראתה קצת כבויה, כאילו שהגיטרה מכבידה עליה. מי שהציל את המצב היה קוסטה קפלן, הגיטריסט של רוח וסולן חיה מילר ואולי האדם עם הכי הרבה סטאר קווליטי באינדי הישראלי החדש - הוא יכל בקלות לגנוב באגביות את הפוקוס לאומנים הרבה יותר מפורסמים ממנה. לא מפתיע שהקריאה הנלהבת הראשונה שהגיעה מכיוון הקהל היתה "קוסטה"!

אבל ההופעה עד מהרה עלתה על התלם, לא מעט בזכות האינטראקציה של רוח עם הקהל, שהחלה בכמה משפטים נבוכים, המשיכה עם הומור עצמי סביב הראיון שלה בשבעה לילות והסתיימה בסטייג' דייבינג תוך כדי נגינה, מה שהעלה לי זיכרונות מימי מונוטוניקס הפרועים. הקהל הגיב עם הרבה אהבה והיכרות מפתיעה עם כל שיר ושיר באלבום - מיומנות חשובה שכן הרמקולים של הבארבי העלימו כל משפט שלישי, ולעתים שיטחו את השירים המוקפדים של רוח לרצף של קלישאות.

אבל הרגע המלהיב של ההופעה נרשם בהדרן. אחרי האירוח הצפוי של רם אוריון, שנראה קצת אבוד בין שפע הגיטריסטים, צץ לפתע על הבמה מתי לנסקי, כוכב הקליפ של "מוזיקה לפרסומות" ואיש שכל אדם צריך לזכות לראות אותו רוקד. רוח נראתה בעצמה מופתעת לראות אותו, אנשי הוידאו ארט התעשתו מהר והקרינו אותו רוקד בקליפ כרקע לריקודים שלו על הבמה, וההופעה נכנסה למקום שבו שירים פוגשים את הבלתי צפוי ומייצרים רגע חד פעמי. ובפרפרזה על "ג'אנגו ללא מעצורים": אם לפני ההופעה הילה רוח עוררה את סקרנותי, עכשיו יש לה גם את תשומת ליבי.

רוח ולנסקי: רגע בלתי צפוי. צילום: נמרוד ספיר

הפוסט הילה רוח בבארבי: כששירים פוגשים את הבלתי צפוי הופיע ראשון בהמאזין

אחרי הופעה קטלנית למדי של מכונת הרג שהצדיקו את השם שלהם, עלה לבמה הדי ג'יי היפני (שיגרו אישיהארה) עם שיער ארוך אסוף בקוקו ומראה כללי של גיימר שאוסף כלפי מג'יק. הוא נראה כמו האקר בסרטי שוד שנשאר בתוך הוואן כדי למוטט מרחוק את מערכת האבטחה של הבנק/מוזיאון/קזינו שזה עתה נשדד. אישיהארה חיבר את הציוד והגיימבוי שלו והמטיר על הלבונטין מקצבי ברייקביט/גאבר/ספיד קור/איך שלא תקראו לזה אלקטרוני אינטסיבי תוך כדי שהוא מופיע כאילו שהוא זמר בלהקת הארדקור פאנק. הוא צרח לתוך מיקרופון עמוס באפקטים, טיפס על שולחנות והיה תזזיתי למדי. המוזיקה דפקה במהירות שגורמת לצוואר לכאוב. על קירות הלבונטין הוקרנו כל מיני מהלכים ממשחקי נינטנדו ישנים, אבל המוזיקה נשמעה כמו השלב הכי קשה של "Bullet Hell".

האינטנסיביות של המוזיקה וההופעה לא השאירה אותי אדיש. עקבתי אחרי הצלילים, רקדתי את חיי ומדי פעם הצצתי לראות איזה משחק מוקרן על הקיר. אומנם המוזיקה היתה חסרת רחמים, אבל היא היתה קומוניקטיבית עם צלילים נוסטלגיים ממשחקי וידאו ובלי שום חנופה או קיטש. די ג'יי סקוטש אג הצליח להשתמש בגיימבוי (מהסוג האפור, זה שנראה כמו לבנה) לא רק בתור אינסטרומנט, אלא בתור כלי נשק שמשאיר אחריו אדמה חרוכה, או לפחות ספיקרים שרופים. המוזיקה דפקה, הקהל רקד ואני חזרתי הביתה ב-5 בבוקר בהרגשה שהצלחתי להביס את הבוס הכי קשה בשלב הכי קשה באיזה משחק וידאו איזוטרי שבכלל לא קיים.

הפוסט DJ Scotch Egg בלבונטין 7: כמו שלב בונוס בסופר מריו הופיע ראשון בהמאזין

"אני לא מאמינה לו" אמרה אישתי ביחס לשורה של פדרו שטוענת "מעולם לא הייתי גבר מושך". רציתי להציע שכמו הרבה שירים אחרים של זמרים אחרים, השיר הזה בטח נכתב מזמן, כשפדרו רק גילה שהוא דווקא כן, גבר מושך, והשיר נשאר לא יותר מזיכרון רחוק, נוסטלגיה לתקופה אחרת (בדומה ל-"בואו לפני" של ג'ימבו). אבל לא היה לזה זמן. פדרו רץ על הבמה בין הנושאים והשירים, ואין זמן להתעכב. אתם רוצים לדבר, שמרו בזיכרון ותדברו בבית. הריצה הזאת גם לא הותירה לקהל ההמום זמן לעכל. מדי פעם, כשפדרו לא עבר משיר לשיר בדהירה, אלא השתהה לרגע, הם עוד נותרו שם בוהים בו. וגם אווירת הקאלט מהאינדינגב נעלמה. בקידמת הבמה עוד היו כמה מדקלמים חרוצים, אבל רוב הקהל, כמוני, ידעו לזרוק פה ושם מילה לאוויר. קשה להצטרף אם לא עשית דוקטורט על "חצי סוגריים". אפילו ההוקים הקליטים הם חסרי מילים, כמו ה-"יה יה יה" ב-"אלוהים בג'ימייל" וה-"נה נה נה" ב-"מאיפה אני בא". באמת רציתי לשיר עם פדרו את פסגת היצירה שלו, המילים עצמם, ופשוט לא הצלחתי. ונראה שלא הייתי היחיד. הקהל סביבי לא הראה הרבה התלהבות לאורך ההופעה, ודווקא כשקולות צעקה עלו מכיוון הצד הקיצוני של הבמה, הם לא היו מסונכרנים עם פדרו, מה שרק הציק לו.

גם ההופעה החשמלית של הלהקה הפריעה לי פתאום, אחרי ההאזנה לאלבום. חסרו מאוד הפסנתר ב-"שיר לאהובה חרישת וגם כלי ההקשה וקולות הרקע השבטיים מהאלבום, כמו ב-"מי יקח את זה". הואקום הקצבי וההרמוני גרם לסגנון הפדרואי בדקלום השירים להרגיש פתאום צפוי יותר, כמעט כמו טמפלייט שמורכב בעיקר מחזרה על מילים לצורכי הדגשה, ממספר מצומצם של מקצבים ידועים מראש, וקול בס שרמנטי. בסוף ההופעה בדרך הביתה, כבר הצלחתי לחקות את הטריק של פדרו, ודיקלמתי שלטי רחוב וחלקים אקראיים משיחה בסגנון שלו, רק כדי להוכיח את הנקודה הילדותית שלי. ועם כל זה, אני מאמין שעדיין אחזור שוב ושוב ל-"חצי סוגריים". יש בו עוד המון אוצרות בלומים ששווה להתעכב עליהם. וגם אני רוצה, כמו אותם מעריצים מהאינדינגב, לדקלם עם פדרו את כל המילים ב-"תשובה לשאלה - מה המוצא שלי - אחת ולתמיד", או את "הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".

הפוסט פדרו גראס בבסקולה: לאן הלך הקאלט? הופיע ראשון בהמאזין

הילה רוח: רכבת אקספרס עמוסה באורחים. צילום: יאיר טרגנו

הרגישו את הכעס של לוריא על הבמה. כיאה למופע מחווה, האירוע היה רכבת אקספרס עמוסה באורחים: הילה רוח, קוואמי, אביב מארק, יהלי סובול, חיים רומנו (שהפיק מוזיקלית את "פלונטר"), אור אדרי, גולשי האבן נייר והמספריים, ראול, הגרייט מאשין ופורטיס בכבודו ובעצמו. אבל לדעתי, הרגעים הכי גדולים קרו כשלוריא תפס את המיקרופון ולא חלק אותו עם אף אחד אחר, למשל ב-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו-"המוות אינו מחוסר עבודה". זה לא שלוריא ניסה להיות פורטיס, אלא שיש בו את הפורטיסיות עצמה, את הטירוף והקול הלא שיגרתי ואת התשוקה. היו על הבמה שלושה גיטריסטים בלי צורך אמיתי, לפעמים אפילו ארבעה כשאורח הביא גיטרה ספייר, והיה עדיף אם אחד מהם היה משחרר את לוריא מהבס ונותן לו להביע את הפורטיסיות שלו ברחבי הבמה - כפי שלמעשה עשה פורטיס כשעלה לשיר הסיום "אינקובטור". לוריא כל כך התרגש מהמעמד שהוא החל לדמוע, הצביע על פורטיס ואמר "אתה נתת לכל כך הרבה אנשים להיות מי שהם ואני ביניהם".

שאול לוריא: הפורטיסיות עצמה. צילום: יאיר טרגנו

בחלק מסוים של הערב הקרינו על מסך צידי קטע תיעודי מהערוץ הראשון על הופעה של פורטיס ביום העצמאות מסוף הסבנטיז וילדים שהיתה להם הרקדה בצופים ועכשיו הם רוקדים פאנק ומה זה משנה. אך אמש אף אחד לא רקד פאנק. למעשה, "פלונטר" הוא בכלל לא אלבום פאנק. למרות האנרגיות החתרניות של פורטיס, העיבודים של חיים רומנו הם רוקנרול סבנטיז פר סה - לראייה מזמן לא שמעתי כל כך הרבה סולואי גיטרה בלילה אחד. הדבר הכי פאנק שקרה אמש הוא מישהו שעשה צורות של חיות עם היד מול המקרן וסיפק בידור מפתיע בזמן מת בין חילופי הרכבים. הקהל הורכב בעיקר מגברים בגילאי 30-60 והמקסימום תנועה שהם עשו זה עם הראש מעלה מטה ושליפת הסמארטפון מהכיס כדי לבדוק חדשות בוואינט. קין ושות' ביצעו את השירים בצורה הדוקה, והיה עדיף אם הם היו נשארים על הבמה לאורך כל האירוע מאשר לפנות אותה להרכבים אחרים, מה שגרר נפילת אנרגיה. הערב עבד סך הכל והיה מבדר ונראה שכולם מרוצים. אך לי זה עשה חשק לראות את קין והבל עושים מוזיקה של קין והבל, לחזות ברוח הפורטיסית צועקת ומכסחת וטוחנת את כל הדברים הדפוקים שקורים כאן ועכשיו, לראות אותם יוצרים את העתיד מאשר חגיגה נוסטלגית של העבר.

יונתן השילוני: ערב מלא סולואי גיטרה. צילום: יאיר טרגנו

הפוסט 40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול הופיע ראשון בהמאזין

הפערים הבין דוריים הם מה שהביאו אותנו לבארבי מלכתחילה. הסיפור התחיל בשעות נסיעה משפחתיות ברחבי ישראל ומשחקי טריוויה על מוזיקה ברדיו של שנות התשעים, כשפורטיס עוד היה תלוי על הצלב. אם אני צריך לשחזר, ככה אולי התחילה האובססיה שלי במוזיקה. ברוח הטריוויה, אני שואל את אבא שלי על פוסט בפייסבוק שנכתב על המשפט "במזוזה אני עבד" מתוך "נכון להיום" של זוהר ארגוב. "מה זאת אומרת", הוא אומר לי, "הכוונה 'נשבע במזוזה', ככה תימנים היו אומרים פעם", הוא פוגע בפואנטה לפני שאני מספיק לספר את הסיפור. זה כנראה כל העניין - הכרתי את העולם עם פורטיס בתור חלק בלתי נפרד ממנו. לעומתי, אבא שלי חווה את יצירתו של פורטיס בלייב, כשהוא עוד הופיע בקולנוע מוגרבי לפני 40 שנה, בשלב האינקובטור.

קהל חוצה ז'אנרים והגדרות. צילום: יובל אראל

ההצגה הניו אייג'ית של פורטיס אודות זניחת השיגעון לא נמשכה עוד זמן רב, והוא עבר מהר מצמד שירי התעוררות רוחנית נוספים ("להתעורר", "מעיר נעלמים") לחזרה במנהרת הזמן. הלהיטים הם מפעם אבל פורטיס ביצע אותם עם אנרגיות של ילד בן 16 ששר את השירים האלה בפעם הראשונה. הטירוף בעיניים שהוא ידוע בזכותו, פליטת זעקות ומלמולי ג'יבריש, פרכוסים, קפיצות על מגברים וסולואים חסרי פשר על הגיטרה העלו בי חיוך בלתי נשלט שהופך לצחוק. "חדשות מהירח", "שקיעתה של הזריחה" ו-"נעליים" ריצו אותי ואת הקהל. בדרך כלל אני לא מתרצה בקלות מלהיטים, אבל ההתנגדות הסנובית שלי לא יכולה לעמוד בקסם הילדותי ששלט בבארבי. גם אחרי אין ספור שמיעות השירים האלה טובים ורלוונטיים, והם בוצעו ברעננות שנשתמרה בקפסולת זמן כמו גיבור הערב. הדיוק של הלהקה ושל עובד הבמה (דני דורצ'ין, אחד מהמוזיקאים האהובים עלי בארץ) איפשרו לפורטיס לשבור את הכלים ברמה הכי מילולית.

אחרי סט שירי הדרן, ביניהם "סאניאסי" החדש, האורות נדלקו באחורי הבארבי והקהל התחיל להתפזר. אבל לפני שהם הספיקו להרחיק, הלהקה עלתה שוב, לא ברור אם בספונטניות או כמתוכנן, ובצעו את "אמריקה". ציפייה מרחיקת לכת שלי שגם "רץ על הקצה" ינוגן התנפצה כנגד השתחוות הלהקה. פורטיס הודה לקהל עם משפט שאולי מסביר את כל הערב: "זה לא מובן מאליו שבאתם, זה מעולם לא היה מובן מאליו".

צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים. צילום: יובל אראל

הפוסט פורטיס בבארבי: שיגעון זה במיינסטרים הופיע ראשון בהמאזין

ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

הפוסט The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב הופיע ראשון בהמאזין

שולחנות עמוסים בציוד. צילום: אורנה טימן

חברי הלהקה, בריאן בורצ'רד (אפקטים, גיטרה ושירה), גראהם וולש (אפקטים ושירה), מאט מקוויד (באס, גיטרה ואקפטים) ומאט שולץ (תופים) עלו לקולות מחיאות כפיים סוערות בחלל הלבונטין שהיה מלא עד אפס מקום, ומבלי לבזבז זמן פתחו עם "Chimes Broken" מתוך אלבומם האחרון "Congrats" מ-2016. בורצ'רד ווולש היו בקדמת הבמה עם שולחנות עמוסים במיקסרים, קלידים מכל הסוגים, פדאלים ועוד המון ציוד אנלוגי - זה נראה כאילו צריך ללמוד ארבע שנים בטכניון על מנת להבין את מה שהולך שם. בשביל באמת לחוות את החוויה החנונית במלואה, השולחנות הוקרנו על קירות הלבונטין בלייב במקביל להופעה. על השולחן של בורצ'רד היתה אפילו גיטרת סלייד שעליה הוא ניגן עם סכין למריחה (ובכך הראה לי שעשיתי שימוש לא נכון בסכין הזאת) ואפילו מכונה לחיתוך פילם של מצלמה שהוא השתמש בה בתור כלי נגינה לכל דבר. הלהקה סימפלה את עצמה על הבמה והשתמשה אך ורק בכלים אנלוגיים, לא היה מחשב אחד לרפואה על הבמה וטוב שכך.

עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז. צילום: אורנה טימן

אפשר לתאר את המוזיקה שלהם בשמות ארכאיים כמו דאנס-רוק או אלקטרו-רוק, אבל החבר'ה הקנדיים פשוט באו להרים. המרתף של הלבונטין עלה כמה קומות אל השמיים עם מוזיקה שנשמעה כמו עוגת שכבות של דאפט פאנק יחד עם האפי מאנדייז, פאטבוי סלים וקצת קראוט-רוק. בתור טבעוני שאוהב עוגות ותמיד מתבאס שאני לא יכול לאכול אותן במסיבות של חברים, אכלתי מהעוגה של הולי פאק בלי אפילו ללעוס. הלהקה הרקידה את כל הלבונטין מבלי להחמיץ פעמה אחת. בורצ'רד ווואלש רקדו בקדמת הבמה כאילו הם לא מתפעלים את המילניום פאלקון עם כל הציוד שיש לרשותם בעוד ששולץ תופף כאילו היה קית' מון מ-The Who ומקוויד איחד הכל עם ליינים רפטטיביים ומרקידים. שני המאטים לבשו חולצות תואמות (צירוף מקרים?) היוו חטיבת קצב הדוקה ואיפשרה לבורצ'רד ווואלש לעשות כרצונם ולעוף עם המוזיקה עם ההבטחה שהם תמיד ינחתו על הוואן.

הולי פאק הצליחו לתמרן היטב בין רגעים חלומיים של דרים פופ למקצבי אינדסטריאל מרקידים, בין רגעי שקט להתפרצויות של מוזיקה קצבית שגרמו לאנשים למלמל דברים נוסח "בונא אחי, עולה לי" תוך כדי שכל המועדון רוקד. למעשה היתה הרגשה של מסיבה יותר מאשר של הופעה והרגשתי כמו בסרט "אנשי המסיבות" בסצנת רייב בהסיאנדה שבמנצ'סטר. ההופעה ארכה כשעה וחצי כולל הדרן והצליחה לגרום לי למלמל לעצמי "הולי פאק, זה היה טוב" והשכיחה ממני ש-"הולי פאק, מחר יום ראשון".

מכונה לחיתוך פילם ככלי נגינה. צילום: אורנה טימן

הפוסט Holy Fuck בלבונטין 7: באו להרים הופיע ראשון בהמאזין