לשמוע את "Loser" אי שם ב-94' היה בשבילי קריאה לדגל. אני הייתי הלוזר, חנון מחוצ'קן בן 13 בשוק איך אפס הפך לקול תוך שלוש דקות ו-55 שניות. מרותק, עקבתי אחרי המשך היצירה של בק. הוא העמיק את האקלקטיזם ב-"Odelay", נשאב לעולם הפארנוידי של פוסט-"OK Computer" ב-"Mutations" (נייג'ל גודריץ' הפיק את שני האלבומים), ועלה על הסצנה כמו מכונת סקס עם "Midnite Vultures". התחלתי להאמין שבק הוא הבואי הבא: זיקית שבולעת מוזיקה כמו זבובים.

שינוי הרוח הגיע באלבום "Sea Change". בק נפרד מבת זוגתו ונפרד גם מהאירוניה והקדמה לטובת האקוסטית והאינטרוספקציה. אחרי זה הגיעה סדרה של אלבומים שהיו סך הכל סבבה, אך חזרו לטריטוריות המוכרות וחסרו את פרץ היצירתיות. בק כנראה השתעמם מעצמו וניער את העצמות עם Record Club, הרכב זמני שהקליט גרסאות כיסוי לאלבומים כמו "Kick" של INXS ואלבום הבננה של הוולווט אנדרגראונד. אחרי זה לא ידענו איך הוא נשמע בכלל: בק שחרר ספר תווים בשם "Song Reader" שעשה הרבה באז בפיד, ורבים הוללו אותו על השיווק הגאוני. לדעתי זה היה צעד רכרוכי, כי בק ויתר על הביצוע של המוזיקה שהוא עצמו כתב. שנתיים לאחר מכן הוא הקליט את השירים אך משהו אחר כבר עלה בשאפל.

מה קרה לבק? איך האמן שהיה כמה צעדים הצידה מכל השאר עבר להגרר מאחור? אולי ההיא ששברה לו את הלב שברה לו גם את המוג'ו וגזרה גזר דין מוות ליצירה שלו, לעשות הופעות הדליינר מעולות בפסטיבלים בזכות להיטי העבר. אין עדיין שם או תאריך יציאה לאלבום הבא של בק. אם לשפוט לפי "Dreams", הוא יגיע לעשירייה הפותחת במצעד השנתי של "הקצה". אבל הקטילה של קניה ווסט היתה במקום: הגיע לביונסה לזכות בגראמי.

הפוסט היה לו חלום: "Dreams" של Beck הופיע ראשון בהמאזין