סט סופר אקלקטי עם נשים בלבד: מהיפ הופ דרך אקלטרוניקה ועד לפאנק רוק. הסט נוגן בין לבין הופעות של ג'אז, Creme Burlesque, Me-Pgarim ו-Suicidal Furniture, בצימר תל אביב, 16.6.17.

1. Missy Elliott - The Rain (Supa Dupa Fly)
2. ADI feat. KDC - Dreamin' (Prod by Eric Dingus)
3. Totemo - Heavy As My Dreams
4. Noga Erez - Dance While You Shoot
5. The XX - Crystalised
6. Nico Teen - Green Fingers
7. Mary Ocher - My Executioner (feat. Your Government)
8. Bela Tar - Pharaoh's Island
9. Bat For Lashes - Glass
10. Bill & Murray - Rabbit hole
11. Lebanon Hanover - Dark Hill
12. Anika - No One's There
13. G.L.O.S.S. - G.L.O.S.S. (We're From The Future)
14. Mitromemot - Savta Koesset
15. DEAF CHONKY - Shirley
16. Vaadat Kishut - Tzitzim
17. Sadranei Hadeshe - Kadarim Baaim
18. Michal Kahan - Kama
19. Las Kellies - Summer Breeze
20. Joanna Gruesome - Sugarcrush
21. M.E.S.S. - Sweet 16
22. Bully - I Remember
23. Dilly Dally - The Touch
24. Rolo Tomassi - Ex Luna Scientia
25. Ringo Deathstarr - Two Girls
26. No Joy - Remember Nothing
27. My Bloody Valentine - You Made Me Realise
28. Curve - Horror Head
29. Afor Gashum - Mibefnim
30. I Break Horses - Berceuse
31. Slowdive - Machine Gun

הפוסט המאזין בצימר: בנות לפרונט הופיע ראשון בהמאזין

1. מי חברי הלהקה?

טל יהלום - גיטרה, אלמוג שרביט - קונטרבס, בן סילשי - תופים.

2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

טל: כולנו ממקומות שונים בארץ: אני מאזור מודיעין, בן מרעננה/רמת השרון, אלמוג גר בשדה יצחק, ונפגשנו בתכנית האקדמאית של שטריקר בקונסרבטוריון הישראלי, תל אביב, בשיתוף הניו סקול בניו יורק. כולנו עברנו ביחד שלב חשוב בהתפחות האמנותית שלנו ומאוד השפענו אחד על השני מוזיקלית. אפשר להגיד שגדלנו ביחד. אני ואלמוג באנו די משום מקום, לא היינו חלק מאיזושהי סצנה, לא הכרנו הרבה נגנים לפני התכנית ובהתחלה טיפה התבודדנו. לשנינו היה טעם מוזיקלי והשפעות קצת שונות משאר התלמידים. רצינו להלחין ולנגן בדרך שלנו וליצור להקה שבה נוכל לנסות דברים חדשים ומאתגרים, ככה שבאופן טבעי התחברנו די מהר והתחלנו לפתח את המוזיקה שאנחנו עושים עכשיו.
בגלל שלא הכרתי נגנים, לא ידעתי מי הולך ללוות אותי באודישן לשטריקר עד שחבר סיפר לי על מתופף מדהים: בן סילשי. הוא הסכים ללוות אותי, נפגשנו וניגנו פעם ראשונה באודישן וכבר היה חיבור ממש טוב. כשהוא הצטרף להרכב הוא שידרג את הכל בשנייה ונתן המון רעיונות חדשים ומיוחדים. מאז למדנו ביחד, עברנו את הצבא ביחד, ושלושתנו אפילו גרים עכשיו ביחד בדירה בברוקלין, ניו יורק. די משוגע כשחושבים על זה!

3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

טל: כנראה שהמוזיקה שלנו היא איפשהו בין ג'אז לרוק. נורא קשה להגדיר סגנון בתקופה שאנחנו חיים בה כשהכל מתערבב, ולרוב זה לא לגמרי משקף את המוזיקה. הייתי אומר ג'אז בגלל השפה המלודית וההרמונית, האופי של האלתור, המבנים של השירים, והתקשורת הפתוחה והגמישה של ההרכב. רוק בגלל המקצבים, הסאונדים, והאינטנסיביות. מה שמדריך אותנו תמיד זה מה שאנחנו שומעים בראש ולהעביר את הסיפור והמסר של כל קומפוזיציה בצורה הטובה ביותר.

אלמוג: אנחנו שואבים השראה למוזיקה שלנו מכל מקום בו אנחנו מוצאים עניין: אם זה ג׳אז, מוזיקה קלאסית/מודרנית, רוק, מוזיקה אלקטרונית או כל דבר אחר שאנחנו שומעים, חווים, רואים או קוראים. היינו קוראים לזה "Contemporary Jazz" מכיוון שהערכים שלנו כלהקה מושפעים מהפרשנות שלנו לאלמנטים שכבר קיימים בג'אז: חופש במבניות ומחוצה לה, היכולת לעבד ולתזמר את השיר מחדש על הבמה והמעורבות שלנו בכל האספקטים והשלבים של היצירה: מכתיבה, לעיבוד ועד לביצוע. זה מה שג׳אז בשבילנו.

4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

אלמוג: KADAWA הוא משחק שנהגנו לשחק כשהיינו בחטיבת ביניים וזה בעצם טוויסט על תופסת אך אלים הרבה יותר. חשבנו שזה מתאים לנו גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת הדינמיקה בהרכב: שלושתנו יכולים להיות די עוקצניים וביקורתיים כשזה נוגע ללהקה וגם עושים קצת טיזינג מדי פעם כדי לאתגר אחד את השני, בקטע טוב. השם גם מרמז על הזהות הישראלית שלנו בדרך מאוד לא ברורה כי ספורים האנשים שיודעים על המשחק הזה ברחבי העולם ואפילו בארץ. בנוסף זה פשוט נראה ונשמע טוב. קליט, לא?

5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

אלמוג: בטווח הקרוב, להמשיך לפתח את האפשרויות שיש לנו כטריו בצורות שונות של תזמור ובעצמאיות ובחופש של כל אחד והרעיונות שלו בתוך המיקס של ההרכב. נרצה לשלב דברים שמעניינים אותנו שפחות התנסינו בהם, כמו רבעי טונים ומוזיקה אלקטרונית. בטווח הרחוק, הייתי רוצה לייצר לאנשים אלטרנטיבה מוזיקלית שתספק תוכן מוקפד ומקורי ולחשוף אותם לערכים המוזיקליים שחשובים לנו. בעידן שבו השאיפה לויראליות לעיתים רומסת את התוכן עצמו, מלא מוזיקאים מדהימים שמייצרים מוזיקה מקורית (חלקם חברים שלנו) יכולים פשוט להיבלע בתוך עומס המידע הזה.

בן: לעשות טורים ברחבי העולם ולהמשיך לדחוף את המוזיקה קדימה. אנחנו מקווים ליצור איזושהי סצנה או מעגל מוזיקלי של אנשים שאנחנו אוהבים ופשוט לנגן מלא מוזיקה ביחד.

טל: בהרבה מהקטעים שלנו אנחנו שואפים להעביר סיפור אישי או אווירה מסוימת והנגינה וההחלטות המוזיקליות שלנו מושפעות מזה בהתאם. בנוסף, חשוב לנו להראות את האלמנט הלהקתי, את היצירה ביחד ואת התקשורת הספונטנית בינינו. המון עקרונות מוזיקליים מתרגמים ישירות להתנהגות אנושית: הקשבה, לתת מקום לאחר, להיות ספונטני ופתוח, לקחת סיכונים, להתחייב לרעיונות שלך וללכת איתם עד הסוף. אנחנו מקווים שאנשים יקבלו את כל זה מלהקשיב למוזיקה שלנו.

6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

טל: אני ממש אוהב סרטים (במיוחד של קוונטין טרנטינו וכריסטופר נולאן) ולאחרונה גם נכנסתי יותר לבישול. אני מנסה דברים, זה כיף ולרוב גם די טעים (אולי אלמוג יעיד אחרת). בעיקר אוהב לצאת עם חברים ולפגוש אנשים חדשים, להסתובב בעולם ולהכיר תרבויות שונות.

בן: כרגע בעיקר עובד. אם יהיה לי זמן אולי אחזור להתאמן בקונג פו.

אלמוג: מקשיב למוזיקה! קורא, מטייל, יוצא ומכיר אנשים, שותה, הולך למוזיאונים ומביס את טל בכדורגל שולחן, אפילו אחרי השתייה.

7. ממה אתם מושפעים?

בן: מאוד מושפע מנגינת תופים מודרנית. יש מין שפה שהתפתחה בשנים האחרונות ושאבתי המון משם, ספציפית ממתופפים כמו מארקוס גילמור ובריאן בלייד. לאחרונה נכנסתי יותר למוזיקה יותר חופשית ומאוד מושפע מהסגנון. חוץ מזה אני בא מרקע דיי ג'אזיסטי אז הייתי אומר שזו השפעה די גדולה גם כן.

טל: מוזיקלית אנחנו מושפעים מהמון דברים שכל הזמן משתנים אבל תכלס למדנו הכי הרבה על עצמנו אחד מהשני ומשאר המוזיקאים והחברים שסביבנו. יש לנו דיבור מאוד פתוח על הכל, עם הרבה פרגון ותמיכה וגם הרבה ביקורת והכוונה. נראה לי שזה מקום טוב להיות בו.

אלמוג: אני אישית נורא לומד מהדברים שאני ממש שונא לשמוע. זה תמיד עוזר לי לחדד אלמנטים במוזיקה שלי ולהטיל ספק בהחלטות מסוימות שאני עושה. אני חושב שמבחינת התפיסה של ההרכב אנחנו מושפעים מאמנים כמו: Ornette Coleman, Charles Mingus, The Bad Plus, Bill Evans, Ben Monder, Eivind Opsvik Overseas.

8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

אלמוג: Yes - Close to the Edge.

טל: אביתר בנאי - אביתר בנאי או John Coltrane - A Love Supreme.

בן: Jason Moran - Ten.

9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

בן: אני לא בטוח באיזה אלבום אבל ישנו קטע שבו קני ג'י מבצע את "What a Wonderful World" על גבי הביצוע המקורי של לואי ארמסטרונג. הקטע, כמו האלבום, לא צריך להתקיים.

אלמוג: יש פסנתרן הונגרי שנקרא Havasi. מצד אחד, הייתי מוחק את כל מה שהוא עשה מדפי ההיסטוריה אבל הייתי משאיר אותו בדפים אחרים כי אני ממש נהנה לשמוע אותו (בקטע קומי כמובן).

10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

טל: יש יותר מדי אופציות אבל עלתה לי פתאום המחשבה לחמם את הקומיקאי לואיס סי קיי. שילוב קצת הזוי אבל נראה לי יהיה מדהים ומצחיק בטירוף! הבנאדם הזה גאון בעיניי והוא אולי אחד האמנים היצירתיים, החשובים והביקורתיים ביותר של הדור הזה. יש הרבה הומור במוזיקה שלנו אז אולי הוא יהנה.

אלמוג: הייתי שמח לחמם את Bill Frisell או Jakob Bro כי אני אוהב את הקונטרסט שיכול להיווצר אם נחמם אותם, ובכללי אני מאוד אוהב את המוזיקה של שניהם. הם מנגנים כל כך מינימליסטי, שקט ובטעם ואנחנו אממ...

בן: The Bad Plus. הם מאוד קרובים אלינו מבחינת האסתטיקה והפורמט. יצא לנו להיפגש איתם בתחילת דרכנו וחלק ממילותיהם ועצותיהם עדיין מהדהדות בראשי.

11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

טל: אני חושב שאם אמנים ואנשים בכלל יתעסקו קצת פחות בהשוואות ובמה שאחרים עושים מסביבם, יהיה להם הרבה יותר קל להיכנס לעומק של מה שהם באמת מאמינים בו וליצור משהו ייחודי. זה מאבק שיהיה לנו כנראה כל החיים. ובמיוחד בעולם ההזוי שאנחנו חיים בו היום, יהיה טוב אם כולנו נוכל נקבל הבדלים ושוני בפתיחות ובהבנה, בכל התחומים.

בן: הלהקה הזו היא אחת החוויות היותר מעניינות שהיו לי. בית ספר שממציא לעצמו כיתות. המוזיקה מתקדמת והחברות משתפרת ולפעמים אתה תופס את עצמך ושואל: "איך קרה שאני בכלל מנגן עם האנשים האלה?". משהו שאנחנו מאוד מעריכים זה שחברי הלהקה האחרים מדרבנים אותך להיות הכי טוב שאתה יכול ואפילו יותר מזה. העבודה לא נגמרת.

הופעות קרובות:
השקת אלבום בכורה ב-3.12, 20:00, לבונטין 7, תל אביב

הפוסט אינטרו 40: KADAWA - ג'אז-רוק עדכני הופיע ראשון בהמאזין

כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

הפוסט ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM הופיע ראשון בהמאזין

לחברי הלהקה יש נטייה מוזרה לשמור על סודיות. באינטרו למשל הם התעקשו לא לספר מה מקור השם שבחרו לעצמם. את ההופעה בשישי הם בחרו שלא לפתוח עם אחד השירים ששוחררו עד עכשיו בצורת סינגל או הופעה מוקלטת, אלא עם קטע חדש שמאזינים פחות אדוקים כמוני טרם שמעו. זאת עוד בחירה שמנסה לשמור על מסתוריות, במיוחד כשבסיומו של הקטע לא נאמר לקהל מה שמו. אך ספציפית זו הייתה בחירה מרשימה. AST תקפו בכל הכוח מההתחלה עם סאונד עמוק, ביטים תוקפניים, וחיזוק של שלושה נשפנים שתרמו לווייב הג'אזי: אורי זלינגר על טרומבון, אלעד גלרט על סקסופון, וספי ציזלינג על חצוצרה.

ספי ציזלינג בחצוצרה: חיזוק לווייב הג'אזי

בדומה לשתי החלוצות בשטח האינסטרומנטלי, בקטעים ש-AST שחרורו עד כה ישנו דגש חזק על עיצוב סאונד מתקדם, גרנדיוזי לפרקים, ובעיקר מגוון. האלסקנים לא אוהבים להגביל את עצמם לז'אנר מסוים, אלא להזריק לשירים שלהם כל השפעה שעניינה אותם: ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, וביטים אלקטרוניים מאזור ההיפ הופ והדאבסטפ, הם רשימה לא ממצה לסגנונות שאפשר לזהות. בראיון לרדיו הקצה, בתשובה לשאלה איזה סגנונות הם שילבו במוזיקה שלהם טענו חברי הלהקה שהשילובים אינם מודעים: "כשאנחנו יוצרים אנחנו לא ממש חושבים על בוא נעשה עכשיו שיר שהוא רוקנרול עם... משהו, אנחנו פשוט זורמים עם האינטואיציה שלנו". האמירה הזאת נשמעת לא מאוד כנה בקטעים בהם AST חותכים במעבר חד לביטים של דאבסטפ, שאוטומטית חוטפים את השיר. דאבספט הוא כמו כוסברה - יש לו נטייה להשתלט על הטעם של כל מה שנמצא סביבו, והוא לא מתיישב טוב על הלשון של אחוז לא קטן מצרכני המוזיקה. מעבר שכזה כמעט הצליח להרוס לי את "Jan Takeover", אחד הקטעים עם המלודיות היותר מעניינות ששמעתי לאחרונה. מצד שני, נראה שהתגובה שלי לדאבסטאפ ממש לא אפיינה את הקהל בבארבי. להפך, עשה רושם שלאחרים הביטים נתנו רענון מהחלקים המלודים המורכבים.

קושי נוסף שעלה לי היה בשירה של רום שני על הווקודר, אותו עיוות ווקאלי ש-Daft Punk משתמשים בו באופן אינטנסיבי, שגורם לקול הזמר להישמע כמו קלישאה אייטיזית על צלילי רובוט מדבר. אני לא בטוח אם שירים כמו "Deloox" היו עובדים טוב יותר עם קול נטול אפקטים, אך במצב הנוכחי האפקטים הווקליים מצליחים לגנוב את תשומת הלב מהמנגינה ולא תורמים דבר לסאונד הכללי. כל אלה לא הצליחו להרוס לי את ההנאה מהאנרגיה הבימתית שהלהקה ייצרה. רועי ראמי המתופף הצדיק את מיקומו הלא שגרתי בקדמת הבמה בפרצופים מלאי הבעה שהוא זרק לשאר חברי הלהקה והקהל ופה שם לעצמו. הריצה המדויקת של יובל גנץ על כל צוואר הגיטרה, והסאונדים המגוונים שהוא הוציא ממנה הפנטו אותי.

בסך הכל AST עשו את מה שהם צריכים לעשות בהופעת השקה: ליצור עניין לשמוע שוב את הקטעים שהם ניגנו. מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת לא קלה לעיכול בשמיעה ראשונה, במיוחד כשמדובר בשילובים לא שגרתיים ושכבות מרובות של סאונד. למאזין הממוצע לוקח זמן לצרוב לזיכרון קטעים שאין בהם הוק מילולי. אני מניח שהלהקה קיוותה שהקהל יצא עם רצון לשמוע שוב את השירים במטרה לעשות סדר בכל הבלאגן שהוא שמע, ואולי עם הזמן, ללמוד לאהוב אותו.

רועי ראמי: הצדיק את מיקומו בקדמת הבמה

הפוסט Alaska Snack Time בהופעה: אינסטרומנטליות מסתורית הופיע ראשון בהמאזין

המילה עוקבים אינה מקרית. קותי קיבל תשומת לב בזכות "Thru You", פרויקט רשת שהפך עם הזמן לשני אלבומים מלאים. קותי חתך, ערך, ומיקסס עשרות אם לא מאות קטעי יוטיוב לשירים חדשים פרי יצירתו. האלבומים הללו, וקטעי הוידאו שלהם ביוטיוב, יצרו לקותי שם של יוצר מהפכן שמאתגר את הפלטפורמה, ועל הדרך גם את התפיסות המקובלות לגבי מהי יצירה ולמי היא שייכת. אך "Thru You" הוא רק צד אחד במטבע של קותימאן. הצד השני, והמעניין יותר לדעתי, הוא המוזיקה שקותי מלחין ומפיק בשיתוף עם האורקסטרה שלו: Fאנק מתובל מסאלה שקותימאן ערבב מאפרו-ביט, ג'אז, רגאיי, פסיכדליה, ומעט צלילים ערביים.

קותימאן עשה את דרכו לתל אביב כל הדרך מקיבוץ צאלים, שם הוא גר ויוצר, כדי להשיק את האלבום החדש "6AM". בתכלס, הוא פשוט בא לנגן לנו "עד 6 בבוקר, ומי שלא נשאר לא חבר" כמו שהוא אמר בהתבדחות בחיוך ממזרי ומקסים בפתיחת ההופעה. וזה כל העניין - מהרגע הראשון של ההופעה מרגישים שכל אחד מנגני האורקסטרה המוכשרים פשוט בא ליהנות איתו מערב של מוזיקה, שמחים שיש להם כרטיסים לשורה הראשונה לצפות בקסמים אחד של השני: ספי ציזלינג (חצוצרה) רקד לגרוב הבלתי נגמר של אמיר ברסלר (תופים), אלרן דקל (גיטרה) התענג על נשיפות הטירוף של אייל תלמודי על הסקסופון, קרולינה ושלומי אלון (סקסופון) לקחו אחד את השני לגבהים חדשים, ואדם שפלן (גיטרה ושירה) התיישב על הרצפה ואיבד את עצמו לתוך הצלילים הפסיכדליים של קותי. האורקסטרה עשתה אורגיה מוזיקלית על הבמה. הגרנדיוזיות בצלילים שהם הפיקו התאימה באופן מושלם לתקרה הגבוהה של ההיכל ונתנה לקלידים החלליים של קותימאן לרחף בין בועות סבון שהופרכו לאוויר, תאורת לייזר פסיכדלית, עשן סמיך שנמזג מהבמה, ועשן ירוק שעלה בכל פינה באולם.

נשיפות הטירוף של אייל תלמודי

הסט ליסט החכם השאיר את הקהל תזזיתי לאורך כל ההופעה. אפשר לחלק בגסות את השירים שקותי מלחין לשני סוגים: קטעים ארוכים במיוחד ואינסטרומנטליים ברובם, ושירים עם מבנה ברור ואופי להיטי מובהק. הראשונים הם קטעי צלילה. הם מתחילים לרוב עם ליין Fאנקי ולאט לאט מתפזרים לתוך ענן אימפרוביזציה שקל מאוד ללכת לאיבוד בתוכו. קותימאן מודע לכך, וכשהוא הציג את הקטע "סלוף", הוא הודיע לנו שאם לא נזוז איתו, בהתאם לשם השיר הוא עלול למעוך אותנו לפיתה. ואכן, כשזזנו עם "סלוף", "צ'יטה גויאבה", ו-"ספייס קסאבה", הצלילה היתה נעימה וסוחפת, הצלילים השונים חדרו לכל נים בגוף והזיזו אותו מכוח האינרציה - ובכל פעם שכבר חשבתי שאנחנו מתחילים לצלול עמוק מדי, קותימאן משך אותנו חזרה למעלה לקחת אוויר עם אחד מהלהיטים מהאלבום החדש.

קרולינה עלתה לבמה בערך חצי דרך לתוך המופע, כדי לבצע בדיוק את אותה התרעננות מהצלילות העמוקות. כאן אני צריך להתוודות - אני לא מעריץ גדול של קרולינה. הצווחנות הקלה בגוון הקול שלה תמיד הציקה לי מעט. אבל האנטגוניזם הקל שהיה לי החל להתפוגג לאיטו ב "I Think I Am" מהאלבום החדש, והתמוסס לגמרי ב-"Trumpet Woman" בו קרולינה הותירה את הקהל נדהם עם חיקוי מדויק של חצוצרה, ואלתור שלא היה מבייש את ספי רמירז שבהה בה בהלם או אפילו את מיילס דיוויס. אם היה אדם אחד שלא עמד על הרגליים בשלב הזה, קרולינה הקימה גם אותו והרימה לו את הידיים לאוויר בביצוע אנרגטי ל-"Music Is Ruling My World" שנדבק לי לראש עוד זמן רב לאחר המופע, מפזז לצלילי ה-"פה פה פה פה" של כלי הנשיפה.

קרולינה: מוזיקה שולטת בעולמה

ייתכן שחלק מאותם עוקבים שהגיעו להופעה בעקבות "Thru You" יצאו מאוכזבים כשקותי לא ניגן אף לא שיר אחד מהפרוייקט, ואולי גם שההבטחה להישאר עד 6 בבוקר הייתה רק הלצה. אני דווקא מבין את הבחירה הזו של קותי. לנסות לשחזר עם האורקסטרה שירים שהבסיס שלהם מתחיל מיצירה של מישהו אחר זה כמעט בלתי אפשרי ויפספס לדעתי את הרעיון של הפרויקט. בעיני אם הייתה בעיה בהופעה היא הייתה אחרת. קותי אמנם הוציא אותנו מההיכל עם הראש בעננים, וביום שאחרי עוד מצאתי את עצמי מזמזם שר ורוקד קטעים מדבקים מהמופע, אך אף אחד מהם לא הגיע משירים מהאלבום החדש - למעט "She's A Revolution". השירים החדשים, למרות הכוח הלהיטי שלהם, לא הצליחו להשאיר עלי רושם מיוחד. הם נשארו כמרענני חך בלבד בין מנות ה-Fאנק הגדושות והעמוקות שקותי ייצר על הבמה. הוא הוסיף גוונים חדשים לפלטת הסאונד באלבום החדש, אך לפחות מהמופע יצאתי עם הרושם שלא מדובר בשבילו בצעד משמעותי קדימה כמלחין ומפיק, אלא המשך עבודה בתחומים שהוא כבר חרש היטב בהקלטות הקודמות, והשחזה קלה של יכולות ההפקה. נראה שהאמירה של קרולינה במהלך ההופעה כי "6am" הוא "פיס שאתם חייבים בבית, כמו מקרר" היא מעט מוגזמת. לי הרגיש שהוא בסך הכל עוד אלבום שיהיה נחמד להאזין לו מפעם לפעם.

הפוסט קותימאן אורקסטרה במועדון התיאטרון: עד 6 בבוקר הופיע ראשון בהמאזין

האם ההיפ הופ נכח במוזיקה שלכם מההתחלה?

תמיד אהבנו היפ הופ, והוא בהחלט היה אחד הדברים שחיברו בינינו כשהכרנו לראשונה. אני חושב שהוא השפיע על חלק גדול מהמוזיקה שלנו עד היום. הדרך שבה היפ הופ עובד, הביטים, הסימפולים, הפלואו, כל זה נמצא באספקטים שונים במוזיקה שלנו.

בשבילי, לקאברים שלכם הייתה הצהרה גדולה יותר מאשר "אנחנו מנגנים את השיר הזה כי אנחנו אוהבים אותו". האם זה באמת כך?

תודה! האמת היא שאנחנו בחרנו את השירים בגלל שאהבנו אותם (צוחק), אבל חוץ מזה המטרה שלנו הייתה למצוא שיר שמתאים לכלים, ושיש לו מספיק דברים שאפשר לעבוד איתם ולהתרחב מהם. חלק מהעניין היה גם למצוא מבנה נחמד של אקורדים שאפשר לאלתר עליו סולואים.

האלבום הקודם שלכם הראה כתיבה בוגרת יותר, ויותר שירים מקוריים מבאלבומים האחרים שלכם. הרגשתם את אותה התבגרות באלבום החדש?

אנחנו מקווים שכן! האלבום הזה הוא השיא של השנתיים האחרונות שבמהלכן חווינו את החיים ולמדנו עוד על עצמנו כבני אדם וכמוזיקאים. מאז האלבום הקודם, הקשבנו לכל כך הרבה מוזיקה שונה, ניגנו בכל כך הרבה הופעות ועברנו שלבים שונים של כתיבה. השוני מתבטא גם בכך שעבדנו על הכל באולפן שלנו בטורונטו, וגם כתבנו שם והקלטנו את השירים של האלבום. Matty הקלידן שלנו הוא מפיק מדהים שעושה מיקסים ומקליט את כל מה שאנחנו עושים, והוא לקח את האלבום הזה לרמה אחרת, גם מבחינת סאונד.

הקלטות האלבום הייחודיות שלכם נמשכות פחות מיממה. האם אתם מקליטים באותה דרך את שיתופי הפעולה שלכם עם ראפרים? למשל, שיתוף הפעולה שלכם עם Ghostface killah?

בדרך כלל זה לוקח יותר זמן לעבוד על שיתוף פעולה, והסיבה היחידה שהקלטנו את המיקסטייפ הראשון שלנו בשלוש שעות הייתה בגלל שזה כל הזמן שיכולנו להרשות לעצמנו להיות באולפן ההקלטות! העבודה על האלבום עם גוסטפייס למעשה לקחה שלוש שנים וחצי בסך הכל, מכמה סיבות שונות. זה אף פעם לא אותו דבר, תלוי עם מי אתה עובד. יש לנו שיר עם Mick jenkins באלבום החדש, וזה נעשה כך שהוא בא לאולפן שלנו, וכתב והקליט איתנו את השיר. זה היה מדהים ודי נדיר היום, בעידן המיילים.

איך אתם מתכוננים להופעות? האם הכל מתוכנן מראש, או שזה ספונטני ומאולתר כמו שזה נשמע?

בדרך כלל יש לנו רשימה כללית של שירים שאנחנו הולכים לבצע, אבל יש שירים שיכולים להתארך מחמש דקות לרבע שעה! אנחנו מנסים לאלתר עד כמה שאנחנו יכולים על המבנה של השיר, ולפעמים אנחנו עושים אילתור חופשי שלא מתבסס על מבנה, וגם זה כיף מאוד.

אתם באים מטורונטו, ובשנים האחרונות יצאו ממנה המון אמנים חדשים. אתם מרגישים חלק מהסצנה?

כן! זה מלהיב להיות פה ולראות כל כך הרבה כשרון מסביבנו. יש לנו כל כך הרבה חברים שהם מוכשרים בצורה מדהימה, כמו River Tiber, Daniel Ceaser ו Charlotte Day Wilson(שגם מתארחת באלבום החדש). העיר הזאת עוברת מהפכה מוזיקלית מהפקות היפ הופ, ללהקות רוק, לזמרי R&B ועוד. הודות לDrake ולאמנים כמוהו, סוף כל סוף מתחילים לשים לב לדברים פחות מוכרים בעיר.

בשנים האחרונות היפ הופ מתבסס יותר ויותר על כלים חיים. אתם חושבים שקאברי הג'אז שלכם לקלאסיקות היפ הופ ושיתוף הפעולה שלכם עם אמני היפ הופ כמו Odd Future וגוסטפייס קילה הם סוג של תרומה לשינוי שמתרחש בז'אנר?

אני לא יודע אם אנחנו רוצים לקחת קרדיט על השינוי הנוכחי בעולם ההיפ הופ והכלים חיים, אבל בהחלט יש יותר מזה לאחרונה! ההיפ הופ שילב כלים חיים במשך שנים, אבל זה מגניב לראות שתשומת הלב לכך עלתה. הגבולות בין כל סגנונות המוזיקה נעלמים יותר ויותר וזה נהדר.

ההופעה שלכם בישראל היא דאבל פיצ'ר עם הלהקה הישראלית טאטרן. האם יצרתם איתם קשר או שמעתם את המוזיקה שלהם?

האמת שרק הבוקר בדקתי אותם והם מדהימים! מוזיקה נורא מגניבה עם סאונד מתקדם, והם נורא וירטואוזים בנגינה שלהם. אנחנו חייבים להתאמן (צוחק).

מהי המוזיקה החדשה הכי טובה ששמעתם לאחרונה?

האלבום החדש של Anderson Paak ממש טוב, James Blake, Skepta, Radiohead ו-Kaytranada שחררו אלבומים ממש טובים לאחרונה.

הפוסט BADBADNOTGOOD בראיון: להעלים את הגבולות במוזיקה הופיע ראשון בהמאזין

בעבר ג'אז נתפס בעיני כמוזיקה שמיועדת רק למוזיקאים, קצת יומרנית ואולי אפילו משעממת. אבל לאחרונה קרה משהו. זה התחיל אצלי לפני כמה שנים כשפגשתי את Layerz וראיתי את גלעד אברו הגאון על הבס ואביב כהן על התופים. ידעתי שמה שהם מנגנים זה (גם) ג'אז והמקצבים המיוחדים הוסיפו עוד שכבה של יופי למורכבות של האלבום "Memory Towers". לאט לאט הז'אנר עשה את דרכו אל לב המיינסטרים, דרך חיבור עם סגנונות שונים. הרכבים כמו Snarky Puppy ו-Tatran מייצרים היום מוזיקה גבוהה ונהדרת להמונים. למרות זאת, לא אגדיר עצמי כחובבת ג'אז, אף פעם לא הקדשתי לזה זמן ומקום.

אז עשיתי ניסוי: הלכתי להופעה של טריו הג'אז Shalosh במזקקה בירושלים. הם היו מעולים, אבל אני לא נהניתי.

שלוש הם טריו ג'אז במבנה קלאסי: קלידים (גדי שטרן), בס (דניאל בן חורין), תופים (מתן אסייג). הם יוצרים ומנגנים מוזיקה סינמטית, כלומר מגוללת סיפור, ואפשר ממש להרגיש ברגעים שאתה הופך לחלק פעיל בסצנה שהם מציירים.

ביקרתי במזקקה הרבה פעמים וראיתי את המקום לובש צורות שונות ומושך סוגים שונים של אנשים. הפעם, בשונה מבד"כ, הקהל הכיל צעירים בני 20-30 בנוסף לזוגות מבוגרים מהם בשניים-שלושה עשורים כשהמכנה המשותף היחיד הנראה לעין הוא שכולם הגיעו במיוחד לראות את שלוש, התיישבו לפני תחילת ההופעה בכיסאות וצפו בהופעה בקשב מלא. מעריצים.

יאמר לזכות הלהקה שמתחילת ההופעה הם השתדלו ליצור אווירה קלילה ולא מאופקת. הפסנתרן (שקראו לו בהתחלה גדי ואז שרגא) ניסה להתבדח עם הקהל והיו לא מעט קטעים משחקיים-שובביים בנגינה שלו שמתאימים יותר למוזיקה קלאסית. בכלל, הם נתנו הרבה מקום לביטוי של כל אחד מהנגנים. מתן, המתופף, נתן רמזים של רוק וכשניתן לו החופש, לא היסס לתת בראש עם קטע תופים עצבני ומהיר שלא היה מבייש אף להקה. בנוסף, הוא הפתיע באמצע ההופעה עם נגיעה קטנה של סינתיסייזר שהיתה מעניינת אבל קצרה מידי בשביל לתת עליה את הדעת. הבסיסט היה הכי ג'אז בעיני והראה שליטה מדהימה בכלי היפהפה הזה - הוא עושה האווירה, מחולל העצב.

בין השלושה מתקיימת הרמוניה מדהימה וראו שהם עבדו עליה עד כדי שלמות. שלושתם מוזיקאים ורסטיליים שהראו זיקה לסגנונות הרוק, האלקטרוני, הקלאסי ואולי אפילו מוזיקה אפריקאית. אבל הנגיעות האלה היו קטנות מידי בשביל לקרוא לזה פיוז'ן - שלוש הם עדיין הרכב ג'אז לכל דבר ועניין. אז ניסיתי להסביר לעצמי למה אני לא נהנית ממוזיקה כל כך טובה.

התשובה די ברורה, אני לא אוהבת ג'אז כי אני לא אוהבת ג'אז. גדלתי על רוק והיפ הופ וג'אז רחוק ממני שנות אור. זה כיף בשילובים, זה אחלה רוטב, אבל זה לא המנה העיקרית שלי. עוד הארה, הופעות ג'אז מתקיימות לרוב בישיבה, נכון. אבל המוזיקה של שלוש סוחפת ולעתים אפילו מרקידה. אז לעזאזל עם המוסכמות, תשאירו מקום לאלה שאוהבים לזוז, יש לזה ערך מוסף גדול.

יש לומר שזו רק דעתי האישית וניכר ששאר הקהל שהגיע נהנה. יתרה מזאת, ההרכב מאוד מוערך והם מנגנים על במות ברחבי הארץ והעולם. עבור חובבי הג'אז שאינם מוטרדים מהטרוניות שהעליתי, שלוש הם כנראה הרכב מושלם: מקצועיים ומדוייקים, סוחפים ומגוונים. ומופיעים בקרוב בלבונטין, אם בא לכם לעשות ניסוי משלכם.

קרדיט צילום: יואב פיצ׳רסקי

הפוסט Shalosh בהופעה: לחובבי ג'אז בלבד הופיע ראשון בהמאזין

פמפמו באוזניי את המילה הזו כשהרמתי בס בגיל 14 ולא הקשבתי. המורה שלי תמיד אמר לי שאני זקוק לזה, אבל אותי זה לא עניין. כל מה שרציתי זה להינעל שעות במקלט של חבר ולנגן בלופים את "Smells Like Teen Spirit".

אני מדבר על ג'אז. לא נשמע מאיים במיוחד נכון? אבל משום מה, המילה הזו ומה שהיא מייצגת תמיד הרתיע אותי. בהתחלה סירבתי להודות בזה. התביישתי. מבחינתי ג'אז תמיד סימל רצינות, מחויבות, ומקצועיות. אותי, ילד שמנמן עם ADHD, זה לא עניין בכלל, ג'אז הרגיש לי כמו שיעורי בית. שיעורי בית? על הגיטרה? אין מצב, הרי הסיבה שלמדתי לנגן הייתה כדי לברוח מהם. בנוסף, ג'אז נראה לי כמו הדבר הכי משעמם וחנוני בעולם. מי כל השמוקים האלה שמחזיקים את הגיטרה נורא גבוה ומנגנים בלי לזוז, ומה זה הקצב הזה? שום דבר לא קורה כאן. אלה היו רק חלק מהמחשבות שחלפו לי בראש ברגעים המעטים שהסכמתי להקשיב לג'אז. הייתי רגיל לאינטנסיביות המיידית של המטאל ולגרוב המקפיץ של הFאנק ולא הבנתי מה כל כך מלהיב בקטעים ארוכים ורפטטיביים של צלילים לא ברורים.

שיעורי בית במוזיקה.

ככל שהתבגרתי, התחלתי לפגוש בהם, בג'אזיסטים, במהלך מסעותיי המוזיקליים. פעם, לפני אחת החזרות שהיתה עם הלהקה שלי דאז, ניגן לפנינו הרכב ג'אז בסיסי שכלל מתופף, בסיסט, גיטריסט וקלידן. הם ניגנו מעין ג'אז מודרני מאולתר. הייתי חסר סבלנות והערתי לחבריי הערות עוקצניות, בעוד שאלה היו עסוקים דווקא בלהקשיב.

עם גיוסי לצבא עברתי תהליך טבעי של התבגרות, ובין היתר למדתי להקשיב למוזיקה מחדש בנסיעות הארוכות בין הבסיסים. הנוף המשתנה והשעות הלא שגרתיות גרמו לי להבין שלרבדים השונים בחיינו יש זרימה שונה, וכך גם במוזיקה. לא הכל צריך להיות ברור ונוח משמיעה ראשונה. לא הכל חייב להיות קל לעיכול מיד. בתקופה הזאת גיליתי את היופי במוזיקה האלטרנטיבית. ג'אז נשאר הנמסיס הגדול, אך יחד עם זאת, התחלתי לקבל בהבנה את הרעיון שהשמש לא זורחת לי מהישבן ואני לא מבין הכל. נזכרתי ביום ההוא בחדר החזרות, והתביישתי בעצמי. היום אני מבין שזאת הייתה קנאה: קנאה לחופש הזה שהיה להם, קנאה לעובדה שהם לא היו עצלנים כמוני ואשכרה למדו מוזיקה, קנאה לזה שהם לא ספרו אותי. הם נתנו בראש הרבה יותר ממני, ואני עוד ניגנתי פאנק-רוק.

למרות הערכתי הגדלה לג'אז, אולי אפילו יראה, לא הקשבתי לסגנון. הוא עדיין לא זימן אותי לתוכו. הרגשתי שאולי המרחק ביננו גדול מדי ולעולם לא יגושר. הוא דפק לי על הדלת במהלך חיי כבר כמה פעמים. הוא היה שם אצל Jamiroquai, אחת הלהקות הכי אהובות עלי מהילדות. הוא היה שם בסרטים של טרנטינו, הוא הפך לטרנד בברים השווים בתל אביב, ואפילו קיבלתי אותו בבת הזוג האהובה שלי שרון, שהיא, בין היתר, זמרת ג'אז מדהימה. למרות כל אלה, יחסי עם הז'אנר נותרו "שלום קר" כפי שמגדרים זאת בפוליטיקה.

אהבה מילדות: Jamiroquai

ואז, לפני כשנה, זה סוף כל סוף קרה. "וויפלאש", סרט הביכורים של הבמאי דמיאן שאזל,יצא לאקרנים. גלי הביקורות שהגיעו מרחבי העולם ביחד עם דחיפה קלה מהחברה שלי שכנעו אותי ללכת לראות את הסרט. יצאתי נפעם. זאת הייתה חוויה אינטנסיבית. המשחק והצילום היו יוצאי דופן, אבל הלב של הסרט היה כמובן המוזיקה. היצירות בסרט מהפנטות והטכניקה העילאית של הנגינה כבשה אותי. בדומה ליצירות בסרט, שאזל בנה את המתח בסבלנות על ידי סצנות חזקות ועבודת עריכה מרשימה עד לסופו משולח הרסן. צילומי התקריב על ידיו המדממות של המתופף הצעיר, גיבור הסרט, והחיפוש שלו אחר השלמות המוזיקלית של הג'אז, נחקקו לי בזיכרון, והצליחו להסביר לי מה זה ג'אז בצורה ויזואלית, מה העצמה שלו, מה המחיר שלו ולמה אנשים מעריצים אותו מאז שנות העשרים של המאה שעברה.

זה לא היה ה"טמפו" שלי, עד עכשיו

וויפלאש היה רק הסיפתח. שנת 2015 זימנה לי מפגש נוסף עם הג'אז באלבומו הפנטסטי של קנדריק לאמר "To Pimp A Butterfly". מעבר לייחוד המילולי שמבדיל אותו מכל אלבום ראפ שיצא בשנים האחרונות, לאמר רקח תמהיל משובח של היפ הופ ג'אזי, ואני התאהבתי מיד. האלבום היה למעשה החוצץ האחרון ביני לבין הז'אנר וחשף בפניי את אמן הג'אז הראשון שהגיע לדיסקייה הפרטית שלי, הסקסופוניסט קאמסי וושינגטון. וושינגטון הוציא בהמשך השנה את אלבום הבכורה שלו, "The Epic"', וכפי ששמו מרמז לנו מדובר במפלצת ג'אז ענקית: שלוש שעות של מוזיקה צבעונית ונהדרת. החיבור סוף כל סוף הושלם.

רק דבר אחד נשאר לי לעשות, טבילת אש. בסוף השבוע הקרוב יגיע לראשונה לארץ פסטיבל XJazz הברלינאי, ואני אהיה שם. הפסטיבל פועל בהצלחה רבה כבר שלוש שנים ומאגד בתוכו הופעות ג'אז אקלקטיות ומגוונות. החל מיום רביעי הקרוב ועד שבת, יעלו בכל ערב הרכבים שונים ומרתקים ברוטשילד 12 בכולי עלמא ובדייגו סאן. האופי האורבני והצעיר של הפסטיבל מהווה שער מושלם לקהל חדש, בדיוק כמוני. אני אגיע לשם כדי להקשיב, כדי לחוות וכדי ליהנות. בעיניי הערב המסקרן ביותר של הפסטיבל יתקיים בחמישי הקרוב (10.12) ברוטשילד 12 עם הופעות של Mop Mop האיטלקים - הרכב ג'אז מודרני שמשלב סמפלרים ולופים - ו-Johannes Brecht הגרמני, מוזיקאי שמייצר ג'אז אלקטרוני טריפי.

אחד מאלבומי השנה: Kamasi Washington

ביל אוונס, אחד מפסנתרי הג'אז הגדולים של החצי השני של המאה ה20, אמר פעם: "הג'אז הוא לא המה, הוא האיך. אילו היה המה, הוא היה נשאר סטטי, לעולם לא גדל. האיך הוא כשהמוזיקה מגיעה מרגע מסוים, היא ספונטנית, היא קיימת בזמן שהיא נוצרת." כשהייתי צעיר יותר, התעסקתי כל הזמן במה. מה אומרים, מה עושים, מה מנגנים ומה לא מנגנים. היום כשאני קורא את הציטוט הנ"ל של אוונס, אני מבין כמה התבגרתי. במדינה שבה כולם רק מדברים כל הזמן, מצאתי מקור השראה לעשייה. לא מעניין אותי מה יקרה מבחינתי בפסטיבל. אני לא חושב על מה אצטרך לעשות עם הידיים שלי, או על מה יגידו אנשים מסביבי. אני רק אשתוק, אקשיב, ואלמד איך אפשר לעשות דברים אחרת. אני לא מפחד יותר.

הפוסט אימאל'ה, ג'אז! הופיע ראשון בהמאזין