השיחה התפתחה. בגדול, למי שלא מכיר, אני משחרר מוזיקה אלקטרונית מוזרה מאז 2003, ועד לפני כמה שנים גם הייתי מופיע לא מעט. הסמפלר שלי הסתובב בין הקומפורט ללבונטין 7, הבלוק הישן וקומפורט 13, האוזן בר, השסק, אפילו בוילר רום אחד. סגרתי את הלילה הראשון של האינדינגב! בשנים האחרונות אני מופיע בערך פעם בשנה. אני כל כך לא פעיל שהשיר החדש שלי יוצא 5 שנים אחרי הפרויקט האחרון שלי.

בגדול אין לי סבלנות לענות למה הפסקתי להופיע כי זה תמיד נשמע שלילי. דברים נמצאים כל הזמן בתנועה ומשתנים, ואיכשהו זה נשמע כמו שקיעה בנוסטלגיה והתמרמרות על הדור החדש. אני משתדל להבהיר שאין לי בעיה עם אנשים שנהנים ממוזיקה שלא מדברת אלי, ועדיין זה תמיד יוצא משהו כמו "הטכנו הזה השתלט על הכל", ובאמת זה פחות או יותר הכיוון שהשיחה שלנו תפסה.

"תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים", אמרתי לו. הייתי צעיר ולא מנוסה מספיק בשביל לנגן בדינמו דבש, אבל המסיבות שם נתנו לי דרייב ופנטזיה שהרגישה ראליסטית. היום יש תחושה שכולנו הרבה יותר חכמים, למודי סטטיסטיקות עם קהל מפולח ומוכווני מטרה קצת יותר מגניבה ומניבה מלהופיע במחסן קטן בדרום ת"א מול 100 איש. בהרבה מובנים יכול להיות שזה טוב שיש פחות מוזיקאים במסלול קריירה עם זמן קצוב, בהרבה מובנים זה משעמם לאללה.

יש תחושה שמוזיקה נהייתה מאוד פונקציונלית - אם הקהל לא רוקד אז האירוע הוא כישלון. אם אי אפשר למכור את זה או להשמיע ברדיו או להופיע עם זה או לחבור לאיזה זרם/טרנד בחו"ל - אין מה להתעסק בזה. למה לנסות להמציא משהו חדש? מה ההיגיון? בשיר החדש שלי אני מתעסק בדיוק בשאלות האלה, של המאבק ליצור משהו מורכב ומיוחד למרות שזה קשה ולא מתגמל, ככה שאני לא באמת יכול להיות מריר כלפי מי שבוחר בדרך הבטוחה יחסית. מי הדביל שיבוז למוזיקאים מוכשרים שעושים את מה שהם אוהבים, ומצליחים בזה? יש מישהו שלא רוצה לזכות בהייפ בין לאומי ותמלוגים מתאגידי ענק? ובאופן דומה - למה לנהל מחסן בדרום ת״א שאפשר לרקוד בו מוזיקה מוזרה, או לפרסם אייטם על מוזיקאי הזוי שאף אחד לא שמע עליו כשיש אופציות יותר קלות ובטוחות?

לפני איזה חודש הופעתי בתדר, ולפחות חמישה אנשים באו אלי בנוסטלגיה וטינפו על אוברדוז של טכנו, מה שהתפתח לבערך חמש שיחות שונות בנושא וכבר אז חזרתי על הטענה המשכנעת (אני עובד על זה) שאנשים יעשו מה שבא להם, ואיך אפשר לבוא בטענות למי שעושה מה שהוא אוהב. בכל הזדמנות העליתי את הסברה שהיום הילדים יחסית קונפורמיסטים חסרי אדג' ולא מרעידים את חיי הלילה, וזה סבבה לגמרי. הם צעירים, זה לא באמת משנה מה תרח זקן בן 35 חושב עליהם. אנחנו התקבצנו במוסכים ובמרתפים כדי לדפוק את הראש וזה כיף לאללה להיזכר בזה ולהשתמש בזה כדי להסתלבט על המיליניאלז, אבל לגמרי יכול להיות שילדים היום בכלל לא רוצים לדפוק את הראש אלא נהנים מכמה דברים במקביל, ובמידה מסוימת יש בזה משהו פסיכדלי, שכבות של מציאות, ואולי בעולם הדיגיטלי של היום אי אפשר באמת לדפוק את הראש כי הכל מתועד.

התמונה שמתקבלת מכל פיסות הפזל האלה היא כאילו עגומה, אבל לא באמת. זה היה יכול להיות רומנטי אם נער בשנת 2000 ונער בשנת 2018 היו יוצאים ביום שישי לאותו מקום מאותן סיבות ועושים בדיוק אותו דבר. אני בטוח שיש לא מעט מקומות בעולם, כמו עיירות עם פאבים שקיימים מאתיים שנה או שטייטלים מבודדים, שבהם זה אשכרה קורה. אבל תכלס לא באמת אכפת לי מה ילדים בני 18 שומעים. כשהייתי בן 18 זה לא עניין אותי, אז עכשיו? כאילו, היה מגניב אם כולם היו שומעים את המוזיקה שאני אוהב, והיו מסיבות כמו שהיה בדינמו וכמו שהיו בקומפורט וכמו שהיו בתמר'ז לאונג' וכו'. אבל זה מגוחך לצפות לזה, והרי גם כשהמקומות המיתולוגיים ההם היו פתוחים מצאנו על מה להתלונן.

הסצנות משתנות, המוזיקה משתנה, העיר משתנה, הטכנולוגיה משתנה, האנשים משתנים. ככל שאני מנסה לפרק לגורמים מה מרגש אותי במוזיקה זה רק גורם לי להיות יותר ציני ולהרגיש קלישאה. "הנה עוד סימפול מלוכלך מלא סול כמו שאני אוהב","הנה עוד היפ הופ קונספטואלי נוסטלגי". טיפה יותר טרחן והייתי יודע בדיוק איזה אקורדים ואיזה תדרים עושים לי עור ברווז. עם כל שירותי הסטרימינג והאלגוריתמים, ומיקסקלאוד (שיבדל"א), יש מישהו/משהו שעושה את זה בשבילי. אז אמנם יש לי פחות דרייב ומקומות לצאת אליהם כדי לרקוד בחושך למוזיקה הזויה*, אבל עדיין יש לי גישה קלילה לבערך אינסוף מוזיקה שרק מחכה לי. ובכל זאת, זאת שאלה חשובה - מה מרגש אותי במוזיקה, ובדומה לדברים שהוזכרו בתחילת הפסקה, גם התשובה לזה משתנה תמיד.

* או אפילו לא הזויה - סתם מסיבת דראם אן בייס לגמרי תספיק לי, אם היא לא תתחיל בשתיים בלילה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. וכן, גם את זה לא הבנתי עוד כשהייתי בן 18.

הפוסט "תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים" - פוסט אורח של דיגיטל_מי הופיע ראשון בהמאזין

הסתקרני כבר מהשם, Computer Camp, ומהפוסטרים הפסיכדליים שהם פיזרו ברחבי תל אביב. פיספסתי את ההשקה שלשמה הם ניתלו, אז באתי לסיבוב השני, להופעת-מסיבה באוזןבר ביום חמישי ה-2.6. תשמעו, זה היה טוב. ממש פאקינג טוב.

מדובר בטריו אלקטרונאים ישראלים ושמם עומרי שמולביץ, נדב שפיגל, וניתאי בארי, איש איש על הסמפלר/סינטי/סיקוונסר שלו. מעניין אגב שלא ראיתי לפטופ על הבמה, שהם משתמשים רק בחומרה יעודית. אם אחד מחברי הלהקה קורא את השורות הללו, נשמח לשמוע על כך בתגובות. מעבר לזה ששניים מהם משופמים ואחד לא (חשבתי שזה כבר מזמן פסה), אני לא יודע עליהם כלום, אז בואו נדבר על המוזיקה.

קומפיוטר קאמפ ודאי הלכו בילדותם לסאמר סקול של ניו אורדר איפה שלומדים את השילוב בין ביטים אלקטרוניים היפנוטים לבין זמר שמפיח בטראקים נשמה. המוזיקה של קומפיוטר קאמפ יותר אדג'ית ומכוונת קצת ללכלוך של הרכבים כמו Fuck Buttons, או לראשוניות של Kraftwerk החלוציים, אבל זה מעודן מספיק כך שהחומר נגיש. גם מי שאין לו מושג באלקטרוניקה יוכל לרקוד ולהנות, ועל כך יעיד חברי הטוב איתי שלא בקיא בעניינים, אבל מאוד נהנה מההופעה.

הקהל שמילא את האוזןבר ביום חמישי התלהב ופיזז לצלילי המוזיקה, הסאונד היה צלול, ותוך כדי לחיצות הכפתורים וסיבובי המתגים הוקרן וידאוארט מאחורי הנגנים שהוסיף ויזואליות ועתידנות מבורכת להופעה. למעט הדיבורים בעברית שהיו בין טראק לטראק, הרגשתי כאילו ששיגרו אותי למועדון ברלינאי. התחברתי לווייב של ההופעה של Friendly Fires שראיתי שם לפני חודש, וגם קצת להופעה המיוחדת ש-Animal Collective נתנו פה לפני איזה שנתיים-שלוש.

אומנם Computer Camp בתחילת דרכם והם עוד יצטרכו לגבש את הסאונד היחודי שלהם בסקאלה הגלובאלית, אבל כבר עכשיו הם נמצאים בריחוף אי שם בסטרטוספירה, והם משגרים משם צלילים שמאוד חסרים לי בביצה המקומית. אם הם יודעים איך לנווט בגלקסיה והכוכבים יחייכו אליהם, הם יוכלו להגיע רחוק.

בשביל לחוות את החוויה המלאה, לכו לתפוס אותם בהופעה פרונטו. בינתיים, שיעורי בית - האזינו ל-Tame, האי פי הראשון שלהם ששוחרר לא מזמן. פרטו נמקו והסבירו איזה אסוציאציות הוא מעלה לכם בראש.

הפוסט העתיד כבר כאן - Computer Camp הופיע ראשון בהמאזין