אולי אני נוסטלגי, אולי אני מאבד את הקצה, ואולי הדברים באמת השתנו. זה בסדר שהדברים השתנו ושיש את המסיבות הנ"ל - מינוס ההטרדות המיניות. אבל מה עם אנשים כמוני? לאן אנחנו יכולים לצאת? אולי לליינים כמו דיסקוצימר, ואולי מיסשייפס ולאבדון. ועדיין, זה לא זה. חבר מהסצנה טוען שאין מספיק קהל, אבל אני לא מסכים איתו. מה קרה לכל האנשים שהיו יוצאים לדינמו ולברזילאי? אוקיי, חלקם נהיו הורים ונטשו את חיי המסיבות, אבל הגענו כבר לשלב של הגירושים. רייברים צריכים רייבים, והביט חייב להמשיך. כמותית יש מלא מסיבות טכנו בעיר, אבל כאמור, האווירה מסחרית מדי, מצ'ואיסטית מדי, חסרת נשמה מדי.

זה לא חייב להיות ככה, ויש לי הוכחות. עזבו את ברלין והברגהיין - הדבר האמיתי קורה בהלסינקי. פינלנד אולי ידועה בתור המדינה הכי שחורה באירופה עם מספר להקות המטאל הכי גדול לנפש, אבל בעיר הבירה יש סצנה אדוקה של טכנואידים עם נשמה. כל סופש יש מסיבות שמרוכזות בשלושה מועדונים שהם אמנם מסחריים, אך מצליחים לשמור על אותנטיות ולא מגזימים עם הלייזרים. הקהל מאוד שוויוני מבחינה מגדרית, ואפילו שיש שם את האנשים היפים בתבל לא צריך לתת תדריך בכניסה - יש ריספקט לווייב. האנשים באים בשביל המוזיקה, בשביל להיות ביחד, בשביל לחגוג את החיים. הדי ג'יים לא מנסים לרצות את הקהל עם טכנו מדולל וגנרי, אלא נותנים חומר קשה ומאתגר - וכולם עפים על זה. חוויתי את זה בקיץ האחרון, וכל כך התאהבתי במה שהיה שם שאני מתכנן לחזור. אבל מגיע לנו כזה גם בתל אביב.

אני לא איזה מגה קלאבר שהוא יקיר הסצנה ויודע מה ללחוש לסלקטורים. אני סך הכל רייבר חסר בית. אם הייתי יודע להפיק כמו שאני יודע לכתוב, מזמן הייתי מרים משהו. אבל אני לא. שמעתי שבירושלים המצב הרבה יותר טוב, כך שאני צריך כנראה פשוט לעלות יותר על מונית השירות לבירה. אבל בתל אביב האנדרגראונד ירד למחתרת, והגיע הזמן לקאמבק.

הפוסט סנוב מוזיקה: לאן נעלמה סצנת האנדרגראונד טכנו של תל אביב? הופיע ראשון בהמאזין