ובכל זאת, כמי שמעולם לא השתייך לסצנה הזו, ורחוק ממנה היום יותר מתמיד, האזנה ביתית לא הספיקה כדי להפוך את ההערכה שלי לאלבום לחיבור של ממש. אבל מבחן ההופעה החיה הוא שונה לחלוטין, ואין סיבה שמה שעבד עבור חיה מילר - עוד להקה תל אביבית להחריד שליוויתי בהתלהבות בהופעות למרות שכמעט לא זכו אצלי להאזנה ביתית - לא יעבוד גם עבור הילה רוח. אחרי הכל, בעידן של מדיה חינם לכולם, המודל העסקי של תעשיית הבידור מסתמך כמעט לחלוטין על כך שלהנאה הקולקטיבית יש אפקט אחר מההנאה האישית.

בבארבי בהחלט הייתה אווירה חגיגית. מהקישוטים בכניסה, דרך התפאורה על הבמה (שעליה הוקרן אחר כך וידאו ארט, אירוע נדיר בהופעות בסדר הגודל הזה) ועד להרבה מאוד קהל נלהב. לא בכל יום זוכים לראות את הבארבי מלא כל כך בהופעת אינדי של ממש, מהסוג שממשיך את הערב באוגנדה, אפילו אם זו הופעת השקה. כנראה שהפצצת היח"צ (המוצדקת למדי) שליוותה את ההופעה עשתה את שלה.

רוח: אווירה חגיגית. צילום: נמרוד ספיר

תחילת ההופעה הייתה פושרת למדי. אומנם שני השירים הראשונים "מוזיקה לפרסומות" ו-"סרט או פיצה" היו מהאהובים עלי באלבום, אבל רוח עצמה נראתה קצת כבויה, כאילו שהגיטרה מכבידה עליה. מי שהציל את המצב היה קוסטה קפלן, הגיטריסט של רוח וסולן חיה מילר ואולי האדם עם הכי הרבה סטאר קווליטי באינדי הישראלי החדש - הוא יכל בקלות לגנוב באגביות את הפוקוס לאומנים הרבה יותר מפורסמים ממנה. לא מפתיע שהקריאה הנלהבת הראשונה שהגיעה מכיוון הקהל היתה "קוסטה"!

אבל ההופעה עד מהרה עלתה על התלם, לא מעט בזכות האינטראקציה של רוח עם הקהל, שהחלה בכמה משפטים נבוכים, המשיכה עם הומור עצמי סביב הראיון שלה בשבעה לילות והסתיימה בסטייג' דייבינג תוך כדי נגינה, מה שהעלה לי זיכרונות מימי מונוטוניקס הפרועים. הקהל הגיב עם הרבה אהבה והיכרות מפתיעה עם כל שיר ושיר באלבום - מיומנות חשובה שכן הרמקולים של הבארבי העלימו כל משפט שלישי, ולעתים שיטחו את השירים המוקפדים של רוח לרצף של קלישאות.

אבל הרגע המלהיב של ההופעה נרשם בהדרן. אחרי האירוח הצפוי של רם אוריון, שנראה קצת אבוד בין שפע הגיטריסטים, צץ לפתע על הבמה מתי לנסקי, כוכב הקליפ של "מוזיקה לפרסומות" ואיש שכל אדם צריך לזכות לראות אותו רוקד. רוח נראתה בעצמה מופתעת לראות אותו, אנשי הוידאו ארט התעשתו מהר והקרינו אותו רוקד בקליפ כרקע לריקודים שלו על הבמה, וההופעה נכנסה למקום שבו שירים פוגשים את הבלתי צפוי ומייצרים רגע חד פעמי. ובפרפרזה על "ג'אנגו ללא מעצורים": אם לפני ההופעה הילה רוח עוררה את סקרנותי, עכשיו יש לה גם את תשומת ליבי.

רוח ולנסקי: רגע בלתי צפוי. צילום: נמרוד ספיר

הפוסט הילה רוח בבארבי: כששירים פוגשים את הבלתי צפוי הופיע ראשון בהמאזין

מכירים את השיר שלך על ת"א אבל בואי נתמקד רגע: דרום ת"א/פלורנטין/רוגוזין - כמה אוהבת וכמה שונאת ומה בדיוק ומה צריך לקרות כדי שסוף סוף תחצי את רחוב העלייה ותעברי לרוגוזין?

מה אני אגיד אני אוהבת. הדבר היחיד שבאמת חסר כדי לחצות את העליה זה תאורה כי אני פחדנית מאוד, באופן כללי אני מסתובבת בעולם עם סנריואים של סרטי אימה, ז'אנר מאודדד אהוב עלי, וכשחושך - משהו מפחיד יכול לקרות. ככה למדתי. נראה לי שבשיר כתבתי על הסטייט אוף מיינד שלנו כמהגרים בעיר מרכזית, שמרגישים שייכים אבל לא באמת, ואז כן באמת וכו'. שמרגישים שחייבים אג'נדה כדי להסביר לעצמנו את השכר דירה, הטייקאואי מהג'ירף, המשכורת מלצרים, הרומנטיקה, מגש הכסף, הצ'ייסרים, המשוררים, ואיך מכילים את כל היופי המכוער הזה. זאת מערכת יחסים מסורבלת ממש. לי כיף פה נראה לי. פשוט כי מעבר לזה שלכיף אין "מקום", נראה לי מקום נהיה משמעותי כשאתה צולל אליו באמת. ואני צוללת באמת. ויש מלא שיט מבאס ומלא סבבה וזה נראה לי כמו מה שקרוי החיים.

בת ים - אין עלייך ויקיפדיה וזו שערורייה, אבל ככל הידוע לי, יש לך כמה גנים בת ימיים. כמה מילים על בת ים ועלייך בבקשה.

אין עלי ויקיפדיה זה נראה לי סבבה דווקא אבל יש עלי בת ים. ויותר מזה. נולדתי בטבריה, עברנו לבת ים כשהייתי בת 6, שורה ראשונה מול הים בטיילת. אבא שלי אומר שזה "כמו הריביירה" ואני האמנתי. רק כשיצאתי מבת ים שמעתי עליה שהיא לא מקובלת. בת ים זה מקום שדיויד לינץ יכל היה לצלם שם סרט אבל הוא לא יעשה את זה פשוט כי זה בת ים. פרוור אפור הרבה זקנים הרבה רוסים מליון מעדניות. היה מכות בטיילת. חשבתי שפשוט יש מכות איפה שיש קיוסקים. בצפר יסודי היה קשוח אני זוכרת, ואז בתיכון כבר התחלתי להתעסק במוזיקה, אז הרקע שלה היה רק הרמה עבורה. גרנו מול "חוף לדוגמא" וחשבתי שזה שם מטורף וכתבתי על זה שיר מחאה, הלוואי שהייתי מוצאת אותו. בטח הייתי מזדעזעת.

הממ... מה הטקסט הכי ותיק שלך שבסופו של דבר כן הגיע לכדי הקלטה ויצא ב-"רופאה" או "כלבי"? את חוזרת למחברות/תיקיות עתיקות בחיפוש אחרי טקסטים ואם כן האם את מתקנת ומעדכנת את עצמך הישנה?

נראה לי שהטקסט הכי עתיק ב-"רופאה" הוא הקו, שנכתב בטח משהו כמו שלוש שנים לפני שהוא יצא. אני אוהבת לחפש בכל מיני מקומות כי אני אוהבת לכתוב בכל מיני מקומות. אני מוצאת דברים בג'ימייל שלי, או בהודעות קוליות בטלפון שאני מדברת לעצמי. אני תמיד משתדלת להסתכל על טקסטים בקטע של הם קורים עכשיו, נכתבים עכשיו, אין לי ממש סנטימנטים לנסיבות של הסיטואציה שהם הגיעו ממנה, אם יש שם רעיונות טובים הם יכילו אותה. איפה שמשהו מרגיש לא טוב אני מעיפה את הישן וכותבת משהו שירגיש טוב, זה קורה הרבה צריך רק להקשיב טוב לאנטנה.

בס, האם זה הכלי האמיתי שלך? כמה מהשירים ב-"רופאה" נכתבו על בס וכמה היית רוצה להיות בסיסטית בלהקה?

עם בס קרה לי דבר משמח ולא צפוי. שנים ניגנתי בגיטרה, בקטע מגמגם, בעיקר כדי להלחין שירים, בקטע של לחפש שילוב של שני מיתרים שעובד יחד. בהתחלה שנים שהיו הכי פיבי, אח"כ קצת הסתדר לי (הייתי התלמידה הכי גרועה שלך אי פעם - עשינו רק איגי פופ ופיקסיז והברזתי אחרי 3 שיעורים). פעם אחת לפני כ-3 שנים דני הדר הזמין אותי לחזרה לנגן בס במקום קוסטה קפלן שלא יכל להגיע. כמובן שאמרתי לו כן בהתרגשות ושאני לא יודעת בס ואז אמר לבוא בכל זאת בכל מקרה. בחזרה הזאת הוא סימן לי על הבס איפה לשים את האצבעות תוך כדי השיר. אבל בונא זה היה הדבר הכי כיפי שקרה! אז גנבתי לקוסטה את הג'וב והפכתי לבסיסטית של האקסית והוא חזר להיות הגיטריסט. יש משהו בלנגן בס ולשיר שממש מסתדר לי, כאילו ממש מרגיש בנוח, בגוף. זה עוזר לחיווטים שלי להיות במקום בכל ההזיה הזאת של להופיע. תחשוב על זה רם זה נורא מוזר, עולים על במה, מחזיקים כלי נגינה שמחובר לכל מיני דברים צבעוניים, צועקים. מה זה? ואז התחלתי גם להלחין על בס, ב-"רופאה" נראה לי ש-"עייף אני" וגם "תכף בת 30" וגם "הקו" ובטוח עוד הרבה אני לא כל כך זוכרת.

ויניל - יש לך פטיפון? אם לא, מה עמדתך בעניין, ואם כן האם את מטפחת אוסף תקליטים ואיזה את קונה?

היה לי פטיפון מגיל 16 שזז איתי בין דירות. בשנים האחרונות לא השתמשתי בו ונתתי אותו במתנה לחברים. יש לי אוסף תקליטים קטן, הייתי אספנית תקליטים לזמן ממש קצר בתיכון. קו 25 מבת ים לשינקין אוזן השלישית, ואחר קינג ג'ורג' קצת אחרת וחור בשחור. ולפעמים ביריד בכיכר דיזינגוף. מוכרים זעופים היו חיים שלי! הייתי קונה מה שזול בעיקר, אבל בתוך מה שזול היו כלמיני מציאות מטורפות: אוסף אלביס כפול, בילי הולידיי, היו לי לפחות חמישה אלבומים של הקיור, שרה ווהן, סיד בארט, רנדי ניומן, לו ריד.

האם כשאת רואה ושומעת את האלבום בעטיפת תקליט ומחולק לצדדים, את מקבלת פרספקטיבה חדשה על האלבום? ואם כן באיזה אופן?

שהוא חותל, שאני עדיין אוהבת אותו!

טורים - כולם מסביבנו יוצאים לכאלה. עושה לך חשק? מתכוונת לעשות משהו בעניין?

טורים. כן אני מאוד בעניין. לא עשיתי עבור זה הרבה עד כה, זה נראה לי מסורבל ומפחיד הדברים הבירוקרטים שמביאים אותי לקצה של חרדה. אבל זה די אמור לקרות וכנראה בקרוב. היתה לי הופעה עכשיו מאד מרגשת בפסטיבל של אנדרו וודרהול בדרום צרפת יחד עם רד אקסס. עשינו שירים שלי בעברית ובאנגלית וזה היה הכי טירוף לנגן את "תכף בת 30" בווניו ענק מלא בריטים שיכורים. היו מלא בריטים שם. והיה כיף חיים עם האקססים אהבה בלב.

רמיקסים - מה סוג הציפיות שלך כשאת מזמינה רמיקס לשיר שלך ומה היה הרמיקס הכי מפתיע שקיבלת עד היום?

יו הסיפור עם הרימיקסים חדש ממש בחיים שלי, לא כל כך חשבתי על האפשרות הזאת לפני כן. הרימיקס הראשון באיפי נעשה ע"י רד אקסס. שלחתי ערוצים ואחרי יום כבר קיבלתי מייל, נשמע לי כמו עולמות רחוקים, אבל אדירים, ומעוררי השראה. זה לגמרי פתח את החשק לעשות את האיפי הזה, שעלה כרעיון בערב שיכור יחד עם בר זבדה ותומר קריב ("מרימים במערב") ובמשך חצי שנה אנחנו במייל משותף מעלים רעיונות סביב זה. הרימיקס של "תכף בת 30" שעשו נועם חבקין ואסף שי היה הפתעה משמחת ביותר בשבילי. שלחתי להם גם רפרנסים היתה לי איזושהי תחושה לגבי זה, ומה שקיבלתי היה ווהוווו כן! צודקים.

נסי לדמיין דוקו שעושים עלייך. איך היית חושבת שתיראה הסצנה הראשונה בו?

סצנה ראשונה אני בדרך לבנק הפועלים בהרצל-סלמה לבקש שיסכימו לתת לי אשראי שוב, נכנסת יוצאת, קונה מיץ תפוזים באווירת הנגאובר.

אוקיי, ובהנחה ותרשי לצוות להיות איתך מספיק כדי שיהיה ממה לערוך סרט, איך היית מתסרטת היום את סצנת הסיום, איפשהו בעתיד?

איש שלג קורא מוסף ספורט במוסף כתוב על או ג'יי סימפסון שהוא הפך בסוף לחתול. לא יודעת זאת שאלה מסוכנת. בא לי לעשות מלא שירים יפים ושהצוות ילך משם.

היי רם אני מאד אוהבת את גרמנים באוגנדה זה אלבום יפיפה.
וגם האפקט מיקו שקנית לי ליומולדת מושלם.
אז סלמתק

הפוסט הילה רוח מתראיינת אצל רם אוריון + הגרלת כרטיסים הופיע ראשון בהמאזין

המאזין בשאלה ל-Red Axes: עם איזה אמן, חי או לא מפה או מחו"ל, הייתם מתים לשתף פעולה, ולמה?

Red Axes: ג'נסיס פי אורידג', הסיבה לכך היא הגישה האותנטית והלא מתפשרת, החופש היצרתי והיכולת לחדש לשנות ולהשפיע.

רד אקסס בשאלה למסך הלבן: מתי הקאתם בפעם האחרונה ולמה?

המסך הלבן: זה קרה באינדינגב האחרון. הבוקר שאחרי ההופעה היה קשה מאוד - שינת עכברושים קצרה ופסיכדלית בתוך האוהל שלאט לאט הלך ונהפך לתנור לוהט, האנגאובר של החיים. החלום ושברו. כל היום הסתובבנו אבודים במדבר, חיפשנו מזון. בזכות התלושים ששמרנו בצד הגרב, יכולנו להרשות לעצמנו לאכול לארוחת הצהריים המבורגר גדול ואמיתי. לקראת הערב התחלנו לשתות כמו חולים והכרנו חבר חדש בשם אדורל, שנתן לנו מרץ לא נורמלי והעלה את הרף בקטע אחר. טסנו לירח ופגשנו שם את אוטארטיק שכבר שיבש אותנו לגמרי. אספנו כמה נפשות טועות לצורך הילולה ברחבת האוהלים. חלצנו את בקבוק היין האחרון שנשאר. שתינו אותו. פתאום נהיה קר. ההמבורגר התחיל לדבר מגרוננו. אדון אדורל נעלם. התחלנו להקיא. ומאז זה לא הפסיק.

(לצערינו גרזן היכתה בשרשרת בנקודה זו ושברה אותה, אז התחלנו מחדש)

Deaf Chonky בשאלה להילה רוח: שלום הילה רוח: באיזו הופעה הכי הרבה סבלת בעולם ולמה?

הילה רוח: ההופעה הכי נוראית שהיתה לי זה ההופעה השניה שלי. בתום לב המתופף קבע לנו להופיע בבומבמלה בבמה ממש גדולה. מן הסתם לא הייתי בבומבמלה בחיים שלי. מגיעים למתחם אמנים, וויבים של נרגילות ולונגים - כבר רוצה לברוח. עולים. מסביב במות עם טראנסים שהמגבר לא יכול לנצח ומולי שטח עצום וריק שבאמצע ישבו שני חברים שבאו איתנו בהתרגשות לראות הופעה. באיזשהו שלב חבורת ילדים התקרבו לבמה אחד מהם עשה מונינג - תחת צעיר ושעיר שלא אשכח כל חיי. עצרתי, עישנתי סיגריה. ירדנו. החלטתי לעזוב את עסקי המוסיקה כמובן. ואז שכחתי מזה. אבל התמונה של התחת שלו בליבי לנצח.

הילה רוח בשאלה ל-Häxxan: איך נראה ריב של חברי להקת חסן? אופציה ב': מה חושבים חסן על חומוס

Häxxan: קשה לתאר את הריבים שלנו בקצרה. מדובר במערכת יחסים פסיכולוגית מורכבת ביותר. אבל כשזה קורה זה כמו התנגשות של כוכבים בחלל. זה כמו קריסה של מגדל. זה כמו לטפס במדרון חלק, להגיע לפסגה ולצעוק לשמיים: "ח-ס-ן!". ואז משלימים ומנגנים-את-זה. ב': הקשר בין חסן לחומוס קיים. אבל הוא מקרי בהחלט.

הפוסט Red Axes, המסך הלבן, Deaf Chonky, הילה רוח, ו-Häxxan בראיון שרשרת לכבוד גרזן פסטיבל הופיע ראשון בהמאזין

את רוח גיבתה חבורת נגנים מוכשרים. חברי הלהקה הקבועים שלה הם קוסטה קפלן מחיה מילר שהשתגע על החשמלית, יונתן לוויטל שהשתעשע עם סמפלר וצעצועים אחרים כשלא ניגן על הבס, ועידו אשד שהשתולל על התופים. כל אחד מהנגנים ניגן כאילו הוא במופע משל עצמו, ועדיין הצליחו להישמע כלהקה מתואמת. ביחד הם היו להקת "רופאה במערב", כפי שהציגו את עצמם, ולא סתם להקת הליווי של הילה רוח, וניגנו רוק כמו שצריך לנגן אותו: מהודק במקומות הנכונים, ופרוע ומבולגן במקומות אחרים. בנוסף ללהקה הקבועה, הצטרפו שי רוט מתעני אסתר על הקלידים והסינת'יסייזר, ויונתן לסמן על החצוצרה - תוספת שנראתה קצת תלושה מהרוק הפרוע של הלהקה, אבל במהרה הוכיחה את עצמה כחיזוק אדיר. לסמן ורוט ידעו להתפרע ביחד עם הלהקה ברגעים הכי רועשים, ולהוסיף את הגרוב שכל כך התבקש במקרים מסוימים - למשל בביצוע ל-"בום בום", התרגום הטרי של רוח וקפלן ל-"Bang Bang" המפורסם, שהיה חגיגת רוק גרובית ומבריקה.

הילה רוח ולהקתה: רוק כמו שצריך. צילום: גאיה סעדון

רוח בלטה מעל כולם כפרפורמרית מנוסה. בנוסף להיותה גיטריסטית מוכשרת, רוח הצליחה להעביר את הטקסטים המתוקים-מרירים שלה דרך שירה שנעה בין עדינות לכאב. היא לא נשארה מונוטנית לרגע - היא ידעה כיצד לגשת לכל שיר כדי להעביר את האנרגיות שלו בצורה הטובה ביותר בהופעה. את "דובה גריזלית", למשל, היא שרה עם יותר כעס וצרחות מאשר בגרסת האולפן, וזה תרם רבות כדי להעביר את האווירה האפלה של השיר בהופעה. ככה זה, כשהאמן שמבצע את השירים שהוא כתב ממקום כל כך אישי. רוח נכנסה עמוק לתוך כל שיר שהיא ביצעה, ונראתה כאילו היא הלכה לאיבוד בתוכו ובתוך המילים.

לקראת אמצע ההופעה התרחש איזה שינוי בנוכחות של רוח. היא פחות התכנסה בתוך עצמה ובתוך הטקסטים שלה והתחילה להשתולל יותר, לצרוח, להסתובב על הבמה, ובשירים האחרונים היא גם ירדה לשיר מהקהל. בגרסאות האולפן של שירי "רופאה במערב" יש איזה רסן שיוצר את המתח שלהם, אבל רוח השכילה להבין שלא צריך את המתח הזה בהופעות. היא נתנה לרסן הזה להשתחרר בהופעה, ומה שקיבלנו הייתה תחושה של הופעת רוק מקצועית, של מוזיקאית שיודעת מה היא עושה ועדיין מרשה לעצמה לאלתר ולהנות. ההדפסה של "רופאה במערב" בויניל הוא עוד ביטוי להצלחה וההערכה הרבה שהיא מקבלת. ההופעה חגגה לא רק יום הולדת לאחד מאלבומי האינדי הישראלים החשובים של התקופה האחרונה, אלא היא היתה גם חגיגה של עשייה עצמאית במוזיקה הישראלית, ומשמח לראות שככל שעובר הזמן יש לכך ביקוש גדול יותר. הויניל היפיפה של הילה רוח הוא עוד הישג ברצף ההישגים המשובח שלה בשנה האחרונה, והקהל שלה רק צמא לעוד - אני מאמין שכמוני, רוב הקהל בבארבי פשוט לא רצה שההופעה תפסיק לעולם.

קרדיט צילום: גאיה סעדון

הפוסט הילה רוח בבארבי: השקת ויניל חגיגית הופיע ראשון בהמאזין

איך זוכים? פותחים את סטטוס ההגרלה בפייסבוק ומוסיפים תגובה מתאימה. הזוכה יבחר אקראית ויקבל הודעה ב-30.6 בשעה 18:00. בהצלחה!

הפוסט הגרלת כרטיסים: הילה רוח בהשקת ויניל בבארבי הופיע ראשון בהמאזין

האירוע התחיל באחת אך חברה ואני הגענו לקראת ארבע, ישר להילה רוח ולהקתה. עוד לא היו הרבה אנשים והיא היתה צריכה לבקש שנתקרב. הילה עושה את מה שהיא יודעת - שירים מובחרים מהאלבום האחרון - ומהר מאוד הקהל נכנס לאווירת הסקס, סמים, ודיכאון שלה. הם גם ביצעו קאבר עברי ל-"באנג באנג" שלא שמעתי בהופעות קודמות, והעצב נשמע כל כך טבעי עליה. הכל היה מעולה, אבל איך שהתחממנו הילה כבר סיימה והתאכזבנו לגלות שכל הופעה קיבלה זמן אוויר של כארבעה שירים בלבד. אמנם היו הרבה אמניות, אבל לדעתי היה מקום לעוד שיר-שניים להופעה, נשאר הרבה זמן פנוי בין הופעה להופעה.

החלל הגדול בו ההופעות התקיימו היה חשוך לאורך כל היום כשרק תבליט אריה (למה לא לביאה?) הואר בשלל צבעים מעל הבמה. היה שם גם דוכן אוכל, קאפקייקס, ומרצ'נדייז, ובבר ניתן היה להשיג משקאות במחירים הוגנים ביותר. בנפרד מחלל ההופעות, הקומה העליונה היתה מוארת לטובת מיצגים אמנותיים, קעקועים מעשה ידיה של קוקי אריאל (עוד תחום שלא ברור מדוע הוא שמור ברובו לגברים), דוכן פינאפ של דפנה בר-אל, מכירת בגדים של Comme Il Faut (שגם הלבישו חלק מהאמניות באירוע), ועוד. המקום היה ידידותי למשפחות, וכאילו כדי לסמל את זה שהעצמה הנשית לא מחליפה את האמהות, אלא מכילה אותה כחלק אינטגרלי, הגיעו כמה אמהות עם ילדיהן הקטנים.

תום יער. צילום: Yifat LY

לקראת הערב מצאנו את עצמנו בחלל צפוף עד אפס מקום כשתום יער על הבמה והקהל ספק צוחק ספק בוכה. הפריצה של תום לתודעה הקולקטיבית היתה ממש פתאומית ובווליום חזק מהצפוי, ונראה שזה הסממן הכי חזק לכך שיש קהל של הרבה נשים שאינן מתיישבות עם הסטיגמה הנשית או שמאסו בה. תום יער שוברת מוסכמות חברתיות בכלל ואת התבנית הנשית בפרט עם גרעפסים מטאפורים חינניים. כבר שמעתם את כל זה, תום יער מלכה.

ואז הגיעה האישה הכי יפה בעיר, הלוא היא אסתר רדא, עם הגרוב, הנוכחות, והיכולות המדהימות שלה. היא אמנם התפרסמה תחילה באינדי, אבל מהר מאוד הגיעה לגלגל"צ ומשם הדרך לבמות הגדולות היתה קצרה. אין ספק שהיה מקום להופעה שלה באירוע הזה, כדוגמה לאישה שלא היו חסרים לפניה מחסומים אבל היא לא נתנה לשום דבר לעצור אותה. ההופעה האקוסטית לוותה בגיטרה וסקסופון עם שואו מתוקתק לפרטים. רדא לבשה חליפת מכנסיים שחורה מנוקדת, תסרוקת שנות החמישים וכמובן, שרה בקול של אלילת סול שאין בישראל מי שיכולה לייצר באסים עדינים ויפים כמוה. ההרכב ניגן כמה מהלהיטים שלה וקינחו עם "Nanu Ney" במקצב אתיופי שלא השאיר אף רגל במקומה. כיף.

אסתר רדא. צילום: Yifat LY

רוב הקהל עזב או הלך לנוח וחזר מאוחר יותר, אבל זה היה תורן של קרן דוניץ וכרמל דה פיצ'וטו שמרכיבות את הדואו החדש מאהי. לקרן היה כלי פריטה לא מוכר (ביררתי, הוא נקרא סורימנדל), כרמל ניגנה על הסינתיסייזר, ויחד הן מצאו את הגשר בין מוזיקת מועדונים למדיטציה. זה היה מפתיע, ולא לגמרי מותאם לקהל האינדי (לעומת נגיד האלבום החדש של קרן עם אקו "Yey4Ney"). אבל מה שבטוח, זה היה עשוי היטב. כרמל יצרה שם ביטים רפטטיבים כיאה למועדון אבל כאלה שגם יכולים להכניס אותך לטרנס. וקרן, שהקול שלה הולך ומשתבח, פייטה מילים כנראה חסרות משמעות מילולית, אבל עם הרבה כוונה, והוסיפה עוד קצת יופי עם פריטות על הסורימנדל פה ושם. להשלמת האווירה ההודית, הפרפורמרית Kimba-ji הופיעה איתן בתלבושת הודית מרשימה של כחול-זהב, ורקדה ריקוד שדים עם מסכה שהיא יצרה.

אחד הדברים שבלטו הוא אחוז הטסטוסטרון שהיה מועט כבר בצהריים והלך והתדלדל סטטיסטית לאורך האירוע. לא ברור איך עם שם כל כך מבטיח בחורי תל אביב יכלו להישאר בבתיהם. אמנם היתה בחוץ שבת יפה וזה הרגיש קצת כמו פספוס לבלות אותה בחלל סגור, וכן היו דברים שהיו יכולים להיעשות טוב יותר ברמה הארגונית כמו לקיים את האירוע באוויר הפתוח או בחלל גדול יותר עם יותר פינות ישיבה מאחר וזה אירוע של יום שלם. היה מקום ליותר זמן אוויר לכל אמנית ופינישים קטנים בסאונד: רק מי שעמד במרכז הבמה יכל לשמוע את ההופעות היטב, ומי שהסתובב או היה בשוליים נהנה הרבה פחות מהמוזיקה. אבל למרות זאת, אני יכולה להעיד שכל זה שטויות והיה יום מעולה, המפיקות הצדיקו לגמרי את רמת ההייפ של האירוע. גם אם המטרה לא היתה יצירה של זרם נשי שיקביל לעשיה גברית אלא השתלבות טבעית של השניים בצורה מאוזנת, זו היתה דרך כיפית וחיובית לתמוך ולקדם נשים, שמה לעשות, עדיין עוברות הרבה יותר תלאות כדי להצליח.

גם היא היתה שם. נגה ארז. צילום: Yifat LY

הפוסט פסטיבל האישה הכי יפה בעיר: עם היפות שלי בבסקולה הופיע ראשון בהמאזין