1. מי את?

אני שלומית עדן דרסו, בת 20, חיילת, ראפרית, זמרת.

2. מאיפה את ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

אני מרחובות, שכונת קרית משה born and raised. תמיד הייתי שרה, מנסה לשמור את זה לעצמי אבל בסביבות היסודי התחלתי להשמיע ולשיר לאנשים והם התחילו להגיד לי שאני שרה טוב. וככה את כל הטקסטים שהייתי כותבת, אם זה סיפורים קצרים או סתם מיני יומן הייתי הופכת לבתים ופזמון, והיפ הופ תמיד היה בבית - אני מגיעה מבית של חמישה אחים ועוד אחות גדולה ואני הבת זקונים אז שאבתי את הטעם המוזיקלי שלי בעיקר בגלל מה שהם שמעו וככה התחלתי במהרה גם לכתוב ראפ.

3. איך את מתארת את המוזיקה שלך?

אני מתארת את המוזיקה שלי כמוזיקה וורסטילית, מעצימה ובעיקר כיפית. בגלל שאני מסרבת לעשות רק ראפ אני מוכרחת גם לשיר קצת ואם רוצים שאעשה פזמון אני מתעקשת על וורס, וקשה לי להישאר על סגנון אחד. אני אוהבת לקפץ כמה שיותר בין כל המשבצות ומעצימה כי אני מסרבת לכתוב דיס על נשים בשירים שלי. אני בעיקר מעצימה את עצמי הראפרית בז'אנר שהוא כולו/רובו גברים. אני דואגת להזכיר לעצמי שזה לא אומר כלום. אני אוהבת לכתוב על צבע העור שלי, על השיער שלי והגוף שלי כי אני יודעת טוב מאוד שכשאני הייתי קטנה יותר הייתי כל כך רוצה לשמוע מישהי אומרת את זה ואוהבת את הדברים האלה בעצמה כדי שאני אלמד לאהוב את המאפיינים האלה בי כמו שאני אוהבת עכשיו.

4. כיצד בחרת בשם הבמה שלך?

אין לי שם במה, אני לפעמים קוראת לעצמי עדן די ואני משתמשת בו בעיקר כשאני נהנית על הביט, כשאני עושה טראפ וכשאני מרימה לעצמי. אני חושבת שאני עושה את זה כי כשאני עדן דרסו אני באה עם יותר מטען במילים, כי זה בלי ניקוד. שאני משאירה את זה בתור עדן דרסו אני מכריחה את כולם לבטא את השם משפחה שלי נכון ולהקשיב לי יותר בבירור, אבל כשאני רוצה רק לעשות כיף ולהנות על הביט אז זה עדן די כי זה וייב של "בואו נהנה עזבו את איך שאתם מבטאים את השם משפחה שלי לא נכון".

5. מה את שואפת לעשות מבחינה מוזיקלית?

השאלה הזאת תמיד מסבכת אותי כי דברים קורים כל כך מהר. עד לא מזמן השאיפה היחידה שלי הייתה לעמוד באולפן ואז השאיפה היתה שיכינו ביט במיוחד בשבילי, וכשהשגתי את זה שאפתי לעשות קובץ שירים משלי, וכשזה יקרה אני אשאף להופעת יחיד ואז זה יהיה הופעת יחיד שלי בכל הארץ. בקיצור אני לא שואפת רחוק אני רוצה את זה צעד צעד כרגע השאיפה שלי זה הופעת יחיד.

6. מה את עושה חוץ מלנגן?

אני כותבת סיפורים קצרים, ממש ממציאה דמויות ועלילות. רוב הסיפורים הדמויות מבוססות על האנשים הסובבים אותי, אה ואני יודעת כמה אקורדים בגיטרה.

7. ממה את מושפעת?

אני מושפעת מאוד מלורן היל, אני מאוד רוצה להיות ה-"אל בוגי" של ההיפ הופ הישראלי (רק שאני רוצה קצת יותר אלבומים) מבחינת כבוד ושתמיד ראו אותה ואת היכולות שלה כשווה לגברים כי הסקילס שלה כל כך מרשימים. אני מושפעת ממנה כי היא הראתה לי שלא צריך או לשיר או לירוק, אלא שאפשר גם וגם. אני מושפעת מהשכונה שלי מהאנשים שחיים בה והמוזיקה ששומעים בה, חשוב לי לעשות אותם גאים.

8. איזה אלבום היית לוקחת לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

הייתי לוקחת אלבום שבכל האזנה מפתיע אותי מחדש ואני מצליחה לקלוט מידע חדש שלא הצלחתי בהאזנה הקודמת, והאלבום הזה הוא "To Pimp A Butterfly" של קנדריק. אני אף פעם לא מקשיבה לו מספיק אבל כשאני מקשיבה זה מעיף אותי ובאי בודד יהיה לי הרבה זמן להקשיב לזה ולדברים שפספסתי ופאנצ'ים שהחמצתי, ויש שם אלמנט ג'אזי שיכול לגרום לי להרגיש כאילו הבאתי שני אלבומים באריזה אחת.

9. איזה אלבום היית מוחקת מדפי ההיסטוריה האנושית?

אין כזה, כל אלבום גם אם אני לא אוהבת כנראה נגע במאזין אחר גם אם זה שיר אחד, פזמון או שורה, וגם כל אלבום זה מסע של אמן. אף פעם לא שנאתי אלבום לא משנה כמה הוא מאכזב.

10. איזה אומן היית רוצה לחמם ולמה?

יש המון אבל הכי הייתי רוצה לחמם את ליל וויין. עד כמה שהסגנונות שלנו שונים, הוא הבן אדם שבגללו התחלתי לעשות את זה וזאת תהיה סגירת מעגל מטורפת בשביל עדן הקטנה ששמעה היפ הופ תמיד ושמעה את טופאק מתנגן בבית, אבל רק כשהיא שמעה את האחים שלה שומעים את ליל וואין נדלקה בה האש והצורך לעשות את זה בעצמה. וגם אף פעם לא הייתי בהופעה שלו אז יהיה נחמד להכנס בחינם ולהסתכל עליו מאחורי הקלעים.

11. מה עוד תרצי להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

לכו שמעו קצת היפ הופ ישראלי, בעיקר עכשווי, משהו טוב קורה כאן. אני גם התחלתי לשמוע ישראלי רק בשנתיים האחרונות ועכשיו זה רוב הפלייליסט שלי. אף פעם לא מאוחר מידי!

הפוסט אינטרו 93: עדן דרסו - בדרך להיות מלכת הראפ הראשונה בישראל הופיע ראשון בהמאזין

לאורך הקריירה שלו, גם כחצי מהצמד כהן@מושון וגם לבד, כהן סיפק שיעור חשוב לכל סצנת ההיפ הופ הישראלית איך להעביר את המסר שלך בלי לחפור יותר מדי, ואיך לעשות את זה עם קול וסגנון אישי. "חצי אפוי", שיצא בלייבל החדש שלו Shigola Records, מספק חגיגה של אישיות ססגונית ומקוריות, והוא בקלות הריליס הכי מוצלח בקריירת הסולו של כהן. תפסתי אותו במייל כדי לדבר על האי פי, על הפקות שהוא עשה לאומנים אחרים ועל העתיד.

"חצי אפוי" מתחיל עם השיר "חזק", שיר שמרגיש כמו מבט קדימה לעתיד. לאן אתה מכוון להגיע עם המוזיקה שלך בימים אלה?

ברמה המעשית, אני בעיקר מתרכז בבנייה של שיגולה יחד עם מושון ומש, כפלטפורמה שנוכל לעשות בה כל מיני דברים. במקביל אני גם עובד על הריליס הבא בסטונז ת'רו ומתכנן את הנסיעה הבאה לשם. ברמה הרעיונית, אני פשוט רוצה לעשות עוד ועוד היפ הופ, ישראלי ובינלאומי, ובארץ מאוד הייתי שמח גם לשבור קצת מחיצות ז'אנריות מתישהו בעתיד, אולי לעבוד עם איזה זמר מזרחי או משהו קצת שונה מהרגיל אצלי.

"חצי אפוי" מכיל המון שיתופי פעולה עם ראפרים שונים, אבל רובם מתעסקים באותו הנושא: איך להיות שלם עם עצמך בתור אומן ובן אדם. האם כיוונת לנושא הזה כשעבדת איתם, או שזה פשוט דבר שקרה מעצמו?

זו שאלה מאוד טובה, ובאמת גם אני הרגשתי את הנושא הזה איכשהו מופיע תוך כדי סידור השירים לתוך הפרויקט. זה ממש לא משהו שהוחלט מראש - כל השירים האלה הוקלטו לאורך 4 שנים בכל מיני מפגשים לא קשורים. אני חושב שהנושא הזה של להיות שלם עם עצמך זה משהו שמעסיק ראפרים ישראליים באופן כללי - יש משהו מאוד אינטרוספקטיבי בראפ, וזה הרבה התמודדות עם האגו, ובהרבה מקרים לראפרים כאן יש חלומות ושאיפות ואופי שלאו דווקא קשורים למציאות הישראלית. אז אתה כל הזמן במין חשבון נפש כזה, ובו בזמן גם מאוד גאה במי ומה שאתה. מעניין איך זה קרה בפרויקט הספציפי הזה, יכול להיות שהביטים שלי הופכים ראפרים למהורהרים יותר.

בכלל, שירים רבים שלך עוסקים בהתנהלות של האמן עם המוזיקה שלו, בין אם זה בקטעי דיבור וראיונות שאתה מסמפל או בראפ שלך. היית מגדיר את עצמך כארס-פואטי?

התהליך היצירתי זה משהו שמאוד מסקרן אותי. אני מאוד נמשך למופשט, בעיקר במוזיקה, אני לא אוהב להתרכז בנושא אחד. אני מרגיש שכשאפשר לפרש דברים בכל מיני צורות, זה עושה אותם יותר על-זמניים. ובגלל זה הרבה פעמים גם המרחב של היצירה מעסיק אותי, איך רעיון נולד, מה הכוח שלו בשבילי, בשביל העולם. אני מאוד מאמין באומנות, אני חושב שזה אחד הדברים הכי אנושיים בעולם, האקט הזה של יצירה, בין אם זה אומנות גבוהה או ציור של ילד בן 3. אני חושב שבכלל, אם יש לי איזשהו מסר למאזינים שלי, זה שיהיו יצירתיים ויצרניים. אני חושב שבמדינה שלנו ובעולם שלנו היכולת ליצור ולהמציא, ולהעריך יצירות והמצאות, היא מאוד חשובה.

את "ראפ" הוצאת כשחזרת לארץ אחרי שנה וחצי שבה היית מעורב בסצנת הביטמייקרס בלוס אנג'לס. "חצי אפוי" מרגיש שהוא נוצר בתוך קהילת ההיפ הופ התל אביבית. הרגשת שהקהילה הזאת התפתחה בשנים שעברו מאז "ראפ"?

יש לגמרי התפתחות בקהילה, אני מרגיש שהגיע דור חדש שבשבילו כל הדברים האלה שאני וחברים שלי (ואלה שקדמו לנו) נלחמנו שיהיו חלק מהנוף פה, הם מובנים מאליהם - אבל לא בקטע של חוסר הערכה או משהו, בקטע שזה פשוט טבעי להם שיש פה ראפרים ודי ג'יים ומפיקים. זה חלק מהמציאות הנורמלית שלהם והם גם גאים לקחת בזה חלק, וזה מדהים כי הם גם לוקחים את זה למקום שלהם. הראפרים הוותיקים יותר לעומת זאת נמצאים במקום של עשייה מטורפת וזה מאוד מרגש אותי לראות אנשים כמו פלד ונצ'י ואורטגה ואקסום ואיאטולה נותנים עבודה ויותר מחויבים לדבר הזה מאי פעם. זה החיים שלנו עכשיו, על אמת. אני חושב שגם הרמה מאוד עלתה וכולם מאוד השתפרו. וכמובן שהקהל הוא גם גורם מאוד חשוב, יש עדיין את הגרעין הקשה הפנאטי אבל מסביבו יש גם מלא קהל חדש שפשוט מגניב לו לשמוע ראפ בעברית. ובעקבותיהם גם המבוגרים יותר מתחילים לקלוט את הקטע.

בשנה שעברה הוצאת את "Daily Affirmations", האלבום הראשון שהוצאת בלייבל האגדי Stone's Throw. האלבום הזה מרגיש כמו צעד גדול שלך כביטמייקר, האם הרגשת שאתה מתפתח בתור יוצר במהלך העבודה על האלבום?

העבודה על "דיילי אפירמיישנז" פיתחה אותי בטירוף בתור יוצר. אנשים חושבים שאלבום ביטים זה קל כי זה לא שירים מלאים, אבל זה קשה לאללה כי זה איזה 25 קטעים בסופו של דבר, ולכל אחד מהם צריך להיות את הבנייה שלו והמיקס שלו והמקום הנכון שלו באלבום. אז זה לימד אותי המון. וגם כמובן שיתופי הפעולה לימדו אותי המון. אני פשוט מרגיש שיש לי עכשיו הרבה יותר ניסיון בארסנל אז אני גם יודע להתמודד עם בעיות וגם לחשוב בכיוונים חדשים.

ב-"חצי אפוי" מתארחים ראפרים צעירים בתחילת דרכם דוגמת אברי ג'י (מהצמד "פלא אוזן") וסוויסה. האם העבודה איתם היתה שונה מאופן העבודה עם אומנים מנוסים יותר, כמו לירון עמרם ונצ'י נצ'?

האמת שלא כל כך, בסופו של דבר הראפרים שאני בוחר לעבוד איתם הם אנשים שלוקחים את השיט הזה ברצינות, ומתוך כך הם גם מאוד זורמים (זה נשמע כמו פרדוקס אבל זה לא!). יש לכל אחד את הקצב שלו, חלק כתבו במקום וחלק לקחו קצת שיעורי בית, אבל בסופו של דבר הרגשתי שכל אחד פשוט עושה את מה שטבעי לו ובמובן הזה הניסיון לא משנה. זו גם הייתה המנטליות במופע ההשקה אגב - לא עשינו המון חזרות, אבל ידעתי שהכישרון הטבעי של כל המעורבים הולך להחזיק את זה.

בשנה האחרונה הפקת את כל השירים של ערוץ הכיבוד, שהיוו מעין פרודיה על הפופ המיינסטרימי בארץ ובעולם, ובו זמנית הצליחו להיות להיטי פופ מצליחים. האם ציפית שהשירים האלו יצליחו ברמה הזאת?

ציפיתי שזה יצליח, אבל לא עד כדי כך, אני מודה. זה מאוד מצחיק אותי לראות שבעצם הפקתי בשנה שעברה שלושה להיטי ענק. למרות שזה פרודיה, אני עדיין מאוד גאה בהפקות שלי שם בסופו של דבר. ובכלל, הכיף בלעבוד איתם זה שהם עושים את הפרודיה שלהם מתוך המון אהבה, למוזיקה, לחיים הישראליים. הם לא באים לחרבן על העולם, הם מביאים משהו עם המון נשמה ואני חושב שזה מה שגורם לזה לתפוס. זה גם מה שמנחה אותי כשאני מפיק אותם.

ובכלל, המון שירים שהפקת הפכו ללהיטים ברדיו, מערוץ הכיבוד לשירים שהפקת לפלד ואפילו כמה שירים של כהן@מושון. האם אתה מכוון להגיע עם השירים שלך לרדיו מיינסטרימי כמו גלגלצ?

ערוץ הכיבוד זה מין הסתם ערבובים של המון השפעות של מגה מיינסטרים, אז יש שם איזו כוונה להביא להיט, ללא ספק. בפרויקטים אחרים הרבה פחות, אם בכלל. אבל בגדול אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח - הטעם שלי הוא גם די פופולרי, אני אוהב שירים עם מבנה, עם מנגינה יפה שנכנסת לראש. אני חושב שפשוט מתוך הטעם האישי שלי יוצאים לפעמים להיטים וזה מגניב. אין איזו כוונה מיוחדת להביא להיט גלגלצ אבל כשזה קורה אני יכול להבין למה.

ב-"חצי אפוי" אתה מצליח לתת טייק ישראלי מעניין לכמה סגנונות שדומיננטיים בעיקר בחו"ל, למשל טראפ. מה אתה עושה על מנת לגרום לסגנונות האלו להישמע טבעיים וזורמים גם בעברית?

ראפ זה בסופו של דבר הכול פונטיקה - אתה צריך למצוא את ההברות, המצלולים והמילים שיישמעו טוב על הטראק. ברגע שאתה מבין שכל המשחק הוא פשוט למצוא דיבור שנשמע טוב, השפה היא כבר לא מגבלה, ואפשר לעשות כל מיני דברים שמקורם באנגלית ,בעברית.

הפוסט מיכאל כהן בראיון:"אני לא רואה את עצמי כאיזה יוצר אלטרנטיבי קשוח" הופיע ראשון בהמאזין

כל זה לא עזר לי להגיד דבר על מה שקרה השנה בהיפ הופ. זו פשוט המוזיקה שהאוזניים שלי ספגו, ואלו האלבומים שנשארו לי ב-DNA מאז שהם יצאו. ואם אפשר להגיד משהו מהרגלי השמיעה שלי, זה שהשנה הז'אנר נהיה בשבילי די מובן מאליו. אני עדיין שומע אותו יותר מכל סגנון אחר, ואם פעם זה היה מתוך אהבה עזה, היום זה כמעט בלי כוונה - השפעותיו של ההיפ הופ נמצאים כמעט בכל מקום בתרבות הפופולרית שלנו, ממימים באינטרנט על FUTURE עד לבאטל ראפ המביך של יונית לוי ודני קושמרו. אולי בגלל זה רוב האלבומים הבולטים שיצאו השנה לא מרגישים לי כמו אירועים גדולים מדי. המהפכות הגדולות בהיפ הופ הגיעו בשנתיים האחרונות, ועכשיו הדמויות הבולטות של הסגנון מתרכזות בהשחזת וחידוד המסרים שלהם.

שיר השנה: Lil Uzi Vert - XO TOUR LLIF3

רגע לפני שאנחנו מתחילים עם האלבומים, יש גם שיר אחד - שיר השנה, אם תרצו - שצריך לדבר עליו. אז לא, גם השנה לא יצא אלבום טראפ שהיווה אבן דרך, אבל זה לא משנה את העובדה ש-2017 היתה שנת הטראפ. זה התחיל מהלהיט המוצדק "Bad and Boujee" של מובילי הז'אנר Migos. הוא אמנם לא שונה מבחינת התוכן משירי טראפ טיפוסיים, אבל הביט והאסתטיקה שלו תופסים את כל המהות האמנותית של הסגנון. השילוב בין הבס העמוק לביט הפסיכדלי, שהזכיר משהו בין סרט אימה לטריפ, היה פשוט מהמם, ופשוט לא יכולתי לחכות שמישהו יעשה את זה עם קצת יותר תוכן ומשמעות.

זה הגיע מהראפר האחרון שציפיתי ממנו לעשות משהו כזה. ליל עוזי ורט בעל המראה המצחיק, עם כל הגניחות והאד ליבס, הרגיש קצת כמו פרודיה על הז'אנר. היה קל להתעלם ממנו, עד שהוא הוציא סינגל משלו. "XO TOUR LLIF3" נשמע בהתחלה כמו עוד שיר טראפ טיפוסי, אבל כשמתעמקים בו מגלים שמדובר ביצירה על מערכת יחסים עקומה של בני אדם שבורים שדוחפים אחד את השני לקצה. יותר משהנושא של השיר חשוב ומעניין, השפה שבה הוא נכתב הופכת אותו לכל כך אישי וייחודי. המקום הראשון שאימץ את עוזי לחיקו, יחד עם כל הז'אנר, היתה קהילת המימים באינטרנט, וזה לא מקרי - מדובר בדור שנולד אל תוך האינטרנט ואל תוך השפה הכמעט אוטיסטית של עוזי ושל ראפרים רבים בטראפ. רק דור כזה יכול למצוא משמעות ענקית במשפט כל כך זעיר כמו "All my friends are dead, push me to the edge".

Jay Z - 4:44

הרגע שמהווה את המפתח להבנת האלבום החדש של ג'יי זי טמון בשיר הנושא בו ג'יי זי מתעורר באמצע הלילה וכותב שיר התנצלות לאשתו, ביונסה. זה היה יכול בקלות להיות שיר אהבה קיטשי ודביק שמרגיש כמו פתרון מאולץ כדי להראות שהכל בסדר וכבר לא צריך לדאוג למערכת היחסים של הזוג המלכותי של ההיפ הופ. היא חשפה אותו באלבום שלה משנה שעברה, הוא התנצל באלבום החדש שלו, סוף טוב הכל טוב.

שני דברים גורמים לשיר הזה להתחמק מבינוניות ולהיות אשכרה שיר גדול. קודם כל, הסימפול של השיר האלמוני "Late Nights & Heartbreak" של Hannah Williams & The Affirmations עושה עבודה מבריקה. NO ID (המפיק של ג'יי זי) לוקח מהשיר הזה את הקרשנדו ונותן לו להתנגן לאורך כל "4:44". הריגוש המהיר של השיר המקורי הופך להיות המצע של המילים של ג'יי זי. זה מסיח את הדעת בהתחלה מהטקסט, אבל זאת הכוונה - הסימפול נשמע כמו הרגשות של ג'יי זי שמשתלטים עליו, וזה נותן את התחושה כאילו לג'יי זי אין ברירה אלא לכתוב את מה שהוא מרגיש.

שנית כל, זה ג'יי זי, הראפר העשיר בעולם כרגע. יש לו שירות סטרימינג משלו בו הוא מקדם את המוזיקה שלו באופן אקסקלוסיבי (וחוסם אותה משאר השירותים האחרים על הדרך), ויש לו נטייה לערב את העסקים שלו קצת יותר מדי עם המוזיקה - ברוב הבתים שלו מהשנים האחרונות הוא שר בעיקר על חברת השמפניה שהוא הקים או על הפסלים שמעטרים את הבית הענק שלו. הבן אדם הזה לא אמור לכתוב שיר כזה, הוא אמור להיות האיש הרע בסיפור, לא האיש ששופך את הלב שלו באמצע הלילה.

השיר הזה מייצג בגדול את האווירה הכללית של האלבום, שלכל אורכו ג'יי זי מפרק את עצמו ומנסה להבין את המקום שלו כראפר, כאיש עסקים, כאיש שחור, ובעיקר כראפר שהוא גם איש עסקים שחור באמריקה. בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה, במיוחד כשג'יי זי התעסק בשנים האחרונות יותר מדי ביח"צ מאשר במוזיקה. אבל ההפקה האדירה של NO ID והנושאים האשכרה מעוררי מחשבה שעולים כאן הופכים את האלבום הזה לאחד מהאלבומים שבהם יש לו באמת משהו חשוב להגיד - מאז המחזמר "המילטון" לא היה ראפר שהתעסק כל כך באובססיביות בכלכלה של ארה"ב. נקווה שלא נצטרך לחכות עוד עשור וחצי כדי לקבל עוד אלבום כזה.

Vince Staples - Big Fish Theory

אם הייתי צריך לבחור מי הראפר הכי מעניין שפועל היום, זה היה כנראה וינס סטייפלס. הוא לא הראפר הכי טוב בעולם, אבל הבחירות האומנותיות שלו כל כך מעניינות ומגוונות, שתמיד אחכה לראות מה הוא מכין לצעד הבא בקריירה. "Big Fish Theory" הוא עוד פנייה חדה ולא צפויה. זה אלבום שלם ששואב השראה מסצנת הטכנו של דטרויט ונשמע כאילו הוא מתרחש במסיבה שעומדת להשתבש כל רגע.

הנושאים הרגילים של סטייפלס עדיין כאן, בעיקר הפוביה שלו מכל מה שקשור לתרבות המיינסטרים וההצלחה, אבל כששמים אותם בקונטקסט של האלבום הם מקבלים טוויסט סיוטי והזייתי. הסימפולים המקוריים, במיוחד הסימפול המבריק מראיון של איימי ויינהאוס ב-"Alyssa's Interlude" (אחד מקטעי המעבר המוצדקים שיצאו השנה), הם בונוס נחמד, אבל דווקא שירים כמו "Bagbak" שסטייפלס בונה כלהיטי מועדונים מלאי לעג לרחבת הריקודים הם אלו שמהדהדים הכי חזק.

Brockhampton - Saturation II

מהרגע שהם פרצו בתחילת השנה, קולקטיב הראפ Brockhamton סובל מהשוואות לקולקטיב ראפ מפורסם אחר, Odd Future, ממנו יצאו שמות גדולים כמו פרנק אושן וטיילר דה קריאטור. למרות המון מכנים משותפים, יש הבדל גדול במהות של כל אחת מהקבוצות הללו - בעוד אוד פיוצ'ר היוותה מעין תקרה לקריירות סולו, Brockhamton עובדים ויוצרים כלהקת ראפ של ממש.

"Saturation II", האלבום שהם הוציאו השנה, מהווה את הפרויקט השלם הראשון של הקולקטיב. הוא כל כך הרבה יותר משמעותי, מרגש וכיפי מההתרברבויות המשעממות של "Saturation" וקשה להאמין שבין שני האלבומים האלה מבדילים חודשיים בלבד. ברוקהמפטון עושה את מה שלהקות ראפ מצוינות תמיד עשו, ומציבה את כל אחד מחבריה כדמות בפני עצמה. מהרגע הראשון ניתן להבדיל בין Kevin The Abstract, המנהיג הקווירי של החבורה, ל-Ameer Vann, הטרובדור עם הלב הענק, וכל זה בזכות אישיות חזקה ופלואו ייחודי שעוזר לך להבין מי נמצא בפרונט בכל רגע נתון. זה הישג די מרשים בשביל להקה שמונה 15 חברים.

Run The Jewels - RTJ3

באלבום הראשון הם היו צמד שועלי אנדרגראונד ותיקים עם חוש צדק מפותח; באלבום השני הם החלו לכעוס; ועכשיו, באלבום השלישי, Killer Mile ו-El P מוציאים את המחאה שלהם לרחובות והיא זועמת, מיואשת וחדה יותר מתמיד. "2100" הוא שיר הפוסט-טראמפ הטוב ביותר שיצא ממערכת הבחירות המזעזעת ההיא, וכש- "Panther Like Panther" מתחיל קשה להתנגד לרצון העז לשבור משהו.

יותר מהכל, קילר מייק ואל פי מצליחים להשחיז את הפרסונה הגאנגסטרית-אידיאליסטית שלהם לכדי שלמות. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו, אף ראפר עדיין לא הצליח להפוך את ההתרברבות ועודף הביטחון העצמי שלו להצהרת כוונות בעלת משמעות. בעולם שבו לכל כך הרבה קבוצות יש קושי להתבטא ולהרים את הראש, התנפחות החזה בשירים של ראן דה ג'ולז חשובה לא פחות משירי מחאה דברניים וצדקניים. קשה שלא להרים יחד איתם את האגרוף.

Injury Reserve - Floss

בהאזנה ראשונה "Floss" של אינג'רי ריזרב נשמע מופרע. כמו בכל אלבום אינדי-ראפ טיפוסי, הביטים הקינטיים והכבדים נוחתים עליך משום מקום, הסימפולים מפתיעים והראפ של הצמד שמורכב מ-Ritchie With a T ו-Steppa J. Grogge מלא בפאנצ'ים קורעים מצחוק. מה שמבדיל את הצמד הזה היא העבודה הקשה שלהם והרצינות בה הם מתייחסים למה שהם עושים.

בין כל האנדרלמוסיה באלבום יש כמה שירים מרגשים, כנים ומאוד בוגרים. "Keep On Slipping" ו- Look Mama I Did It" מכילים סיפור חיים שלם של בני אדם שנמצאים במאבק יומיומי. וכן, יש פה כמה להיטים כמו "All This Money", שאם היו יוצאים תחת ראפרים מפורסמים יותר הם היו כובשים את המצעדים. האלבום הזה יצא ממש בסוף השנה שעברה, ולא הרבה אלבומים כמוהו מצליחים לשרוד שנה שלמה באוזניות שלי ועדיין להישמע טריים ורעננים.

Open Mike Eagle - Brick Body Kids Still Daydream

אופן מייק איגל היה הדמות המובילה והבולטת של האינדי-ראפ בשנים האחרונות, וראוי שהוא יעשה צעד מעבר להתחכמויות האופייניות לכדי יצירה בעלת אמירה של ממש. האלבום החדש שלו מתרחש בצל הריסת השיכונים בהם גדל איגל, והוא לוקח אותנו חזרה לילדות שלו בשכונה מתפרקת, בה המשפחה והחברים עומדים בצל האלימות.

זה היה יכול להיות טרחני וקלישאתי, אבל תחת ידיו של איגל זה מרגש ולא נשמע כמו שום דבר אחר בז'אנר. בתקופה שבה המחאתי הוא גם האישי, כשאיגל מדמיין את עצמו כגיבור על ב-"Legendary Iron Hood" או מבקש יום אחד ללא אלימות ב-"Happy Wasteland Day" זאת לא רק חזרה לילדות שאבדה מזמן, אלא גם אצבע משולשת ענקית נגד כל מי שמנסה להשמיד את החלק הזה בזהות שלו.

Tyler The Creator - Flower Boy

את אוד פיוצ'ר, הקולקטיב שטיילר דה קריאטור מנהיג, כבר הזכרנו. על טיילר עצמו יש הרבה מה להגיד. הראפר הזה ידוע במשיכה שלו לפרובוקציות. הוא בישם את השירים שלו באמירות הומופוביות ושוביניסטיות, ובנה את הפרסונה הזאת בצורה כל כך חזקה, שאף פעם לא היה ברור כמה מהמוזיקה היתה שייכת לאישיות האמיתית שלו או לאותו אלטר אגו.

האלבום החדש של טיילר נותן את התשובה. זוהי הפעם הראשונה שבה הוא מפסיק עם הפרובוקציות ומתרכז במה שחשוב לו באמת: המוזיקה. הוא כתב אלבום שלם על בדידות ודכאון, על הרצון להיות נאהב, מאושר ושלם עם עצמו. בשירים כמו "Who Dat Boy" מתפלקת לו אותה פרסונה ניהיליסטית, אך היא מצליחה להיות חלק מהאמירה היצירתית באלבום, כי היא מרגישה כמו חלק אורגני במחשבות האינסופיות שרצות לו בראש.

זה מרגיש כמו האלבום הגדול הראשון של טיילר, מסע בנבכי מוחו המורכב של אחד מהראפרים החדים והייחודיים של זמנינו על כל משבריו ואהבתו הענקית למוזיקה. יש פה קצת שוגייז בשירים כמו "Garden Shed" וקצת סול כמו ב-"911/Call Me" עם פרנק אושן, המון היפ הופ, פופ, ובחירות מוזיקליות משונות שאי אפשר להסביר אותן חוץ מהעובדה שטיילר דה קריאטור בחר לבצע אותן, והוא סוף כל סוף נשמע כאילו הוא יודע מה הוא רוצה להגיד.

Kendrick Lamar - DAMN.

אחרי שלושה אלבומים בלי נפילות של ממש, קרוסאובר שהשפיע על ז'אנר שלם וג'אגלינג בין שלל סגנונות, קשה להתנגד להייפ המוצדק שליווה את עלייתו ועלייתו של קנדריק לאמאר בשנים האחרונות. ההייפ הזה התפוצץ לחלוטין עם האלבום האחרון שלו, "DAMN.".

זאת היתה כמעט משימה בלתי אפשרי להתעלות על רוחב היריעה והיצירה של "To Pimp a Butterfly", אבל קנדריק אפילו לא ניסה ליצור לו המשך. במקום להתעסק שוב בצדק חברתי ובנושאים ברומו של עולם, "DAMN." הוא האלבום הכי אישי שהראפר מקומפטון הוציא עד כה. זה אלבום שמסתכל פנימה אל מחשבותיו האפלות ביותר של הראפר הטוב בעולם, וכתוצאה מכך נוגע בדברים רבים מבלי לאבד את השלמות שלו. יש כאן התמודדות עם דיכאון ("FEEL"), עם דילמות לגבי דת והצלחה ("FEAR"), עם גזענות בעידן טראמפ בפרט ובאמריקה בכלל ("XXX", בו קנדריק עשה את הבלתי ייאמן וגרם ל-U2 להישמע רלוונטיים ב-2017).

כל הנושאים הללו לא זרים להיפ הופ - הם עלו באלבומים הקודמים ברשימה, אבל אף אחד לא כותב עליהם באופן מעניין יותר ומדויק יותר מקנדריק לאמאר, ומכניס אותם תחת מקשה אחת שלמה. האלבום הזה הוא לא רק אלבום על גזענות או על דת או על טראמפ, אלא על איך אדם אחד שנמצא בפסגה מתמודד עם הנושאים הללו. בז'אנר שמאז ומתמיד התעסק ב-"אני, עצמי ואנוכי", קנדריק לאמאר מפרק פה את הזהות שלו לחתיכות, ושואל בעצם מהי המשמעות של להיות ראפר בשנת 2017.

הפוסט דאמן: סיכום ההיפ הופ של 2017 הופיע ראשון בהמאזין

ישמעל באטלר (מיקרופון וסאמפלרים) וטנדאי מרייר (כלי ההקשה, קולות רקע וגם סמפלרים) עלו לקול תשואות הקהל כששניהם נראו כאילו ברחו מעטיפה של הרבי הנקוק מהסבנטיז. חמושים במשקפי שמש, הם החלו במסע אל עבר העתיד הלא נודע עם ביטים אבסטרקטיים של היפ הופ משנת 3000. עוצמת הבאסים הרעידה את הבארבי, את הלב, סדקה את מסך הסמארטפון ואני די בטוח שגם העלימה לי 20 שקלים. המיקרופון של באטלר היה עמוס בהד וההגשה שלו הדהדה ברחבי החלל בעוד שמרייר שר קולות רקע והרמוניות תוך כדי שהוא מכה בתופים. הרגשתי שאני רואה את סיימון וגרפונקל רק במקום צמד יהודים מניו יורק אני צופה בשני חייזרים מסיאטל.

המוזיקה היתה איטית ואווירתית והיה קשה להבין על מה באטלר שר, אם כי הוא שימש כאינסטרומנט לכל דבר. מרייר ריחף מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ. הוא הזכיר לנו שהשורשים של המוזיקה הזאת נעוצים באפריקה בעזרת תיפוף אינטנסיבי על קונגס שלאו דווקא ישב עם הביטים של באטלר, אבל כן יצר אפקט סטריאו של חוסר קוהרנטיות ופסכידליה, כאילו שבט הזולו נדד למאדים והקליט שם אלבום.

כל אווירת ההיפ הופ/אומנות/אוונגרד/אחי עולה לי שת'לא מאמין החזיקה ממש טוב אבל רק ל-45 דקות, ואחרי כשעה התחלתי להרים גבה. כל השירים היו באותו הטמפו, היה קשה כבר לעקוב מתי שיר מתחיל ומתי הוא נגמר ולמעשה היה קשה להבדיל בין השירים עצמם. הכל הרגיש כמו עיסה אחת גדולה עם המון רעשי חלל וגרוב אוונגרדי שג'ורג' קלינטון אומנם היה מתגאה בהם, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי תוהה אם יש להם גם שירים בטמפו אחר ואפילו חיכיתי שההופעה תסתיים. ההופעה אכן הסתיימה לאחר שעה וחצי שהרגישו כמו שיר אחד ארוך.

אין ספק ששאבאז פאלאסס מביאים היפ הופ חדש שמעניין את האוזן, אבל בסופה של שעה וחצי מה שהחזיק את ההופעה הם צלילים מעניינים ולא שגרתיים שנשמעו מדי פעם בתוך אותו שיר ארוך, מעין פסקול שמרתק אותך לספה, בתנאי שהספה מרחפת בחלל החיצון. אומנם בחלל לא שומעים אותך צורח, אבל כן מפיקים ביטים מעניינים. מצד שני, אתה עדיין תקוע בחלל.

הפוסט Shabazz Palaces בבארבי: שבט הזולו נדד למאדים הופיע ראשון בהמאזין

1. מי אתה?

חאסי, ראפר ומפיק מפ"ת. מוציא בימים אלה את האלבום הראשון "טפי!". את הביטים לאלבום עשיתי ביחד עם מישמש, אביעד סינמנס מ-JOOV (הרכב אינדי פופ אלקטרוני), והקלטתי אותו בחדר שלי. התחלנו לעבוד עליו כשהשתחררתי מהצבא. איכשהו נוצר מצב שהאלבום ישב בערך חצי שנה בצד ושהיציאה שלו התעכבה מעט, אבל וואלה זה היה אחלה של בית ספר בקטע של איך לעשות את זה עצמאית.

2. מאיפה אתה ואיך התחלת לעשות מוזיקה?

בתור ילד שמעתי היפ הופ ותמיד היה בי את הרצון לעשות ביטים ובכללי להפיק, עוד לפני שהבנתי בכלל למה המילה הזאת מתכוונת. בשלב מסויים שמעתי על תוכנה שנקראת FL Studio ושאפשר לעשות בה ביטים. הורדתי את התוכנה ועשיתי ביטים מבלי להבין מה אני באמת עושה, איכשהו הכל היה סבבה. מהר מאוד מצאתי את עצמי בפורום של ביטמייקרים שנקרא קרוקד לאבז, פורום שהקימו הקרו של Raw Tapes. כל שבוע היו בו ביט באטלים, שזה סוג של תחרות בין הביטימייקרים על מי מביניהם מביא את הביט הכי פרש, כשכולם צריכים להשתמש באותו אוריג׳ינל/שיר מקור למטרת הסימפול. קיבלתי מהחבר׳ה שם המון השראה וידע.

3. איך אתה מתאר את המוזיקה שלך?

מוזיקה לאנשים שלא מתביישים לירוק על הרצפה כשזה יושב להם בגרון.

4. כיצד בחרת בשם ההרכב?

כשהייתי בכיתה ג׳ אחד הילדים בכיתה קרא לי חאסי ומאז השם הזה רודף אותי.

5. מה אתה שואף לעשות מבחינה מוזיקלית?

וואלה אין לי שאיפות, חח סתם. ב-"טפי" יצא שהיו הרבה השפעות וסמפלים ים תיכוניים וערביים - אולי כי זאת מוזיקה ששמעתי המון בשירות הצבאי. הדברים שאני עובד עליהם עכשיו תפסו כיוון קצת שונה. חוץ מהיפ הופ וביטים, אני שומע קצת להקות פוסט שוגייז/פאנק-רוק/פוסט-פאנק ומנסה להביא מעט מהאווירה הזאת לדברים שאני עובד עליהם כרגע.

6. מה אתה עושה חוץ מלנגן?

את האמת שאני לא מנגן. כשהייתי בבית ספר יסודי ניגנתי על קרן יער קצת. לא יודע מה באמת נשאר בי מזה. אני יותר מפיק ועושה ביטים במחשב. התברכתי בחברים שיודעים לנגן, אז כצריך להקליט איזה כלי בד"כ יש למי לצלצל.

7. ממה אתה מושפע?

כשאני כותב או עושה ביט אני הרבה פעמים מושפע מהמוזיקה ששמעתי באותו יום, או שבוע. חוץ מזה מושפע המון מסיטואציות, מצבים ומכל דבר שנותן לי דרייב להריץ את העניינים קדימה. נגיד אני יכול לדפדף באינסטגרם ולהגיע לאיזה חשבון של מעצבת, או צלם שהתמונות שלהם מביאות לי את האווירה לעשות ביט או לכתוב.

8. איזה אלבום היית לוקח לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

האינסטינקט שלי היה לרשום "Anything In Return" של Toro Y Moi, אבל אם אני מתחשב באווירה של מאדים, הביטים השבורים והסינטים החלליים של Samiyam ב-"Sam Baker's Album" יעזרו לי קצת יותר להתחבר עם איזה גאנג של חייזרים.

9. איזה אלבום היית מוחק מדפי ההיסטוריה האנושית?

קטונתי, מי אני שאמחק אלבום מדפי ההיסטוריה.

10. איזה אמן היית רוצה לחמם ולמה?

אולי את אסף אמדורסקי. מאוד מתחבר לסאונד המדויק ולאסתטיקה המלוכלכת שהוא משדר. "מנועים שקטים" יצא לפני עשרים שנה בערך וכל פעם שאני שומע את האלבום זה מרגיש לי מאוד עדכני, עמוק ונעים באוזניים.

11. מה עוד תרצה להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

לא תאמינו מה קרה לילד הזה אחרי שהוא שתה ליטר נפט. כנסו ותראו.

"טפי!" יצא על קסטה בלייבל נוער אבוד ויושק ב-7.7 בתדר

הפוסט אינטרו 59: חאסי - ביטים טריים מפתח תקווה הופיע ראשון בהמאזין

1. מי חברי הלהקה?

הפרויקט Choke הוא בעצם אני (עדי רותם). בחצי מאלבום הבכורה אירחתי מוזיקאים מדהימים כמו כרמל אקמן, ג'ני פנקין ועוד.

2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

אני במקור מכפר סבא. כיום מתגורר בת"א.

3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

ביטים מהחלל.

4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

השם נלקח מתוך מושג טכני שקשור למוזיקה. הפרויקט הוקלט ברובו בלייב, ביחד עם קונטרולר MIDI שהוא בעצם כלי הנגינה העיקרי שלי היום. לפעמים בא לך לנגן שני סימפולים מסוימים ושהם לעולם לא יתנגנו ביחד. נגיד שני אקורדים שונים שאם יתנגנו ביחד יצרו כאוס מגעיל. קיימת פונקציה בשם Choke שדואגת שהם אף פעם לא יתנגנו ביחד ובעצם שכל פעם שאלחץ על כפתור מסוים השני יפסיק לנגן.

5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

כמוזיקאי יוצא לי לעשות הרבה דברים: הפקת האלבום החדש של דיקלה, ניהול מוזיקלי לתאטרון ביחד עם קרן פלס, גיטרה אצל נדב גדג׳ ועוד. ב-Choke המטרה היא פשוט לעשות כיף. לעשות מוזיקה שאני לא יכול לעשות בשום מקום אחר. בא לי שהאלבום יגיע לחובבי הביטים ולאנשים שמעריכים גרוב.

6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

מוזיקה 24/7, באמת. קצת לאכול לישון וכאלה.

7. ממה אתם מושפעים?

מושפע מאוד מסצינת הביטים של LA, ביטמייקרים כמו Nosaj Thing, Daedalus וכמובן J Dilla. לאחרונה נורא אוהב את המפיק האוסטרלי Flume.

8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

אם נוסעים למאדים אז לפחות שהמוזיקה תהיה משם: Jean Michael Jarre - Oxygen.

9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

לא נעים לענות על שאלה כזאת! יש מספיק מקום לכולם.

10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

אשמח לחמם הופעה של Flume. חושב שהוא גאון ושאני יכול לגנוב לו את כל הקהל.

11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

הייתי חבר ב-Pattie Boyds במשך ארבע שנים. להקת רוק מעולה. מאז שעזבתי עברתי שינוי גישה מאוד גדול והחלטתי שאת רוב המוזיקה שלי אני רוצה לייצר לבד. היה קשה לקבל החלטות בפורום של ארבעה אנשים כמו בלהקה. משם בא הרעיון ליצור פרויקט לבד שבו אני אחראי על כל תו ותו.

הפוסט אינטרו 58: Choke - היפ הופ לוס אנג'לסי לח הופיע ראשון בהמאזין

"שירים כמו 'איזבל' … הם שירים שאני לא חי איתם ביום יום. אני לא מסתובב ברחובות עצוב ושבור לב, כאוב ובוכה על מר גורלי. אם כבר ההפך הוא הנכון. אני משוחרר. העצב כבר לא חי בתוכי" - את המילים האלה כתב נצ'י שנתיים לאחר יציאת השיר, בפוסט בדף הפייסבוק האישי שלו. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו צריך וואחד ביצים כדי שראפר יבקר בצורה כזאת שיר שלו שהיה חלק גדול מהפריצה שלו. עכשיו יצא השיר הראשון מהאלבום החדש שבדרך, "כל הזמן הזה", ובו נצ'י נצ' חוזר להתמודד עם אותה פרידה טראגית. כשהוא לא זועק את הפזמון, הוא שר את הבתים בקול חדש. בפעם הראשונה בקריירה שלו, הוא נשמע רגוע יותר, בוגר יותר, שלו יותר, ומספר את הצד השני של אותה פרידה על גבי קלידים שזורקים את המאזין בחזרה ל"בלוז הלב השבור" - אולי השיר שהתעסק בצורה הכי כואבת בהתמודדות של נצ'י עם הפרידה. הסיפור מסופר דרך עיניה של הבחורה שאותה הוא אהב, שמנסה להזכיר לו את הרגעים היפים שהיו להם ביחד ומספרת על הרגעים הקשים שלה שהביאו לסוף מערכת היחסים. "כשניסיתי להשתנות בשבילך ולהיות אשת חלומותיך / כשרצית קלאסה הייתי ביונסה / כשרצית שכונה הייתי פרחה" שר נצ'י נצ', ויותר משזו שורה כנה ואמיצה על הרגעים הפחות נעימים של מערכות יחסים, זאת שורה שסוף כל סוף מזכה את דמות האישה הבוגדנית של שירי ההיפ הופ הישראלי מכל אשמה.

עד כה, נצ' הסתכל על העבר שלו מנקודת מבט די טראגית כשהוא חזר להתמודדות שלו עם מות אמו ולילד הביישן שהיה בפתח תקווה באלבום "ברוכים הבאים לפתח תקווה". כן, הפרידה ההיא היא גם אחד מהאירועים הכי מכוננים בחייו, ואולי בגלל זה "כל הזמן הזה" ריגש אותי כל כך. משהו בהגשה השלווה של נצ', נקודת המבט המיוחדת של הדוברת בשיר וההפקה של דודו טסה וניר מימון שיושבת בול עם הלב הגדול של הראפר - כל אלו יוצרים את הרגע בו נצ'י נצ' סוף כל סוף משלים עם העבר שלו. פעולות כאלה, שמעידות על תהליך התבגרות שלא הרבה ראפרים ישראלים עברו עדיין, הופכות את נצ'י נצ' לאמן הגדול שהוא צריך להיות. ממש ממש עוד מעט יצא אלבומו הבא "שפל וגאות", ו-"כל הזמן הזה" מעיד על כיוון חדש ומסקרן של הראפר הישראלי החשוב של הרגע.

הפוסט "כל הזמן הזה" של נצ'י נצ': ליבו הגדול של הראפר הופיע ראשון בהמאזין

ההתפכחות שלי בנוגע ליומרה עזרה לי בשנים האחרונות להיפתח כלפי אלבומים שעל הנייר אני אמור לשנוא. בשנה שעברה זה קרה לי עם האלבום החדש של איה כורם, ועכשיו זה קורה לי שוב עם "חצי סוגריים", האלבום החדש של פדרו גראס. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד את קטעי הספוקן וורד שלו בתחרויות הפואטרי סלאם, וכמובן שזה עוזר שהמופע של ויקטור ג'קסון שלו הם אחד מהרכבי ההיפ הופ הכי טובים שפועלים בארץ. ובכל זאת, מהרגע שהוא הכריז שהוא מתכוון להוציא את "אלבום הספוקן וורד הראשון בעברית" התחלתי קצת לחשוש. קטעי הספוקן וורד של מופעי הפואטרי סלאם בכלל ושל פדרו בפרט מאופיינים בכל כך הרבה תיאטרליות וכשיעבירו אותם מהבמה לאולפן ייפער בהם חור שצריך להשלים. הסינגלים מהאלבום לא העיפו אותי, וחוץ מזה מי רוצה לשמוע שעה שלמה של שירה מדוברת?

ובכן, אני יכול להגיד לכם שאכלתי וואחד כובע כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה. פדרו מצליח להעביר שעה שלמה של שירים שמתחברים אחד לשני כיצירה אחת, וזה מרגיש הגיוני וזורם לחלוטין. הקטעים המוכרים של פדרו מההופעות מוצגים כאן באור חדש ומקבלים יותר נפח, בעיקר בזכות ההפקה העשירה והמהלכים המוזיקליים של איציק פצצתי, שבכל פעם מחדש מוצא דרכים אחרות לפוצץ לי את המוח עם החלטות מבריקות: למשל את "מי יקח את זה", שיר ישן של פדרו על תנועות וסימנים מוסכמים שמסמלים זמן והתבגרות, שפצצתי הפך לטקס שבטי עתיק עם מקצבים אפריקאים.

לאורך כל האלבום היומרנות בולטת, מובילה ומשפיעה על השירים, שכל אחד מהם מרגיש כמו פרט עצום בתוך אלבום שהוא גדול וארוך גם ככה, ומשום מה זה לא מרגיש טרחני, אלא מרענן. בזמן האחרון ההיפ הופ הישראלי סובל מאינפלציה של אמנים שמתאמצים להישמע הכי עיוני ושכונה, במידה כזאת שרמת השאפתנות של פדרו גראס מרגישה חיונית. כן, פלד זה כיף, אבל ההיפ הופ הישראלי יכול לספק טקסטים יותר עמוקים ועשירים משל "קוקוס".

אחד השירים הבולטים באלבום הוא "מאיפה אני בא", השיר היחיד שהוא פרופר היפ הופ וראוי להיכנס לפנתאון המתרחב של שירי הז'אנר המופתיים בעברית. הוא בעיקרון עוד שיר האדרה עצמית טיפוסי, אבל השפה העשירה והשנונה של פדרו עוזרת לבנות את דמות הראפר הפואטי שלו, ובעיקר מסבירה בצורה מקורית מאיפה הוא בא - כשהוא למשל נותן Shoutout לנוסעי קו 26. בסך הכל פדרו ממשיך לעשות כאן בדיוק מה שהוא עשה עם ויקטור ג'קסון: ליצור היפ הופ שנע על הסקלה בין הגבוה והנמוך, בין אלתרמן לשבק ס, ולטשטש את הגבולות ביניהם.

הפוסט בכורה: פדרו גראס - חצי סוגריים הופיע ראשון בהמאזין

זאת עיקר הסיבה שבגללה בחרתי ללכת לאירוע הסלאמספוט, מבין כל אירועי הסלאמסטיבל: המטרה של האירוע לקחת את הספוקן וורד לכיוונים יותר מוזיקליים, היא הזדמנות מצוינת לראות אם יש עדיין משוררים שיכולים לקחת את הז'אנר למקומות שהוא עדיין לא היה בהם. התקווה, כצפוי, היתה טמונה בענקי הסצינה: ג'ימבו ג'יי, יוסי צברי, ושירי לדלסקי הופיעו בערב בו נכחתי, וכולם שמות מספיק גדולים וותיקים כדי שיצופה מהם להביא משהו חדש עם החומרים שלהם. את ג'ימבו ג'יי ראיתי כבר מספר פעמים השנה, והחומרים שלו הם היפ הופ פרופר - רוב קטעי הספוקן וורד שלו נשארו בהופעות כקטעים בהם ג'ימבו עומד ומציג אותם, ללא ליווי מוזיקלי. גם שירי לדלסקי המוכשרת נוטה יותר לכיוון ההיפ הופ עם המוזיקה שלה, אבל החומרים הישנים-יחסית איתם היא הופיעה הרגישו לא רלוונטיים, במיוחד ביחס לקטעי הספוקן וורד האישיים אותם היא הציגה, שוב, ללא ליווי מוזיקלי (כולל קטע אחד מרגש באמת על "שאטגאן" במכונית, שעסק בעצם בחברות ישנה). אמנם הישועה לא הגיע גם מכיוונו של יוסי צברי, שבעיקר עמד ודקלם שירים שלו, אבל הוא כבר היה יותר בכיוון, עם קטע אחד בו הוא רקד סדרה של צעדים תימניים ובכך נתן קצב מעניין לשיר שלו.

המחסור בליווי המוזיקלי החל להרגיז, בעיקר כי הרגשתי שהמטרה של הערב הזה מתפספסת. בסופו של דבר, הרעננות והתעוזה שחיפשתי הגיעה משלוש משוררות אלמוניות-יחסית. יעל טל עלתה לבמה ביחד עם נעמה רדלר שליוותה אותה על קלידים, גיטרה, באס וקאזו. את טל הכרתי כבר מאירועי סלאם קודמים בהם הפגינה חמידות גדולה עם קטעים מצחיקים ואישיים שמתחילים מסיפורים יומיומיים ומסתיימים במחשבות על העבר, ההווה והעתיד. השילוב האירוני הזה עבר בצורה מדויקת דרך העיבודים שלה ושל רדלר. המוזיקה הוסיפה קולנס ושובבות לטקסטים הקומיים והמתחכמים של טל, ותוך כדי שימשה תזכורת לעומק שיש מאחורי המילים. אחריה עלתה רזיה מזרחי שהציגה טקסטים מפותלים על גבי המשחקים המוזיקליים ששיחקה עם לופר. בניגוד לרוב המשוררים באותו ערב, מזרחי התעסקה פחות בסיפורים אישיים אלא בנושאים רחבים יותר כמו מין, דת, ושיר בולט במיוחד שעסק במשחק הימורים בין אלוהים לשטן (ובו שיחקה מזרחי את שתי הדמויות בכך שעיוותה את קולה). ואחריה נעמה לופו הציגה טיזינג מהמופע החדש שהיא הכינה עם הלהקה שלה, בו היא מתעסקת בכל שיר בביקור במקום אחר בעולם: סין, פריז, וישראל. עם חבורת נגני ג'אז שתרמו רבות לבניית העולם של שיריה, לופו סחפה את כל מי שהיה מוכן לשמוע לתוך הסיפורים שלה, עם תיאטרליות מוצדקת ולב ענק.

הקסם בשלושת המשוררות הללו היה שהן לא היו מגובשות על החומרים שהציגו. כן, המבנה של השירים של טל מבולגן לחלוטין ומזרחי הסתבכה עם הלופר, אבל זה לא פגם בתחושת הראשוניות שלהן. זה הרגיש כאילו הן לומדות על הקול האישי והשירים שלהן תוך כדי ההופעה, ובעיקר, יוצרות משהו חדש מהנ"ל, וכל עוד יש משוררות ומשוררים כאלו בספוקן וורד הישראלי, הז'אנר יכול להתקדם ולהתפתח לכיוונים מופלאים.

תיכון מגשימים: הצהרה כנה על ההיפ הופ (צילום: ארתור לנדה)

תיכון מגשימים

אמנם זה לא אירוע רשמי של הסלאמסטיבל, אבל "תיכון מגשימים" הוא הפקה של תיאטרון ה"אינקובטור", שאחראי על הסלאמספוט ועל כל אירועי הפואטרי סלאם ועל עוד כמה מההצגות הכי מקוריות שמופקות בארץ, והוא גם המחזמר החדש של חברי להקת "המופע של ויקטור ג'קסון", מהתורמים הגדולים לעליית הספוקן וורד העברי: כאמור, ג'ימבו ג'יי הוא דמות בולטת בסצנה, ושותפו ללהקה, פדרו גראס, מוציא בקרוב את אלבומו החדש שהוא מתאר כ-"אלבום הספוקן וורד העברי הראשון".

המחזמר עוסק ביואב, תלמיד כיתה י"ב מנס ציונה שעובר בתחילת השנה לתיכון חדש. יואב (ג'ימבו ג'יי) הוא הילד החדש והמוזר, שלומד על התרבות החדשה שמאפיינת את התיכון, ובמרכזה עומדים קרבות ראפ, בהם שולט מלך השכבה חנן (פדרו גראס). בעזרת חבריו, האאוטסיידרים של בית הספר, ומורה רוחני, יואב לומד את יסודות ההיפ הופ, שבעזרתן ינצח באליפות הראפ הארצית ויכבוש את לבה של הילדה היפה של השכבה. כן, זה נשמע כמו כל סרט תיכון שקיים בערך, אבל זה מכוון. כמו "העיר הזאת", מחזמר הקאלט הקודם של הלהקה שהיה מחווה לסרטי בלשים אפלוליים, גם "תיכון מגשימים" הוא מחווה מכוונת לחלוטין לסרטי תיכונים משנות השמונים. בניגוד ל-"העיר הזאת", הטוויסט האישי שנותנים חברי הלהקה הוא לא רק "כל הטקסטים כאן מועברים בראפ". התיכון כאן הוא לא תיכון אמריקאי אייטיזי שעובד לפי חוקים כתובים מראש, אלא תיכון מודרני של ישראל 2016 שבו הכל מתועד על ידי סמארטפונים, יש רפרנסים לבחירות 2015, והבנות, יותר מהכל, רוצות לשכב עם בנים על מדים של צה"ל.

זהו לא השיפור היחיד בהשוואה למחזמר הקודם: פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי בוחרים הפעם להנמיך את כמות ההתחכמויות והסטייל ולשים יותר דגש על הסיפור והנשמה שבמרכזו. המחוות המרובות לסרטי אייטיז ולהיפ הופ ישראלי הן רק כלי שבעזרתו מניעים חברי הלהקה את הנושאים והעלילה. יש כאן קודם כל סיפור על ילד שמרגיש לא שייך, ומנסה למצוא את האיזון בין הקול האישי שלו, המקום שממנו הוא בא והתשוקה האישית שלו, לבין הדברים שהוא מוכן לעשות כדי לזכות בהערכה של החברה סביבו - אין יותר היפ הופ מזה. גם מבחינת דמויות חל שיפור משמעותי: המחזמר לא מסתפק רק בדמויות המרכזיות שלו, ומנצל כל הזדמנות כדי לזרוק דמויות הזויות וצבעוניות. בקרב התלמידים בולטים זוג החנונים שמנסים להשיג זיון רגע לפני סיום התיכון. אביו של חנן, בגילומו של רני אלון, הראפר המצליח והספק-מאפיונר, גם מצחיק מאוד. השיא מגיע בתחרות הראפ הארצית, במהלכה נזרקות דמויות חדשות מכל עבר, מהשופטים ועד הראפרים המגוונים, ביניהם אמסי קלופדיה, דמות שהופיעה בעבר בשיר של "המופע של ויקטור ג'קסון", אותו מגלמת בתזזיתיות וקופצניות מעוררת השראה השחקנית גלי אשכנזי לוין.

ובסופו של דבר, קצת כמו מה שרציתי לראות בסלאמספוט, יש גם כאן התעסקות בהיפ הופ עצמו, ואיזשהו ניסיון להצהיר הצהרה כנה על הז'אנר ולאן שהוא הולך. זה נשמע בהתחלה כמו אותו דיון מאוס על אותנטיות מול התמסחרות של אמנים, אבל מהר מאוד המחזמר מתחמק מניסיון לברור בין שחור ללבן. יש פה דגש על כמה זה חשוב להיות עצמך, אבל גם כמה זה חשוב לאתגר את עצמך ולצאת מאזור הנוחות. יש פה מחוות אוהבות לעבר של ההיפ הופ הישראלי, ולהרכבי היפ הופ כמו שבק ס ובויאקה, אבל יש כאן גם מבט אל העתיד, ועל העובדה שיש לנו עוד הרבה ללמוד. כל זה הופך את המחזמר הזה לאחד מהאירועים החשובים של תהליך ההתבגרות שההיפ הופ הישראלי עובר בימים אלה, ולהוכחה נוספת ש-"המופע של ויקטור ג'קסון" יכולים להיות המושיעים הגדולים שלו.

הפוסט סלאמסטיבל 2016: מבט אל עתיד ההיפ הופ הופיע ראשון בהמאזין

כל התופעות והאירועים שקרו השנה יכולים לגרום לקשרים במוח, אז כדי לעשות סדר, הנה עשרת אלבומי ההיפ הופ והמוזיקה השחורה האהובים עליי מ-2016.

Chance the Rapper - Coloring Book

המיקסטייפ האחרון של צ'אנס דה ראפר כלל המון דברים שפשוט לא אמורים לעבוד. זה אלבום ארוך, עם כמות אדירה של אורחים, שרובם הגדול הם ראפרים שהם לא כוס התה שלי. זה אלבום שמתעסק עם המון רעיונות דתיים ובכמה צ'אנס דה ראפר הוא מצליח ומאושר ומחייך אל החיים שמחייכים אליו חזרה. באופן מפתיע זה עובד: כל האורחים כאן, מ-Lil Wayne ועד ל-Young Thug, הם מוצדקים, וגם החלשים שביניהם עושים כאן את הקטעים הבולטים בקריירה שלהם. כל הגוספל הזה מדבק, ומראה את הצד היפה של הדת והאמונה השמחה (גם אם קצת תמימה לפעמים), וצ'אנס דה ראפר הוא חיוך ענק ומהלך שגורם לכולם מסביבו לזרוח.

המיקסטייפ הזה לא מושלם, אבל הוא לא צריך להיות. בהתאם לשם הסופר-מוצדק שלו, הוא חוברת צביעה מקושקשת כזאת, שכל מי שצובע בה יוצא מהקווים. כל אחד מ-16 השירים פה מנסה להיות השיר הכי בעולם: הכי שמח, הכי צבעוני, הכי כיף והכי יצירתי. זה קצת כמו האלבום החדש של קנייה ווסט, וזה באמת מה שחשבתי עליו בהאזנות הראשונות. עם זאת, האלבום של קנייה נכשל בכך שהשירים בו לא מספיק טובים כדי שאסלח לו על הנושאים השנויים במחלוקת שמופיעים בהם או באישיות הפגומה של קנייה - ככל שעובר הזמן, אובדת הרגישות והתשוקה שגרמו לי להעריך את ווסט עד האלבום הלפני-אחרון שלו.

היפ הופ הוא בסופו של דבר עניין של הדמות שעוברת דרך השירים, וצ'אנס דה ראפר, לעומת קנייה, הוא אחד מהנשמות הטהורות של הז'אנר: סיפור הצלחה מדהים של בחור צעיר, ללא לייבל, שאסף סביבו את החברים הכי טובים ויצר את המוזיקה שהוא רצה ליצור, ועוד מחלק אותה בחינם. עכשיו הוא גם מועמד לגראמי ומופיע אצל אלן דג'נרס וג'ימי פאלון וסאטרדיי נייט לייב וכל זה משמח וכל כך, כל כך מוצדק. השמחה של צ'אנס שונה מכל משחקי האגו של הראפרים סביבו: גם כשהוא מרגיש שהוא מלך העולם, יש בו צניעות. הוא לא מפסיק להודות לאלוהים, ולכל מי שסביבו שעוזר לו, והוא יודע שכל הטוב שיש מסביבו הוא לא מובן מאליו. האושר הזה זורח גם מהשירים הכי חלשים של המיקסטייפ, שהוא האלבום הלא-מושלם הטוב ביותר שיצא השנה.

Danny Brown - Atrocity Exhibition

האלבום החדש של דני בראון, שנקרא על שם שיר של ג'וי דיוויז'ן, הוא מאורת סמים הזויה שמורכבת מחזון מוזיקלי של ראפר משוגע. בראון עושה ראפ על ביטים שאף ראפר אחר לא היה מעז לגעת בהם, ולא רק בגלל שהם לא ביטים קלאסיים או שהם גרועים, אלא בגלל שכמעט בלתי אפשרי לעשות עליהם ראפ. צריך להיות חתיכת משוגע כדי לקחת אתגר כזה, ודני בראון הוא כזה משוגע, שזה לא מפתיע שהוא מתאים להפקה של האלבום כמו כפפה ליד. לפעמים הוא צווח ולפעמים הוא משתמש בקול נמוך ואיטי, לפעמים הוא רפטטיבי ועצבני, ולפעמים הוא מנסה להתאים את הפלואו שלו לליין קלידים של להקת רוק פרוגרסיבי משנות השבעים. יש כאן גם סימפולים של מוזיקה נסיונית וג'אז פסיכדלי, ויש כאן את "Really Doe", גולת הכותרת של האלבום ואחד משירי הראפ הטובים שיצאו ב-2016. זה לא אלבום ההיפ הופ הכי טוב שיצא השנה, אבל הוא בקלות האלבום הכי יצירתי שיצא השנה בז'אנר, וזה הזמן המושלם בשביל ראפרים להסתכל על בראון ולשאול את עצמם עד כמה רחוק הם יכולים ללכת עם המוזיקה שלהם.

Beyoncé - Lemonade

האלבום הלא-מדהים-אבל-עדיין-מעולה של ביונסה הוא מעולה לא בגלל העובדה שהכוכבת הכי גדולה בעולם כרגע החליטה לנצל את המעמד שלה כדי לדבר על כמה נושאים די נפיצים באמריקה של היום כמו מחאה שחורה ופמיניזם, אלא בגלל שבמעמד כל כך ענק, כאשר שכל אלבום וצעד בחיים שלך צריך לשרת אלפי אינטרסים שיווקיים, ומלווה בכל כך הרבה סיקור ובלאגן תקשורתי, ביונסה הצליחה להוציא את האלבום הכי אישי שלה. כן, האלבום הקודם שלה הצליח להגיע לגבהים הרבה יותר גדולים, ובכלליותו הוא מושלם ושלם יותר מאלבום הלימונדה, אבל הסיבה שבגללה האלבום הזה נבחר באלפי רשימות לאלבום השנה היא שביונסה מרשה לעצמה להיות קצת פחות דיווה ואלילה, ויותר בן אדם אנושי ולא מושלם.

במקום להשתמש במניירות הווקאליות המוכרות והמרשימות שלה, מה שביונסה עושה כאן זה לחשוף את עצמה דרך קשת רחבה של קולות ורגשות: היא מרשה לעצמה להתפרץ ולצרוח ב-"Don't Hurt Yourself", שיר ה-Rage הטוב של השנה; היא עצובה וכואבת בשיר הפתיחה "Pray You Catch Me", שבו היא יכולה לטעום ולהריח את חוסר הנאמנות של שותפה לחיים; והיא סלחנית (כן, האלבום שכל כך ניסו לשווק כאלבום בגידה ונקמה הוא בעצם אלבום על מחילה) ומראה אהבה אמיתית, כנה לאהובה ב-"Love Drought". בסופו של דבר זה אלבום היפ הופ, ז'אנר של אנשים לא מושלמים, שמגישים את הלב שלהם, חשוף ומדמם, לאוזניהם של המאזינים. מעולם לא חשבתי שזמרת במעמד של ביונסה - מישהי שאמורה להיות נערת פוסטר לאנשים שרוצים להיות כמוה אבל יודעים שזה בלתי אפשרי - תהיה זאת שתגרום לכל כך הרבה מאזינים בשנה כל כך קשה פוליטית כמו 2016 להיות שלמים ובטוחים בעצמם. זה, אם תרצו, ההישג הכי גדול בקריירה שלה.

Vince Staples - Prima Donna EP

וינס סטייפלס הוא אחד הראפרים האהובים עליי מהשנים האחרונות בגלל הפלואו הלא-צפוי שלו. אם רוב הראפרים אוהבים לדבוק בפלואו מסוים אחד שמתאים להם, סטייפלס מחליף סגנונות לפי האווירה שהוא רוצה להעביר: הוא רפטטיבי כשהוא נכנס לאחד מהשיגעונות שלו, ויש לו מהירות בלתי ניתנת לעצירה כשהוא מנסה ליצור מתח דרך סיפוריו.

האי פי הקצרצר של סטייפלס מתחיל בכך שהוא שר שיר גוספל ישן על אור קטן שהוא מתאמץ ודואג שימשיך לזרוח. זה נשמע כאילו שהוא שר לעצמו בתוך חדר חשוך. האווירה רגועה ומלנכולית, עד שנשמעת ירייה של אקדח והשיר נקטע. סטייפלס אוהב לשחק עם המאזינים ולקטוע שירים באמצע עם יריות או רעש סטטי, או לסיים אלבום באמצע ולהבטיח שהוא יחזור "בפרק הבא", רק כדי להדגיש שאנחנו לא יותר מצופים מהצד. סטייפלס אוהב להזכיר לנו שהשירים שלו הם לא בדיחה והשורות שלו הם לא פאנצ'ים - אלו החיים האמיתיים שלו, וכל זה יכול להיגמר תוך שנייה.

אם באלבום הקודם סטייפלס התרכז בתקופה ומקום מסוים מהעבר (לונג ביץ' של קיץ 2006) האי פי שלו לוקח אותו להווה, וההווה שלו אפל. ההצלחה וההכרה הגדולה שהוא חווה בין רגע מאז שיצא אלבומו הקודם בשנה שעברה, "Summertime 06'", גרמו לתהיות ומשברים קיומיים שמזכירים קצת את קורט קוביין, רק שלקוביין לא היה דיכוי גזעני ושכונת עוני מסוכנת על הראש. הבחירה של סטייפלס להוציא את החומרים החדשים שלו כאי פי של פחות מעשרים דקות גורמת לכל ההוצאה הזאת להישמע כמו סיוט דחוס ואינטנסיבי. הוא מבקש מהקהל המדומיין לחייך בשבילו, והוא נשמע נואש ועצוב יותר מתמיד. הוא שואל אם כל מה שקורה בכלל אמיתי, וכמעט כל שיר כאן מסתיים בשירה מנומנמת על כך שנמאס לו, שהוא חושב לוותר ושהוא רק רוצה לחיות לנצח, והפרדוקס הזה מתאר בצורה מדויקת את המצב שלו. אני ממש מקווה שהוא הצליח להתגבר על הדיכאון שהוא מתאר ב-"Prima Donna", כי יהיה טרגי לאבד כשרון כזה גדול כל כך מוקדם.

Koi Child - Koi Child

הייתי צריך לאסוף את שאריות המוח שלי מהרצפה כששמעתי במהלך הקיץ את "Black Panda", הסינגל המופרע של להקת ההיפ הופ האוסטרלית הזאת, שאת אלבום הבכורה שלה הפיק קווין פארקר מ-Tame Impala. כשמצאתי את שארית האלבום, גיליתי שהוא קצת שונה מסערת המקצבים שהיא Black Panda, עם היפ הופ הרבה יותר ג'אזי ומלודי, קצת כמו האלבום האחרון של קנדריק לאמאר, רק עם הרבה יותר מבטא אוסטרלי והרבה פחות רצינות וחשיבות עצמית. חוץ מהיפ הופ, קוי צ'יילד מעבירים אותנו באלבום הבכורה שלהם דרך רכבת הרים של סגנונות: נגיעות רגאיי שם, קצת פסיכדליה פה, וטונות של ג'אז והיפ הופ. הכל מועבר על ידי להקת נגנים מוכשרת במיוחד וראפר אלמוני ומעניין בשם Cruz Patterson שאני מת לשמוע אותו כשהוא יפסיק לנסות להיות קול וייקח את הפלואו והמהירות האנרגטיים שלו למקום מעניין יותר.

A Tribe Called Quest - We Got It From Here… Thank You 4 Your Service

היפ הופ הוא ז'אנר כל כך צעיר שבקושי יש בו אמנים ותיקים. הראפרים והמפיקים המבוגרים ביותר נעים בין שנות החמישים והשישים של חייהם. רובם לא מוציאים חומרים חדשים, ואלו שכן לא הצליחו להביא משהו חדש לז'אנר דרך נקודת המבט הבוגרת שלהם על הסצנה. השנה יצאו שני אלבומים משמעותיים מהרכבים ותיקים ששינו קצת את המאזן: דה לה סול הוציאו אלבום שלא עניין אותי יותר מדי, וטרייב קולד ווסט, שותפתה של דה לה סול לגל ההיפ הופ החיובי של שנות התשעים, הוציאו אלבום ראשון מזה 16 שנה - מתנת פרידה מחבריהם האנדרדוג-התמידי, Phife Dawg, שנפטר בתחילת 2016.

טרייב קולד קווסט היא אחת מהלהקות החשובות בהיפ הופ האמריקאי. הם יצרו ועיצבו סאונד משלהם שהשפיע על עשור שלם, והתפתח עד לימינו - הראפרים המובילים של ההיפ הופ העכשווי, מקנדריק לאמאר עד קנייה ווסט, ממשיכים לחקור אותו ולהרחיב אותו. ה-"קווסט" בשם הלהקה מעולם לא נלקח כמובן מאליו, והיה ברור שגם באלבומם החדש הם לא יבחרו בדרך הקלה של נוסטלגיה ניינטיזית. הם מגיעים לאלבום הזה כדי לשפר ולהרחיב את עולמם המוזיקלי, כמו שהם תמיד עשו, וחילוקי-דעת קשים בינם לבין עצמם מנעו מהם מלהמשיך בעשייה במשך כמה שנים. האלבום הזה הוא הגרסה המשופרת והמעודכנת של הלהקה לשנת 2016. קיו טיפ נהפך לראפר אפילו טוב יותר, עם פלואו הרבה יותר מורכב מימי הבום-באפ העליזים של תחילת שנות התשעים. ההתעסקות שלהם בנושאים פוליטיים נהייתה בוגרת ומפוכחת יותר, והפכה אותם ליחידים בז'אנר שקיבלו חודשים מראש את העובדה שדונאלד טראמפ יהיה נשיא ארצות הברית, ומה זה אומר לגבי החברה שאפשרה זאת. הם גם, כמובן, נפרדים מחבריהם הטוב פייף דוג, באחת מסגירות המעגל המרגשות של אחד מהסכסוכים העצובים בתולדות ההיפ הופ, ומעבירים את הלפיד לדור הבא של הראפרים - את חלקם הם מארחים (קנדריק לאמאר, קנייה ווסט, ואנדרסון פאאק נמצאים בין האושפיזין) ולחלקם הם זורקים מילה טובה.

קשה להשוות את האלבום הזה לאלבומים הקודמים של ההרכב - לא רק בגלל שמדובר בקלאסיקות ניינטיז, אלא כי הם כבר עברו את מבחן הזמן, לטובה ולרעה, ואילו האלבום החדש עדיין טרי באוזנינו. מה שכן אפשר להגיד הוא שהאלבום הזה מראה עד כמה הראפרים של שנות התשעים, זה שלרוב מכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ, היו כל כך חקרניים, שאפתנים, ונסיוניים עם המוזיקה שלהם, שלא מפסיקה להתפתח גם כיום. בשנה שבה דובר כל כך הרבה על הרלוונטיות של ההיפ הופ הקאנוני של העשורים הקודמים, טרייב קולד קווסט הוציאו אלבום שמראה איך ראפרים מנוסים וותיקים צריכים להישמע אחרי יותר מ-25 שנות פעילות.

Solange - A Seat at the Table

סולאנג' היא אישה שחורה במדינה שבה דונלד טראמפ הוא הנשיא. יש לה בן שחור שגדל בתקופה שבה נערים צעירים שחורים כמוהו נרצחים על ידי שוטרים שלא נענשים על כך. היא כועסת על כל זה, והיא נכנסת להקליט אלבום החדש שעוסק בכל הדברים האלו, אבל העולם בחוץ לא מרשה לה לכעוס.

אם קנדריק לאמאר הגדיר בשנה שעברה את החיים של הגבר השחור באמריקה, סולאנג' עושה פה את אותו דבר לאישה השחורה, ובעולם של אותה אישה הפוליטי מתערבב עם האישי: כל אדם שנהרג הוא דקירה בלב, כל פיסת שיער היא זהות אישית שאסור לפגוע בה, וכל בעיה פוליטית היא כמו מנוף ענק שמפריע לנוף ולנפש. היא מצליחה לפרק בצורה נגישה וקליטה את הסטריאוטיפים של האישה השחורה העצבנית, ומביאה זווית חדשה ומרעננת של מחאה שחורה וגאווה שחורה, ואולי העובדה הכי משמחת היא שזה עבד לה - האלבום הגיע למקום ראשון במצעד הבילבורד,ולעולם יהיה רק טוב אם יותר אנשים יקשיבו למה שיש לה להגיד.

Jamila Woods - Heavn

המחאה של סולאנג' הייתה המצליחה והנגישה ביותר מבין גל המחאה הנשית שהתפתח השנה בקרב אמניות שחורות, אבל ג'מילה וודס עשתה את זה לפניה, והרבה יותר טוב. הייחוד שלה הוא לא רק בטקסטים נהדרים, אלא בדרך שבה היא שרה אותם. במקום לנצל את היכולות הווקאליות העוצמתיות שלה עד הסוף, היא בוחרת לשיר יותר רגוע ולהתפרץ רק כשבאמת צריך. לפעמים זה נשמע שובבי וכיפי, לפעמים זה טעון ומתוח, ובשני המקרים זה עובד על גבי הטקסטים הפוליטיים והאישיים שלה. עם זאת, המחאה כאן היא רק הערת שוליים. יש פה דיבורים על שיקגו, על מערכות יחסים, על בדידות, על חברים ומשפחה, על להיות נערה, על להיות אישה, ועל להיות אישה שחורה. זה אלבום שהוא כולו העולם של ג'מילה וודס, והוא מלא בגאווה, ביטחון עצמי, ואהבה אינסופית שיוצאים לה מהגרון בכל פעם שהיא פותחת את הפה. מה שהכי כיף הוא כמה שהאלבום הזה מרגיש רק כמו טעימה קטנה ממה שוודס מסוגלת לעשות, וגם אם בשנים הבאות היא תוציא רק שיר אחד שהוא כיפי לפיזום כמו "VRY BLK" אז דיינו.

Kojey Radical - 23winters

הרעב נעלם בכל הנוגע להיפ הופ אמריקאי. גם אם ראפרים צומחים מלמטה, הם יותר מתרכזים ב-"כאן" ולרוב שוכחים לציין שאי פעם היה "למטה". ההיפ הופ האמריקאי כל כך מצליח, שרוב הראפרים כבר לא נאבקים כדי להרוויח. הסיפור שונה אצל הראפר הבריטי קוג'י רדיקל. רדיקל הוא בן של מהגרים מגאנה שחי בעוני לאורך כל חייו. הוא משורר, והוא מודע ליכולות שלו למצוא את המילים הנכונות ולהגיד אותם בקצב הנכון, אבל הוא חייב לדאוג לחיים שלו ללא הפסקה: לעבוד בשביל כסף, אהבה, וחיים ראויים. כדי להגשים את החלום שלו, הוא חייב להסתפק במועט, אבל הוא לא דואג מזה, כי במשך כל חייו הוא היה רעב.

כך מתחיל אלבום הבכורה של רדיקל, "23winters". משורר הספוקן וורד הבריטי מנהל בו דיאלוג עם אביו. הוא מנסה ללמוד מניסיון החיים שלו כדי לא לעשות את הטעויות שהוא עשה וליצור משהו חדש. רדיקל משלב לאורך האלבום בין רעיונות מוזיקליים ישנים וחדשים כדי לשקף את הקשר שלו עם אביו. השילוב הבולט ביותר הוא הגוספל שרדיקל מניח על גבי ביטים טראפיים אלקטרונים. ראינו כבר את השילוב הזה השנה אצל ראפרים אמריקאים כמו קניה וצ'אנס דה ראפר, אבל הם מתאימים כאן באופן מושלם למאבק שלו ליצור לעצמו את החיים הראויים שהוריו קיוו לו כשהיגרו מגאנה.

גיליתי את האלבום הזה כמעט במקרה, במהלך רפרוף על כל מיני המלצות אוטומטיות שספוטיפיי סיפק לי, ומהרגע ששמעתי אותו לראשונה הוא לא הרפה ממני. יש משהו בשירה השבורה של רדיקל ביחד עם אווירת הגטו שהופכים אותו לדמות מסקרנת: משורר מחד, אך פועל קשה-יום ו-"ערס" מאידך. על הנייר זה נשמע כמו גרסה בריטית לנאס, או ראפרים אחרים שהתעסקו ב-Conscious Rap בשנות התשעים, אבל רדיקל נשמע כמו משהו חדש לגמרי - וחוץ מזה, הוא מייצג את סצנת ההיפ הופ הבריטית היטב, סצנה שנעלמה בשנים האחרונות איפשהו תחת הצל שהותירה עליה אחותה הגדולה מאמריקה.

Frank Ocean - Blonde

אלבום השנה שלי - או, במילים אחרות, האלבום שגרם לי לבכות הכי חזק השנה - היה בשבילי אתגר קשה. כשהוא יצא בסוף הקיץ, לאחר שתיקה של ארבע שנים מצד פרנק אושן, ההייפ הגדול סביבו היה רועש מדי, וכשסוף סוף הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולהקשיב בריכוז לאלבום הזה, הכתיבה המופשטת והמבלבלת של אושן הקשתה עלי עוד יותר. לא ויתרתי. חזרתי והאזנתי לו עוד עשרות פעמים, עד שהגיעה ההאזנה המסוימת הזאת שבה נפרצו החומות בין הלב שלי לאלבום, והגעתי להארה מובנת מאליה שתמיד מפתיעה אותי מחדש: פאק, איזה אמן נדיר פרנק אושן. אושן הוא אמן שמוציא אלבום קרוסאובר, זוכה להערכה מכל בלוג אפשרי, מגיע לראש המצעדים וזוכה בגראמי, ואז נעלם לארבע שנים. כאשר כל כך הרבה אנשים מחכים ארבע שנים כדי לשמוע מה הדבר הבא שתוציא, בציפייה שזה הדבר הגדול הבא, בלתי אפשרי לא להיכשל תחת ההייפ המטורף שמצטבר.

אבל אושן עשה את הבלתי אפשרי. הוא מוכיח באלבומו החדש את עצמו שוב כיוצר הפופ הכי מעניין שקיים היום במיינסטרים. הכתיבה הלא-ליניארית של אושן מאפשרת לו לגעת בכל כך הרבה נושאים בשיר בודד. בשיר הפתיחה של האלבום, "Nikes" הוא מדבר על נעלי נייקי, ומגיע דרכן להתעסקות באהבות ישנות, משפחה, ועל איך שהוא רואה את עולם המוזיקה. לא הכל כאן מובן, ויש משפטים שמרגישים כאילו שאושן כתב אותם בעיקר לעצמו, אבל זה מכוון. האלבום הזה לא עוזר להבין על מה אושן מדבר בדיוק בכל רגע נתון, אבל כן תצאו ממנו כאילו שתרגישו שאתם מכירים אותו יותר. כל זה מגיע על מצע של שירים כל כך יפים, שמושפעים מהביטלס ומהביץ' בויז כמו שהם מושפעים מקנייה ווסט וקנדריק לאמאר. אם התפיסה הכללית הייתה עד עכשיו שכדי לעשות מוזיקה אישית צריך ליצור מוזיקה ערומה ומינימליסטית, אושן מוכיח שאפשר אחרת. בפרפרזה על משפט מפורסם של אלון מזרחי, המוזיקה של אושן היא המינימליזם המקסימלי. עכשיו רק צריך לחכות עוד ארבע שנים, כדי שכל שאר עולם המוזיקה יישר קו עם אושן, רגע לפני שהוא שוב פעם ישנה את הכללים.

הפוסט סיכום שנת 2016 בהיפ הופ ומוזיקה שחורה הופיע ראשון בהמאזין