The Listener + HaKotsev: Best Israeli Music H'ATASHA by Idosius on Mixcloud

איחדתי כוחות עם יובל לוי מ-"הקוצב", ויחדיו סיכמנו את שנת ה'תשע"ה במוזיקה הישראלית מהפולק הרך של ג'יין בורדו ועד הפוסט-הארדקור המחורע של זאגה זאגה וכל מה שביניהם - לשמיעה בלחיצת פליי למעלה או האזנה סלקטיבית פה למטה.

Totemo - Heavy As My Dreams EP

יובל: רותם אור (Totemo) הוציאה בתחילת השנה אי.פי חדש ומשובח. מוזיקה אלקטרונית עם שירה מהפנטת, עשרים דקות של צלילה עמוקה. האי פי הקצר (רק כעשרים דקות אורכו) היה אמור להיות מלווה בסיבוב הופעות בארץ, אבל הוא נדחה בעקבות אבחון של מחלת סרטן השד. בימים אלו רותם אור עובדת על חומרים חדשים, ואנו מקווים שכשיצאו, היא תוכל להשיק אותה כמו שצריך.

עידו: האי פי של טוטמו היה אחד מהיציאות של השנה, בכלל במוזיקה האלקטרונית בעולם. כבר קלישאתי להגיד שזה נשמע "חו"ל", ובכל זאת, היללו את האי פי בבלוגים ברחבי העולם, ובצדק. מאחל הרבה בריאות לרותם בשנה הקרובה ועוד המון שירים חלומיים כאלה.

Garden City Movement - Modern West EP

יובל: לפני כחודש התקיימו ההופעות של Alt-J בארץ. לכל אחד מהמופעים נקבע מופע חימום אחר. אני בחרתי ללכת למופע הראשון בגלל מופע החימום של Garden City Movement, והיה כל כך טוב, שעם כל הכבוד ל-Alt-J, הגארדן לא נפלו מהם בכלל. האי פי שיצא להם השנה, Modern West, ממשיך את הקו האלקטרוני המתוחכם מהשניים הקודמים, ומדגים לנו שוב איך אפשר להכניס כמות עצומה של רגש לתוך ביטים ממוחשבים. תגלית נוספת שגיליתי לגביהם השנה היא שהמוזיקה שלהם מעולה לשחייה. אז אם יש לכם נגן MP3 עמיד למים – אני ממליץ בחום.

BEMET - The Chase After Tomorrow

יובל: הוד מושונוב הוציא אלבום משותף עם ריג'וייסר כחלק מהלייבל Raw Tapes, אלבום בשם The Chase After Tomorrow שכולל גם שיתופי פעולה עם נגני הלייבל. הוד מושונוב הוא נגן קיטאר (הקלידים האייטיזים שלובשים כמו גיטרה על הכתף) שגדל כנגן פסנתר קלאסי, ובשנים האחרונות עבר למוזיקה אלקטרונית ומשלב באלבום הזה בין אלמנטים של ג'אז למוזיקה אלקטרונית. הלייבל חצה את גבולות האינדי בשנה האחרונה עם השינויים המעניינים שהתרחשו בגלגל"צ.

Anatopia - User Experience

עידו: אנטופיה הם הצמד Henrietta Morgenstern ו-Klaus Plötzlich, ישראלית וגרמני שעושים מוזיקה אלקטרונית סקסית, חיבור בין השיק הברלינאי לחוצפה הישראלית עם תהיות קיומיות על העולם הדיגיטלי.

Shtuby Band Experience

יובל: את שטובי גיליתי בפסטיבל יערות מנשה. הוא עלה לבמה לבוש בבגד גוף ורוד שמכסה את כולו מכף רגל ועד ראש, ולרגע אחד הפך את היער לרחבת ריקודים ענקית, שהזכירה יותר דיונות במדבר של פסטיבלי טראנס מאשר פסטיבל רוק. שטובי מופיע לפעמים בהרכב מלא עם נגנים, כמו ביערות מנשה, שכולל מתופף, קלידן (BEMET, הנ"ל), MC וחלילנית, ולפעמים הוא מופיע לבד כדיג'יי במסיבות בפסטיבלים ובמועדונים, בארץ ובחו"ל. אמנם לא יצא לו אלבום, או אי.פי השנה, אבל עדיין הוא ה-תגלית שלי. ממליץ בחום להטות אוזן ואם אפשר לתפוס אותו גם על הבמה בהופעה או דיג'יי סט.

שי צברי - שחרית

יובל: המלך החדש, שמאפשר גם להיפסטרים לתת בכפיים הוציא השנה את האלבום "שחרית" שמצליח לייצר מוזיקה ישראלית ומאוד אותנטית. במקרה של שי הוא מצליח לחבר פיוטים יהודים ישנים עם ז'אנריים עדכניים – רוק, בלקן, דאב ורגאי.

עידו: שי צברי והרכבים כמו A-WA ולירן עמרם והפנתרים עשו נסיון מאוד יפה ליצור מוזיקה ישראלית אותנטית שלא שואבת מהתרבות האנגלו-סקסית של רוק/פופ אלא ממקורות של מוזיקה יהודית ותימנית. באופן אישי פחות התחברתי לזה, אך ברור שזו מוזיקה שהקהל הישראלי הרחב יאהב, מוזיקה שעושה שמח ושתעלה את הישבנים לרקוד על השולחנות ולתת בכפיים - אני פשוט מעדיף פוגו.

TATRAN - Shvat

יובל: שלושה האקס-נגני הג'אז קפצו מדרגה ענקית בשנה האחרונה. הם הוציאו את האלבום "SHVAT", מילאו את הבארבי ואת הבמה המרכזית ביערות מנשה, ואפילו הצליחו להכניס שיר לגלג"צ - הפתעה גדולה בהתחשב במוזיקה הנסיונית שלהם. נראה שזו רק תחילת הדרך של השלישיה הפסיכדלית הזו, וכדאי לתפוס אותם בהופעה מהר, לפני שייגמר והם ילכו לבמות גדולות בניכר.

עידו: הופתעתי איך המוזיקה הנסיונית והאינסטרומנטלית נטולת הווקאלז של טאטרן גרמה לאנשים לעוף השנה. הקהל המיינסטרימי שנתקע בשנות השבעים על פינק פלויד והדורז כנראה פוקח את האוזניים, סוף כל סוף, ומבין שיש טריפ חדש.

Pits - Premeditated Endings

עידו: אלבום שלא קיבל בכלל פוקוס בשנה שעברה ודורש עוד מלא האזנות. מוזיקה נסיונית, סוג של פוסט-רוק חורך עם טירוף שמרחף מלמטה, אולי בגלל הפקתו המושחזת של עמי שלו (המונוטוניקס).

קין והבל 90210 - וידאודרום

עידו: ההרכב הרוצח של השנה ומבחינתי אלבום השנה. זה אלבום שלא מוערך מספיק. הוא גאוני כמו שהוא טפשי, הוא מטורף, הנגינה קטלנית, הוא מלא ברפרנסים תרבותיים לסרטים והצגות ומוזיקה ולחיים שלנו היום. לוקח זמן *סטגדיש* להבין אלבום כזה, וזה יקרה בסוף כמו שזה קרה לאינפקציה והופעות האיחוד המפוצצות שלה השנה. מי שרוצה את ההזייה המלאה שלא יחכה לאיחוד אלא ילך להופעה הבאה של קין והבל 90210 עכשיו עוד כשהם צעירים ומחורפנים.

Cut Out Club - Cut Out Club

יובל: פרויקט הסולו של ניצן חורש (אקלטרה) הפך לסופרגרופ אימתני שכולל שמונה חברים מנוסים שפעילים גם במסגרת להקות אחרות. אחרי שהם מתחו את הסבלנות שלנו עד תום, הם הוציאו ממש לאחרונה את האלבום הראשון שלהם. מעבר לשירים המצויינים אני מציע לתת תשומת לב להפקה המוזיקלית המעולה של ניצן וברוך בן יצחק שצובעת את השירים במלא גוונים ויוצרת רוק אפל אך עדיין מלא ב-FUN.

KIDS FLY - KIDS FLY

יובל: האלבום הראשון, שנושא את שם הלהקה, יצא אי שם בינואר. הלהקה הוקמה על בסיס להקת אומללה ושנתה את פניה אחרי שהסולן עזב. האלבום מלא ברוק מאוד חלומי, כזה שעוזר לי לצלול במחשבות. חברי הלהקה מפוצלים בין ישראל ואנגליה, ולכן קשה לתפוס אותם בהופעה, אז אם נקרית בידכם ההזדמנות אני ממליץ מאוד לא לפספס.

lessAcrobats - Other Selves EP

עידו: EP מאוד איכותי וכיפי עם נגיעות של ניאו-פסיכדליה, עוד ריליס מוצלח מבית אנובה. המיקסוס של Tom Monahan, שעבד עם Peter Bjorn and John וגם Devendra Banhart, מוסיף מגע של קסם זר ומענג (מתנצל על הטעות בשידור - הוא לא עבד עם Tame Impala למרות שזה נשמע מתבקש).

Lola Marsh

יובל: הההפתעה הכי גדולה בלהקה הזו היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה למרות שעד היום יצא להם (רשמית) רק שיר אחד. יעל שושנה כהן הגיעה לתודעת הקהל כשעשתה כיסוי לשיר של לאנה דל ריי בתכנית ריאליטי, והקו המוזיקה של לולה מארש ממשיך בדיוק משם, ועושה את זה טוב. הם עשו מלא הופעות, והופעות מלאות, שיר אחד והבטחה לאלבום. בארץ, לדעתי, הם יצליחו, השאלה אם יצליחו לפרוץ את מחסום החו"ל, שם נראה לי שיש עוד הרכבים שעושים מוזיקה דומה, והתחרות יותר קשה. שיהיה בהצלחה!

Private Men - Private Men EP

עידו: ההרכב החדש של רועי דותן (פאנקייק, המועדון, ועוד) הוציא EP עם שירים שבריריים ויפים ברוח תחילת המילניום של הרכבים כמו Doves, Elbow, Kings of Convenience.

Russo & Weinberg - Stay

יובל: ארז רוסו (הג'ירפות) ועדי ווינברג הוציאו באמצע הקיץ אלבום שיהיה כיף להתכרבל לצליליו בחורף, מול האח. הפרויקט המשותף, שהחל במקרה, הוציא כבר לפני שנתיים(!) שיר ראשון מתוך האלבום "Stay", וגם הוא עושה את דרכו במהירות מערבות האינדי למרכז המיינסטרים. השירים נכתבו על ידי ארז רוסו, ועדי ווינברג נתנה לו את הדחיפה לעלות יחד איתה למרכז הבמה, ואפילו לתפוס את המיקרופון. יש לקולות שלהם הרמוניה מדהימה, שמזכירה לי זוגות בסגנון ג'וני קאש וג'ון קארטר או לי אוזוולד וננסי סינטרה, והאלבום הזה התנגן אצלי שוב ושוב, אפילו בחום של אוגוסט.

ועדת חריגים - השעמום שוקע

עידו: "השעמום שוקע" נמצא אצלי במקום השני השנה בתחרות מאוד צמודה למקום הראשון (קין והבל 90210). אני מאוד אוהב את הקונספט של יובל הרינג, סולן ההרכב, הנסיון ליצור מצע של מוזיקה ישראלית חדשה עם רפרנסים מקומיים שתהווה בסיס לדור הבא של האינדי הישראלי. לדעתי האלבום פחות חזק מאלבום הבכורה "העולם אבד מזמן" מבחינת השירים (יש פה כמה פילרים), אם כי בסה"כ זה המשך ראוי שמעגן את השוגייז הישראלי ומצליח לגעת באיזשהו רגש מקומי - ראה למשל הפזמון "דרך יפו, העליה" בשיר "אמפריה אחרונה". גם ועדת חריגים זוכים להרבה סיקור והופעות באירופה וארה"ב, הישג לא נורמלי להרכב אינדי ישראלי ששר בעברית.

הקליק - אני לא בפסקול

עידו: קאמבק ענק של הקליק, להקת הפוסט-Pאנק שהוציאה אלבום חדש אחרי 30 שנה של הפסקה. מסתבר שצריך חבורה של בני 50-60 בשביל לשים מראה מול הריקבון הארץ הישראלי, בשביל לצרוח מהגגות עד כמה המצב מסריח דרך גיטרות מלוכלכות וליריקה א/ערסית בזמן ששאר המוזיקאים בארץ עסוקים באסקפיזם ושירי אהבה שמאלציים. ריספקט.

שעלת נפוצה - ימית 2000 EP

עידו: שעלת נפוצה הם סוג של ממשיכי הדרך של הקליק, של פאנק-רוקנרול חכם בעברית עם סולן שמתפרק על וכותב מדי פעם שורות מבריקות כמו "הבידור שלכם זו הטרגדיה שלנו". שעלת נפוצה התפרקה, אך חברי ההרכב המרכזיים עברו הלאה ללהקת הקאלט המסך הלבן שחורשת במות ומלהיבה את הקהל.

Zaga Zaga - Year One

עידו: אלבום הפוסט-הארדקור פאנק של השנה (כנראה כי הוא היחיד שיצא בארץ!), מלא בשירים דיסוננטיים ב-120 קמ"ש וקורטוב של הומור (ראה למשל "I Just Called To Say I Hate Your Band"). ההרכב חורש בזה הרגע את מרתפי ההופעות המזוהמים של אירופה.

Sweatshop Boys - Always Polite, Never Happy

עידו: גאראג'-פופ-פאנק שמשי מלא בהוקים חזקים ומלודיות קליטות, כאילו שהביץ' בויז שמעו יותר מדי ראמונס והוציאו את האי פי הזה. לא ברור למה זה לא תפס בארץ, אבל בחו"ל הסווטשופ בויז (שם גאוני) מקבלים שבחים רבים - אפילו יובל לוי שמע בפעם הראשונה ואהב.

תעני אסתר - מסקנות מכדור הארץ

יובל: תעני אסתר הוציאו השנה את האלבום השני "מסקנות מכדור הארץ" – אלבום שאמור היה לצאת בשלושה אי.פי'ז קצרים יצא בסוף כאלבום אחד, אבל עדיין ניתן לזהות את שלושת החלקים שלו. למרות שהמוזיקה פסיכדלית והמילים נשמעות הזויות בשמיעה ראשונה (ושניה), אחרי כמה שמיעות, מגלים שיש בהן עומק רב, ולדעתי שי רוט, שכתב את רוב השירים, עשה עבודה נפלאה.

Maya Johanna - Born To Become

יובל: אלבום שהופק על ידי Sun Tailor (ארנון נאור) וההשפעה שלו בו בולטת מאוד (שזה טוב, כן?). אלבום פולק שמגיע לגבהים ועוצמות גבוהים, כמו ב-"Born To Become".

ג'יין בורדו - ג'יין בורדו

יובל: שנה מעולה עברה על ההרכב הזה, ששלושה משירים נכנסו השנה לפלייליסט של גלגל"צ, וששוב ושוב מוכרים את כל הכרטיסים להופעות שלהם. דורון תלמון כותבת שירים יפים ומלאי הומור, ויחד עם מתי גלעד ואמיר זאבי (על הקונטרבס והגיטרה) הם שלישייה שמחה וכיפית, שכיף להפליג איתה לרגע למקומות אחרים, יפים יותר, מלאים בפרחים, ופרפרים ווויסקי..

הפוסט סיכום ה'תשע"ה הסחיפסטרי במוזיקה הישראלית - המאזין + הקוצב הופיע ראשון בהמאזין

הקליק. כמו רוב הדברים הטובים, גיליתי אותם במקרה. השנה היא 2004, וסצינת האינדי הישראלית נמצאית בפריחה מבטיחה. אחד מחברי הטובים שקצת יותר מבוגר ממני וזכה לחוות את האופל של שנות השמונים בזמן אמיתי, מזמין אותי להופעה של הקליק בג'ה פן ז"ל. אני לא יודע בדיוק מי הם, רק שהם להקת פוסט-Pאנק ישראלית ודי אגדית מהאייטיז שהחליטה להתאחד.

לא זכור לי יותר מדי מההופעה. לא הכרתי מספיק את החומר ולא הבנתי את החשיבות וההקשר של מה שאני רואה מול עיני. למרות זאת, הקליק נטעו בי זרע קטן של פורענות שהלך ותפס שורשים לאורך השנים. קניתי את שני האלבומים שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל" ו-"עולם צפוף" באריזה מיוחדת ומהודרת, אריזה בצבע שחור כהה עם לוגו האין כניסה של הלהקה. קראתי עליהם, ראיתי את הקליפים, ועם כל האזנה התחלתי להבין יותר ויותר מה אני שומע ועד כמה זה גאוני.

אם בנוטיז נזכרו במדינות דוברות האנגלית שג'וי דיוויז'ן ואקו והבאנימן היו להקות מעולות, בגזרה הארצית נזכרנו בפורטיס ובקליק. קשה להגיד מתי מתחילה סצינת השוליים או האינדי בישראל, כי אחרי הכל בזמנו אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו לילדים הרעים והלא מקובלים של השכונה, אבל אין ספק שהקליק היוו תפנית חשובה בעלילה. מוזיקלית הם התכתבו עם הפוסט Pאנק הבריטי והניו יורקי שהיה פעם הרבה, הרבה יותר רחוק מהנוף הארץ ישראלי בניכור ובאינדיווידואליזם האמנותי שלו. הקליק הציתו סצינה שלמה עם הלוק ההזוי שלהם, המסרים החתרניים, והמוזיקה הפשוטה והמחוספסת. הדי הקליק המשיכו להכות והשפיעו על להקות מנושאי המגבעת ועד אנטיביוטיקה בימינו.

ועכשיו הקליק חוגגים 30 שנה לשחרור אלבום הבכורה שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל", אלבום קונספט שמתאר את חייו האפלים של אדם מתחייתו ועד מותו, עם ציצי ענק על הכריכה, ולהיט מיינסטרימי מפתיע בשם "אינקובטור". ראיתי אותם מחממים את הבאזקוקס בבמרץ, ולא היה משהו יותר ראוי מהחימום הזה. מהפכת ה-Pאנק נמצאת כבר בשנות השלושים לחייה. מהפכנים כמו ג'ון ליידון שהיו בני 20 בזמן אמת נמצאים כבר בשנות ה-50 לחייהם, ואולי במבחן הכי גדול של חייהם. איך כבר חבורה של סבאים זקנים עם מהפכה נושנה יכולים להיות רלוונטיים היום?

בשנתיים האחרונות קיבלנו סדרה של הופעות שהיינו אמורים לקבל כבר לפני איזה 30 שנה. הכל התחיל עם ההופעה של Public Image Ltd שהיתה חוויה טרנסצנדנטלית. זה המשיך עם ההופעה של The Fall, רצופה בגיטרות, פואמות, ואנרגיה מחאתית בלתי נדלית. בינתיים הפרק האחרון הוא ההופעה של The Buzzcocks שהיתה יותר שואו רוקנרולי של רואי חשבון בדימוס, אבל כאלה שהלב שלהם עדיין כואב. הקלישאה נכונה. זה לא הגיל, זה התרגיל, וגם אם אינספור עיתונאים הכריזו על מותו של הפאנק, הפאנקיסטים לא מתו ואפילו לא התחלפו. רובם עדיין פה ועדיין בוערת בהם אותה אש שגרמה להם להעיף את הבולשיט מהשילטון.

איך יסתיים הפרק הבא בספר הזה, הפרק של הקליק? כשהם עלו לבמה לחמם את הבאזקוקס, הייתי סקפטי למדי. הם נראו מבוגרים, קרחים, ועייפים, רחוקים שנות אור מהמרדנים הרעננים שהם היו בזמנו. המתופף האגדי של הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שהתיפוף שלו היה אלמנט מאוד מהותי בסאונד של הקליק, נפטר לפני כחמש שנים ובמקומו הביאו את עודד פרח, לשעבר מלהקת רעש. אבל עם כל שיר שהם ניגנו ירדה ממני עוד שכבה של סקפטיות. הנגינה שלהם היתה מאוד הדוקה ועוצמתית, וכמו הקולגות שלהם מהממלכה הבריטית נראה שהלהט עדיין בוער בהם.

בתשובה לשאלה ששאלתי לפני כמה פסקאות. לא פעם התלוננתי שהמוזיקה בימינו סובבת יותר סביב אסתטיקה נונשאלנטית ופחות סביב מסר ורגש, ולא רק במיינסטרים ובחו"ל. אפילו אם תבחנו את סצינת השוליים הישראלית המשובחת והאהובה עלינו כל כך, לא תמצאו יותר מדי להקות שבאמת יש להן משהו להגיד, שמשתמשות במוזיקה שלהן כדי להעביר מסר חשוב לאומה שהיא ממש לא רוצה לשמוע. החזרה של הקליק וההופעה של הפאנקיסטים הותיקים על במותינו מהווה תזכורת שפעם זה לא היה ככה.

לא ברור אם המהפיכה שלהם הצליחה ומשהו באמת השתנה, או שצריכים להמשיך להלחם ועל מה, אם בכלל עוד יש מאבק. בינתיים כל מה שאפשר לעשות זה ללכת לאחת מההופעות החגיגיות של הקליק, ולקוות לספוג אולי שבריר קטן מהאנרגיה שתזרום בתקווה מהבמה אל הקהל. אולי כמה ילדים יקימו להקה. אולי הלהקה הזו תבעט לכולנו בתחת.

נ.ב. להלן ארבעה שירים שהקליק הספיקו להקליט עם ז'אן ז'אק גולדברג בשנת 2005 וישוחררו כאי פי במהדורה מוגבלת. אתם חייבים לשמוע את השיר השלישי, "בין הקברים לפרברים".

הפוסט פעם היתה לה ויברציה מזה הופיע ראשון בהמאזין