קוסטה קפלן: נראה שיש לכם רעיונות חזקים לגבי הפן הויזואלי של הלהקה כבר מהעטיפה האיקונית של "Pink Flag". בהתחשב בעובדה שהיו לכם מספר מעצבים לאורך השנים, אני סקרן לדעת האם זה שנמנעתם מהעטיפות הקלאסיות של "להקת רוק עושה פוזה בשביל הצלם" מבוסס על רעיון אומנותי שהיה לכם עבור הלהקה או פשוט אינסטינקט טבעי.

תמיד היה בלהקה חיבור חזק לאומנות ויזואלית. שלושה מחברי הליינאפ המקורי למדו בבתי ספר לאומנויות באיזושהי מידה כך שזה לא כל כך מפתיע. אני לא חושב שאי פעם חשבנו לשים תמונה של הלהקה על העטיפה! בנוסף, די לאורך כל השנים חשבנו שזה במקרה הטוב לא אופנתי ובמקרה הגרוע טעם לא טוב לשים תמונה של הלהקה על העטיפה!

פלאפון ענק: אם הייתם מקימים את ווייר היום, איזה סוג של להקה הייתם? האם אתם חושבים שרוק הוא ז'אנר פורה בימינו?

אם הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, נגיד יליד 1995, ההשפעות שלי - לאו בהכרח המוזיקליות - היו לגמרי שונות. אולי לא הייתי מקים בכלל להקה. בהנחה שהייתי מתעניין במוזיקה (אני רואה את זה בתור תחום התעניינות מאוד בסיסי אצלי אז כנראה שכן) אין לי ספק שהייתי מקים הפקה משלי מה שבאופן רציונלי לא היה גורם לי להתעניין להיות בלהקה. אולי הייתי מחפש שיתופי פעולה אבל אני בספק אם הפורמט היה שתי גיטרות, בס ותופים אלא אם כן היה לי רעיון מאוד מסוים. באופן אישי אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק, למעשה אני לא בטוח מה זה! כשאני חושב על רוק אני חושב על תספורות פודל ושירה חורקת אבל אולי אתה רואה את זה אחרת? קשה להגדיר מה ווייר עושים אבל אומרים שאנחנו להקת רוק.

דאבל ג'אקל: מה העצה הכי טובה שתוכלו לתת ללהקה צעירה בתחילת דרכה?

הייתי אומר שהעצה שלי מתאימה לכל אומן והיא "תמצא את הקול שלך". הייתי גם מציע (אם כי אולי זה לא יעזור בכלל) לא לחשוב על זה יותר מדי. אישית אני חושב שיצירתיות זה דבר טבעי ואם חושבים על זה יותר מדי זה יכול רק להפריע. כולנו סובלים כמובן מ-"סינדרום הדף הריק", קל לחשוב שאין לך רעיונות. למעשה רעיונות הם דבר מאוד נפוץ וצריך פשוט לשים לב אליהם.

סווטשופ בויז: מדוע אתם לא מנגנים את "Pink Flag" בהופעות?

תלוי - האם אתם מתכוונים לשיר או לאלבום? אנחנו מנגנים את השיר באופן די קבוע אם כי עכשיו אנחנו שומרים לו על מקום מאוד מיוחד. זה תמיד מנוגן בהדרן האחרון בסט של ווייר ב-DRILL : FESTIVAL ועל ידי ה-Pink Flag Guitar Orchestra - אתה יכול לראות דוגמאות כאן וביוטיוב. לגבי הקטעים האחרים מהאלבום, בדרך כלל יש לנו לפחות קטע אחד בכל סט בכל זמן נתון אם כי מאוד חשוב לנו להישאר נאמנים ללהקה. וווייר אינה ולעולם לא היתה תולדה של "מורשת". הרבה להקות יותר ותיקות נופלות למלכודת ונשענות רק על העבר שלהן - לפעמים עד כדי כך שאין בכלל עניין מה הלהקה יכולה ליצור עכשיו. לדעתי זה לא מקום שמעניין להיות בו ולמזלנו ווייר לא צריכה להיות בו. המהות של ווייר תמיד היתה במה שאנחנו עושים בזמן הנוכחי. אנחנו מכבדים את מה שעשינו בעבר וההופעות שלנו תמיד מכילות פריטים נבחרים מההיסטוריה שלנו אבל המהות שלנו לעולם לא תהיה רק בעברינו.

המסך הלבן: נראה שאתם מאוד מחוברים לתנועה הדאדא באומנות. מה זה דאדאיזם עבורכם והאם שילבתם דאדא במוזיקה שלכם?

דאדא כתנועה אומנותית היסטורית אפילו קצת הקדימה אותנו. אולי אנחנו בני 40 שנה אבל דאדא בת 100! הצורה שבה דאדא השפיעה על כל האומנות במאה ה-20 וה-21 היא דרך המושג הכפול של קונספט וקריטיות. אין כזה דבר אומנות בלי קונספט שאין לה קריטיות - הדברים האלה קשורים כל כך חזק למבנה של אומנות פוסט-דאדאיסטית שקשה להפריד ביניהם. אם יצירה היא אומנות בגלל שהאומן אומר שזה אומנות אז למה שהוא אומר יש חשיבות גדולה. הרעיונות האלה מגיעים מהדאדא. ווייר היא יוזמה מוזיקלית שנוצרת כמו אומנות גבוהה. זה לא אומנות ויזואלית או אומנות סאונד אבל זו בכל זאת אומנות כי זה מה שאנחנו אומרים. זה אומנות בגלל הצורה שאנחנו יוצרים ושמים את היצירה שלנו בתוך ההקשר. אממה, זה לא דאדא וזה לא פה 100 שנה וווייר לא דאדאיסטים בגישה או ביצירה שלנו. עם זאת אנחנו מכירים בחוב שלנו לדאדא!

ועדת חריגים: בתור להקה שיש בה חברים מעל גיל 40, אנחנו רוצים לשאול - איך אתם מחזיקים את הלהקה כל כך הרבה זמן עם כל השינויים שקורים לכם? איך אתם מתחברים מחדש למוזיקה שגרמה לכם להיות ביחד במקור?

אני חושב שחשוב לענות על השאלה הזו עם העובדה שווייר לא היתה זהה כל הזמן. כמו כל דבר חי ואורגני זה משתנה ועובר מוטציות. אין שום חוקים מלאכותיים של "מה זה ווייר" שמגבילים את מה שאנחנו עושים. עם זאת גילינו משהו מאוד מעניין לפני כמה שנים: לא משנה איך תעשה את הקומבינציה הזו זה תמיד ישמע כמו ווייר. זה פשוט בגלל שווייר זה משהו די רחב. בכנות אני חושב שיותר מדי מוזיקה נוצרת על ידי אנשים שרוצים להתאים את עצמם לתוך ז'אנרים או לשלב ביניהם. בשבילי זה כמו לעשות משהו מבחוץ שאתה אמור לעשות מבפנים. לא אכפת לי כל כך מז'אנרים. ז'אנרים מעניינים רק כשהם נולדים או מתים וכל השאר משעמם. אולי זה עניין דורי.

כמובן שווייר מורכבת מארבעה אינדיווידואלים שבמובן מסוים אין להם שום דבר במשותף חוץ מווייר, ארבעה אינדיווידואלים שתופסים את זה בצורה די שונה. מה שגורם לזה להיות משהו שאנחנו רוצים לעשות ביחד זה העבודה עצמה. כמובן אם היינו עושים אלבומים והופעות ואף אחד לא היה מתעניין בזה אז כנראה שהיינו מוותרים על כך לפני שנים, אבל מה שאנחנו עושים תמיד מקבל תשומת לב. אנחנו מוכרים אלבומים ואנשים באים להופעות ואנחנו עושים את כל זה לגמרי בתנאים שלנו. זה לא קשור לחוסר בפשרות, זה פשוט כי זו הדרך היחידה שאפשר לעשות את זה כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר!

אני לא יודע שום דבר לגבי "מוזיקה מקורית" אולי מדובר פשוט באבק פיות.

הפוסט "אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק": להקות מקומיות מראיינות את קולין ניומן מ-WIRE הופיע ראשון בהמאזין

"רציתי תמיד להגיע לנקודת רוויה מסוימת בעבודה היום יומית שלי שאני יכול כאילו לנתב את יכולות היח"צ שלי ואת כל השטויות האלה", מספר הרינג על כוס קפה ליד כיכר הבימה, "לקחת להקות לא דווקא כזה שבעות, אלא כאילו בני 17-18 מקסימום 20 ומשהו שמוציאים אלבום ראשון, אפילו דברים שהם בוסריים שם בסאונד לפעמים, וממש ממש להיות מסוגל לתת להם איזה מן מענה בסיסי מאוד SST כזה (לייבל עצמאי של מקים להקת Black Flag -ע"ש), לתת להם ריליס ראשון ברוטלי כזה, ולהוציא להם את זה ולעזור להם עם היח"צ, להדפיס את השיט".

למעשה, לא מדובר בלייבל הראשון של הרינג: הוא הקים בעבר את Fish In The Water שהוציא בזמנו ריליסים לשאריות מסצנת הפטיפון כמו אכזבות' ואדם קומן. בנוער אבוד הרינג הולך לשחרר אלבומי בכורה לדור חדש של הרכבים כמו סאל חרדלי וסילבי ז'אן - למרות שאין ללייבל משרד או אולפן והוא בכלל לא עושה הקלטות. "סילבי למשל זה פרויקט שבן (אבגיא -ע"ש) הקליט בבית שאני שמעתי את האי פי שהוא העלה ליוטיוב, וממש התלהבתי שמישהו הקליט את זה בבית. אחר כך הוא השמיע לי עוד דברים שהוא הקליט, ואמרתי לו, בונ'ה, אתה מפיק קטן ממזר, מדהים הדברים שאתה עושה בבית!"

סילבי ז'אן: מפיק קטן ממזר

מה הדהים אותך?

"יש לו דרייב מטורף להקליט, הוא כל הזמן שולח לי שירים חדשים, כל הזמן, שהוא הקליט פשוט! שנשמעים פיצוץ, כאילו - ג'יז ג'אז מק דמרקו כזה, הקלטות חדר אבל טובות, שהתופים נשמעים סבנטיז - כי הוא יודע, הוא יודע איך למקם שיט, והוא יודע איך להוציא ממעט הרבה. זה נפלא! בגיל שלו? 20 ומשהו. סאל זה קלאסי להקת תיכון שלקח לה הרבה זמן - כמו קין והבל - להגיע לרמה גבוהה של שפה אמנותית, אבל אז, מביאים את זה, אלבום מאוד יפה בעיני, מאוד שאפתני טקסטואלית, מוזיקלית, נשען על הג'אז הזה שבא מהתיכון כשאתה רוצה להרשים בנות ואתה ג'אזיסט! ואתה רוצה שיראו שאתה יודע לנגן נורא טוב: המתופף מנגן מהר, הגיטריסט מנגן מהר. יש בזה משהו מאוד נעורי בעיני, זה רק אגרסיות שיש עד גיל מסוים. ובאמת עם הלייבל, אני רוצה לתת מענה לדברים כאלה, אני רואה שיש עוד ועוד כאלה. יש את Bonjour Machines שיש בה את הבן של יזהר, יזהר אשדות, אילי, וגם שם יש קסם של איזשהו סוג של אימו בעברית כזה, אבל לא קליפורני רגיל, אלא שבור כזה, כמו Hotelier כזה, הגל החדש של אימו כזה. מדהים אותי שילדים מחוברים לטרנדים, מנסים לעשות אותה בעברית אינטואיטיבית - אני מוקסם מזה כנראה בגלל המצב הנפשי שלי כבן אדם. אני מוקסם מזה כי ככל הנראה זה נעדר מחיי באיזושהי צורה, אני שואב את זה כהשראה מהם, אני רואה את העיסוק הזה שלהם ואני מתמלא בזה מחדש - גם בשביל עצמי, גם בשביל להזין את עצמי כיוצר, ולא רק כאיש משרד".

ואם אתה אומר שהם באים עם ההקלטות והכל, אז מה הערך המוסף שאתה נותן להם בתור לייבל? כי הם היו יכולים לעשות לבד עמודי פייסבוק ופרסומות.

"אני כמו עמוד אש כזה. מה אני עושה? אני מייצג את האפשרות שאנשים ישתפו פעולה ביחד. הם לא היו חושבים לעשות את זה קודם, כי הם היו עסוקים בלהשיק את האלבום שלהם ולעשות את ההופעה בבארבי וכל הדבר הזה, ואולי הם היו מופיעים עם הלהקות האחרות, עם בונז'ור, הם היו מגיעים להופיע עם חריגים. אני חושב שיש הרבה מאוד כוח בכוונון של המאזין לבית מסוים. נגיד ל-Touch n' Go יש סאונד, ל-Sub Pop יש סאונד - מגוון היום יותר, כי הם לייבל גדול יותר, אבל היה מצומצם יותר כשהיה נגיד את ה-"Sub Pop 200", את האוסף, והיה להקות נשמעו כמו נירוונה - היה איזשהו רצף מסוים של איכות פילוסופית זהה יחסית ללהקות על אותו לייבל. ואיכויות פילוסופיות זהות הם דברים שניתן לשווק בצורה קלה יותר - זה גם עוזר ללהקות. אני בעצם מייצג את האפשרות להדבקה אסתטית של כמה דברים ביחד. אני לא באמת ערך מוסף טכנולוגי או כלכלי. אבל אני חושב שגם אם הייתי ערך מוסף כלכלי זה היה נגמר מהר מאוד, כי הם היו חושבים שאני בנק. למעשה אני מדפיס, מיחצ"ן, ודוחף אותם לשאוף להיות רציניים בקשר למה שהם עושים, ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ככה שהם חזקים יותר מאשר להיות אינדיבידואלים. זה הכל. וזה מה שאני עושה, אני דוחף אנשים צעירים, מוכשרים, לשאוף ליותר. זה הכל. ממש כמעט על גבול הקואוצ'ינג פילוסופי של DIY, זה הכל. וכן, אני נותן יח"צ, שזה תשמע ערך של כמה אלפי שקלים, אני מדפיס שזה ערך של כמה אלפי שקלים, לפעמים אני עוזר בקליפים שזה ערך של כמה אלפי שקלים. זה מצטבר לתקציב לא מבוטל שבסופו של דבר אני יכול לעזור ללהקה, אם אתה רוצה ממש להיות Ian MacKaye כזה, האם שווה לעבוד במקדונלדס או בזה, בסביבות ה-15,000-20,000 של עבודה".

ואיך הלייבל מתקיים מזה?

"הוא לא! אני עובד, ואני משקיע ואני מפסיד כסף על הלהקות. ואני מפסיד בצורה כזו שאני יודע שמה שאני מפסיד, זה כמו שמישהו שיש לו תחביב כלשהו, ואני דווקא אוהב תחביבים, אני לא משתמש במילה הזו בשביל להמעיט במה שאני עושה. אני אפילו תמיד אומר על ועדת חריגים שאנחנו לא להקה מקצועית: גוטה הוא עורך וידאו, דן יש לו חברת לוגיסטיקה לקידוחים, ואני יועץ תקשורת, ואנחנו עושים לפעמים טורים ומוציאים אלבום פעם בשנתיים-שלוש, ואנחנו לוקחים מאוד ברצינות את התחביב הזה, מאוד. היתה תקופה שניסיתי שמוזיקה תהיה העבודה שלי, ואני מצאתי באופן אישי שאני סובל יותר, משום שמערך הציפיות שלי הגיע ממקום משיגני, כי רציתי להיות הכי טוב בעבודה שלי שיכלתי, אז העדפתי, אני חושב, להפנות את המשיגנות שלי לתחום אחר, וממש ממש רק לעשות את מה שאני נהנה ממנו במוזיקה, וזה יותר תואם את ישראל בסופו של דבר, לדעתי".

הדבר האמיתי

נוער אבוד מצטרף לשרשרת של לייבלים עצמאיים בארץ כמו פאסט מיוזיק, פאקט רקורדס, ופית/קית שהוציאו אלבומים להרכבי שוליים כמו המיותרים, יאפים עם ג'יפים, ומורה חיילת. "בא לי להיות ליד דברים בוסריים כשהם קורים", משתף הרינג. "יש נגיד להקות כמו לילה ודף צ'ונקי, כל מיני ילדים סופר מוכשרים שצורכים אובר-אינפורמציה ביוטיוב ואינפורמציה מוזיקלית מספוטיפיי שממליץ להם על אינסוף דברים, ויש להם את כל הכלים האלה בידיים שלהם, במחשב, הקלטות ביתיות, והם יודעים לייצר דברים עם כמות אינפורמציה מאוד גבוהה, והם עושים את זה בפאשן כי הם ילדים". לפיו המצב השתנה. "היום זה הכל מוצרי יצוא, export ready, האם אתה פיזיבילי כדי שאני אשקיע בך, מנהלים/מפיצים כאלה שעובדים רק עם פרויקטים שהם הוכיחו את עצמם מבחינת כרטיסים - אין מקום התפתחות לכל האינטואיטיביות הזו שנמצאת כמו ענן בתחתית".

הרבה לפני שועדת חריגים טסה לכבוש את שולי אמריקה, הרינג היה נער אבוד בעצמו שהקים הרכב פוסט-רוק קטן בשם הבקרים הרועשים ונהפך בהמשך ללהקת לבנון. היום הוא רוצה לתת להרכבים חדשים את מה שהוא קיבל אז. "עשינו קסטת דמו פעם לבקרים הרועשים. נתתי את זה ברעד וחיל ופיק לאמיר שור, שאולי הוא יפיק את האלבום של לבנון. וזה היה משהו, וכשהוא אמר כן, ואני יעשה לכם מחיר, (צוחק) לא משנה מה המשמעות של זה. הוא באמת עשה לנו מחיר, והם באמת תמכו בנו, והיה לנו מועדון, והוא הוציא לנו את האלבום, ויכולתי לשבת שם עם מכונת למינציה ולניילן את הדיסקים שלי, ולקבל אותם מהמפעל, ולראות איך אני מכניס את הדיסק פנימה. וישבתי שם כמו ילד אצל הסבתא, וזה היה האולפן שלהם, וזה הרגיש נורא אמיתי".

וזה באמת היה אמיתי.

"אני מרחם על הילדים האלה שהכל קורה להם בפייסבוק, אני מרחם על זה. אני ישבתי שם, היה באנגים, הזמנו אוכל, היינו שם, כאנשים. אז מקום אמיתי, מקום אמיתי. הלוואי והיה לי גם מקום, אין לי כסף לדברים האלה. יום אחד נגיד אם אני חברת תקשורת גדולה. הדבר הראשון שאני עושה, מה שבסגנון המינוס שתיים שנסגר, או לפני זה, איך קראו לזה, היה משהו אחד לפני זה…"

הקורו.

"הקורו, לרוגטקה לא התחברתי, אבל דברים כאלה. ספייס, עם עשייה, שהם עושים, הטברסקים של העולם".

זה חבורה של להקות שמנגנות ביחד, והם צריכים ספייס, אז הן עושים את זה.

"זה נפלא!"

הלהקות שלך יכולות לעשות את זה באותה מידה.

"על הזין שלי אם הם יעשו או לא. הייתי נותן את זה אם הייתי יכול, אם היה לי אולפן. זה לא העיסוק שלי, אני לא טכנאי, אין לי אולפן - אם היה לי אולפן זה היה יותר קל, הם היו יכולים לבוא ולהתארח".

יותר קל גם בשבילך אם יש לך אולפן.

"לאנובה יש למשל אולפן, והם נהנים מזה, וזה נפלא. אבל הייתי רוצה לתת משהו אמיתי - זו השורה התחתונה, לתת משהו אמיתי, גם אם זה פורמט של אלבום ומישהו שתומך בך. הם לפעמים קוראים לי בצחוק "דוד", אתה מבין? אני אוהב את זה! מישהו עוזר להם לחשוב על הכל".

סאל חרדלי: מקסימים (צילום David Doh Doh Rosen)

הרינג השתפשף חזק במשך השנים בעשייה מוזיקלית, בין אם בתפעול לייבל או מאות ההופעות שהוא עשה בארה"ב ובאירופה עם להקתו הקודמת TV Buddhas. הוא משתף את כל הידע שלו עם ההרכבים הצעירים בלייבל ודואג לדרבן אותם כדי לקדם את העשייה. הרינג אף מחזיק ברשימה של להקות שהוא שם עליהן אוזן כי הן שלחו לו הקלטות דמו בסמארטפון, אך לא כל להקה יכולה להתקבל ללייבל - הוא חייב להידלק על הסאונד.

באיזה סאונד מדובר?

"אמיתי, לא יודע, אמיתי זה המילה היחידה. באמת בעולם שבו, אני חושב, קשה לדעת מה זה אמיתי בגלל שאנשים חווים לפעמים קשת סכיזופרנית של דברים".

אז מה זה אמיתי בעיניך? כששמעת את סאל חרדלי, בונז'ור משינס.

"אני ראיתי את ההופעות. בהופעות, זה הרגיש לי, מקסים. זה המילה. אפילו אם זה ממש ממש רועש ומת' רוק, מקסים. סתם. פתאום הם עצרו את ההופעה והסקספוניסט שלהם, שאול, עשה סולו. הוא נראה כמו הבסיסט של הוסקר דו, יש לו שפם כזה, הוא בחור. וכולם כזה ילדים, אז אין את העצב של הבגרות, זה רק מן "קקק!" כזה. יש את הלהקות האלה: איך קוראים לכם? קוראים לנו אנשם. למה? כי זה היה הבדיחה בחדר כשחשבנו על איך לקרוא ללהקה. לא משנה, יש להקות כאלה. איך נקרא לעצמנו? שם מפגר כלשהו. אפילו סאל חרדלי זה שם של להקת תיכון. וזה הרגיש לי כל כך אמיתי ומקסים, פשוט באמת קסום. כמו שהלכתי לראות הופעה של אולי דנון. תקשיב, עזוב את ההפקה של האלבום ואיך יצא בסוף המוצר, אני אוהב לשמור על דברים מאוד ראשוניים. כמובן האלבומים של החריגים מאוד מופקים, אבל אני כן מרגיש שיש בהם אינטואיציה. אתה כן שומע אותם ואתה לא מרגיש שזה הרמטי, אני לא חושב. סרטים ומוזיקה מאפשרים לצופה ליצוק לתוך זה את העולם שלו, כדי שיהיה לו מקום ליצור בעזרת הדבר הזה".

זה גם יוצר עולם שאפשר להכנס אליו, שילוב כזה.

"נכון. ואז באיזשהו מקום, כשאני ראיתי את זה חשבתי שזה מקסים ולא הרמטי. היה בזה משהו כמו סקיצה. אבל כל כך טובה, אתה יודע? סקיצה של פיקאסו, שרואים את היד של גאון. אז גם ככה, כששמעתי את הקול של אולי בהופעה, או כשראיתי את בונז'ור מאשינס, והבסיסטית היתה ככה, והמתופף היה ככה, והיה להם תקשורת מצחיקה אחד עם השני, אבל הם ניגנו מדהים, עדיין ברמה טכנית מאוד גבוהה, אבל מתוך אינטואיציה, לא מתוך הפחד של הבגרות, אלא הגוף באופן אינטואיטיבי ניגן את זה, מתוך אהבה, ראשונית, טהורה, מינית אולי אפילו, למוזיקה - מה ששמעת זה מה שאני רוצה להרגיש זה מה שאני רוצה להוציא!"

אני יודע שאתה מאוד בעניין של מוזיקה בעברית. אבל אם תראה להקה כזו שעושה מוזיקה אינסטרומנטלית או מוזיקה באנגלית שעונה על ההגדרה הזו, אז גם תיקח אותם?

"אם היא עושה מוזיקה אינסטרומנטלית לגמרי שעונה על ההגדרה הזאת, וראיתי כאלה בחיי, ראיתי הופעה של Tera Malos וראיתי הופעה הופעתי עם כל מיני להקות בתקופה של 2003-2006, כשזה היה מאוד חזק הסצנה הזו של המת'-נויז, יצא לי להופיע באמריקה עם המון כאלה, והיה בהם משהו מקסים תמיד, והאמריקאים יודעים ליצור מוזיקה ולהופיע בצורה מאוד אינטואיטיבית גם כשהם מאוד מפורסמים - ההרמטיות לא נשמרת. אז אם אני אראה משהו אינטואיטיבי, בטח. אגב, השמיעו לי את האלבום החדש שלהן, לילה, הוא באנגלית, רצו שאאזור לסדר אותו או משהו כזה, יש הרבה שירים, ואני חושב שהן להקה אינטואיטיבית מאוד! מאוד, מאוד! יש להן יכולת אינטואיטיבית חריגה לישראלים, חריגה! זה פשוט יבוא להן, להחליף תפקיד, פתאום אחת על תופים, פתאום יבוא לה ככה ליצור, וככה - זה אינטואיטיבי, אני מאוד אוהב את זה, מאוד אנדי וורהול".

אז הן יצאו בנוער אבוד?

"לא, כרגע אנחנו עושים יח"צ. מה זה עושים יח"צ? אני עוזר להן פשוט. אבל זה באנגלית. פה זה תפס אותי בדילמה. אמרתי לעצמי, אני חושב שאחכה שיהיה משהו בעברית".

אוקיי. למה?

"אני חושב שזה יכול להיות מדהים בעברית, כאילו, מטמטם, מדהים! הן השמיעו לי פעם משהו בעברית. זה היה נפלא, זה היה רדוף! איפשהו באנגלית, זה עדיין יש לזה צעד אחד ממני. אני צריך שזה יהיה ממש לגמרי איתי כדי שארצה להוציא את זה".

כלומר, אמיתי באנגלית?

"לא שמעתי אף פעם - כולל דברים שאני עשיתי, ברור ביקורת עצמית, טוטלית - לא שמעתי אף פעם אינדי ישראלי באנגלית שהיה נשמע לי לגמרי בתוכי, שלגמרי נכנס לי לספירה. שים את "עטור מצחך", אני אבכה כמו ילדה. אבל לא נכנס עד הסוף. אני יכול להעריך, אני יכול זה. עד הסוף - לא. עד הסוף זה רק בעברית".

בונז'ור משינס לא עשו אגב לפני כן חומר באנגלית?

"אני חושב הם עשו אינטרוואלי כזה, הם עשו חלק מהדברים בעבירת, ואז באנגלית הם עשו אלבום, ואז דיברנו על זה, והם עשו עברית עכשיו".

לדף צ'ונקי יש חלק בעברית, חלק באנגלית, חלק ברוסית אפילו.

"נכון, שזה אגב אפילו פי עשר יותר מעניין באנגלית בעיני".

רוסית?

"כן! רוסית, ערבית, קיבוץ גלויות. מצידי, אם הבן אדם אנגלוסקסי וזה ממש בא לו ממקום כזה... סתם, אתמול ראיתי "The Voice" אז ראיתי איזה שלישיה שבאה ממושב של 40 משפחות של אנשים שעזבו את קליפורניה והם משיחיים כאלה, הם שרים באנגלית, הם שרו סיימון וגרפונקל. עזוב שזה היה ביצוע באמת כמו שאביב גפן אמר "משעמם", ופה אני מסכים איתו לפעמים, זה היה, בעיני, אינטואיטיבי".

הרינג: הרצל של סצנת האינדי

מקום שיקשיבו לך

ועדת חריגים היו חתומים בעבר בלייבל המקומי Anova, וכיום הם חתומים בלייבל הקליפורני Burger Records. בורגר הם לייבל עצמאי שהוקם ב-2007 ושחרר מאות ריליסים ממגוון רחב של הרכבים כמו Ty Segall, Thee Oh Sees, וגם הוצאות מחודשות להרכבים מוכרים כמו איגי פופ והסטוג'ס, הרבה מהם על קסטות. הרינג קיבל המון השראה מדרך הפעולה שלהם. "הם אומרים: שלח מוזיקה. ואז כזה בשלוש בלילה כשהם לא ישנים הם מקשיבים למלא שיט, והם עונים! זה חברי כאילו השנה היא '83, זה לא חברי כאילו השנה היא 2017 ואתה צריך לשלוח ל-info@, ושולחים לך בחזרה "thank you for" טה טה טה טה טה, אם נרצה משהו נחזור אליך. או, אנא שים את ה-mp3 שלך בתוך קופסה בסאונדקלאוד. זה כל כך מנכר. היום לייבלים של קסטות מהווים מבחינה פילוסופית את מה שפעם כל לייבל אינדי היה, שזה מקום שיקשיב לך, אתה יודע, גם אם אתה מוזר, גם אם קוראים לך קורט קוביין ואתה בן 17 או 18 או משהו כזה, ואתה הקלטת קסטת בבית, וכתבת להפיק וציירת קקי ועשית כמה קווים מעל, יקשיבו לך. מישהו יקשיב לך".

אתה הולך להוציא קסטות או וינילים?

"כן. אני הולך להוציא קסטות, אני הולך להוציא קסטות ברמה מאוד מגוונת - כמו שבורגר עושים, כשהם מוציאים ל-Big Star ריאישיויים כאלה, ול-Green Day, ולסטוג'ס - אני הולך להוציא גם ריאישויים ישראלים, בקסטות, גם להקות גדולות מאוד שיוציאו בקסטות אצלי, זה משהו שאני רוצה לעשות סתם בשביל להשטיח באיזושהי צורה את הכל. אני אוהב את זה".

אולי גם לחבר נקודות - אם תוציא קסטת דמו של משינה, אני יודע, מתחילת שנות השמונים, אז יש בזה אולי את הדבר שאתה מתאר, האינטואיטיבי וכל זה.

"משהו כזה, משהו כמו כשאני שומע משינה כשאני מתקלח. יש לי כזה נגן קסטות, שם משינה, אני מתקלח עם משינה".

לרוב האנשים אין בכלל איך להשמיע את הקסטה, זה פשוט יושב יפה על המדף.

"אם אתה רוצה לרדת לרזולוציה של הפורמט, הקסטה היא בסופו של דבר, בימינו, מוצר עיצובי, שאנשים חלק שומעים, והרוב אוספים, ליופי בבית, בדירות תל אביביות כאלה ואחרות, או בוהמייניות כאלה, ויש לזה קוד הורדה, ובייסיקלי אתה יכול למכור את זה כערך מוסף בבנדקמפ או כ-15 שקל בהופעה, לפאן, כדי לתמוך, וזה הנאדג', זו הקריצת עין של האינדי שנשארה. חוץ מזה יש וינילים, ואני בטח אוציא אותם בהמשך, כשהדבר יהיה פיזיבילי. אבל כרגע ההשקעה היא מינימלית, אנחנו נוציא דיסקים בעיקר בשביל תקשורת, ובשביל מי שצריך, ובשביל הלהקה שתוכל למכור, אבל קסטות זה משהו שאני מאמין שהוא מוצר עיצובי שיכול ליצור אנגייג'מנט יפה, וזה פשוט פאן, וזה טרנד, שהוא לא רק כי הוא טרנדי, אני מאוד אוהב אותו כי הוא מאוד זול ליצור יחסית, והוא מכיל בתוכו את אותה משמשעות שיש לוויניל, פחות או יותר, שזה המשמעות הזאת של כאילו הדבר האמיתי. אני אוהב את זה. חתרני כזה".

נוער אבוד האוסף: בקרוב על קסטה ב-Burger Records

נשמע שנוער אבוד מכוון לקהל מקומי קטן של סנובי מוזיקה, אך הרינג מתכנן לייצא את המוזיקה גם לחו"ל. הקסטה הראשונה של הלייבל תהיה אוסף שיצא ב-27.1 כחלק מסדרת Burger World, סדרה שסוקרת סצנות אינדי ברחבי העולם. הרינג בחר 12 שירים של להקות חדשות ששרות בעברית, ומסתבר שזה התקבל בברכה. "שלחתי לו את זה, הוא אמר לי תקשיב, זה מדהים. הוא עף על זה, הוא אמר לי אני שומע את זה בריפיט כבר 20 פעם. הוא סידר לי את זה מחדש - הוא אף פעם לא עשה לי את זה - כאילו הוא נכנס לי לטראקליסט, התחיל לשנות את זה, איך הוא חושב שזה צריך להיות. הוא אמר, אני אשלח את זה דרך היח"צ שלנו, אשיג על הלייבל אייטמים, טה טה טה טה טה - זה הכוח של הרבה דברים יפים בעברית ביחד".

מעניין. טוב, זה כי אתה בלייבל, והוא מקשיב לך, והוא כבר התרגל לשמוע עברית.

"אני לא יודע אם הוא התרגל לשמוע עברית, אבל אני חושב שאם אתה עושה משהו אינטואיטיבית, נשאר בדיוק כאילו מה שאתה עושה, זה כמו הילדים האלה. עושה אינטואיטיבית פשוט, מה שאתה אוהב, מעביר דרכך את האנרגיה ישירות, אז הצד השני מרגיש שהוא מקבל משהו אמיתי ושהוא פְרֶש, שאין תחושה מעובדת. אז זה יצא, וזה סממן למה אני הולך לעשות. מה שאני הולך לעשות בייסיקלי זה לשלוח את האלבומים של הלהקות לאנשים, לעניין אנשים באמריקה בעיקר, ואנגליה, איפה שצורכים מוזיקה אינדית, אנרדרגראונד, ולעניין אותם בלייבל בוטיק שלי כלייבל בוטיק שמוציא אלקטרוני, ואנדרגראונד רוק, בשפה העברית. עכשיו, אתה כצרכן מוזיקה, היית גר באמריקה, זה אנקדוטה מעניינת שיש דבר כזה. אני יכול לדמיין את זה בפוטנציאל של זה הגדול ביותר, לייבלי בוטיק שמוציא דברים טובים בשפה העברית, וזה יכול להיות פשוט קוריוז מעניין, כמו לייבל יפני טוב שאתה עוקב אחריו, אתה יודע?"

סילבי ז'אן ישיקו אלבום בכורה ב-15.2 בתדר

סאל חרדלי ישיקו אלבום בכורה ב-4.3 בבארבי

הפוסט נוער אבוד: יובל הרינג בראיון על הלייבל שלו הופיע ראשון בהמאזין

בחרתי ב"פח האשפה של ההיסטוריה" שלקח אותי מהרגע הראשון ששמעתי אותו לתחילת שנות האלפיים כשישבתי בדירה של יוני במקווה ישראל ופגשתי את חברי להקת לבנון בפעם הראשונה. אלה שירים של יוני ששמעתי מזמן, וגם אפילו פעם בבית פיתקית נכנסתי לסשן מיקסים שהוא עשה שם על המחשב. הוא עבד על האלבום הרבה זמן וזה מורגש. אלבום אישי, עם סאונד אמיתי שנדיר למצוא כיום בתרבות הסינגלים. אני לרוב לא אוהב אלבומים מקומיים חדשים כי מעט מאד אמנים יודעים לבנות אלבום שלם, אבל פה ושם יש אלבומים שלמים חדשים טובים, וזה אולי הטוב ביותר של 2015.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של יובל הרינג מועדת חריגים הופיע ראשון בהמאזין

The Listener + HaKotsev: Best Israeli Music H'ATASHA by Idosius on Mixcloud

איחדתי כוחות עם יובל לוי מ-"הקוצב", ויחדיו סיכמנו את שנת ה'תשע"ה במוזיקה הישראלית מהפולק הרך של ג'יין בורדו ועד הפוסט-הארדקור המחורע של זאגה זאגה וכל מה שביניהם - לשמיעה בלחיצת פליי למעלה או האזנה סלקטיבית פה למטה.

Totemo - Heavy As My Dreams EP

יובל: רותם אור (Totemo) הוציאה בתחילת השנה אי.פי חדש ומשובח. מוזיקה אלקטרונית עם שירה מהפנטת, עשרים דקות של צלילה עמוקה. האי פי הקצר (רק כעשרים דקות אורכו) היה אמור להיות מלווה בסיבוב הופעות בארץ, אבל הוא נדחה בעקבות אבחון של מחלת סרטן השד. בימים אלו רותם אור עובדת על חומרים חדשים, ואנו מקווים שכשיצאו, היא תוכל להשיק אותה כמו שצריך.

עידו: האי פי של טוטמו היה אחד מהיציאות של השנה, בכלל במוזיקה האלקטרונית בעולם. כבר קלישאתי להגיד שזה נשמע "חו"ל", ובכל זאת, היללו את האי פי בבלוגים ברחבי העולם, ובצדק. מאחל הרבה בריאות לרותם בשנה הקרובה ועוד המון שירים חלומיים כאלה.

Garden City Movement - Modern West EP

יובל: לפני כחודש התקיימו ההופעות של Alt-J בארץ. לכל אחד מהמופעים נקבע מופע חימום אחר. אני בחרתי ללכת למופע הראשון בגלל מופע החימום של Garden City Movement, והיה כל כך טוב, שעם כל הכבוד ל-Alt-J, הגארדן לא נפלו מהם בכלל. האי פי שיצא להם השנה, Modern West, ממשיך את הקו האלקטרוני המתוחכם מהשניים הקודמים, ומדגים לנו שוב איך אפשר להכניס כמות עצומה של רגש לתוך ביטים ממוחשבים. תגלית נוספת שגיליתי לגביהם השנה היא שהמוזיקה שלהם מעולה לשחייה. אז אם יש לכם נגן MP3 עמיד למים – אני ממליץ בחום.

BEMET - The Chase After Tomorrow

יובל: הוד מושונוב הוציא אלבום משותף עם ריג'וייסר כחלק מהלייבל Raw Tapes, אלבום בשם The Chase After Tomorrow שכולל גם שיתופי פעולה עם נגני הלייבל. הוד מושונוב הוא נגן קיטאר (הקלידים האייטיזים שלובשים כמו גיטרה על הכתף) שגדל כנגן פסנתר קלאסי, ובשנים האחרונות עבר למוזיקה אלקטרונית ומשלב באלבום הזה בין אלמנטים של ג'אז למוזיקה אלקטרונית. הלייבל חצה את גבולות האינדי בשנה האחרונה עם השינויים המעניינים שהתרחשו בגלגל"צ.

Anatopia - User Experience

עידו: אנטופיה הם הצמד Henrietta Morgenstern ו-Klaus Plötzlich, ישראלית וגרמני שעושים מוזיקה אלקטרונית סקסית, חיבור בין השיק הברלינאי לחוצפה הישראלית עם תהיות קיומיות על העולם הדיגיטלי.

Shtuby Band Experience

יובל: את שטובי גיליתי בפסטיבל יערות מנשה. הוא עלה לבמה לבוש בבגד גוף ורוד שמכסה את כולו מכף רגל ועד ראש, ולרגע אחד הפך את היער לרחבת ריקודים ענקית, שהזכירה יותר דיונות במדבר של פסטיבלי טראנס מאשר פסטיבל רוק. שטובי מופיע לפעמים בהרכב מלא עם נגנים, כמו ביערות מנשה, שכולל מתופף, קלידן (BEMET, הנ"ל), MC וחלילנית, ולפעמים הוא מופיע לבד כדיג'יי במסיבות בפסטיבלים ובמועדונים, בארץ ובחו"ל. אמנם לא יצא לו אלבום, או אי.פי השנה, אבל עדיין הוא ה-תגלית שלי. ממליץ בחום להטות אוזן ואם אפשר לתפוס אותו גם על הבמה בהופעה או דיג'יי סט.

שי צברי - שחרית

יובל: המלך החדש, שמאפשר גם להיפסטרים לתת בכפיים הוציא השנה את האלבום "שחרית" שמצליח לייצר מוזיקה ישראלית ומאוד אותנטית. במקרה של שי הוא מצליח לחבר פיוטים יהודים ישנים עם ז'אנריים עדכניים – רוק, בלקן, דאב ורגאי.

עידו: שי צברי והרכבים כמו A-WA ולירן עמרם והפנתרים עשו נסיון מאוד יפה ליצור מוזיקה ישראלית אותנטית שלא שואבת מהתרבות האנגלו-סקסית של רוק/פופ אלא ממקורות של מוזיקה יהודית ותימנית. באופן אישי פחות התחברתי לזה, אך ברור שזו מוזיקה שהקהל הישראלי הרחב יאהב, מוזיקה שעושה שמח ושתעלה את הישבנים לרקוד על השולחנות ולתת בכפיים - אני פשוט מעדיף פוגו.

TATRAN - Shvat

יובל: שלושה האקס-נגני הג'אז קפצו מדרגה ענקית בשנה האחרונה. הם הוציאו את האלבום "SHVAT", מילאו את הבארבי ואת הבמה המרכזית ביערות מנשה, ואפילו הצליחו להכניס שיר לגלג"צ - הפתעה גדולה בהתחשב במוזיקה הנסיונית שלהם. נראה שזו רק תחילת הדרך של השלישיה הפסיכדלית הזו, וכדאי לתפוס אותם בהופעה מהר, לפני שייגמר והם ילכו לבמות גדולות בניכר.

עידו: הופתעתי איך המוזיקה הנסיונית והאינסטרומנטלית נטולת הווקאלז של טאטרן גרמה לאנשים לעוף השנה. הקהל המיינסטרימי שנתקע בשנות השבעים על פינק פלויד והדורז כנראה פוקח את האוזניים, סוף כל סוף, ומבין שיש טריפ חדש.

Pits - Premeditated Endings

עידו: אלבום שלא קיבל בכלל פוקוס בשנה שעברה ודורש עוד מלא האזנות. מוזיקה נסיונית, סוג של פוסט-רוק חורך עם טירוף שמרחף מלמטה, אולי בגלל הפקתו המושחזת של עמי שלו (המונוטוניקס).

קין והבל 90210 - וידאודרום

עידו: ההרכב הרוצח של השנה ומבחינתי אלבום השנה. זה אלבום שלא מוערך מספיק. הוא גאוני כמו שהוא טפשי, הוא מטורף, הנגינה קטלנית, הוא מלא ברפרנסים תרבותיים לסרטים והצגות ומוזיקה ולחיים שלנו היום. לוקח זמן *סטגדיש* להבין אלבום כזה, וזה יקרה בסוף כמו שזה קרה לאינפקציה והופעות האיחוד המפוצצות שלה השנה. מי שרוצה את ההזייה המלאה שלא יחכה לאיחוד אלא ילך להופעה הבאה של קין והבל 90210 עכשיו עוד כשהם צעירים ומחורפנים.

Cut Out Club - Cut Out Club

יובל: פרויקט הסולו של ניצן חורש (אקלטרה) הפך לסופרגרופ אימתני שכולל שמונה חברים מנוסים שפעילים גם במסגרת להקות אחרות. אחרי שהם מתחו את הסבלנות שלנו עד תום, הם הוציאו ממש לאחרונה את האלבום הראשון שלהם. מעבר לשירים המצויינים אני מציע לתת תשומת לב להפקה המוזיקלית המעולה של ניצן וברוך בן יצחק שצובעת את השירים במלא גוונים ויוצרת רוק אפל אך עדיין מלא ב-FUN.

KIDS FLY - KIDS FLY

יובל: האלבום הראשון, שנושא את שם הלהקה, יצא אי שם בינואר. הלהקה הוקמה על בסיס להקת אומללה ושנתה את פניה אחרי שהסולן עזב. האלבום מלא ברוק מאוד חלומי, כזה שעוזר לי לצלול במחשבות. חברי הלהקה מפוצלים בין ישראל ואנגליה, ולכן קשה לתפוס אותם בהופעה, אז אם נקרית בידכם ההזדמנות אני ממליץ מאוד לא לפספס.

lessAcrobats - Other Selves EP

עידו: EP מאוד איכותי וכיפי עם נגיעות של ניאו-פסיכדליה, עוד ריליס מוצלח מבית אנובה. המיקסוס של Tom Monahan, שעבד עם Peter Bjorn and John וגם Devendra Banhart, מוסיף מגע של קסם זר ומענג (מתנצל על הטעות בשידור - הוא לא עבד עם Tame Impala למרות שזה נשמע מתבקש).

Lola Marsh

יובל: הההפתעה הכי גדולה בלהקה הזו היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה למרות שעד היום יצא להם (רשמית) רק שיר אחד. יעל שושנה כהן הגיעה לתודעת הקהל כשעשתה כיסוי לשיר של לאנה דל ריי בתכנית ריאליטי, והקו המוזיקה של לולה מארש ממשיך בדיוק משם, ועושה את זה טוב. הם עשו מלא הופעות, והופעות מלאות, שיר אחד והבטחה לאלבום. בארץ, לדעתי, הם יצליחו, השאלה אם יצליחו לפרוץ את מחסום החו"ל, שם נראה לי שיש עוד הרכבים שעושים מוזיקה דומה, והתחרות יותר קשה. שיהיה בהצלחה!

Private Men - Private Men EP

עידו: ההרכב החדש של רועי דותן (פאנקייק, המועדון, ועוד) הוציא EP עם שירים שבריריים ויפים ברוח תחילת המילניום של הרכבים כמו Doves, Elbow, Kings of Convenience.

Russo & Weinberg - Stay

יובל: ארז רוסו (הג'ירפות) ועדי ווינברג הוציאו באמצע הקיץ אלבום שיהיה כיף להתכרבל לצליליו בחורף, מול האח. הפרויקט המשותף, שהחל במקרה, הוציא כבר לפני שנתיים(!) שיר ראשון מתוך האלבום "Stay", וגם הוא עושה את דרכו במהירות מערבות האינדי למרכז המיינסטרים. השירים נכתבו על ידי ארז רוסו, ועדי ווינברג נתנה לו את הדחיפה לעלות יחד איתה למרכז הבמה, ואפילו לתפוס את המיקרופון. יש לקולות שלהם הרמוניה מדהימה, שמזכירה לי זוגות בסגנון ג'וני קאש וג'ון קארטר או לי אוזוולד וננסי סינטרה, והאלבום הזה התנגן אצלי שוב ושוב, אפילו בחום של אוגוסט.

ועדת חריגים - השעמום שוקע

עידו: "השעמום שוקע" נמצא אצלי במקום השני השנה בתחרות מאוד צמודה למקום הראשון (קין והבל 90210). אני מאוד אוהב את הקונספט של יובל הרינג, סולן ההרכב, הנסיון ליצור מצע של מוזיקה ישראלית חדשה עם רפרנסים מקומיים שתהווה בסיס לדור הבא של האינדי הישראלי. לדעתי האלבום פחות חזק מאלבום הבכורה "העולם אבד מזמן" מבחינת השירים (יש פה כמה פילרים), אם כי בסה"כ זה המשך ראוי שמעגן את השוגייז הישראלי ומצליח לגעת באיזשהו רגש מקומי - ראה למשל הפזמון "דרך יפו, העליה" בשיר "אמפריה אחרונה". גם ועדת חריגים זוכים להרבה סיקור והופעות באירופה וארה"ב, הישג לא נורמלי להרכב אינדי ישראלי ששר בעברית.

הקליק - אני לא בפסקול

עידו: קאמבק ענק של הקליק, להקת הפוסט-Pאנק שהוציאה אלבום חדש אחרי 30 שנה של הפסקה. מסתבר שצריך חבורה של בני 50-60 בשביל לשים מראה מול הריקבון הארץ הישראלי, בשביל לצרוח מהגגות עד כמה המצב מסריח דרך גיטרות מלוכלכות וליריקה א/ערסית בזמן ששאר המוזיקאים בארץ עסוקים באסקפיזם ושירי אהבה שמאלציים. ריספקט.

שעלת נפוצה - ימית 2000 EP

עידו: שעלת נפוצה הם סוג של ממשיכי הדרך של הקליק, של פאנק-רוקנרול חכם בעברית עם סולן שמתפרק על וכותב מדי פעם שורות מבריקות כמו "הבידור שלכם זו הטרגדיה שלנו". שעלת נפוצה התפרקה, אך חברי ההרכב המרכזיים עברו הלאה ללהקת הקאלט המסך הלבן שחורשת במות ומלהיבה את הקהל.

Zaga Zaga - Year One

עידו: אלבום הפוסט-הארדקור פאנק של השנה (כנראה כי הוא היחיד שיצא בארץ!), מלא בשירים דיסוננטיים ב-120 קמ"ש וקורטוב של הומור (ראה למשל "I Just Called To Say I Hate Your Band"). ההרכב חורש בזה הרגע את מרתפי ההופעות המזוהמים של אירופה.

Sweatshop Boys - Always Polite, Never Happy

עידו: גאראג'-פופ-פאנק שמשי מלא בהוקים חזקים ומלודיות קליטות, כאילו שהביץ' בויז שמעו יותר מדי ראמונס והוציאו את האי פי הזה. לא ברור למה זה לא תפס בארץ, אבל בחו"ל הסווטשופ בויז (שם גאוני) מקבלים שבחים רבים - אפילו יובל לוי שמע בפעם הראשונה ואהב.

תעני אסתר - מסקנות מכדור הארץ

יובל: תעני אסתר הוציאו השנה את האלבום השני "מסקנות מכדור הארץ" – אלבום שאמור היה לצאת בשלושה אי.פי'ז קצרים יצא בסוף כאלבום אחד, אבל עדיין ניתן לזהות את שלושת החלקים שלו. למרות שהמוזיקה פסיכדלית והמילים נשמעות הזויות בשמיעה ראשונה (ושניה), אחרי כמה שמיעות, מגלים שיש בהן עומק רב, ולדעתי שי רוט, שכתב את רוב השירים, עשה עבודה נפלאה.

Maya Johanna - Born To Become

יובל: אלבום שהופק על ידי Sun Tailor (ארנון נאור) וההשפעה שלו בו בולטת מאוד (שזה טוב, כן?). אלבום פולק שמגיע לגבהים ועוצמות גבוהים, כמו ב-"Born To Become".

ג'יין בורדו - ג'יין בורדו

יובל: שנה מעולה עברה על ההרכב הזה, ששלושה משירים נכנסו השנה לפלייליסט של גלגל"צ, וששוב ושוב מוכרים את כל הכרטיסים להופעות שלהם. דורון תלמון כותבת שירים יפים ומלאי הומור, ויחד עם מתי גלעד ואמיר זאבי (על הקונטרבס והגיטרה) הם שלישייה שמחה וכיפית, שכיף להפליג איתה לרגע למקומות אחרים, יפים יותר, מלאים בפרחים, ופרפרים ווויסקי..

הפוסט סיכום ה'תשע"ה הסחיפסטרי במוזיקה הישראלית - המאזין + הקוצב הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 94: Juval Haring + Nova Heart by Idosius on Mixcloud

יובל הרינג מועדת חריגים התארח בשעה השניה לכבוד השקת "השעמום שוקע" והשמיע את ההשפעות האלקטרוניות שלו + צ'יז מהפודקסט Minimal Radio ראיינה בשעה הראשונה את הרכב האינדיטרוניקה הסיני Nova Heart. חוץ מזה, אינדי אקלקטי ברגיל.

בתמונה מלמעלה למטה: Nova Heart ברגע של גיבוש; יובל הרינג מחכה לקו 347 בחזרה לתל אביב

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 19:00-21:00

הפוסט המאזין ברדיו 93: יובל הרינג מועדת חריגים + Nova Heart הופיע ראשון בהמאזין

[הצ'אט התקיים בשני מועדים שונים ברשת DALnet ב-IRC ומוצג ללא עריכה, מלבד הדגשה להקלת הקריאה]

Session Start: Thu Apr 09 14:44:49 2015
<idosius> זה קליפ ממש מרגש. במשך שנים היתה לי פנטזיה שחיזרים פשוט יקחו אותי מפה, לעולם אחר
<juval1983> גם אותי. במיוחד כשאני במתח גדול או בתקופה לחוצה. בא לי כרטיס יציאה
<juval1983> יש סרט גרוע בשם המשימה מאדים כזה
<juval1983> שבסוף אחד נשאר עם החייזרים
<juval1983> גם בסוף של מפגשים של ספילברג זה ככה
<idosius> לגמרי. נראה לי שהאכילו לנו את הרעיון הזה בילדות כי שנות השמונים היו ממש קודרות
<idosius> אחרי זה עם האקס פיילס בניינטיז
<juval1983> קודרות להורים שלנו בעיקר נראה לי
<idosius> וליוצרים של התרבות באותו הזמן
<idosius> לנו היה קסום מן הסתם
<juval1983> כולם הרגישו נראה לי קצת כמו נמלים בעולם תאגידי
<juval1983> כל פעם שהעולם מגיע למצב קצת יותר מדי פוטוריסטי התרבות מגיבה ככה
<idosius> תכל'ס. אנחנו במצב הזה היום
<idosius> כבר שנים
<idosius> הקפיטל ניצח?
<juval1983> כן זה נכון. סכיצופרניה דיגיטלית
<idosius> לחזור לפה, למירק, מזכיר לי עידן של אופטימיות ונאיביות דיגיטלית, פשטות שכזו
<juval1983> לא הייתי יודע אם ניצח או לא אבל בכל מקרה יש לי עדיין סלידה מרכוש במקום עמוק וזלזול בהצלחה... חלק מהפסימיזם הכללי שלי
<juval1983> כן זה היה אדיר. כמה אנשים פגשנו פה !
<idosius> אגב "אין לי מקום", זה היה מקום בשביל אנשים כמוני, שאין להם מקום
<juval1983> הייתי בקטע של ערפדים ב1997 ואפילו לפני
<idosius> באפי
<juval1983> אנה רייס
<juval1983> קראתי הרבה אן רייס
<idosius> אני לא מכיר אותה
<juval1983> כתבה את ראיון עם ערפד
<idosius> אההה
<juval1983> התחילה את עניין הערפדים המןדרנים בעצם
<idosius> גם הספר הזה יותר טוב מהסרט?
<juval1983> סרט טוב דווקא
<juval1983> כאילו לדעתי
<idosius> כן, גם לדעתי, ובכלל נראה לי
<juval1983> אבל אני אוהב הוליווד
<idosius> גם בקליפ יש משהו ערפדי. הכל קורה בלילה, בעיר
<juval1983> חשבתי לא מזמן
<juval1983> שלא עשו עדיין סדרת ערפדים שבה הערפד פשוט נהנה בטרוף לחיות לנצח
<idosius> LOL
<juval1983> כולם מתייסרים כמו פולניות
<idosius> הבעיה היא שזה יהיה משעמם. לא יהיה סיפור כי אין קונפליקט
<juval1983> אני הייתי הולך לאנשים ועושה להם נה נה בננה אני חי לנצח
<juval1983> זה רק יתחיל ככה
<idosius> ומה יקרה אחרי זה?
<juval1983> אחר כך מתוך הריק הוא יהיה חייב לבחור לעשות טוב עם הזמן שלו
<juval1983> והוא ילמד לאט לאט להיות פחות ציני
<idosius> הערפד הבודהיסטי
<juval1983> ויעזור לאנושות
<juval1983> משהו כזה. מהיפסטר ציני לבודהיסט
<idosius> יש איזה תוכנית כזו, לא? מוארת?
<juval1983> תוכנית מעולה
<idosius> וואלה! ראיתי רק פרק וחצי
<juval1983> ממש נהנתי ממנה
<juval1983> סיליקון ואלי פוגש אופיס ספייס
<idosius> אם כך נראה לי שאתן לה עוד צ'אנס
<juval1983> תן זה מרגש
<idosius> אגב, כל מי שמשתתף בקליפ הם חברים שלך, נכון? אין שם שחקנים?
<juval1983> בטח.
<juval1983> אני עובד רק עם חברים
<idosius> מגניב, כולם מאוד טבעיים שם
<idosius> במיוחד אביב מארק
<idosius> וזה נראה בכל זאת מאוד מקצועי
<juval1983> כיחצן באים אלי הרבה להקות שמחפשות למי לעשות אאוט סורסינג לקליפים וזה תמיד משונה לי
<idosius> למה? זה לא תלוי בגישה?
<juval1983> אח שלי טל הרינג במאי טוב
<juval1983> בטח. אבל נראה לי שעם חברים משיגים איכויות יותר דקות
<juval1983> וזה מה שאני מחפש לרוב לא רק בקליפים שלי
<idosius> מעניין. אבל לפעמים יוצא גם קליפ שכונה כזה
<idosius> לא משהו שישימו בוייס
<juval1983> הקליפ שך אלעד זאב לאל תפחד מהמחשב קצת שכונה במונחי קליפים היום
<juval1983> אבל
<juval1983> משהו בו קוסם לי מעבר לשאר
<idosius> זה קליפ ערוץ 9 כזה
<idosius> כלומר, עוד כשזה היה הערוץ המקומי וטחנו שם אינדי
<juval1983> לא זןכר :)) אני זוכר מירק אבל לא ערוץ 9
<juval1983> אסתטיקה זה חשוב
<idosius> מה באמת? הערוץ המקומי! היו שם תוכניות זבל וכל מיני קליפים מהשוליים ששידרו מיליון פעם כי אף אחד לא טרח להחליף את הפלייליסט
<juval1983> אל תיקח אותי לא נכון. אבל חברים זה עמוק יותר מכל קונספט
<idosius> כנראה השילוב של במאי טוב ואנשים אמיתיים יכול לעבוד, המהוקצע והאותנטי
<juval1983> נשמע מגניב. ערוץ כזה של שוליים ממוחזרים. אם הייתה לי מספרה הייתי שם את זה
<idosius> LOL
<juval1983> תראה כל האנשים אמיתיים.
<juval1983> בעולם
<juval1983> אבל לפעמים יש סיטואציות כאלה
<juval1983> שכופות זיוף על הכל
<juval1983> הרעיון לקליפ הזה היה יחסית נטורליסטי
<idosius> אביב הסכים מיד להשתתף?
<juval1983> לא ריאליסטי לגמרי כמובן. מוגזם. אבל קרוב לטבע של הדברים
<juval1983> אביב חבר טוב וגם פאקינג בעניין של לעשות דברים שזה משהו שאני מעריץ אצלו
<juval1983> הוא שיחק עד מאוחר מאד בלילה במשך יומיים כמו אלוף
<juval1983> עבודה קשה כולל מסך ירוק והכל
<idosius> לפני כמה זמן צילמתם את זה?
<juval1983> לא מזמן. אמצע מרץ כזה נראה לי
<idosius> וואו, לגמרי גיבור
<juval1983> כתבנו את זה אני ואחי קצת לפני זה
<idosius> מאיפה הגיעה ההשראה?
<juval1983> הוא פשוט מגניב אביב. בא והיה הכי קול
<juval1983> רצינו לעשות סרט ז'אנר קצר בתל אביב
<juval1983> וגם המתאבק עם מיקי רורק
<juval1983> בהתחלה לשבנו סרט אימה בכלל בסגנון יפני ניינטיז
<juval1983> כמו ג'ו און או רינג-או
<idosius> ואז?
<juval1983> אז הלכנו יותר ליטרלית עם המילים של השיר
<juval1983> פלוס זה קליפ גם לחול ואני אוהב לעשות תוכן סופר תל אביבי לחול
<juval1983> זה חלק מהקטע של חריגים
<idosius> כן, להיות כמה שיותר מקומי כדי להיות כמה שיותר בינלאומי
<idosius> כתבת שיר בשם "הדשא מול גילמן" לכל הרוחות!
<idosius> :)
<idosius> סליחה, בדשא
<juval1983> כן זה שיר שכתבתי לפני עשר שנים בתואר הראשון
<juval1983> פרפרזה לבדשא אצל אביגדור
<juval1983> מחווה כזו
<idosius> מה המילים של השיר? קשה להבין אותן
<juval1983> על רוחות רפאים שעושות תואר ראשון ספרות
<idosius> :)
<juval1983> והן כאילו כלואות בלימבו מול גילמן
<idosius> נראה לי שפגשתי אותן כשלמדתי שם
<juval1983> בטח. גם אני הייתי אחד
<idosius> רגע, לפני 10 שנים? התחלתי את התואר באותו הזמן, בקיץ 2004
<idosius> כלומר, סתיו 2004
<juval1983> 2004 סתיו
<idosius> כן
<idosius> היתה לי איזה מכינה בקיץ למוזיקולוגיה, למרות שבסוף נטשתי אותה אחרי סמסטר לטובת פילוסופיה
<idosius> במדעי המחשב דווקא החזקתי מעמד
<juval1983> אני למדתי הרבה קולנוע. תולדות האמנות. מדעי הרוח. בהתחלה אדריכלות אבל לא החזקתי בגלל סיבובי ההופעות
<idosius> של טי וי בודהז?
<juval1983> לבנון אז
<idosius> וואלה? איזה סיבובי הופעות? הופעתם בחו"ל?
<juval1983> ארהב שלוש סיבובי הופעות ענקיים ב 2006-2007
<juval1983> ואירופה גם
<idosius> וואלה, לא ידעתי, הייתי בטוח שהייתם רק תופעה מקומית
<idosius> למה בעצם עזבת בסוף את הלהקה?
<juval1983> את לבנון? עברתי עם מיקי לברלין
<juval1983> תמה תקופה
<idosius> אני זוכר שהמוזיקה של לבנון נהייתה מטורפת באיזשהו שלב, סוג של פרוג
<idosius> ודווקא התבאסתי שאיבדתם את השורשים הפוסט רוקיים
<juval1983> כן מאד אהבנו קינג קרימזון תמיד. ופרוג ניינטיז אינדי כזה כמו דון קבלרו
<idosius> דון קבלרו הכרתי בזכות audiogalaxy
<juval1983> זה היה משהו בנגינה. ניגנו כל הזמן מהר יותר ויותר
<idosius> וכך את רוב להקות הפוסט רוק בעצם
<idosius> טוב, לא רק מהר יותר, אלא גם קטעים מורכבים יותר
<idosius> מלא חלקים
<juval1983> זה היה בעיקר אבינועם. גיטריסט מורכב ויצירתי כמו אף אחד שפגשתי
<juval1983> זז לחזרה. נמשיך אחרי?
<idosius> סבבה
<idosius> תהנה דוד!
<juval1983> קול היה מצחיק פה
<idosius> מדהים פה
<idosius> זין על פייסבוק
<juval1983> לגמרי אני באפליקציה

Session Start: Fri Apr 24 17:04:45 2015
<juval1983> Hey
<juval1983> היי
<idosius> יו
<idosius> איך הלכה החזרה?
<juval1983> החזרות מצוינות
<juval1983> אני מאד נהנה בהן
<idosius> אתם חוזרים על החומר מהשעמום שוקע?
<juval1983> כן וגם מהראשון מה שעוד מתחשק לנגן
<juval1983> בונים סט כאילו
<idosius> אגב, גם לשעמום שוקע אתם יוצרים גרסאות אחרות ללייב לעומת האלבום?
<juval1983> לא ממש. מנסים לדמות כמה שאפשר לאלבום
<idosius> אה, מגניב. לפעמים אני דווקא מתבאס שיש גרסת לייב ויש גרסת אלבום לשירים של העולם אבד מזמן
<idosius> נגיד, "אין נחמה לדועכים", זה כאילו שני שירים נפרדים בלייב ובאלבום
<juval1983> כן זה הדוגמה הכי רצינית לשינוי
<juval1983> השאר יחסית דומים.
<idosius> למה שיניתם אותו? וגם הוספת בלייב אפקט על הווקאלז חוץ מריוורב
<juval1983> זה ממש שונה ללייב. היה משהו בתיפוף שעבד טוב רק בהקלטה
<idosius> וואלה, כן, באלבום זה תיפוף קליל יחסית אם אני זוכר נכון
<juval1983> תקטם תקטם תקטם
<juval1983> כמו סוס דוהר
<juval1983> לא עבד לייב
<idosius> אז שינית גם את הגיטרות, למשהו יותר פסיכדלי/פוסט-פאנק שכזה
<juval1983> כן. פשוט עשינו מה שכיף בחזרה וזהו
<juval1983> לשיר הזה בעיקר
<idosius> ואיך החלטת להוסיף את האפקט לווקאלז, בכלל, בלייב?
<juval1983> זה תמיד היה מהרגע שהלהקה התחילה. בלייב
<idosius> אז באלבום דווקא שרת נקי, כלומר, עם ריוורב, אבל בלי ה...פלאנג'ר? או קורוס?
<juval1983> שם באלבום אני שר פעמיים
<juval1983> וזה סוג של קורוס
<juval1983> בלייב אני מכפיל את הקול
<idosius> כן, יש לזה אפקט גלי שכזה. נראה לי שגם מד בליס, אם אתה מכיר, אהבו לשיר עם זה הרבה
<juval1983> מאד בליס. איזו שליפה
<idosius> שמעת אותם בזמנו?
<juval1983> זו הייתה.להקת גראנג כזו לא ?
<idosius> הממ, היה בהם משהו גראנג'י, אבל זה לא היה בדיוק גראנג'
<juval1983> מאד סיזן. מאד בליס. היה כזה כמו אליס אין ציינז לא ?
<idosius> לא, ממש לא
<idosius> אתה חושב על ליידי מקבת'
<juval1983> לבחור היה זקן צרפתי או זקן תיש. את זה אני זוכר
<idosius> נופ, לא היה לו זקן, היה לו שיער ארוך כזה
<idosius> נראה לי שההוא מליידי מקבת' נראה כמו ליין סטיילי
<idosius> להקות אינדי ישראלי נשכחות
<juval1983> כן :)
<idosius> סימנו את הצ'אט הקודם עם לבנון, אז זה סוג של המשך
<idosius> יש הרבה מצבות בבית העלמין ללהקות ישראליות
<idosius> חללים של הרוקנרול
<juval1983> אנשים עוברים הלאה בארץ. אין פה כמעט תופעות כמו dead moon. הקיימות לרוב קצרה מאד
<idosius> למה אתה חושב שזה ככה? הצבא? המשפחתיות? הסחיות?
<juval1983> כסף
<juval1983> וגיאוגרפיה
<idosius> גיאוגרפיה, כלומר שאנחנו רחוקים מאירופה/ארה"ב, איפה שתעשיית המוזיקה מתרחשת?
<juval1983> זה יותר עמוק מזה
<juval1983> המרחב מוגבל וזה הבסיס של הכל. המרחבים של ארהב מייצרים מנטליות.
<idosius> איזה סוג של מנטליות?
<idosius> ואתה עסוק אגב?
<juval1983> עושה כרוניקות.של פסאז בו זמנית
<juval1983> מנטליות של תרבות ענקית וענפה שאין צורך לצאת ממנה. כמו גילוי עריות אמנותי. אנדרגאונד שמזין את עצמו והוא מגוון
<juval1983> בגלל גיאוגרפיה ורמות שונות של פיסביליות כלכלית
<juval1983> מה שמייצר שיח פנימי של אינדי ופופ
<idosius> כלומר שאפשר להתקיים כמעט מכלום באיזה מרתף של בית בעיירה של סוס אחד?
<juval1983> והתרבות ממשיכה להוליד את עצמה . אנחנו עסוקים פה לרוב בהסתכלות החוצה
<idosius> ומה נגלה אם נתחיל להסתכל פנימה?
<idosius> גם המוזיקה של החריגים, למען העניין, מסתכלת החוצה
<juval1983> המוסיקה של החריגים מסתכלת פנימה. אפשר להיות פשטניים ולהגיד שהפלאפל גם מסתכל החוצה. אבל כמו הקוסם לא אכלתי גם לא בשכונה הכי ערבית בשבדיה
<juval1983> ריוורב הוא לא רכושו של אף תרבות . זה אפקט
<idosius> אבל שוגייז זו מוזיקה מאנגליה
<idosius> רוקנרול זה מארה"ב
<juval1983> שוגייז גם מארהב
<juval1983> זה קיבל צורה מסוימת באנגליה
<idosius> וואלה!? הייתי בטוח שהחלוצים הם קוקטו טווינס וג'יזס ומארי צ'יין
<idosius> אז תיקון: סקוטלנד
<juval1983> אבל בלי דינוזאור ג'וניור בלאדי וולנטיין היו עדיין נשמעים כמו ג'אנגל פופ צפון אנגלי
<idosius> אולי, אבל אני רואה שהג'יזס ומארי צ'יין קמו שנה אחת לפני דינוזאור ג'וניור, יעני, התפתחות בו"ז
<idosius> קוקטו טווינס קמו כבר ב-79
<juval1983> להגיד שלהקה ישראלית נשמעת חולית זו אמירה מסרסת. קראתי היום ביקורת של בן שלו על גארדן. השיח פה מסרס.
<idosius> למה זה מסרס?
<idosius> כי זה מתנשא על מוזיקה ישראלית?
<juval1983> להגיד על קין והבל שהם נותנים בראש זה יפה אבל מעטים יבינו שזו אולי אחת הלהקות שהכי עוסקת בתרבות ישראלית בצורה האמריקאית הרפלקסיבית הזו שתיארתי לך
<juval1983> וזה לדעתי מה שעושה אותם מעולים
<idosius> עדיין לא מבינים אותם, זה יקח זמן, כמו עם אינפקציה וכמו עם נושאי המגבעת
<juval1983> להגיד שחריגים נשמעים חול זה קופ אאוט.
<idosius> LOL
<juval1983> זה לרצות לסיים את המשפט לפני שהתחלת אותו.
<juval1983> זה מתוך הפחד להגדיר מה זה מקומי
<idosius> למה? אבל עובדתית המוזיקה מושפעת מחו"ל, גם אם הטקסטים עבריים ועוסקים בדברים מקומיים ואישיים
<juval1983> וצריך להגדיר שוב ושוב ושוב בלי לפחד.
<juval1983> זו אולי עובדה. אבל בין האוזניות שלי שפלטו סמאשינג פאמפקינז לידיים שלי שניגנו חריגים עבר המוח שלי
<juval1983> ואת זה אתה שוכח.
<juval1983> המוח שלי שגדל פה כל החיים
<juval1983> אמא ואבא שלי והפחדים שלי
<juval1983> וקקטוסים
<juval1983> ועצי דקל
<juval1983> וחום יולי אוגוסט
<juval1983> ושלמה ארצי
<idosius> זה נכון
<idosius> האתגר הגדול, בעצם, הוא לתרגם את זה למוזיקה
<idosius> כלומר, לאינסטרומנטציה, לא רק ליריקה
<idosius> נגיד הבילויים, בשבילי היא להקה שהסתכלה פנימה
<juval1983> אין שיר רוק ישראלי שנגמר בגיטרות שןגייז. את הסוף.של נשל לקחתי מיו לה טנגו.
<juval1983> אבל זה יו לה טנגו כפי שאני שמעתי אותם
<juval1983> וכפי שאני ירקתי אותם אחרי חיים של כאב ופחד
<juval1983> ושל להיות כלוא בתוכי
<idosius> כמובן
<idosius> נניח אבל שמישהו בעולם ישמע את גארדן סיטי מובמנט למען העניין
<juval1983> למה למשל אתה חושב שהבילויים יותר פנימה ? אתה שוגה. זה כאילו אתה אומר שאומפהפה וחצוצרות וקבארט זה יותר ישראלי
<idosius> הוא יזהה שם משהו מהמקומיות?
<idosius> אני חושב שהבילויים לקחו מוטיבים מההיסטוריה היהודית והשתמשו בהם
<idosius> במוזיקה
<juval1983> יהודי זה חלק אחד של ישראלי
<juval1983> גם סיסטם עלי זה ישראלי. גם ג'אז אתיופי
<juval1983> אתה מבלבל מיתוג עם מהות
<juval1983> בילויים נהדרים אבל הם אינם יותר ישראלים מגארדן
<juval1983> לא משנה מה הישראליות שאתה נעול עליה
<idosius> הם כולם ישראלים כי הם מפה. אבל איך זה בא לידי ביטוי במוזיקה?
<idosius> זו השאלה שאני שואל, וזה חתיכת אתגר, כי זה מתחבר בכלל לשאלה של מה זה להיות ישראלי, ומה התרבות שלנו, וכו'
<idosius> תשמע נגיד קראוטרוק תשמע את הביטוי הגרמני שם
<idosius> במוזיקה
<juval1983> התרבות שלנו לא צריכה אותי או אותך כדי להתקיים. אנחנו צריכים אותה כדי להגדיר את עצמנו.
<juval1983> זה מיתוג. החלטת שגרמנים הם רובוטים כי שמעת קראפטוורק
<idosius> אני לא מדבר רק על קראפטוורק
<idosius> פופול וו, נוי, קאן
<idosius> הסתכלו מסביב במה שקורה בגרמניה, חזרו למוזיקה שהיא יותר גרמנית אבל לא שלאגר, ובנו מזה משהו שאפשר לשמוע
<idosius> ויש לו וואחד מהות
<juval1983> אם יש משהו רובוטי בגרמנים זה בגלל שזו סוג של תשובה שלהם תרבותית למכונת ההרג שהם כפו על אירופה במלחמה. זו פרשנות אמנותית שתפסה בפופ אבל יש כל כך הרבה בגרמניה שלא רובוטי כלל
<juval1983> אתה מחפש משהו אנדמי
<idosius> אני לא אומר שזה כל מה שיש בגרמניה. אני אומר ששומעים איזשהו מאפיין במוזיקה שלא היה במקום אחר באותו הזמן, שהיה ייחודי להם
<juval1983> קקטוס. כובע טמבל. רפרנס לצילומי שחור לבן של ראשית הישוב
<juval1983> אני מנסה לומר לך שאנדמי זה מה שאנדמי
<juval1983> הצמח גדל פה
<juval1983> פרח פה
<juval1983> הוא תרבות מקומית
<juval1983> למי איכפת מה אכל ואם הוא אורגני
<idosius> תראה, אני שומע מוזיקה שפשוט מרגשת אותי, לא באמת אכפת לי אם היא מנסה להשמע כאילו שהיא מפה או כאילו שהיא ממקום אחר
<idosius> אבל אם אני מתייחס לזה כתופעה אובייקטיבית, אז לא, אין הרבה להקות שיש בצליל שלהם משהו ישראלי מובחן, שגם זר מוחלט ידע להגיד שקורה שם משהו שהוא לא שמע קודם לכן ממקום אחר
<idosius> לא משהו מוחלט וטוטאלי, אבל משהו
<idosius> כמו ששומעים, נגיד, במוזיקה מאיסלנד
<juval1983> זרים שמעו אריק איינשטיין ואמרו לי שזה נשמע בול כמו פופ איטלקי משנות החמישים
<idosius> נשמע הגיוני
<juval1983> לי הבילויים נשמעים כמו להקת קבארט אנגלית. ניק קייב כזה.
<juval1983> התכנים אנדמים כי הם אנדמים
<juval1983> והופסה פופסה תרבות מקומית :)
<juval1983> להשקות במים ולדשן לאורך זמן
<idosius> אז אין הבדל שניתן להצביע עליו בין שוגייז ישראלי לאנגלי לאמריקאי חוץ מזה שכל אחד מהם בא מאיפה שהוא בא?
<juval1983> להתרחק כמה שנים ולחזור ויש לך קלאסיקה ללילה של אלבומים
<idosius> מוזיקלית
<juval1983> יש לי אלבום של להקה שויצרית משנות השישים שמחקה את הסטונז
<juval1983> חוץ מהשפה יש משהו באיך שהם מנגנים
<juval1983> תקרא לזה "עילגות"
<juval1983> בשבילי זה זהב
<idosius> LOL
<idosius> ירדו בלי סוף על משינה שהם העתיקו אחד לאחד ממדנס
<juval1983> זה מדהים ועמוק ואישי. ואני מעדיף את זה לרוב על המקור
<juval1983> תודה לאל שעשו את זה. זה איפשר לי להרגע ולהקשיב לשירים ולמילים.
<juval1983> החיפוש אחר מקוריות הוא טפשי וילדותי בסופו של דבר. צריך לתת לעולם להיכנס אליך ולפלוט רשמים על בסיס קבוע
<idosius> מדובר פה על אותנטיות, לא מקוריות
<idosius> אולי פשוט מוזיקה היא גלוקאלית היום, כמו כל דבר
<juval1983> משינה אותנטים
<juval1983> מוזיקה תמיד הייתה גלוקאלית
<juval1983> פשוט לקח למסרים זמן רב יותר לעבור
<idosius> זה בהחלט הואץ. אבל דווקא כשהיה יותר בידוד זה אפשר פיתוח של מוזיקה מקומית
<idosius> כלומר, יותר מוזיקה מקומית
<juval1983> גם היום הכל מקומי. ומה שלא זה סתם ברברת של יחצנים שרוצים שתקנה סוסיתא במחיר של מרצדס.
<idosius> LOL
<idosius> איזה להקה היא הסוסיתא פה באנלוגיה? :)
<juval1983> כולם עד האחרון כולל אבף אבידן זה מוסיקה ישראלית
<juval1983> ועדת חריגים היא הסוסיתא
<idosius> :)
<juval1983> מרצדס זה מה שתרצה. בחר להקה. שים על מדף עליון.
<idosius> ROTFL
<idosius> כאמור, זה סתם דיוק אינטלקטואלי בשבילי. הרבה יותר חשוב לי שהמוזיקה שאני שוומע תרגש אותי ואז לא אכפת לי מז'אנר, מאיפה זה מגיע, וכד'
<idosius> דיון
<idosius> וגם דיוק בעצם
<juval1983> גם אני ככה. למרות ש - אני מאד מתעניין באנשים.
<idosius> הסיפור תמיד מוסיף
<idosius> והמיקום מוסיף הקשר
<juval1983> הסיבה שאני מחבב מישהו כמו מאק דה מארקו זה שהוא נראה בחור מצחיק וחביב. מן גואוסט באסטר חמישי.
<idosius> אז שישחק בסרטים, בשבילי המוזיקה שלו נורא סתמית ואני ממש לא מבין את ההייפ
<idosius> הוא היפסטר פוסט בוי
<idosius> פוסטר
<juval1983> זה חשוב לי לא פחות מהבלדות הפזסבדו אפריקאיות חצי אייטיזיות שהוא מוציא בצורה מרשימה
<juval1983> הןא דווקא אחלה. אני לא מקשיב לאלבומיו יותר מכמה פעמים אבל הוא אחלה ממש
<juval1983> מקליט בבית
<juval1983> נראה בחור טוב
<idosius> בדיוק, מוזיקה במשקל נוצה שנראית טוב ביוטיוב
<idosius> כל אזרח בעולם ישמע אותה פעם אחת וימשיך עם החיים
<idosius> אני יותר עם להקות כמו אייסאייג' שלא נותנות לך לעבור על סדר היום אם אתה רוצה לשמוע אותן
<juval1983> נסכים לא להסכים :)
<juval1983> גם אייסאייג' אחלה
<idosius> אתה מבין, עם אייסאייג' ככל שאני שומע אותם ככל שאני מעמיק למערבולת שלהם
<juval1983> נשמע כיף :)
<idosius> אולי הם פחות פופולאריים ממק דמרקו, אבל מי ששמע אותם, השתנה בו משהו
<idosius> לגמרי!
<idosius> באיזה מערבולות אתה נמצא כרגע?
<juval1983> מה הטעם להשוות אבל. למי זה טוב. אני לא אדם טוב יותר כי אנשי שומע משהו קשה יותר. אני אותו חרתא כמו כולם
<juval1983> מערבולת של חרדות לקראת הטור
<idosius> זה העדפה אישית שלי לדרמטי והקודר לעומת הקליל והכיפי, לא קשור לאדם טוב יותר
<idosius> LOL
<idosius> למה חרדות? הופעת כל כך הרבה פעמים כבר
<juval1983> טיסות. מפחידות אותי. להתרחק מהבית. לא אוהב.
<idosius> הממ, בחרת בקרירה הלא נכונה
<juval1983> לגמרי.
<juval1983> אמרתי לך חרתא
<idosius> אלא אם כן אתה איזה אמן בלאק מטאל שמקליט מהמרתף ולא יוצא החוצה חוץ מלשוטט ביער
<idosius> בחושך כמובן
<juval1983> אני מתכנו לאט לאט לרדת מהופעות נראה לי
<idosius> איך תעשה את זה?
<juval1983> או להבריא בטיפול
<juval1983> נראה
<idosius> :)
<juval1983> אעשה מה שבא לי. לא ארצה להופיע לא אופיע
<juval1983> אין לי מה להתחרות בצעירים גם ככה
<idosius> תכל'ס אתה יכול לעשות את זה גם עכשיו
<juval1983> אני יכול. נראה. בא לי להיות צייר
<juval1983> או לשלב עם להקליט
<idosius> כמו ג'ון סקווייר מהסטון רוזס
<juval1983> משהו כזה
<idosius> נשמע טוב
<idosius> נראה לי שבכל מקרה בעתיד אמנים לא יצטרכו לצאת לטורים
<juval1983> הם תמיד יצאו. בשביל הסמים והכיף והאחווה
<idosius> יהיו הופעות במרחבים וירטואלים
<idosius> וסמים דיגיטליים
<juval1983> החרדתי שבי אומר הלוואי אבל בני אדם הם בני אדם וצריכים להיפגע . הכי קרוב שתגיע לזה זה סליפר של וודי אלן.
<idosius> אני כבר לא זוכר, זה הסרט הזה שהוא קם פתאום בעתיד, נכון?
<juval1983> כן
<juval1983> ועושים סקס במכונה
<juval1983> זה בערך כמה שמוזיקה ללא טורים נשמעת הגיונית
<juval1983> אין אמנות ללא קורבן
<juval1983> הקורבן הוא הנעורים
<juval1983> והזמן
<juval1983> והכסף
<idosius> מה אם תוכל להופיע באולם, אבל עוד מיליוני אנשים יוכלו להיות שם, רק לא בנוכחות פיזית, וגם לך ישדרו את הנוכחות שלהם?
<juval1983> לא טוב לי.
<idosius> :)
<idosius> אז כנראה שתמשיך לטוס
<idosius> אני דווקא מת על טיסות, כולל ארוחות בטיסה
<juval1983> כנראה
<juval1983> בוא נחליף מוחות
<juval1983> תהנה משלי
<juval1983> הרבה שנאה עצמית
<idosius> ROTFL
<idosius> יש לי גם בשפע, אבל היא בדעיכה
<juval1983> וסבל מתמשך ואפס הנאה
<idosius> לא נראה לי שאתה אף פעם לא נהנה
<idosius> ואתה לא היחיד בסבל
<idosius> לכל אחד יש את שלו
<idosius> כל אחד ישו ולכל אחד יש איזשהו צלב
<idosius> כולם בדוקהה
<juval1983> אז למה אני מרגיש לבד ? :)
<idosius> שאלה טובה. למה אתה חושב?
<juval1983> סוג של מנגנון הגנה עצמית ממצבים שמפחידים אותי
<juval1983> אני כופה על עצמי לבד הרבה פעמים
<idosius> כלומר, מפחיד אותך שכולם בסבל?
<idosius> אה, הבנתי
<idosius> מכיר את זה
<juval1983> מפחיד אותי למות . אני חושב שאולי כשאני לבד אני מרגיש מוגן יותר
<juval1983> כאילו סוג של "לימבו" שאני בניתי
<idosius> אתה יודע, פעם המירק היתה הדרך שלי להיות לבד מבלי להיות לבד, או להיות לבד עם עוד בודדים
<idosius> במרחק בטוח
<juval1983> והשהייה בו לבד מכינה אותי למוות איכשהו
<juval1983> היינו הרבה שנים לבד מול מחשב
<juval1983> אבל אני זוכר את זה כמקום מאושר
<juval1983> עד היום זה המקום השמח שלי
<idosius> :)
<juval1983> המחשב

הפוסט יובל הרינג מועדת חריגים בראיון ב-IRC לכבוד הקליפ ל-"אין לי מקום" הופיע ראשון בהמאזין

הפוסט בכורה לסינגל "אין לי מקום" של ועדת חריגים הופיע ראשון בהמאזין

מארינה מקסימיליאן פתחה את הערב, אך עם שואו מאולץ משהו. החלק הכי מהנה של ההופעה היה כשכמה בחורות בקהל חיקו בצחוק את סגנון הריקוד שלה. כמובן שתשומת הלב שהיא קיבלה מהעיתונאים והצלמים אחרי המופע היתה חסרת פרופורציה.

לעומתה, Isaiah הביאו לבמה הרבה צבעים ומוי כיף. הסולן שלהם, תומר ישעיהו (בתמונת הפוסט הבינונית שצילמתי), בטוח הרשים את הנציגים עם לוק בין ג'ים מוריסון לרינגו סטאר ופרצופי גמירה על סולו בוזוקי.

גם ועדת חריגים שפשפו, רק עם קורט אופל. הם נראו כמו הרכב ששוגר לפה מסיאטל בתחילת הניינטיז. כמעט שכחתי שהם שרים בכלל בעברית.

סיסטם עאלי סגרו את הערב עם נוכחות חזקה. לצערי, העובדה שהרכב שדוגל באחדות בין המינים והגזעים פועל בסצינת השוליים אומרת הכל על המצב המדיני.

בין לבין, התמנגלתי עם הנציגים שבאו מרחבי העולם כדי לשמוע קצת מוזיקה ישראלית: הודיתי לצ'ארלס צ'ו שהשתתף באייטם שכתבתי; קיבלתי המלצות לרוק נסיוני סיני מלי צ'י, מנהל מועדון אלטרנטיבי פופולארי בבייג'ינג בשם Mao House; ודיברתי עם מאטיאש - הבעלים של מועדון ההופעות Kino Šiška בלובליאנה - על Swans, האלבום החדש של Einstürzende Neubauten, והקשיים להביא הופעות לסלובניה.

הפוסט המלצות לרוק ניסיוני מסין וסולו בוזוקי: פתיחת השואוקייס בירושלים הופיע ראשון בהמאזין

הקיץ בוטל. יש שפע של ים, לחות, ואבטיח, אבל הופעות הקיץ הגדולות התאיידו בשל המצב הבטחוני. "זה מצער וזה בעיקר עצוב מאוד", אומר אורן ארנן, מנהל המחלקה הבינלאומית של שוקי וייס. "במיוחד ניל יאנג, שהוא דוגמה מדהימה למופע שהיתה לו כזו ציפייה מצד הקהל וכזאת התרגשות כנה ואמיתית מהרגע הראשון שהודענו עליו". לדבריו של ארנן, האכזבה בעקבות הביטול הייתה רבה אף יותר: "מדובר באמנים שהיו מאוד מאוד נלהבים להגיע לכאן, גם ניל וגם הלהקה והצוות, ואנחנו מקווים שנוכל לעשות את זה בקרוב".

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט כרוניקה של טילים וביטולים: תעשיית המוזיקה הישראלית בעקבות המלחמה הופיע ראשון בהמאזין

בהמשך לשיחה שלנו, חשבתי קצת על מושג ה"לחזור אחורה אל עצמך" ועשיתי רשימה של אלבומים שאני בדיוק בימים אלה "חוזר" אליהם בכתיבת והקלטת האלבום החדש של חריגים, שעתיד לראות אור תחילת שנה הבאה.

אני מרגיש כיום שבלי הקשר שלי להנאה הגופנית והמלאה שהייתה לי פעם מהעולם, ואיננה עוד - לא משום שאני אדם מנותק או עקר רגשית או משהו, אלא פשוט כי ככל שאני יותר למוד ניסיון, כך אני מרחיק את עצמי יותר מהמציאות עצמה כממשות ומתחבר יותר לאידאות של אותה ממשות - קשה לי מאד לכתוב דברים חדשים שהם בתורם אמורים לייצר הנאה גופנית מלאה לאדם אחר, עם פחות ניסיון משלי. זה סוג של בניית גשר אם תרצה, אל עצמי, או אל דימוי של עצמי שקפוא בתודעה שלי, ואז שחזור הצעדים שלי אל עבר אותו עצמי שחי בתוך הרגע משום שהוא עדיין לא למד כיצד לחיות בתוך זמן אחר. כל אלבום כאן הוא לפיכך זיכרון שלי של עצמי וכל אחד מהם יספר סיפור עלי מנקודת מבטי בהווה.

Chemical Brothers - "Exit Planet Dust"

אני זוכר את עצמי, שוכב על מיטה מעץ בהולנד באמצע שנות ה-90. ההורים שלי ישנים בחדר אחר. אני בעליית גג של צימר קטן בחופשה משפחתית. אני בן 13, אולי 12. אני מחזיק את הפלסטיק של הדיסק הזה ביד והוא מסתובב בתוך הדיסקמן שלי. חשוך. אני ער באמצע הלילה מביט בשמי כוכבים דרך חלון בתקרה של עליית הגג, חלון בנטיה כזה. אני מסתכל על העטיפה של האלבום. בחור ובחורה בדרכם בחזרה מוודסטוק אולי הביתה. המילים "Exit Planet Dust" מופיעות בפונט ערבי למראה. העיצוב עושה לי נעים. הסאונד הזה חצוף. הביטים גדולים, יהירים, עכשוויים, משקפים את הצורך שלי לפרוק. אני שוכב במיטה ומקשיב לשיר "One Too Many Mornings", מעין הזיית שוגייז אלקטרונית. אני חושב, כמה העולם יפה, והבנות בו יפות, ההולנדיות שראיתי ברחוב. הן הסתכלו לי בעיניים ואני לא יודע למה. אולי כי אני מיוחד. כן. זה בגלל שאני אחד ויחיד בעולם הזה, תחת הכוכבים. הן ראו אותי באמת.

Sonic Youth - "Washing Machine"

חבר שלי ואני משחקים תופסת לייזר מתחת לבניין שלו. השנה היא 1995. אני עדיין לא מכיר את נירוונה. אני שומע בעיקר מה שנותנים לי המבוגרים. אני בן 12 בערך. אני לא יודע מה זה נויז ומה זה גראנג' ומה זה אלטרנטיבי. החבר שלי ואני עולים לדירה של ההורים שלו. רמת השרון בקיץ. חם חם. הוא נותן לי שקית עם 2 דיסקים שקנה בחנות עטופים בעטיפה כזו שהיה רק בניינטיז. מתנת יום הולדת. אני פותח את שתי האריזות - באחת אני מוצא את Temple of the Dog, ובשניה את "Washing Machine" של Sonic Youth. המוכר כנראה דחף לו את סוניק יות'. מעניין מי זה היה, המוכר הזה. ברמת השרון ב-1995. מעניין איפה הוא היום. אני חוזר הביתה ושם את הדיסקים במערכת שהייתה לי ליד המיטה שלי עם המדבקות של מעדני "דני" של צבי הנינג'ה. מה זה הרעש הזה? אני מוציא את סוניק יות' מהמערכת ושם את Temple of the Dog. זה כבר יותר טוב. אני אוהב את זה. שנתיים עוברות. אני מוצא עטיפת פלסטיק מרוסקת של "Washing Machine" בתחתית ערימה מאובקת של עיתונים שהייתי שומר בשביל הקריקטורות. הדיסק שרוט ותמיד קופץ בסוף של "The Diamond Sea". אני זונח את Temple of the Dog וכל דבר אחר דומה. אני הולך ומתרחק מהעולם אל תוך עצמי. האלבום עושה לי חשק לכתוב סיפורים קצרים. אני יושב בפעם הראשונה בחדר שלי עם מחברת וכותב סיפור קצר לצלילי השיר "Skip Tracer". הוא היה על סוף העולם. איש הולך בעיר ריקה ועלה לראש בניין להסתכל על העולם הריק שהוא חי בו.

Smashing Pumpkins - "Siamese Dream"

להקת חטיבת הביניים שלי. אני זוכר את עצמי. לבוש מעיל גשם בסגנון "המטריקס", עם שיער ארוך. כולם חושבים שאני גיי. רק הבנות חברות שלי. ילד שמנמן עם פרצוף מוזר וחצ'קונים שאוהב מוסיקה ובגדים. והאלבום הזה בדיסקמן שקבור עמוק בכיס מעיל גשם גדול, קופץ כשאני הולך לבית ספר עם אוזניות SONY עם ספוג אדום. יוצא מהבית לבית ספר בבוקר, ומתחיל ללכת לצלילי "Cherub Rock". חותך בסמטאות הפרבר שלי עם השיר "Quiet" בפול ווליום. שיער על העיניים, כל הזמן. הסאונד של האלבום הזה, כמו הבי מטאל אבל קליל יותר, הלחישות שירות האלה של בילי קורגן, המראה של ההרכב הזה, הארט. למה זה נגע בי כל כך? זה לא היה סתם רועש או צעקני. זה היה כמו חלום להקשיב לאלבום הזה, זה העצים את הרגע שהייתי בו. זה היה הדיסטורשן הזה שאף פעם לא שמעתי ממש, ממש כמו סוכריות מתפוצצות, או מסטיק בזוקה. זה נמרח ונדבק ונע כמו ערפל, וזה גרם לי להרגיש מסתורי, וטוב, ומיני בצורה שאסור או אי אפשר להסביר.

Nirvana - "Incesticide"

כל כך אהבתי את האלבום הזה בתיכון. יותר מכל אלבום אחר של נירוונה. אבל גם אהבתי את אוסף ה-b-sides של הסמאשינג יותר מכל, אז אולי זה פשוט האני של אז, מחפש מפלט מהעולם בתוך מה שנראה לו כמו אזוטריה מנחמת. בכל מקרה. אהבתי את האלבום הזה מאד. ואני חושב שזה בגלל שיש פה כמה שירים מאד מוזרים שנשמעו כמו נירוונה אחרת, בעיקר אחרי "Polly", כלומר החל מ-"Beeswax". ובסוף כל הסינגלים המשונים האלה, הדבר המדהים והנחשי הזה שנקרא "Aneurysm". אילו מבני שירים משונים. אני זוכר שאני יושב עם האלבום הזה ומנסה להבין את הלך הרוח הפסיכולוגי של מבני השירים האלה. באלבום הזה, הלהקה המאגית הזו, שגרמה לי לרצות לנגן, שהיופי המרושל שלהם הפיח בי תקווה שיש מקום לרישול במיינסטרים, נשמעה לי אחרת. שונה אפילו מכמה שהייתה שונה מכל דבר אחר. שונה מעצמה. אני זוכר איך השיר הזה שסגר את האלבום היה כל כך אקזיסטנציאליסטי בעיני, איך ש-"סבתא קחי אותי הביתה" חזר על עצמו, והרגשתי, הרגשתי גם שאני רוצה הביתה, אבל שאיני יודע היכן הבית שלי.

Velvet Underground - "White Light White Heat"

קניתי את האלבום הזה בקיץ 1999 בחנות פיקדילי רמת השרון במבצע. שמעתי את הקאבר של נירוונה ל-"Here She Comes Now" ורציתי לשמוע את המקור. פתאום חזרתי לסוניק יות'. לרעש הזה בסוף של "The Diamond Sea", שקפץ כי הדיסק שלי היה שרוט. כמה התרגשתי לבודד את הסיפור ב-"The Gift" על ידי השתקת צד אחד של האוזניות. כמה אהבתי להקשיב להפרדות הסטריאו הקיצוניות של האלבום הזה, לגיטרה לבד, לתוף לבדו בחדר שבו הוקלט אי שם. כל כלי לבד, אלגנטי לבד, פרוע לבד. כמה פעמים שמעתי את "סיסטר ריי" בחדר לבד, ואפילו בבית ספר, "בהפסקות פעילות", כשנתנו לתלמידים להשמיע מוסיקה, והמורים ביקשו שאחליף כבר שיר. כמה פעמים ניסיתי , עם פור טראק קסטה של טאסקם שהיה לשכן שלי, לייצר את הקקפוניה המדהימה של אותו שיר אחרון מתמשך שכשהסתיים השאיר אחריו אדמה חרוכה, מעלה עשן, ושקט חם של סליל ישן. עד היום אני, ואני חושב שכמעט כל מי שבעניין של הוולווט, לא מסוגל להשתחרר מאותו אבטיפוס של שיר אחרון ארוך וחורך שמתאבד אל תוך אינסוף של רעש רפטטיבי. זו השאיפה לסוף פתוח, זהו הצורך להרוס, לחרב מבנה, יצר המוות.

- - -

איפה שהוא, בחוויות המצטברות של היזכרות באלבומים האלה, נמצא האלבום הבא של ועדת חריגים. לא באופן ישיר בסגנון או בסאונד, אבל כן באופן עקיף בניסיון לייצר מחדש את אותן תחושות של עצמיות, העצמה, יצר מוות, מוזרות, זרות, גילוי, ערפיליות, אותה התרחקות נערית מן העולם. אנחנו עובדים בשיטה של שיר שיר, ויקח עוד זמן רב עד שהכל יהיה ברור. אנחנו מניחים אחד ואז מקשיבים לו בלי סוף, והצעד הבא אחריו מתגלה באיטיות. ממש כמו הליכה על גשר אל עבר יעד שאיני יודע בדיוק מהו, אבל אני יודע איך האדמה מרגישה עד אליו.

להקשיב לאלבומים זה כמו להביט בתצלום ישן של עצמך, אלא שהדימוי הויזואלי שלך נעדר, ומוחלף בזיכרון תחושתי. התהליך כעת הוא ייצור של סביבת עבודה שבה היזכרות תחושתית היא כלי הכתיבה המרכזי.

הפוסט לחזור אחורה אל עצמך: פוסט אורח של יובל הרינג מועדת חריגים הופיע ראשון בהמאזין