בחרתי ב"פח האשפה של ההיסטוריה" שלקח אותי מהרגע הראשון ששמעתי אותו לתחילת שנות האלפיים כשישבתי בדירה של יוני במקווה ישראל ופגשתי את חברי להקת לבנון בפעם הראשונה. אלה שירים של יוני ששמעתי מזמן, וגם אפילו פעם בבית פיתקית נכנסתי לסשן מיקסים שהוא עשה שם על המחשב. הוא עבד על האלבום הרבה זמן וזה מורגש. אלבום אישי, עם סאונד אמיתי שנדיר למצוא כיום בתרבות הסינגלים. אני לרוב לא אוהב אלבומים מקומיים חדשים כי מעט מאד אמנים יודעים לבנות אלבום שלם, אבל פה ושם יש אלבומים שלמים חדשים טובים, וזה אולי הטוב ביותר של 2015.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של יובל הרינג מועדת חריגים הופיע ראשון בהמאזין