לכאורה זה סתם סטטוסים בפייסבוק ושטויות של חרא מחייך בלבן וירטואלי, אבל זה מעצבן אותי. טקס הפטירה של סלב, וספציפית מוזיקאי, נהיה אקט ממלכתי מלאכותי משעמם וצפוי מראש, כמו טקסים רובוטיים של ימי הזיכרון. יצאה הודעה על פטירה? קבלו סטטוסים משתפכים באוטומט! אנשים מסוימים מרגישים משום מה את הצורך לנכס לעצמם מוות במרחב הפומבי, והרבה פעמים הם נופלים אגב בפח של פייק-ניוז על אומנים שלא נפטרו בכלל.

מה שעוד יותר מצער זה שבין כל הסטטוסים האלה יש אנשים שאשכרה באמת אהבו את האומן ובאמת שמעו אותו וכותבים מהלב, והם טובעים בים הדיסאינפורמציה. אני בטוח גם שיש דרכים הרבה יותר אותנטיות ופרטיות להתמודד עם מוות של אומן או בכלל אדם אהוב מאשר סטטוס פומבי. ואם כבר, מה עם קצת כנות? להגיד כן, לא הייתי מעריץ גדול של טום פטי, אבל המוות שלו עכשיו עורר אותי למוזיקה שלו. את זה אני יכול לכבד יותר. אבל כאלה לא ראיתי - תמיד נהפכים למעריצים גדולים בדיעבד כי אי השיוויון הפסיכולוגי הטיפשי עוד מחזיק: אומן מת > אומן חי.

אז מה לגבי אומנים שעדיין בחיים? אה, אלה. אותם אנחנו לוקחים כמובן מאליו. למעשה, גם את מי שמת זוכרים לאיזה רגע ואז עוברים למוות האופנתי הבא. אני ממש לא בעניין של זה. זה לא שאין לי כבוד למשל לטום פטי בתור בן אדם או מוזיקאי, אלא אין לי כבוד לחגיגת המוות השקרית שבסופו של דבר כנראה קשורה לפחד מהמוות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. ובכן, כולנו הולכים למות, זה בערך הדבר הוודאי היחיד, ואולי הגיע הזמן שנתקדם הלאה ונחגוג את החיים - אם אנחנו מוכנים לזה.

הפוסט סנוב מוזיקה: מוות לפולחן המוות הופיע ראשון בהמאזין