למי שלא מכיר, שון ריידר הוא סולן להקת ההאפי מאנדייז. למי שלא מכיר, זו להקה אגדית מסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים מעיר הקודש המוזיקלית מנצ'סטר, שחיברה בין רוק למוזיקת הדאנס החדשה דאז שפלשה לאנגליה מדטרויט הרחוקה. המאנדייז היו בעין הסערה התרבותית שקיבלה את השם הפאנקי מאדצ'סטר, ושון ריידר היה הנביא הגדול שלה שהטיף נהנתנות קיצונית וזלילה של אקסטות כמו פאקמן.

זה היה לפני עשרים שנה, וכמו שכל צופה רוקמנטרי יודע, להצלחה בד"כ יש מחיר. שון ריידר מודל שנות האלפיים אולי חזר לתודעה בעזרת הגורילאז והסרט הגאוני אנשי המסיבות, אבל הוא אדם מרושש, במשקל עודף, עם זיכרון שבור, ובמאבק משפטי ארוך ומיגע מול המנהלים שלו לשעבר. עצוב לחשוב שאנחנו, המעריצים, והתקשורת, דופקים וזורקים ככה את כוכבי הפופ שלנו, הופכים אותם לדמויות קומיקס שכאילו חדלות מלהתקיים ברגע שהם כבר לא במצעדים. אלה שלא מתו בגיל 27 ממשיכים לחיות גם אחרי ימי התהילה, ובהרבה מקרים לסבול מהמחיר שהיא גבתה. איפה למשל נמצא את MGMT בעוד עשר שנים?

אבל יש גם צד שמח יותר למוקמנטרי. שון בכל זאת חי בניגוד לכל התחזיות שצפו לו, מטפח משפחה, וגר בשכנות לחברו הטוב Bez שגם שרד איכשהו את ימי האקסטות ההוללים. נראה שהוא עדיין מלא ברוח חיים משעשעת וישירה, מודע למה שעובר עליו גם אם הוא קצת מחוק. מעניין במיוחד לראות איך הוא מדבר בגובה העיניים עם כולם, ואפילו מציע לצלם הרוקומנטרי לטעום מהשייק שבדיוק הכין.

אתם מוזמנים לצפות בעצמכם, באזהרה מראש שהמבטאים והמלמולים שם לא תמיד מובנים, אבל את הרגשות תבינו.

הפוסט האקסטזה ומה שבא אחריה הופיע ראשון בהמאזין

לכבוד יום ההולדת, אורן חוגג במסיבת בלוגינג וירטואלית והזמין אושיות מוזיקליות לכתוב פוסטים אורחים. נושא הפוסטים - האלבום ששינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה. לא פחות ולא יותר. התכבדתי לקבל הזמנה לחגיגה, והיום עלה הפוסט שלי לאחר פוסטים מעולים מקסטה, בועז כהן, ואורן עצמו.

אז מה האלבום ששינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה? הנה טיזר:

התאהבתי. בדיסטורשן, בקול העצבני, בתופים החזקים. משהו בי השתנה ומאותה נקודה והלאה נפתחתי והתאהבתי ברוק. פתאום לא רק שאני מסוגל לשמוע מוזיקת גיטרות, אלא זה מה שאהבתי ורציתי לשמוע כל הזמן.

יש לכם ניחוש באיזה אלבום מדובר? תקפצו לגוספל ותראו אם צדקתם. לילה טוב!

הפוסט האלבום ששינה את הדרך בה אני מקשיב למוזיקה הופיע ראשון בהמאזין

כמו שחשיפה ליותר מדי חום גורמת לכוויה, אנו נושאים בתוצאות של חשיפה ליותר מדי אינפורמציה מוזיקלית. אם העשור הקודם היה הכי מתוקשר במוזיקה, כל המידע על כל להקה איזוטרית ככל שתהיה נגיש בשניות ספורות, אז סוף העשור היה הפיק האורגזמטרוני של כל הסיפור הזה. ואנחנו חובבי המוזיקה, אנחנו אכלנו ובלענו את כל זה, את כל הסיכומים, הדיבורים, האלבומים, הויכוחים, וכמו שאכילה של יותר מדי ממתקים גורמת לכאב בטן, עכשיו המוח כואב והאזניים עייפות.

אז מה עושים? בכל זאת רוצים לשמוע משהו ופשוט אין מה. כל מה שמהעשור הקודם פסול, ועד כמה שנתלונן על העשור הקודם בחוסר גדולתו ובחוסר חדשנותו הוא מילא את האייפוד שלנו בים של מוזיקה, ועשה ריבייבל לכל כך הרבה תקופות וסגנונות כך שזה מקשה אפילו לחזור למקור כי גם ממנו נמאס.

ובכן, לדוד שחם הפיתרון. אלה הם הדברים שעוזרים לי לנקות את הלכלוך מאזניי שנשאר מהעשור הקודם, כך שיגיע הדבר הגדול הבא, מה שהוא לא יהיה, אהיה מוכן לקבל אותו בזרועות פתוחות או לרדת עליו בשנינות חדה:

מוזיקה קלאסית. החזירו את האייטיז, את הסבנטיז, הסיקסטיז, אפילו הפיפטיז וסוג של הפורטיז ואולי אפילו עד לטוונטיז ולנוטיז של המאה הקודמת. אבל לא חשבו בגדול. החזירו רק עשורים, ולא מאות קודמות. מה עם המאה ה-19, המאה ה-18, ה-17, או ה-16? לא נגעו בהן. אלה גדושות במוזיקה, ותתפלאו כמה היא תשמע מרעננת כשתשמעו אותה עכשיו. יש משהו לכל אחד. לאוהבי פופ סכריני, מלך הפופ האמיתי, מוצארט. לחובבי אינדי, כי הוא היה האמן העצמאי הראשון, וחובבי מטאל, בגלל הריפים הקטלניים שלו, בטהובן. למי שבקטע של סינגר/סונגרייטרים נוגים ורגישים, באך. לא מבינים כלום בקלאסית ורוצים לשמוע ממי שמבין? תאזינו לקול המוסיקה. זה יעשה לכם טוב, נשבע לכם.

ניינטיז. שימו לב שהשמטתי בכוונה את הניינטיז מהניימדרופינג למעלה. אם יש משהו שלא החזירו כל כך, כי זה היה פצע טרי מדי, זה הניינטיז (ניו רייב לא נחשב, זה היה סתם בולשיט עיתונאי). אנחנו מדברים על גראנג', בריטפופ, ת'רש מטאל, יורודאנס, אולד סקול היפ הופ, ועוד ועוד ועוד. כולנו יודע שהניינטיז היו גדולים, כולנו יודעים שהם בתהליך של קימבוק, אז למה לא להצטרף לזה כבר עכשיו. אישית אני מאוד נהנה לאחרונה לשמוע להקות מהפחות ענקיות אך שוות מאוד כמו Skunk Anansie, Silverchair, ו-Kula Shaker ואפילו השלמתי סוף כל סוף את האלבומים הראשונים של ביורק שהם מעולים כמובן.

The Replacements. החזירו כל כך הרבה דברים מהאייטיז, מג'וי דיוויז'ן דרך דוראן דוראן ואפילו עד להייר מטאל, אבל לא את הריפלייסמנטס. ארט ברוט כתבו על זה שיר באלבומם האחרון, ולא בכדי. הריפלייסמנטס היא הלהקה הכי טובה מהאייטיז שאתם לא מכירים ותתפלאו איך לא שמעתם עליהם עד עכשיו, למרות שחלקם בגיל של ההורים שלכם. חתונה מעולה בין פופ לבין גישה Pאנקיסטית למוזיקה שמלאה בהמון הוקים, רגש, ואמת, עם כותב שירים חרוך וכנה בשם פול ווסטרברג (יש לו גם קרירת סולו ענפה שאני לא בקיא בה, עדיין). אישית אני מת על האלבום Tim, אבל גם Let It Be מאוד נחשב והיד עוד נטויה.

The Horrors. כי לכל כלל יש את היוצא מן הכלל. בשבועות האחרונים אני פשוט תקוע בלופים על האלבום השני והמעולה שלהם Primary Colours, ונראה שעוד אנשים סביבי נדבקים בשפעת המהנה הזאת. משום מה האלבום הזה מזכיר לכל אחד משהו אחר, סממן רציני לכך שהוא אלבום טוב של להקה שנמצאית במסע אמנותי של גילוי. אז אם לשפוט לפי הגרף של ההורורז, האלבום הבא שלהם אמור להיות לא פחות מאדיר. אני מתפלל לאלוהי המוזיקה שאכן כך יהיה, תצטרפו אלי ב-"אמן".

ומה אתכם? איך אתם שוטפים את אזניכם מהבלאגן של העשור הקודם? או שאתם לא מזדהים בכלל עם מה שאני כותב ונמצאים בשולם מוחלט עם מוזיקה מהנוטיז? ספרו לי.

הפוסט שטיפת אוזניים הופיע ראשון בהמאזין