כמו שחשיפה ליותר מדי חום גורמת לכוויה, אנו נושאים בתוצאות של חשיפה ליותר מדי אינפורמציה מוזיקלית. אם העשור הקודם היה הכי מתוקשר במוזיקה, כל המידע על כל להקה איזוטרית ככל שתהיה נגיש בשניות ספורות, אז סוף העשור היה הפיק האורגזמטרוני של כל הסיפור הזה. ואנחנו חובבי המוזיקה, אנחנו אכלנו ובלענו את כל זה, את כל הסיכומים, הדיבורים, האלבומים, הויכוחים, וכמו שאכילה של יותר מדי ממתקים גורמת לכאב בטן, עכשיו המוח כואב והאזניים עייפות.

אז מה עושים? בכל זאת רוצים לשמוע משהו ופשוט אין מה. כל מה שמהעשור הקודם פסול, ועד כמה שנתלונן על העשור הקודם בחוסר גדולתו ובחוסר חדשנותו הוא מילא את האייפוד שלנו בים של מוזיקה, ועשה ריבייבל לכל כך הרבה תקופות וסגנונות כך שזה מקשה אפילו לחזור למקור כי גם ממנו נמאס.

ובכן, לדוד שחם הפיתרון. אלה הם הדברים שעוזרים לי לנקות את הלכלוך מאזניי שנשאר מהעשור הקודם, כך שיגיע הדבר הגדול הבא, מה שהוא לא יהיה, אהיה מוכן לקבל אותו בזרועות פתוחות או לרדת עליו בשנינות חדה:

מוזיקה קלאסית. החזירו את האייטיז, את הסבנטיז, הסיקסטיז, אפילו הפיפטיז וסוג של הפורטיז ואולי אפילו עד לטוונטיז ולנוטיז של המאה הקודמת. אבל לא חשבו בגדול. החזירו רק עשורים, ולא מאות קודמות. מה עם המאה ה-19, המאה ה-18, ה-17, או ה-16? לא נגעו בהן. אלה גדושות במוזיקה, ותתפלאו כמה היא תשמע מרעננת כשתשמעו אותה עכשיו. יש משהו לכל אחד. לאוהבי פופ סכריני, מלך הפופ האמיתי, מוצארט. לחובבי אינדי, כי הוא היה האמן העצמאי הראשון, וחובבי מטאל, בגלל הריפים הקטלניים שלו, בטהובן. למי שבקטע של סינגר/סונגרייטרים נוגים ורגישים, באך. לא מבינים כלום בקלאסית ורוצים לשמוע ממי שמבין? תאזינו לקול המוסיקה. זה יעשה לכם טוב, נשבע לכם.

ניינטיז. שימו לב שהשמטתי בכוונה את הניינטיז מהניימדרופינג למעלה. אם יש משהו שלא החזירו כל כך, כי זה היה פצע טרי מדי, זה הניינטיז (ניו רייב לא נחשב, זה היה סתם בולשיט עיתונאי). אנחנו מדברים על גראנג', בריטפופ, ת'רש מטאל, יורודאנס, אולד סקול היפ הופ, ועוד ועוד ועוד. כולנו יודע שהניינטיז היו גדולים, כולנו יודעים שהם בתהליך של קימבוק, אז למה לא להצטרף לזה כבר עכשיו. אישית אני מאוד נהנה לאחרונה לשמוע להקות מהפחות ענקיות אך שוות מאוד כמו Skunk Anansie, Silverchair, ו-Kula Shaker ואפילו השלמתי סוף כל סוף את האלבומים הראשונים של ביורק שהם מעולים כמובן.

The Replacements. החזירו כל כך הרבה דברים מהאייטיז, מג'וי דיוויז'ן דרך דוראן דוראן ואפילו עד להייר מטאל, אבל לא את הריפלייסמנטס. ארט ברוט כתבו על זה שיר באלבומם האחרון, ולא בכדי. הריפלייסמנטס היא הלהקה הכי טובה מהאייטיז שאתם לא מכירים ותתפלאו איך לא שמעתם עליהם עד עכשיו, למרות שחלקם בגיל של ההורים שלכם. חתונה מעולה בין פופ לבין גישה Pאנקיסטית למוזיקה שמלאה בהמון הוקים, רגש, ואמת, עם כותב שירים חרוך וכנה בשם פול ווסטרברג (יש לו גם קרירת סולו ענפה שאני לא בקיא בה, עדיין). אישית אני מת על האלבום Tim, אבל גם Let It Be מאוד נחשב והיד עוד נטויה.

The Horrors. כי לכל כלל יש את היוצא מן הכלל. בשבועות האחרונים אני פשוט תקוע בלופים על האלבום השני והמעולה שלהם Primary Colours, ונראה שעוד אנשים סביבי נדבקים בשפעת המהנה הזאת. משום מה האלבום הזה מזכיר לכל אחד משהו אחר, סממן רציני לכך שהוא אלבום טוב של להקה שנמצאית במסע אמנותי של גילוי. אז אם לשפוט לפי הגרף של ההורורז, האלבום הבא שלהם אמור להיות לא פחות מאדיר. אני מתפלל לאלוהי המוזיקה שאכן כך יהיה, תצטרפו אלי ב-"אמן".

ומה אתכם? איך אתם שוטפים את אזניכם מהבלאגן של העשור הקודם? או שאתם לא מזדהים בכלל עם מה שאני כותב ונמצאים בשולם מוחלט עם מוזיקה מהנוטיז? ספרו לי.

הפוסט שטיפת אוזניים הופיע ראשון בהמאזין