אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת - טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

איך, לכל הרוחות, Damon Albarn - סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz - הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע - המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
2. Beck – Morning Phase (3)
3. Alt-J – This Is All Yours (4)
4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
6. Chet Faker – Built on Glass (12)
7. The Black Keys – Turn Blue (13)
8. FKA Twigs – LP1 (13)
9. Interpol – El Pintor (13)
10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס - לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים - מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

* תודה לעמי שלו - לא זה מהמונוטוניקס - על הייעוץ הסטטיסטי

הפוסט רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014 הופיע ראשון בהמאזין

הפוסט החנון של השכבה: מחשבות על דיסקים הופיע ראשון בהמאזין

טום מורלו הוא ממשיך הדרך של ג'ימי הנדריקס. הוא לקח את הבלוז-רוק, תיבל אותו בהארדקור Pאנק, והגביר את נסיונות הסאונד של ג'ימי ל-12. אלבום הבכורה של רייג' מ-1992 נשא בגאווה את ההערה "לא השתמשו בסימפולים, קלידים או סינתיסייזרים בעשיית האלבום הזה" כי צלילי הסקראצ'ינג והרעשים הצבעוניים שממלאים אותו לא הגיעו משום פטיפון או סמפלר. הם הגיעו מהגיטרה של טום מורלו. לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו לפני כן, ולמרות שהרבה גיטריסטים ניסו לחקות אותו, לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו אחרי כן.

הזיהוי המידי של טום מורלו התחיל להניע לי את הגלגלים. איזה גיטריסטים מתחילת המאה הייתי מזהה לו היו מתארחים אצל אמן אחר? איזה גיבורי גיטרה נולדו מאז שנת 2000 ומה הם תרמו להתפתחות הגיטרה?

החזרה לרוקנרול של תחילת הנוטיז הוציאה את הגיטרה מהקבר, אך הולידה מעט מאוד גיטריסטים עם פריטה שאפשר לזהות באוזניים עצומות, חוץ, אולי, מג'ק ווייט. אי אפשר להתחמק מהריפים העצומים ("Seven Nation Army") והסולואים החצופים ("Ball and Biscuit") שהוא משגר מגיטרת הפייברגלאס האדומה שלו. יש לג'ק חתימת סאונד ברורה שנסמכת על רטרו אמריקאי והפרסונה הססגונית שלו. אבל הוא לא חידש כלום, אלא אם כן לא שמעתם על הדבר הזה שנקרא "הבלוז" או על ג'ימי פייג' מלהקת אינדי אנונימית בשם לד זפלין.

מגמת הגיטרה של 14 השנים האחרונות סלדה מאתוס הרוק, אימצה את אתוס הפוסט Pאנק, וקראה לגיטריסטים להיות אנטי-גיבורים ולא להתבלט בשום אופן. אם בשנות ה-90 הגיטרה היתה במרכז הבמה של נירוונה, מטאליקה, ורובים ושושנים, בשנות האלפיים החזירו את הגיטריסט ללוות את הסולן בצד הבמה, ואם הוא ילד טוב אז להפציר עם איזה ריף חביב ספוג ריוורב. הסולו לא באופנה. ג'וש הומי, גיטריסט Queens of the Stone Age, הוא מהבודדים שמעיזים ללכת נגד הזרם וייצר כמה מהסולואים הכי קליטים מאז תחילת המילניום ("No One Knows"). רוב הגיטריסטים התנתקו מחבל התבור של רוק הסבנטיז והתחברו לאייטיז של ג'וני מארר מה-Smiths, זן מאסטר שבולט מבלי להתבלט ועושה בדיוק את העבודה שצריך ללא עשייה.

צליל הגיטרות עבר מביצים שעירות של אדם אחד לגנג בנג של להקה. אינטרפול הם דוגמה מעולה. שתי הגיטרות של Paul Banks ו-Daniel Kessler מתפתלות כל כך צמוד שאי אפשר להפריד ביניהן. כל ניסיון יהרוס את הסאונד של הלהקה. גם אצל להקות רוק אחרות שפרצו לתודעה כמו Foals, Arctic Monkeys, ו-Kings of Leon מוטבים השניים מן האחד. אפילו ה-Strokes שנהנים לצאת לסולואים אירוניים נשענים על 2 גיטריסטים במשקל שווה שמשלימים אחד את השני. אצל Arcade Fire, אחת מלהקות האינדי האהובות בזמנינו, זה אפילו עוד יותר קיצוני - מה שנחשב זה המאמץ הקבוצתי של מיליון האיש בלהקה והגיטרה נדחקת לשולי המיקס. לפחות ללהקות האלה יש איזשהי חתימת סאונד. לרוב הלהקות יש סאונד גיטרה גנרי שבקרוב יצא מאפליקציה במגע כפתור. לא משנה אם זה אינדי פופ, שוגייז, או גאראג' רוקנרול, הגיטריסטים בימינו מקנפרמים את עצמם כמה שיותר לחוקי הז'אנר ועושים הכל כדי לא להתבלט.

גיבורי גיטרה הם בכל מקרה נדירים ונשמע שהרוק שבע ממהפכות ונותר עם קול מחאה חלוש בכיכר במוצש. איך עוד אפשר לנגן על הכלי הזה שקרעו לו את המיתרים מכל כיוון אפשרי במשך יותר מ-65 שנה? מה שבטוח אצל הסבא השובב הזה זה כשחשבנו ששמענו את כל הסיפורים שלו פתאום מתגלה עוד פרט מרעיש.

הפוסט אין עוד גיבורי גיטרה יותר הופיע ראשון בהמאזין

איך זה יכול להיות? הרי הלכתי ב-4 השנים האחרונות והמלצתי לכל היקום לבוא. אפילו כתבתי 10 סיבות למה אסור לפספס, כן, לפספס, את אינדינגב. חזרתי לקרוא אותו ואני עומד מאחורי מה שרשמתי. בכל זאת, אין לי חשק לנסוע השנה.

אינדינגב, זו לא את, זה אני. אני בטוח שכל הכרטיסים ימכרו והפסטיבל יהיה מלא ביפים ויפות, אווירה, ומוזיקה כמו כל שנה. האינדינגב הראשון שלי ב-2009 היה מוי כיף, אבל מאז היתה לי ירידה בגרף החוויתיות עד שבשנה שעברה היה לי רק "נחמד" ו-"סבבה". נחמד וסבבה לי להשאר גם בעיר.

אני לא היחיד. הרבה מבני דורי (יליד 80) החליטו לא לנדוד דרומה בשנה שעברה. הקהל בפסטיבל נראה צעיר במיוחד לא רק כי הזקנים לא באו, אלא כי האירוע נפתח לגילאים צעירים יותר. ככה זה אמור להיות - פסטיבלי אירופה הם חגיגות סקס סמים ורוקנרול לבני הטיפשעשרה מאשר אירועי תרבות לבני ה-30 ומשהו.

מוזיקלית אני לא מתחבר לליינאפ. מנווטים את ספינת המדבר לפאטה מורגנה של הפולק והגרוב מאשר לנחשים ולעקרבים. החלטה מעולה מבחינה שיווקית - רוב הקהל הישראלי מעדיף פנאן מאשר פוגו. אבל אני עם החלק השני. תנו לי משוגעים עם גיטרות ולא עוד הופעת אינדינגב של יהוא ירון, עם כל הכבוד לו.

יהיו ההסברים שיהיו, זה לא תהליך רציונלי של השוואות וטבלאות. זו הרגשה פשוטה של רוצה/לא רוצה. אינדינגב מעולה למי שמעולם לא היה בפסטיבל מוזיקה, לא הולך להופעות בשגרה, או סתם מחפש סופש של שכרות עם החבר'ה. זה לא אני.

אם בכל זאת תגיעו למדבר בעוד 3 שבועות סמנו את הלהקות הבאות במארקר צהוב: On And The Off's, Bela Tar, Please The Trees, The Bootsman, שעלת נפוצה, כלבי רוח, אביב מארק, פונץ'.

הפוסט לאינדינגב או לא לאינדינגב? הופיע ראשון בהמאזין

לא תמיד שילמו 500 שקלים כדי לראות את כוורת בהופעה. בסדרת הדוקו המעולה, "סוף עונת התפוזים", דני סנדרסון סיפר על המוזיקה של הלהקה בתחילת הדרך: "זה לא היה קל לעיכול - כל אחד אמר שזה לא מסחרי במיוחד".

אפריים שמיר הצטרף לדבריו: "כבר בהופעה הראשונה הנסיונית, כבר ראינו שזה מעורר חילוקי דיעות. זאת אומרת, חלק מהאנשים מתים על זה, וחלק מרגישים שמזלזלים בהם". סנדרסון הוסיף שאנשים יצאו באמצע ההופעה. הם בטח הצטערו על זה.

"סיפורי פוגי" מכר עשרות אלפי עותקים באופן מפתיע ושם את הלהקה בלב הקונצנזוס. אבל היא לא נשארה שם להרבה זמן. אלבומי ההמשך וההופעות החדשות לא הצליחו מבחינה מסחרית. "אנחנו לא מבינים איך זה שהשירים זוכים להצלחה כה גדולה ברדיו ובמצעדים ובכל זאת לא בא קהל כמו לתוכנית הקודמת" - צוטט דני סנדרסון מעיתון שהוצג בסדרה (אשמח לדעת מה המקור).

הסתבר שאימי, טל שחם, היתה עדה לבריחת קהל כשראתה את כוורת בחיפה ב-1975. "מי בכלל בא? נראה לך שמישהו בא?", היא סיפרה, "הכניסו אותנו בחינם". היו לדעתה אולי 50 איש בהופעה. היא וחברתה אפילו תפסו טרמפ עם הלהקה בחזרה לתל אביב. הלהקה הסיעה את כל הציוד בעצמה בוואן.

כוורת כבר לא צריכה לסחוב ציוד. הנוסטלגיה עשתה את שלה והיא נהייתה ללהקה האהובה בארץ, "הביטלס הישראלים" כפי שאמרו השבוע. שמעתי שהיתה הופעה אדירה. כוורת שלחה את כל המשפחה הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן ואת הדור הבא לאיחוד הבא. כמה מהם ילכו לראות את הלהקות שפעילות כרגע בארץ, את הלא מסחריות והלא קלות לעיכול?

"זה קהל מכובד וזה קהל אוהב", כתב ניר גורלי בפוסט על הופעת כוורת בבריכת הסולטן, "אבל זה גם קהל שנתלה יותר מדי על הישגי העבר". הוא הזכיר הופעה של אביב גאדג' שהתקיימה באותו הערב והפציר "לכו לראות אותו ואמנים צעירים כמותו, ואל תחכו 40 שנה בשביל זה".

"עצם העובדה שהלהקה היחידה שמצליחה להביא לפארק 50 אלף איש היא להקה שהתפרקה לפני כמעט ארבעים שנה היא עצובה ואף פאטתית", רשם אמיר אשר, שדרן רדיו ותיק, בסטטוס בפייסבוק. "זה שמאז הסבנטיז אין כאן הרכב שמתקרב לזה מלמד אותנו כמה מצב התרבות והתקשורת התרבותית כאן עצוב".

אמיר צודק. אין מספיק תמיכה לסצינת השוליים כדי להוציא משם את כוורת הבאה. אין עזרה ממסדית למוזיקה "קלה", הרדיו המיינסטרימי לא מפרגן ללהקות חדשות, והקהל אוטם את אוזניו ונשאר עם אריק איינשטיין. יש שמאשימים את האמנים בטענה שהאיכות של המוזיקה החדשה ירודה. בולשיט.

לפי סקר שערכתי בעזרת נתונים מהאפרכסת, יש יותר מ-1000 הרכבי שוליים בארץ. אם נתקמצן ונגיד שרק 1% מהם באמת מוכשרים ועושים מוזיקה שמתאימה לקהל הרחב, צריכים להיות 10 הרכבים שלא רק בלוגרי מוזיקה מכירים. מוכשרים יש - יהוא ירון, אבי עדאקי, הבילויים, רות דולורס וייס, ועוד רבים, אבל בשבילם להביא כמה מאות איש לבארבי זו הצלחה אדירה.

אתמול התקיים מרתון הופעות באוזןבר, ערב התרמה להחזרת הגדה השמאלית לפעולה. 18 להקות השתתפו באירוע, הכניסה עלתה 50 ש"ח. ראיתי בתחילת הערב מוזיקאית לא מוכרת אך מאוד מיוחדת ושמה רננה נאמן הנדלר. הסתבר שכבר כתבו עליה בהארץ ובעוד מקומות. הייתי אולי בין 10 איש שהיו בקהל. בואו לראות אותה ואת האמנים שפעילים עכשיו. הם צריכים את התמיכה שלכם כדי להיות כוורת הבאה.

הפוסט מסיפורי פוגי אפשר ללמוד הופיע ראשון בהמאזין

לא הופתעתי בגלל שלא הכרתי אותן - אי אפשר להכיר כל להקה בסצינה של 1,000. הופתעתי כי לא הבנתי - למה דווקא הן, למה דווקא עכשיו?

אני לא זוכר שראיתי את התקשורת מרססת אי פעם את המילה "הייפ" באותיות ענק על הרכב מקומי חדש. אולי זה קרה בגל הרוק של תחילת הניינטיז. לעומת האיפוק הישראלי, באנגליה ה-NME מכתיר מלך רוקנרול חדש כל שבוע ומייחס לו כוחות משיחיים של גאולה ושלום גלקטי. גלשתי ליוטיוב לבדוק אם לילה בורכו בסגולות האלה.

מה ששמעתי היה לא רע. שירה כואבת מהבטן התחתונה, צליל מחוספס ומרושל, ושתי ילדות שמעשנות רוקנרול. אבל לא מצאתי בהן משהו מיוחד. הן מיד הזכירו לי את הסאונד של להקות פית/קית - מורחת לאקות, משוקצות, ערופי שפתיים, אלי לס. לעומת לילה, לא נראה לי שהם יזכו אי פעם לשער באיזשהו עיתון, שלא לדבר על כתבת צד.

פתחתי דיון בפייסבוק. חלק מהגולשים ממש התלהבו ותמכו בכתבה. "מה זה משנה אם אלה גרמי שמיים, קומבינות או איכות?", אמרה Maria Gold, "הן סבבה וקטנות ולא מוכרות, ועכשיו יותר אנשים יכירו ואולי משהו יצא מזה, ואולי לא, ואולי יכתבו על עוד להקות לא מוכרות". גולשים אחרים טענו שלילה קיבלו את השער כי הן באמת הדבר החם כרגע וגם בגלל גילן הצעיר. יובל אראל הרחיק ואמר "אם אתה שואל כנראה שהפכת למיינסטרים".

אבל לא כולם אהבו את הסיפור. גולשת שביקשה להשאר אנונימית הגיבה כי "אולי יש להן ייחוס משפחתי כלשהו, זה באמת מפתיע שישר כתבת שער בגלריה, יש להקות טובות שבשטח המון זמן ולא קיבלו מעולם כתבות שער". הגולש מאשין מיוזיק התרגז "...בגלל שזו כתבת שער שכל תכליתה 'גם אני מכיר אותן' על להקה שלפי הכתבה פועלת פחות משנה". שירה ז. כרמל חשבה שהגיל והמין קדמו אותן לשער: "מקריאת המאמר עולה שהכותב מתאר את החוויה היחודית של ההופעה שלהן (מנק' מבטו) בגלל היותן נשים צעירות שעושות מוזיקה לא שגרתית".

אין לי שום דבר נגד לילה. עוד אדגום אותן בהופעה, במיוחד עם הסקרנות שיש לי כרגע, וסחטיין על כתבת השער. מלא הרכבים היו שמחים להתחלף איתן. אבל אני מפחד שהכתבה הדליקה פנס כיס בתוך יער, שהקהל בהופעות של לילה יכפיל את עצמו ל-40 בעוד ששאר הלהקות ימשיכו להופיע מול הסאונדמן. הכתבה דווקא מזכירה קולגות כמו רם אוריון ורוצי בובה, אבל כלהקות שהניעו תגובת נגד מאשר אחיות לנשק.

יש הרכבים יותר ותיקים, מוצלחים, ומצליחים, יחסית כמובן. לדעתי מגיעה להם חשיפה כזו הרבה יותר מאשר ללילה. לא נראה לי שהחשיפה של לילה תעזור להם בהתחשב בפוקוס של הכתבה וקוצר הסבלנות של הקוראים, אלא אם כן נראה מדי חודש להקות אינדי על שערי גלריה בסופש.

הפוסט הייפסטרים הופיע ראשון בהמאזין

פעם היה קל. חברות התקליטים הגדולות הכתיבו את הטעם המוזיקלי דרך MTV, קומץ תחנות רדיו ומגזינים, וכמובן דרך המצעדים. אם עקבת אחריהם נשארת בלופ. ברור שלהקות מסכנות נפלו בין הסדקים בחזרה לדייג'ובס. אבל לפחות לנו, מכורי המוזיקה הכבדים, היו חיים פשוטים.

חשבנו לפני 10 שנים שתעשיית המוזיקה תקרוס. טעינו. השחקנים הגדולים נשארו ומצאו דרכים אחרות להרוויח. אממה, האינטרנט השטיח את המגרש. גם מדונה וגם מנומנה מוכרים מוזיקה באייטיוניס ומעלים קליפים ליוטיוב. גם אתם יכולים. יש אינסוף בלוגים ותחנות רדיו אינטרנטיות לכל ז'אנר. אפילו מוזיקה מזמנים נשכחים ומדינות רחוקות זמינה אונליין. המצעדים כבר לא רלוונטיים.

רגע, אני מתלונן על שפע של מוזיקה? על היכולת של להקת אינדי לתת אצבע משולשת למיסטר ביג, לעשות ולהפיץ מוזיקה בלי להתפשר!? ממש לא. מה שאני כן אומר זה שלא משנה כמה זמן ואנרגיה אשקיע, הסיכוי שאשמע דווקא על הלהקה ההיא קלוש.

יש את האירועים הגדולים. הפיקסיז הוציאו שיר חדש? טירוף סביב דאפט פאנק? קנייה ווסט מגלומן? שמעתי על זה. אבל משם והלאה הכל מקרי. אולי קראתי איזה כתבה בגלריה, שמעתי איזה שיר בקצה, בדקתי איזה המלצה בלאסט אף אם. אבל כמה מוזיקה פספסתי בזמן שביליתי 40 דקות בהאזנה לחדש של Queens of the Stone age? האם אשמע אותה אי פעם?

(צילום על ידי loop_oh)

הפוסט אין קצה הופיע ראשון בהמאזין

במבט אובייקטיבי היו לא מעט ריליסים טובים השנה - Brain Candies, Monty Fiori, Tiny Fingers, רם אוריון, ועוד. במבט סובייקטיבי, האלבומים היחידים ששמעתי יותר מפעם אחת ברשימה הם אלבום הבכורה של אנטיביוטיקה והשני של אשכרה מתים. וגם אותם לא שמעתי הרבה.

שמעתי מעט מאוד מוזיקה מקומית השנה והלכתי רק לקומץ של הופעות. אולי זה חלק מהתבגרות הסצנה כפי שאבחנה שלי אלעזר, שילוב בין עייפות הגיל, חוסר כימיקלים במוח, ומערכות יחסים רציניות. הסיבה לא משנה. השורה התחתונה היא שאני לא בעניינים.

מצטער אינדי, זו לא את, זה אני. לא נעים לא להיות בעניין ולא להיות בעניינים בהתחשב בשם הבומבסטי "המאזין" שמחשיבים כבלוגר חשוב ומציפים בבקשות לכתוב על הקליפ החדש. לתקופה זה היה נכון. לעומת זאת בשנה האחרונה רשימות ההופעות התמלאו בשמות חדשים ולא היה אכפת לי.

קשה לי להתרגש ממוזיקה חדשה באופן כללי. אין לי מושג מה המכנה המשותף במוזיקה החדשה שכן שמעתי בשנה האחרונה. אני רק יודע שלא מצאתי את זה במוזיקה הישראלית. הסצנה כבר לא מרגשת אותי. זה גורם לי לתהות על המשך קיום הבלוג, אם לא עדיף כבר לסגור את הבאסטה ולתת למישהו צעיר ונלהב את המושכות.

השבוע לשם שינוי מאוד התרגשתי ממוזיקה. אני לא מדבר על איזה להקה מנצ'סטרית חדשה. אני מדבר על Pussy Riot שנשפטו לשנתיים בכלא על הופעה של שלושים שניות. השיר Punk Prayer נשמע די מחורבן למען האמת, אבל ג'יזס, מתי הפעם האחרונה שהשתמשו במוזיקה לומר משהו שחורג מעבר לגבולות המותר?

זה ממש מעצבן ומצער ששלחו אותן לכלא. מצד שני הן נהפכו לסמל והזכירו לנו שפעם מוזיקה היתה הסאונדטרק למהפכה. אולי זה יבעיר את מדבר חוסר המשמעות המוזיקלית בארץ ובכלל. אולי המוזיקה תחזור להפוך את הבטן ולפוצץ את הראש כמו שהיא עשתה פעם ותחדול להיות רינגטון. ואולי לא.

הפוסט השנה העברית שלי הופיע ראשון בהמאזין

אזהרת משתמש - למרות שקראו לי על שם נביא מהתנך, אני לא מתיימר לדעת את העתיד. מדובר בהשערות ושעשוע אינטלקטואלי בלבד. הרבה מהתחזיות תלויות בכלל בתהליכים עולמיים שקטונטי מלהבין. המציאות, כרגיל, בלתי צפויה ומפתיעה כל פעם מחדש.

הסצינה תשאר. אנשים עדיין ירצו לעשות מוזיקה, להקים להקות, ולמרוד במערכת. אנשים אחרים ירצו פיסה מזה. זה גדול מהם, לא קשור לתמורה כספית, קורה כבר המון זמן, ואין שום סיבה שזה ישתנה. רק הפרצופים והתוכן יתחלפו. אלא אם כן איזשהו עתיד אורווליאני יתקיים שבו יאכילו אותנו בסמים מבוקרים ומוזיקה בידורית שהונדסה באופן מדעי להשאיר אותנו רדומים בנוחיות.

אושיות אינדי ותיקות יהפכו לנכסי צאן ברזל. אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו פעם לפושטקים מרדניים. פורטיס וסחרוף נחשבו לאלטרנטיבה קיצונית. אביב גפן נחשב לנער שרוט. כל אלה נכנסו לקאנון, השפיעו על המוזיקה הישראלית, וקיבלו הכרה וכבוד על הפעולה שלהם לאורך השנים. כך אמן כמו רם אוריון או נעם רותם או יהוא ירון ימצאו עצמם לפתע בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית.

יוקם האינדי של האינדי. קבוצה מרדנית של מוזיקאים שתחשוב שהסצינה ממוסחרת/רדומה/משעממת מדי תקים תת סצינה משלה שתבעט לסצינה בתחת. הם יחזרו לערכים של הסצינה המוקדמת - ראשוניות, נסיוניות, פוריות, וקהילתיות. האינדי של האינדי לא ישאוף לשווק את עצמו ולהגיע לקהלי ענק. האמנים יופיעו במקומות שלא יכולים מלהכיל יותר מ-20 איש להופעה ולא יהיה להם אכפת אם תעשו להם לייק בפייסבוק או לא.

יהיו הרבה יותר פריצות מהאינדי למיינסטרים. למעשה המיינסטרים כפי שאנו מכירים אותו עלול להתמוטט עם התגברות הדמוקרטיזציה האינטרנטית. מוסדות ארכאיים כמו גלגלצ שמאכילים אותנו בכוח יחלשו ויוחלפו על ידי טכנולוגיה שתבין את הטעם שלנו יותר טוב מאיתנו. רשתות חברתיות, אינטיליגנציה מלאכותית, וגישה לכל המוזיקה שנעשתה אי פעם מכל מקום יאפשרו תחנות רדיו אישיות מושלמות. שיר של להקת שוליים שיקבל מספיק לייקים ויתאים למספיק אנשים יכנס למיינסטרים הארצי ואולי אפילו לעולמי בזמן אפס. 15 דקות תהילה והלאה לדבר הבא.

ישראל תהיה על מפת האינדי העולמית. מוחמד בא אל ההר - קיצו חזרו מטור אירופאי, הקולקטיב יצאו לטור באמריקה, ולורנה בי עברו לנסות את מזלם בלונדון. ההר בא למוחמד - יותר תיירים צעירים פוקדים את ישראל מדי קיץ ובלוגרי מוזיקה בינלאומיים הופתעו לגמרי מהסצינה ומחוסר בגמלים ברחובות. ב-14 השנים הבאות הופעות בחו"ל יהפכו להיות סטנדרט לכל הרכב אינדי ישראלי שמכבד את עצמו. עם שפע היצוא תהיה יותר מודעות, תל אביב תהיה הברלין הבאה, וקומץ מההרכבים יזכו להייפ גלובאילי ואולי אפילו הצלחה בינלאומית.

הלהקות יתמקצעו מעל ומעבר. טכנולוגיה לעשיית מוזיקה תהיה עוד יותר פשוטה והמונית. לאור אפשרות של שיטפון בשיתוף, לא תהיה לקהל סבלנות להקלטות רעועות ושואו בינוני מאמנים רציניים. להקות שלא ילמדו לשפר את האקט שלהם לרמה בינלאומית ומהר לא ישרדו במירוץ ויטבעו. תרבות ה-ADHD רק תגדל, העולם יהיה עוד יותר שטוח, וטכנולוגיות מופלאות יאפשרו לנו נוכחות מרוחקת בהופעות בעולם או במציאות מדומה מושלמת. להקות שירצו להיות שם יצטרכו לעשות לעצמן upgrade.

סך הכל, תעשיית המוזיקה העולמית עדיין נמצאת ברעידת אדמה. לא ברור מה יצא כשהיא תסתיים, ואם היא תסתיים בכלל. בגזרה המקומית, המוזיקה בארץ נמצאת במצב ביניים. יש סצינת אינדי ממוסדת, מיינסטרים משמים, ובועת הייפ מפוצצת של הפופ המזרח תיכוני. מחכה לנו עולם מוזיקלי חדש ומופלא.

הפוסט תחזית מזג האינדי הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

אם נחשוב על זה, סצינת האינדי חוגגת 13 שנה על גלגולה הנוכחי. אפשר להחשיב את פתיחת הלייבל העצמאי Earsay בשנת 1999 יחד עם לייבלים נוספים כמו Fast Music ז"ל ו-Fact ז"ל ליריית הפתיחה. מועדונים כמו הפטיפון והג'ה פן נתנו במה, והתגברות קול הקמפוס והגעתו של קוואמי לקצה בגלגלצ נתנו זמן אוויר. אז סצינת האינדי בת 13. יש לזה כמה השלכות.

הסצינה הגיעה לגיל ההתבגרות. היתה לסצינה ילדות יפה. קומץ מוזיקאים שהקליטו אלבומי בכורה low-fi נסיוניים (למשל אלבום ב-24 שעות בלבד בפאסט מיוזיק), פלוס כת מעריצים מצומצמת של יודעי דבר שהלכו אחריהם. כתבו עליהם רק בשרת העיוור ז"ל ויותר מאוחר בכמה בלוגים ואף אמן לא שבר למיינסטרים. הזמנים הללו עברו. נגמרו שנות הקסם.

התחרות גדלה. להערכתי פועלים כיום בסצינה בין 50-100 הרכבים (אולי לאון פלדמן יאושש או יפריך?) פועלים כיום מעל ל-100 הרכבים בסצינת האינדי. הסצינה הקטנה והמלוכדת של פעם נהיתה הרבה יותר מבוזרת. יותר אמנים באינדי מתחרים היום על חדרי חזרות וספוטים במועדוני ההופעות, שלא לדבר על תשומת לב הקהל. זו תחרות קשה, ובהתחשב שבכל המדינה יש פחות אנשים מאשר בלונדון בלבד, שלא לדבר על חוסר הכבוד בארץ לתרבות אלטרנטיבית, אין מקום לכולם.

המוזיקה התרחבה. תחילת הדרך היתה קיצונית מבחינה מוזיקלית, בין הארדקור Pאנק לאלקטרוניקה נסיונית עם מעט מאוד אמנים באמצע הספקטרום. ההרגשה שלי היא שהספקטרום התהפך, שהיום יש הרבה יותר אמני אינדי במרכז הספקטרום עם מוזיקה שגם אמא שלי תוכל לשמוע מבלי לברוח. איכות ההקלטה באינדי מעולם לא היתה טובה וידידותית יותר לאוזן תודות להוזלת הסטודיו הביתי, שיפור בידע המקצועי, ורף גבוה יותר של איכות.

דור האינדי הראשון התבגר, אם נתחבר לפוסט של שלי, גם המוזיקאים וגם הקהל. חלקם פרשו מהסצינה עקב חיי משפחה, שינויים בקריירה, מיאוס, וסתם ככה כי אנשים משתנים במהלך השנים. זה אומר שיש דור חדש וצעיר של קהל ולהקות שמריצים את הסצינה. אנשים חדשים עם ערכים חדשים וקצב חיים חדש ושונה מהדור הקודם שלנו (יאפ, בן 32 בקרוב). לראיה - באינדינגב האחרון ביקרו אלפי אנשים שלא היו הפרצופים הקבועים בלבונטין ובאוגנדה.

האינדי כבר לא מחתרתי. יש לכולם גישה למוזיקה ולא רק לקהילה של יודע דבר. חלק מהקרדיט מגיע לתשתית השיווקית של מייספייס, פייסבוק, ובאנדקאמפ. החלק האחר מגיע תודות לפופולריזציה של בלוגי המוזיקה ולהתרחבות הכיסוי התקשורתי לעיתונות ולפורטלים מיינסטרימים ואפילו לגיא פינס. לצערי לרוב האמנים לא מושמעים ברדיו המסחרי, אבל חלקם כמו אסף אבידן, באלקן ביט בוקס, ודניאלה ספקטור פרצו את המחסום. פאקיט, שולחים השנה את איזבו לאירווזיון.

השאלה הגדולה היא מה עכשיו? איך יראו 14 השנים הבאות של סצינת האינדי? (קשה להגיד האם היא תהפוך לחלק ממועדון ה-27). למרות שאני מפקפק ביכולת של עתידנים לחזות את העתיד (ראה חולצת "מדענים ארורים"), זה ספורט משעשע ותרגיל כיפי בדמיון. בהעדר מישהו אחר שיעשה את זה, בואו לקרוא בעוד שבוע את תחזית מזג האינדי הישראלי.

הפוסט סצינת האינדי לאן? הופיע ראשון בהמאזין