בתשע וקצת האוזן עוד די ריק אבל טל ולהקתה עולים לבמה. הם פותחים עם שיר ששמו כשם האלבום החדש והקהל שהגיע מתגודד סביב הבמה. בכל שיר פוגל פורסת בפנינו נדבך אחר ממנה: מהמחשבות הרודפות, מהזיכרונות החמימים, החלומות הכי גדולים והפחד מהגשמה. דברים שהם מאוד שלה אבל הם גם של כל אחד אחר. מוזיקה יפיפיה מלווה אותה בדרך בה היא הולכת. למשל, בשיר "ערימות של חלומות" הכל כמו בתוך חלום, המוזיקה לא משתנה, ונשמעת כמו מטרונום מקושט. אבל אז כשטל מבינה שצריך להתעורר, היא כאילו נופלת והמוזיקה צועקת איתה.

צילום: אליס פלויד

השיר "רצח אופי" מתבלט בין כל השירים. טל יוצאת בו לקרב מול הזמן, מול החיים ובעצם מול עצמה ביחד עם בס ותופים שמשלימים את אווירת המרדף ביער. פוגל מראה שהיא לא רק חולמת על העבר והעתיד, אלא גם חיה את העכשיו ולא מוותרת לעצמה:

חיים שלמים על נקודה בהר
זה אותם צבעים, זה לא לראות
ללכת לאיבוד בתלם
זה לטבוע בתוך מי מנוחות
רק לא מי מנוחות

פוגל שואלת אם נמרח לה האודם וטוענת שהיא אף פעם לא יודעת מה להגיד במצבים כאלה מלבד "תודה רבה", אז היא מציגה את הלהקה כמה פעמים והם מרימים "סלוט". כל התקשורת עם הקהל היתה נבוכה ולא מתאימה לרמה של המוזיקה המהודקת אבל אני מודה שאני סאקרית של כנות וזה הקסים אותי. הלהקה שמלווה את פוגל קיימת גם בקונסטלציה אחרת הנקראת מריונטה סול. היא הוקמה ב-2003 ע"י החברים אמיר גרומן ועידו קרוב בבאר שבע ומאז הוציאה ארבעה אלבומים. איתם חבר גם נדב גורלי על התופים, ולפני הוצאת האלבום האחרון, הצטרפה אליהם טל כבסיסטית. הלהקה מלווה את כל העשייה של טל, בייחוד אמיר גרומן שידו בכל אספקט של היצירה: החל מנגינה, עיבוד והפקה עד לצילום הקליפ של הסינגל החדש "ציפור שחורה".

צילום: אמיר גרומן

הערב מתקדם מאוד מהר, אולי כי נהניתי ואולי כי השירים של טל לרוב מאוד קצרים, 3-4 דקות לחתיכה. לקראת הסוף, הלהקה יורדת מהבמה וטל מבצעת לבד את "20 שנה" - שם הגיעה נקודת השיא של האינטימיות עם הקהל. טל הקטנה עם העיניים הנוצצות, מספרת לנו, כמעט בלי מוזיקה, איך היא סוחבת די הרבה על הגב כבר המון זמן. לפעמים היא נראית כאילו תפרוץ בבכי, אבל לפני שהיא מספיקה השיר נגמר והלהקה חוזרת לשיר אחרון.

טל מביאה משהו שונה, כנה ופגיע שלא נראה פה הרבה זמן. הליווי המוזיקלי שלה הוא מקצועי, והטקסטים והמוזיקה כל כך מתאימים אחד לשני, כאילו מלידה. הסיפורים הפשוטים על ימים חמימים, הטקסטים שכאילו סתם שכבו במגירה, הכל כאילו מאוד רגיל ובעצם מאוד מאוד מיוחד. יש לי נטייה לשימוש בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שאתם רוצים לשמוע את האלבום החדש שעתיד לצאת במאי.

קרדיט תמונה ראשית: אמיר גרומן

הפוסט טל פוגל חולמת בהקיץ באוזןבר הופיע ראשון בהמאזין