מה שכן, פסטיבל דוקאביב היה מעולה. הסרט על הדורז When You're Strange היה מבריק ומומלץ בחום, תפסתי את הסרט הג'מאייקני Holding On To Jah שהפתיע אותי בסיפור המרתק והביזארי לעיתים של ג'מייקה והראסטפאריים, וראיתי שוב את No Distance Left To Run על Blur מה שגרם לי להעריך אותו עוד יותר, בטח אחרי שהלכתי לסדנה עם הבימאים Dylan Southern ו-Will Lovelace והבנתי עד כמה הם גאונים.

בפרונט ההופעות אני לא פוקד כל כך את מועדוני הסצינה התל אביבית מחוסר חשק וחוסר בחומר חדש. כן אציין לטובה את הילדים החדשים והמוכשרים בשכונה Drunk Machine שמקווה שעוד נשמע מהם ואולי עוד אכתוב עליהם בהרחבה, בינתיים נדב לזר עשה את הג'וב היטב. גם הוזמנתי לחגיגת יום ההולדת המעולה (של נמרוד הטפאיסט, שילוב מוצלח בין חנונים נחמדים, קינוחים שמימיים, ורוקנרול! הופיעו שם חיה מילר בתנאי קומנדו עם עזרה הדיוטית שלי על הסאונד והביאו אותה במה שנשמע כמו הדור הבא של הרוק הישראלי, פוסט-בילויים שכזה, עם טקסטים מעולים ונגינה מחוספסת.

ואז היה את מטאליקה. חברי יוקס שפגשתי שם סיכם את ההופעה היטב. למרות הבעיות הזוועתיות בסאונד (למי שלא שמע, אנחנו לא שמענו - הסאונד מת לגמרי בחלקים מההופעה), למרות הפאשלות של לארס, ולמרות שאני בעצם לא שומע מטאליקה כבר איזה 16 שנה, זאת היתה הופעה פאקינג כיפית ולעיתים עוצמתית. איך אפשר שלא להרגיש עילוי כשקירק האמט עומד שם עם הגיטרה כשהרוח נושבת בגבו ודופק את הסולואים של "One" ללא רבב כמו גיבור אינטרגלקטי? או כשג'יימס האטפילד שר בעוצמה שירים כמו "Sad But True" או "For Whom The Bell Tolls" בקול הרעם שלו שפשוט מסרב להשחק במהלך השנים? אפילו הבאסיסט החדש די טוב. יצקצקו הציניים, הפרפקציוניסטים, וילדי האינדי-שמינדי כמה שהם רוצים, זאת פאקינג הופעת רוק! ככה זה נשמע:

ואלה הם חדשות המוזיקה האישיים, פחות או יותר. יצא לי גם לדג'ה כמו שצריך במסיבה של ידידה, סט מקפיץ שהרקיד בטירוף את באי המקום וגרר הרבה מחמאות וכיף. זה התחיל בבריט פופ/רוק, עבר דרך אלקטרוניקה ניינטיזית מובחרת, ליורוטראש נבחר גם הוא מהניינטיז, ובחזרה החוצה דרך רוק, כן, גם מהניינטיז. מה לעשות, הניינטיז היו מעולים, ומזדקנים כמונו שגדלו בהם עדיין אוהבים אותם.

הפוסט הפוגה קלה הופיע ראשון בהמאזין

כמו שחשיפה ליותר מדי חום גורמת לכוויה, אנו נושאים בתוצאות של חשיפה ליותר מדי אינפורמציה מוזיקלית. אם העשור הקודם היה הכי מתוקשר במוזיקה, כל המידע על כל להקה איזוטרית ככל שתהיה נגיש בשניות ספורות, אז סוף העשור היה הפיק האורגזמטרוני של כל הסיפור הזה. ואנחנו חובבי המוזיקה, אנחנו אכלנו ובלענו את כל זה, את כל הסיכומים, הדיבורים, האלבומים, הויכוחים, וכמו שאכילה של יותר מדי ממתקים גורמת לכאב בטן, עכשיו המוח כואב והאזניים עייפות.

אז מה עושים? בכל זאת רוצים לשמוע משהו ופשוט אין מה. כל מה שמהעשור הקודם פסול, ועד כמה שנתלונן על העשור הקודם בחוסר גדולתו ובחוסר חדשנותו הוא מילא את האייפוד שלנו בים של מוזיקה, ועשה ריבייבל לכל כך הרבה תקופות וסגנונות כך שזה מקשה אפילו לחזור למקור כי גם ממנו נמאס.

ובכן, לדוד שחם הפיתרון. אלה הם הדברים שעוזרים לי לנקות את הלכלוך מאזניי שנשאר מהעשור הקודם, כך שיגיע הדבר הגדול הבא, מה שהוא לא יהיה, אהיה מוכן לקבל אותו בזרועות פתוחות או לרדת עליו בשנינות חדה:

מוזיקה קלאסית. החזירו את האייטיז, את הסבנטיז, הסיקסטיז, אפילו הפיפטיז וסוג של הפורטיז ואולי אפילו עד לטוונטיז ולנוטיז של המאה הקודמת. אבל לא חשבו בגדול. החזירו רק עשורים, ולא מאות קודמות. מה עם המאה ה-19, המאה ה-18, ה-17, או ה-16? לא נגעו בהן. אלה גדושות במוזיקה, ותתפלאו כמה היא תשמע מרעננת כשתשמעו אותה עכשיו. יש משהו לכל אחד. לאוהבי פופ סכריני, מלך הפופ האמיתי, מוצארט. לחובבי אינדי, כי הוא היה האמן העצמאי הראשון, וחובבי מטאל, בגלל הריפים הקטלניים שלו, בטהובן. למי שבקטע של סינגר/סונגרייטרים נוגים ורגישים, באך. לא מבינים כלום בקלאסית ורוצים לשמוע ממי שמבין? תאזינו לקול המוסיקה. זה יעשה לכם טוב, נשבע לכם.

ניינטיז. שימו לב שהשמטתי בכוונה את הניינטיז מהניימדרופינג למעלה. אם יש משהו שלא החזירו כל כך, כי זה היה פצע טרי מדי, זה הניינטיז (ניו רייב לא נחשב, זה היה סתם בולשיט עיתונאי). אנחנו מדברים על גראנג', בריטפופ, ת'רש מטאל, יורודאנס, אולד סקול היפ הופ, ועוד ועוד ועוד. כולנו יודע שהניינטיז היו גדולים, כולנו יודעים שהם בתהליך של קימבוק, אז למה לא להצטרף לזה כבר עכשיו. אישית אני מאוד נהנה לאחרונה לשמוע להקות מהפחות ענקיות אך שוות מאוד כמו Skunk Anansie, Silverchair, ו-Kula Shaker ואפילו השלמתי סוף כל סוף את האלבומים הראשונים של ביורק שהם מעולים כמובן.

The Replacements. החזירו כל כך הרבה דברים מהאייטיז, מג'וי דיוויז'ן דרך דוראן דוראן ואפילו עד להייר מטאל, אבל לא את הריפלייסמנטס. ארט ברוט כתבו על זה שיר באלבומם האחרון, ולא בכדי. הריפלייסמנטס היא הלהקה הכי טובה מהאייטיז שאתם לא מכירים ותתפלאו איך לא שמעתם עליהם עד עכשיו, למרות שחלקם בגיל של ההורים שלכם. חתונה מעולה בין פופ לבין גישה Pאנקיסטית למוזיקה שמלאה בהמון הוקים, רגש, ואמת, עם כותב שירים חרוך וכנה בשם פול ווסטרברג (יש לו גם קרירת סולו ענפה שאני לא בקיא בה, עדיין). אישית אני מת על האלבום Tim, אבל גם Let It Be מאוד נחשב והיד עוד נטויה.

The Horrors. כי לכל כלל יש את היוצא מן הכלל. בשבועות האחרונים אני פשוט תקוע בלופים על האלבום השני והמעולה שלהם Primary Colours, ונראה שעוד אנשים סביבי נדבקים בשפעת המהנה הזאת. משום מה האלבום הזה מזכיר לכל אחד משהו אחר, סממן רציני לכך שהוא אלבום טוב של להקה שנמצאית במסע אמנותי של גילוי. אז אם לשפוט לפי הגרף של ההורורז, האלבום הבא שלהם אמור להיות לא פחות מאדיר. אני מתפלל לאלוהי המוזיקה שאכן כך יהיה, תצטרפו אלי ב-"אמן".

ומה אתכם? איך אתם שוטפים את אזניכם מהבלאגן של העשור הקודם? או שאתם לא מזדהים בכלל עם מה שאני כותב ונמצאים בשולם מוחלט עם מוזיקה מהנוטיז? ספרו לי.

הפוסט שטיפת אוזניים הופיע ראשון בהמאזין