ארכיון סטרימינג | המאזין

בכורה: איפשהו - איפשהו הסרט - עניין של חיים ומוות

עידו שחם — Sun, 18 Mar 2018 10:00:56 +0000

"איפשהו הסרט" הוא אי פי יוצא מן הכלל בנוף העכשווי. בעוד רוב הריליסים המקומיים מאוד נינוחים ורכרוכיים, איפשהו היא אחת מהלהקות היחידות שאפשר להרגיש אצלה תחושה של שליחות, שהמוזיקה שלהם זה עניין של חיים ומוות - ומבלי שהם יצטרכו להתבכיין על זה באיזה סטטוס בפייסבוק שמנסה לשכנע אותנו לתרום להדסטארט שלהם. זה מתחיל עם "בנסיעה" שמזכיר קצת את תערובת אסקוט, משהו בסווינג של השירה של שלושת חברי ההרכב וברוק הרזה והמדויק ובתחושה שיש פה נגנים ממש מוכשרים שלא מאוננים עלינו כדי להראות עד כמה הם טובים, כי הם אשכרה מזיינים. "הסרט נגמר, הסרט לא נגמר" מרחיב את פלטת הצבעים לכיוון הפוסט-פאנק הפרוגרסיבי של הרכבים כמו טלוויז'ן ואולי אפילו מידה של Rush אם הם היו דופקים מוהיקנים, רק עם שירה בעברית אבסטרקטית במיטב המסורת של נושאי המגבעת ("2000 עורבים קופצים ישר אל תוך הים / 500 דובים / 500 דובים"). "ליברמן" ממשיך עם הדקה ו-17 שניות הכי ענייניות וחדות שאפשר ואז לוחצים חזק על הברקס אל תוך הבלדה הפוסט-רוקית "קצת לפני" שמזכירה לי את יאפים עם ג'יפים. מעניין באמת שמדובר בהרכב תל אביבי, כי הם נשמעים ממש ירושלמים - קצת ווירדים ואאוטסיידרים וחתרניים שכאלה, גם בליריקה וגם במוזיקה. הדחיפות חוזרת ב-"לכו" האסימטרי והכל מסתיים עם קטע הפאנק האפוקליפטי "תל אביב" שמכריז על מות העיר בטרם עת בצעקה המשותפת "תל אביב שלי נפלה כבר!" בזמן שהגיטרות והקצב מדמים קריסה מוחלטת של מבני באוהאוס. כנראה שכבר לא הרבה ילדים מקימים להקות, אבל אם להקות הגיטרות רוצות לצאת מהסטלה שלהן ולהיות איכשהו רלוונטיות יותר מהאפליקציות, שידברו מיד עם הדילר של איפשהו.

"איפשהו הסרט" יושק ביום שלישי 20.3 בלבונטין 7 בת"א

איפשהו הסרט by Eifoshehu איפשהו

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: איפשהו - איפשהו הסרט - עניין של חיים ומוות הופיע ראשון בהמאזין

בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות

עידו שחם — Thu, 31 Aug 2017 09:40:44 +0000

אחרי ששמעתי את "אני יודעת שמדובר בסוף", אלבום הבכורה של יעל איזנברג, הגוף שלי התמלא ברטטים. בזמן שרוב הזמרות/יוצרות טובעות מתחת לחיריות של קלישאות ליריות ומוזיקליות, איזנברג עומדת הרחק משם, אולי על החוף, עם מבט לעבר האופק. זה מתחיל בהגשה הווקאלית שלה: עדינה, שברירית, אינטימית, מאוד עצובה-מתוקה - בלי מניירות. איזנברג יודעת כמה רחוק ללכת והיא מצליחה לייצר דרמות מסעירות בלי להיות דיווה. היא שרה דווקא על הנושאים הכי לעוסים בפופ הישראלי: מערכות יחסים ("לביאה" הפותח), משפחה ("אמא") והילדות ("שם לילד"), אבל היא לוקחת את זה למקום הכי אישי, לזווית הייחודית שלה בעולם, מבלי לנסות להיות אוניברסלית, וזה בדיוק מה שהופך את ההאזנה ל-"אני יודעת שמדובר בסוף" לחוויית האזנה מאוד אותנטית ובאיזשהו מקום אוניברסלית, כי הכאב הספציפי שלה הוא בעצם הכאב של כל אחד ואחת מאיתנו רק בגוון קצת אחר. והעיבודים המוזיקליים, קצת לא האמנתי שאני שומע אותם. תשכחו מהגיטרה האקוסטית שפורטת את אותם האקורדים באותו הקצב כמו ששמענו כבר מיליון פעם מאז הביטלס. איזנברג מיישרת קו עם כמה מהיוצרות הכי מרתקות בעולם כרגע כמו Elena Tonra מ-Daughter ו-Sharon Van Etten, זמרות עם קול עוצמתי, הבעה רגשית עמוקה ועיבודים לא שגרתיים. אפשר לשמוע כל מיני כלים ורעיונות לאורך האלבום, מפידבק של גיטרות חשמליות ("אבן") לפסנתר חרישי ("אני יודעת שמדובר בסוף") למכונות תופים ("שם לילד"). זה יוצר גיוון בין השירים ומלא תנועה וצבע, ועדיין משהו באווירה ובגישה הופך את כולם לחלק מאותו השלם, כמו עלים שצומחים מאותו הענף. נראה שאיזנברג עבדה על העיבודים וההפקה עם יונתן לויטל, באסיסט/גיטריסט שניגן עם אמנים מטליה אליאב ועד יהודה פוליקר. יש לו חומר משלו, אך עם איזנברג הוא מצליח לפצח את האטום ולגרום לפיצוץ. אולי האלבום הזה טוב מדי מכדי להצליח והוא ייפול על אוזניים אטומות של קהל רדוד שפשוט לא מסוגל להכיל את כל היופי והאלגנטיות הזו. אני מקווה שהוא ייצור רף חדש לזמרים/ות/יוצרים/ות בארץ, אפילו כמה צעדים מעבר למוזיקאיות כמו הילה רוח וטל פוגל, שהוא יפתח לאנשים את האוזניים ואת הלב. חובבי רדיוהד, אלבו ודומיהם, מספר די גדול של אנשים, לגמרי אמורים להתחבר ליצירה של איזנברג, ואם הם לא אז משהו רקוב בממלכת דויד. על העטיפה איזנברג מצולמת בעירום בזמן שהיא מחובקת עם אישה שחורת שיער שמפנה אלינו את גבה החשוף. איזנברג מסתכלת ישירות למצלמה, ספק עצובה ספק שמחה ספק מפוחדת. ברקע יש קקטוסים וצמחים מקומיים. דימוי מושלם לאלבום מושלם.

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: יעל איזנברג - אני יודעת שמדובר בסוף - רף חדש לזמרות/יוצרות הופיע ראשון בהמאזין

בכורה: אפור גשום - דלות החומר

עידו שחם — Thu, 30 Mar 2017 14:44:24 +0000

שום דבר לא דל ב-"דלות החומר". הסינגל החדש של אפור גשום שופע מפריחה אביבית, כמו טיול בין השדות הירוקים והפרחים המלבלבים של העונה. הוא נשמע כמו שיר ההמשך ל-"אדמה מוגנת" שפתח את אלבומם הקודם והאהוב עלי "מבפנים". דיסטורשנים עדינים מרחפים ברקע כמו ענני נוצה, וקולה הגבוה של הסולנית מיכל ספיר זורח דרכם עד לשיא של הליין המלודי בסוף. אפור גשום אמנם קיימים כבר מסוף שנות השמונים, אך בזמן שהקולגות שלהם גידלו כרסים והבריקו קרחות ושקעו לתוך שממה של בורגנות מוזיקלית, אפור גשום הצליחו לשמור על רוח של נוער אבוד בגינה פורחת. באפריל יצא ללהקה אלבומם השלישי, ומשמיעה מוקדמת הוא יצטרף בקלות לקאנון הצנוע אך המבריק של השוגייז והאינדי הישראלי, משהו שחובבי ועדת חריגים ישמחו לשמוע גם כשהם עצובים.

הופעות קרובות:
7.4 בבית המלאכה, חיפה
18.4 בצימר, תל אביב
11.5 הופעת השקת בלבונטין, תל אביב

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: אפור גשום - דלות החומר הופיע ראשון בהמאזין

בכורה: Vini Vicious - Ä

עידו שחם — Tue, 21 Mar 2017 15:30:43 +0000

אם אתם רוצים להיות רוקרים קשוחים, פשוט תוסיפו את אומלאוט המטאל לשמכם. אומ-מה? אומלאוט! שתי הנקודות הקטנות שהסקנדינבים והגרמנים אוהבים לשים מעל אותיות אהו"י ורק הם יודעים איך לבטא. Queensrÿche, Motörhead, Mötley Crüe - כולן שדרגו את שמן עם אומלאוט אפילו שהלהקות מגיעות ממחוזות אחרים בעולם. אין אמנם תוספת של אומלאוט בשמו של הרכב האינדי רוק המקומי Vini Vicious, אך הם כן שמו אותו באי פי הבכורה שלהם שנקרא בפשטות "Ä", כאילו לתאם ציפיות עם המאזין התועה שיגיע אליו במקרה בסאונדקלאוד. הכרתי כבר את חגיגת הריפים של "Sun King" ומרוץ הפוסט-פאנק של "Potion" מהאי פי, ועכשיו התוודעתי גם לקטע הפותח "Ether" והקטע הסוגר "Follow Me" שממשיכים את הקו הרוקיסטי אך חוקרים מקצבים קצת יותר פ'אנקיים, סטייל פיית' נו מור המוקדמים. אם מהדורת השבט השטנית נקודת הג'ק של ג'קי שרגא ומני אבירם היתה עוד רצה ברדיו, האי פי הזה בטח היה מככב שם לצד קטעים חדשים של At the Drive-In והאלבום האחרון של מטאליקה. אבל היום שהשבט הזה מפוזר ברחבי הרשת, אולי "Ä" יאחד אותו לאיזה סשן הדבנגינג רציני וצפצופי אוזניים במרתף אפלולי בעיר.

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: Vini Vicious - Ä הופיע ראשון בהמאזין

בכורה: קרוקודיל פופולאר

עידו שחם — Sun, 19 Mar 2017 16:32:33 +0000

רוקרים בדרך כלל אוהבים לספור עד ארבע, גג עד שמונה, אך אלבום הבכורה של קרוקודיל פופולאר נפתח עם ספירה לא שגרתית של תשע - מן הצהרה ספיינל טאפית שכזו שהם רוצים לקחת את זה צעד אחד הלאה. חבל שהחומרים המוקדמים שלהם הוסרו מסאונדקלאוד, כי אז הייתם שומעים שההפקה שודרגה, כתיבת השירים הושחזה והלהקה מריחה מיותר רוח נעורים: "Loko" לוקח את בירבורי הרוק הישראלי של חיה מילר ז"ל לאנגלית; "Pitt" שואל את הריף מ-"Nobody Move, Nobody Get Hurt" של We Are Scientists ולוקח אותו למקום יותר מטורלל; ו-"Evil" מאט פתאום את רכבת הגיטרות לקראת תחנה של דיכאון ודיסוננס. למעט הקטע האחרון "בום חזק", קרוקודיל מהמרים נגד הגל העברי והולכים על אנגלית במבטא ישראלי קליל מה שדווקא תורם לחספוס ולדחיפות. הקולות מתחלקים בין מיכאל לירן לטל שטיינברג. אני לא יודע מי מהם שר בקטע "9-5", אבל מי שזה לא יהיה התשוקה והנירוטיות שיוצאת מגרונו בזמן שהוא הולך ומאבד את זה נשמעת לגמרי אותנטית. קרוקודיל שוחים לצד חבריהם לביצה כמו I Was A Bastard ורגל סברס, להקות שגדלו ככל הנראה על תחיית הרוקנרול של תחילת שנות ה-2000 ומסרבות לתת לו לחזור לקבר, עם קולגות מהגולה כמו Parquet Courts והדהודים מנושאי המגבעת והפיקסיז. תהיו בטוחים שהקרוקודיל הזה יהיה פופולאר על במת האינדינגב ומאחורי העמוד בלבונטין, יש להם את הגיטרות העקמומיות והמלודיות והאנגסט בשביל זה.

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: קרוקודיל פופולאר הופיע ראשון בהמאזין

בכורה: פדרו גראס - חצי סוגריים

ירדן אבני — Wed, 08 Mar 2017 11:48:26 +0000

לכל חובב מוזיקה יש מערכת יחסים כזאת או אחרת עם יומרנות. אני גדלתי על להקות כמו פינק פלויד ו-The Who שיצרו מוזיקה מלאת חשיבות עצמית, יצירתיות ורוחב יריעה, שיצאה על גבי אלבומי קונספט כפולים. לאחר מכן המשכתי לפאנק ואינדי שלימדו אותי להתרחק מהיומרה כמו מאש ולחפש את הרגש, והיום הרגלי השמיעה שלי יחסית מאוזנים. אני עדיין מעקם את האף כשאני שומע מוזיקה שמסריחה מיתר חשיבות עצמית, אבל אני בהחלט מבין את החשיבות של יומרנות. כן, לא כל אמן יודע להבחין בין מוזיקה שמנסה בכוח להיות גדולה מהחיים לבין מוזיקה שבאמת מנסה לחדש משהו, אבל בלי השאיפה לעשות משהו גדול מהחיים כמה מהאלבומים הגדולים בחיי לא היו קיימים, כמו גם כמה פלאי תבל כמו רדיוהד וקנדריק לאמאר.

ההתפכחות שלי בנוגע ליומרה עזרה לי בשנים האחרונות להיפתח כלפי אלבומים שעל הנייר אני אמור לשנוא. בשנה שעברה זה קרה לי עם האלבום החדש של איה כורם, ועכשיו זה קורה לי שוב עם "חצי סוגריים", האלבום החדש של פדרו גראס. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב מאוד את קטעי הספוקן וורד שלו בתחרויות הפואטרי סלאם, וכמובן שזה עוזר שהמופע של ויקטור ג'קסון שלו הם אחד מהרכבי ההיפ הופ הכי טובים שפועלים בארץ. ובכל זאת, מהרגע שהוא הכריז שהוא מתכוון להוציא את "אלבום הספוקן וורד הראשון בעברית" התחלתי קצת לחשוש. קטעי הספוקן וורד של מופעי הפואטרי סלאם בכלל ושל פדרו בפרט מאופיינים בכל כך הרבה תיאטרליות וכשיעבירו אותם מהבמה לאולפן ייפער בהם חור שצריך להשלים. הסינגלים מהאלבום לא העיפו אותי, וחוץ מזה מי רוצה לשמוע שעה שלמה של שירה מדוברת?

ובכן, אני יכול להגיד לכם שאכלתי וואחד כובע כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה. פדרו מצליח להעביר שעה שלמה של שירים שמתחברים אחד לשני כיצירה אחת, וזה מרגיש הגיוני וזורם לחלוטין. הקטעים המוכרים של פדרו מההופעות מוצגים כאן באור חדש ומקבלים יותר נפח, בעיקר בזכות ההפקה העשירה והמהלכים המוזיקליים של איציק פצצתי, שבכל פעם מחדש מוצא דרכים אחרות לפוצץ לי את המוח עם החלטות מבריקות: למשל את "מי יקח את זה", שיר ישן של פדרו על תנועות וסימנים מוסכמים שמסמלים זמן והתבגרות, שפצצתי הפך לטקס שבטי עתיק עם מקצבים אפריקאים.

לאורך כל האלבום היומרנות בולטת, מובילה ומשפיעה על השירים, שכל אחד מהם מרגיש כמו פרט עצום בתוך אלבום שהוא גדול וארוך גם ככה, ומשום מה זה לא מרגיש טרחני, אלא מרענן. בזמן האחרון ההיפ הופ הישראלי סובל מאינפלציה של אמנים שמתאמצים להישמע הכי עיוני ושכונה, במידה כזאת שרמת השאפתנות של פדרו גראס מרגישה חיונית. כן, פלד זה כיף, אבל ההיפ הופ הישראלי יכול לספק טקסטים יותר עמוקים ועשירים משל "קוקוס".

אחד השירים הבולטים באלבום הוא "מאיפה אני בא", השיר היחיד שהוא פרופר היפ הופ וראוי להיכנס לפנתאון המתרחב של שירי הז'אנר המופתיים בעברית. הוא בעיקרון עוד שיר האדרה עצמית טיפוסי, אבל השפה העשירה והשנונה של פדרו עוזרת לבנות את דמות הראפר הפואטי שלו, ובעיקר מסבירה בצורה מקורית מאיפה הוא בא - כשהוא למשל נותן Shoutout לנוסעי קו 26. בסך הכל פדרו ממשיך לעשות כאן בדיוק מה שהוא עשה עם ויקטור ג'קסון: ליצור היפ הופ שנע על הסקלה בין הגבוה והנמוך, בין אלתרמן לשבק ס, ולטשטש את הגבולות ביניהם.

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: פדרו גראס - חצי סוגריים הופיע ראשון בהמאזין

בכורה: RPS Surfers - Revolution

עידו שחם — Wed, 01 Mar 2017 10:38:59 +0000

גולשי האבן הנייר והמספריים, הרכב סרף-רוק עם אחד מהשמות הגאוניים בארץ, נשענים על נוסטלגיה ישראלית. הם מקפיצים אותי דרך מנהרת הזמן לארץ ישראל של פעם, ישראל של להקות הקצב ומזדנגפים וגלידה מונטנה - כל זאת עם קלידים וינטג'ים ושפריץ של ריוורב. בקטע החדש "Revolution" הם עלו על גל חזק. השיר נכתב בזמן מחאת האוהלים של 2011, תקופה שכבר נהפכה לנוסטלגית בעצמה, ומביא את הנוסחה של הגולשים כמו תרכיז פטל חזק עם עוד יותר מלודיה וכיף. תמיד יש תחושה של סכנה והרפתקאות במוזיקה שלהם כך שלא מפתיע שאלבום הבכורה נקרא "Danger Beach". במאי יצא אלבומם השני עם שם מרתיע בפני עצמו: "כנופיית החרק'ה". מדובר במחווה לחבורת אופנוענים שרכבו בחולות גוש דן בתחילת שנות השישים והטילו טרור על ההורים בזמן שהילדים העריצו אותם - או לפחות כך טוענת הלהקה. הרי חרקה זו בכלל סדרה של הקלטות שנעשות בתחנת קול הקמפוס ומשוחררות בחינם, הקלטות שהשתתפו בהן הרכבים כמו Tiny Fingers ו-Electric Zoo. אז האם הכנופיה המדוברת היתה קיימת או שהיא אמיתית בערך כמו המערה החשמלית של חסמבה? בדרך כלל אני מעדיף לדעת מה האמת, אבל הפעם אני מעדיף להישאר עם הפוסט-אמת וללכת לאיבוד בתוך הפנטזיה שהגולשים מציעים, של ארץ ישראל בתור קליפורניה של המזרח התיכון ולהרגיש את הבאזז מהגזוז בפה.

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: RPS Surfers - Revolution הופיע ראשון בהמאזין

בכורה: Zaga Zaga - Cancer Man

עידו שחם — Sun, 12 Feb 2017 15:08:50 +0000

דקה ואחת עשרה שניות - זה כל מה ש-Zaga Zaga צריכים כדי להשמיד אותנו ב-"Cancer Man". ארבעת חברי ההרכב לוקחים תורות בצריחה מכוונת בזמן שהגיטרות (בן טברסקי - גיטרה, זיו ארבל - גיטרה, בן גליקשטיין - בס) טוחנות אקורדים דיסוננטיים בקצב שבור שהמתופף "חשבון" מכתיב להם ב-240 BPM. זאגה זאגה היו מהירים ועצבניים כבר מדמו הבכורה, אך "Cancer Man" ו-"Black T" ששוחרר לא מזמן מראים שהם הידקו את הברגים אפילו עוד יותר חזק לקראת אלבום שני, כולל הפקה משודרגת. זאגה זאגה מודל 2017 יכולה להכנס בקלות לפלייליסט של חובבי רעש מתמטי כמו The Locust או Dillinger Escape Plan, ולעומת ים האמנים האקוסטיים בארץ, המוזיקה שלהם מייצגת את העצבים של הרחוב הישראלי בצורה הכי אותנטית.

ZAGA ZAGA by Zaga Zaga

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: Zaga Zaga - Cancer Man הופיע ראשון בהמאזין

בכורה: Vini Vicious - Potion

עידו שחם — Tue, 13 Dec 2016 11:18:00 +0000

הסינגל "Sun King" של הרכב האינדי רוק המקומי Vini Vicious תפס אותי מהשמיעה הראשונה עם ריפים קליטים וקולות עוקצניים ומטח תופים דינאמי. הם תיארו את המוזיקה שלהם פה במדור אינטרו כ-"Queens of the Interpol Age", והקו האיכותי הזה ממשיך גם בסינגל החדש "Potion". השיר מתחיל בתיפוף במקצב פוסט-פאנק בהיסטריה. הגיטרות נכנסות עם ריפים גבוהים כהקדמה לקולות שמסבירים את תחושת הדחיפות: "I tried to postpone but I can't wait / Time has never seemed to be so late". בעוד ש-"Sun King" הביא יותר אור, "Potion" מוזג שיקוי יותר אפל לגרון. מתח מאוד גדול נבנה לכל אורכו, במיוחד בזכות ריפים עקומים בהשפעת גיבור העל Josh Homme, אך למרות הכבדות הוא עדיין נשמע מאוד מלודי וקצבי, כמו קטע שיכול לבוא בטוב במסיבת אינדי. המתח נבנה ונבנה עד שבסוף הכל מתפוצץ, באקסטזה גדולה של זעקות וניסורי גיטרה.

אי פי הבכורה "Ä" יצא בתחילת 2017

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה: Vini Vicious - Potion הופיע ראשון בהמאזין

בכורה + הגרלת כרטיסים: המסך הלבן - "הציפור הלבנה"

עידו שחם — Sun, 11 Dec 2016 08:13:31 +0000

מה זה המסך הלבן? צמד בני דודים שעושים רוקנרול? הצליל החדש של תל אביב? תופעת קאלט מהשוליים? הייפ מוגזם? דאדאיזם? כנראה שכל אלה ולא כלום. המסך הלבן הוא הדבר שתוכלו להקרין עליו את כל המחשבות והרצונות שלכם, מה שהם לא יהיו, והמסך יספוג וישקף אותם, פריים אחרי פריים, בחזרה אליכם. מה שבטוח זה שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, מעשרות ההופעות החייתיות של גבריאל וגילברט ברויד ושות' ומהקהל שצורח "יחי המסך הלבן" ומהסרט הניהיליסטי "עוד אהבה נמסה" - ועוד רגע גם מאלבום הבכורה. מי יודע מה יהיה בהשקה ב-17.12 בבארבי. זה בדיוק למה כדאי להיות שם בזמן אמת כשזה אשכרה קורה, כי אחרי זה כל מה שישאר זה סיפורים מיד שניה וצילומים חובבניים ביוטיוב.

כדי להתכונן לאירוע, המסך הלבן מציגים לנו פה בבכורה את "הציפור הלבנה", שיתוף פעולה בינם לבין הצמד האלקטרוני Red Axes, וגם שני זוגות כרטיסים להשקה בבארבי. רוצים לזכות? תביטו למסך, תכנסו לעמוד המאזין בפייסבוק, ותגיבו על סטטוס ההגרלה. הזוכים יבחרו אקראית ויקבלו הודעה בפייסבוק ב-12.12 ב-12:00 בצהריים. יחי המסך הלבן.

חומר טוב משהו בנזונה

הפוסט בכורה + הגרלת כרטיסים: המסך הלבן - "הציפור הלבנה" הופיע ראשון בהמאזין