* הרשימה מסכמת אלבומים לועזיים בלבד, למוזיקה ישראלית מובחרת ראו את סיכומי ה'תשע"ז

** הסיכום ידידותי לסחים וכולל השוואות לאומנים יותר מוכרים

20. Julie Byrne - Not Even Happiness

ג'ולי בירן היא סינגרית/סונגרייטרית בת 27 מבפאלו ניו יורק. כביכול אין שום דבר פורץ דרך במוזיקה שלה, היא שרה ומנגנת על גיטרה שירים שקטים ויפים כפי שעשו כבר שנים. אז למה דווקא היא תפסה השנה ולא מיליוני סינגרים/סונגרייטרים אחרים? אולי זה מזל, ואולי זה משהו פשטות ובכנות ובקול הקטיפתי שלה ופריטת הגיטרה העשירה בקטעים כמו "Natural Blue", מה שמזכיר קצת את ג'ף באקלי, רק עם הרבה פחות וירטואוזיה והרבה יותר נעם.

לחובבי: Jeff Buckley, Nick Drake, Joni Mitchell

19. Eyre Llew - Atelo

הפוסט-רוק גוסס. הז'אנר שהביא בזמנו את אותו המקרר בגישה כל כך שונה נכנס לקיפאון בעצמו כמו פיתה בפריזר. השלישייה אייר לו מנוטינגהם אולי לא חידשה שום דבר בסגנון, אבל הם הזריקו לו דם חם עם לב שפועם בעוצמה. האנגלית שלהם נשמעת כמו איסלנדית והם יצרו קטעים סינמטיים כמו שיר הנושא "Atelo" שלוו בקליפים גרנדיוזיים.

לחובבי: Mogwai, Sigur Ros, Radiohead

18. Together Pangea - Bulls and Roosters

ההופעה של הבלאק ליפס בבארבי היא ההופעה המאכזבת של השנה, ובכלל ההרכב לא הצליח לגדול מעבר לצל המושתן של עצמו. Together Pangea הקליפורניים תוקעים להם אצבע משולשת עם חיוך באלבום "Bulls and Roosters" שמלא בשירים קליטים ומחוספסים כמו "Money On It" או "Friend of Nothing" שנעים בין גאראז' רוקנרול לפאנק לפאוור-פופ עם ליריקה מכמה ילדים שאשכרה אכפת להם.

לחובבי: Black Lips, White Stripes, Big Star

17. Kedr Livanskiy - Ariadna

השנה היו כמה ניסיונות יפים לחבר בין אינדי לטכנו, ולדעתי נראה עוד כאלה בזמן הקרוב. זה בדיוק מה שעשתה היוצרת ממוסקבה Yana Kedrina תחת השם קדר ליבנסקי, אלבום שמחבר מכונות תופים וסינתים מרחפים עם קולות מתוקים בהפקת לואו-פיי עצמית, כפי שמשתמע משיר הנושא "Ariadna". כיף גם לשמוע איך המונופול האנגלוסקסי על עולם המוזיקה הולך נסדק, מה שמאפשר לליבנסקי להישמע סופר רלוונטית ברוסית.

לחובבי: Cocteau Twins, Kate Bush, Zola Jesus

16. Thurston Moore - Rock N Roll Consciousness

לפי פיצ'פורק, גם גיבור הגיטרה מסוניק יות' ת'רסטון מור עובר לטכנו. אני ממש סקרן לגלות איך זה ישמע, ובינתיים הוא ממשיך לטחון גיטרות דק דק בדיוק כמו שאנחנו אוהבים בקטעים כמו "Cusp" באלבום "Rock N Roll Consciousness" שאולי רומז להשתתפותו ב-BDS, אולי לא.

לחובבי: Sonic Youth, Television, Dinosaur Jr

15. Froth - Outside

פרות' הקליפורניים התחילו בתור בדיחה של כמה חבר'ה שהמציאו להקה פיקטיבית דרך נוכחות אונליינית ורצו לשחרר אלבום עם 20 דקות של שקט. אבל הבדיחה חזרה אליהם כמו בומרנג כשהזמינו אותם להופיע בפסטיבל, והם נאלצו להפוך ללהקה על אמת. השנה הם שחררו את אלבום הבכורה "Outside" שנמצא בין קראוט-רוק ("Contact") לשוגייז ("Passing Thing"), בין השגרתי לניסיוני. נשמע שבסופו של דבר הם לקחו את העסק ברצינות.

לחובבי: Ride, Neu, Beak

14. Priests - Nothing Feels Natural

להקת הפוסט-פאנק הנשית מוושינגטון קפצה מדרגה עם "Nothing Feels Natural", אלבום שנע בין קטעים רוקנרוליים ("JJ") לספוקן וורד ("No Big Bang") וכולל אפילו כלי נשיפה ("Suck"). הסולנית Katie Alice Greer היא קרן או הדור הבא, וזה עניין של זמן עד שזה יתפוצץ.

לחובבי: Yeah Yeah Yeahs, Sleater-Kinney, Fugazi

13. St. Vincent - Masseduction

קראש השנה שלי ושל חצי מהעולם החופשי היה על Annie Clark, הלא היא סיינט וינסנט. קלארק מיצבה את עצמה מחדש בתור כוכבת פופ עליונה עם תספורת שיקית ולבוש פטישיסטי וסינת'פופ בוהק למאה ה-21 עם השפעות מפרינס ("Los Ageless") ובואי ("New York") ותחת אחד ורוד. אגב, זה בכלל לא התחת שלה על עטיפת האלבום, וזה שתחת אחד עורר סערה כל כך גדולה בעולם המוזיקה מראה שלגמרי הגזמנו עם משטרת ה-PC השנה וכדאי לנו להוציא את המקל מה...תחת.

לחובבי: Madonna, Prince, David Bowie

12. DiCaprio - I Went To The Mall Yesterday And I Got Sick

הלהקה על שם השחקן המפורסם מגיעה מאטלנטה ג'ורג'יה, ואולי לא עושה פוסט-פאנק מהפכני, אבל עושה אותו בנזונה. יש לה סולן/משורר שיורה ליריקה מתפתלת וביקורתית ("The grass isn't always greener / There is no other side") מעל מצע של רוקנרול עקום בשירים כמו "Ectoslavia" ו-"Blank Plague". מגיע להם פרס בינלאומי על שם האלבום הגאוני של השנה ואפילו לא צריך ללכת ולחטוף בחילה בקניון כדי להשיג אותו - אפשר להוריד בחינם בבנדקמפ.

לחובבי: Preoccupations, Parquet Courts, Fugazi

11. Ulrika Spacek - Modern English Decoration

אולריקה ספייסק היא חבורה לונדונית שחוגגת את האנדרסטייטמנט ונשמעת תמיד כאילו השעה אצלם היא ארבע בבוקר. הם עושים אינדי-רוק ניינטיזי עצל עם שלוש גיטרות בהשפעת להקות כמו דאוס וסוניק יות', והאלבום השני שלהם "Modern English Decoration" אולי לא חידש כלום, אך העמיק לתוך ההוויה המסתורית שלהם בשירים כמו "Mimi Pretend" ו-"Victoria Acid".

לחובבי: Sonic Youth, Deus, Pavement

10. The Horrors - V

ההורורז הוציאו אלבום חמישי. והפעם בתפריט: סינת'פופ אה לה דפש מוד ("Machine") עם מנה של סווייד בצד ("Gathering") ולקינוח ניו אורדר ("Something to Remember Me By"). אך ההורורז לא נשמעים כמו חיקוי אלא מצליחים כהרגלם להטמיע את ההשפעות לתוך ההוויה שלהם, לעשות פופ עם אדג' ולהישמע בוהקים מתמיד.

לחובבי: Depeche Mode, Suede, New Order

9. Kelly Lee Owens - Kelly Lee Owens

גם קלי לי אוונס ניסתה לחבר השנה בין אינדי לטכנו רק עם הרבה אינטליגנציה רגשית. לפני כמה שנים היוצרת הוולשית עשתה קולות באלבום המופת "Drone Logic" של מפיק הטכנו Daniel Avery, והשנה היא עמדה בזכות עצמה בקטעים כמו "Lucid" או "Throwing Lines" שאשכרה נעים בין אינדי פופ חלומי לריקודים על הרחבה בעיניים עצומות.

לחובבי: Bjork, Cocteau Twins, Susanne Sundfør

8. Sparks - Hippopotamus

ליאם גלאגר התברר השנה כמבקר המוזיקה הטוב בעולם. ליהקו אותו לסדרת קטעי וידאו של המגזין Vice בו משמיעים לכל מיני מוזיקאים מפורסמים קטעים חדשים ושואלים מה דעתם. כשהשמיעו לגלאגר שיר חדש של ספארקס, הוא נעץ בהם את התגובה המדוייקת "A bit kooky, innit?". אכן, אלבום הקאמבק של הצמד מלוס אנג'לס מלא בפופ שייקספירי שמערבב בקלות בין הומור ורוח שטות ("Missionary Position") לאינטליגנציה ("What The Hell Is It This Time"). ראיתי אותם בפסטיבל Flow בהלסינקי בקיץ האחרון והתאהבתי - ומסתבר שהם גם מאוד השפיעו על מוריסי.

לחובבי: Queen, Morrissey, ABBA

7. Alvvays - Antisocialites

הזמרת/יוצרת הקנדית מולי רנקן ושות' חזרו עם אלבום שני. הם קפצו מדרגה מבחינת ההפקה וכתיבת השירים, ובכל זאת, בדיוק כמו באלבום הבכורה, שני הקטעים הראשונים ("In Undertow" ו-"Dreams Tonite" הפעם) הם המונני אינדי ענקיים, וכל מה שבא אחריהם הם בעיקר פילרים חמודים. התוצאה ממש סבבה, אך בשנה אחרת לא הייתי מדרג אלבום כזה כל כך גבוה.

לחובבי: The Cranberries, The Sundays, The Smiths

6. Ancient Methods - The First Siren

בשבילי 2017 היתה כולה טכנו, השנה שבה התחלתי להאזין לסגנון באופן יסודי בבית ולטחון את הרחבה - מה שגם הז'אנר היה השנה בפריחה מטורפת. את היוצר איינצ'נט מת'ודס (Michael Wolkenhaupt) גיליתי דרך סט שהוא עשה בבוילר רום שהגדיר לי מחדש מה טכנו יכול להיות: תעשייתי, עמוק ואפל. בדקתי מהר את היצירות שלו ונחשפתי לאי פי האחרון "First Siren", טריפ לפלנטה חשוכה של רובוטים מקולקלים שמנגנים קטעים כמו "Born of Ashes" ו-"Now Come Closer".

לחובבי: Nine Inch Nails, Tool, Marilyn Manson

5. Broken English Club - The English Beach

בשביל למצוא השראה, המפיק Oliver Ho בילה תקופה בדאנג'נס, אזור הזוי על חופי דרום אנגליה בין שני כורים גרעיניים ומלא שיממון. הוא הטמיר את החוויות שלו לתוך האלבום "The English Beach", טכנו דיסטופי עם השפעות פוסט-פאנק כבדות. רוב הטכנו סובב סביב סינגלים, אך הו הצליח ליצור אלבום שמלא בלהיטים קודרים כמו "Pylon" ו-"Breaking The Flesh" שנועדו לצד האפל של הרחבה.

לחובבי: Public Image Ltd, Aphex Twin, Bauhaus

4. Tzusing - 東方不敗

השנה המפיק המלזי צוזינג הסיט את כוח הכבידה של הטכנו מברלין לשנגחאי עם האלבום המפתיע "Dongfang Bubai" (למקרה שתהיתם מה רשום שם בסינית). צוזינג זנח פה את המכונות הרגילות ואימץ צלילים אקזוטיים עם תופים ענקיים ("Post-Soviet Models") וכלי מיתר אטונליים ("日出東方 唯我不敗") לכדי פסקול לסרט סמוראים עתידני. למעשה האלבום קרוי על שם דמות מסיפור בשם "Xiao Ao Jiang Hu" שכדי להפוך לאומן החרבות הגדול בסין מגלה שהוא צריך לסרס את עצמו, ואכן, הסירוס העצמי של צוזינג רק הגביר עוצמותיו.

לחובבי: Nine Inch Nails, Aphex Twin, Squarepusher

3. The Homesick - Youth Hunt

הולנד מוכרת יותר כפס ייצור של די ג'יים מאשר להקות, אבל שלישיית ילדים הולנדיים מדוקום הזכירה לכולם איך אמור להישמע אלבום גיטרות בימינו: רעב לאללה, קצת מוזר ומתפוצץ מרוב תשוקה. וכך דה הומסיק חיברו באלבום הבכורה "Youth Hunt" בין פוסט-פאנק לקראוט-רוק, וחגגו מחזוריות ונויז באווירה קרקסית עם קטעים כמו "St. Boniface" ו-"Mattheus". זה הרכב הפוסט-פאנק הכי מרענן ואותנטי ששמעתי מאז ש-Preoccupations הגיחו לסצנה, ומי יודע יקרה איתם הלאה.

לחובבי: Wire, Preoccupations, Can

2. Slowdive - Slowdive

סנדקי השוגייז The Jesus & Mary Chain ו-Ride הוציאו השנה אלבומי קאמבק, אבל מי שלקחו אותם בפיצוץ בין כוכבי הם בוהי הנעליים מרדינג סלואודייב. האלבום הרביעי שנקרא פשוט על שם ההרכב מסכם את ההתנסויות שלהם לאורך השנים מבלי להישמע ארכאי או משעמם או מתאמץ, אלא מאוד טבעי ("Slomo") ורגיש ("Sugar for the Pill"), כשמתחת לכל שמיכות הסאונד יש מיזרון מוצק של כתיבת שירים חכמה. החזרה של סלואודייב הראתה לכל הילדים ששוגייז זה לא ערימת קלישאות ומיליון פדאלים, אלא כוונה ואווירה והעמקה אדירה פנימה. מקווה שהם הפנימו את השיעור.

לחובבי: My Bloody Valentine, Ride, Cocteau Twins

1. Bicep - Bicep

מוזיקה אלקטרונית כבר לא כל כך במיינסטרים. יש אולי אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית במיינסטרים, אבל איפה ה-Chemical Brothers או ה-Prodigy של היום? אולי זה עניין של תקופה, אבל מזמן לא היו אומנים אלקטרוניים שפרצו את קירות מועדון הריקודים, וכמעט אף יוצר לא מנסה לשבור את הקירות האלה - אולי חוץ מבייספ. מדובר בצמד מצפון אירלנד שהתחיל בתור בלוגרים ואספנים של מוזיקה אלקטרונית, אך הם עברו לצד של היוצרים ופרצו בענק עם אלבום בכורה מאוד לא אופנתי. יש פה רפרנסים כבדים לאלקטרוניקה מהניינטיז, לקלישאות של ברייקביט ("Glue"), שירה הודית ("Rain"), וחס ושלום, צלילים מטראנס ("Aura"). אבל, וזה חתיכת אבל, הם הצליחו להפוך את כל הקלישאות האלה על הראש ולהגיש אותן מחדש בצורה טרייה, מרעננת ומאוד רגשית. אלבום הבכורה שלהם מאוד מלודי וקליט, מסוג האלקטרוניקה שגם ההורים שלי וגם הקלאברים הכי כבדים יכולים לשמוע ולאהוב, כל זאת תוך כדי שמירה על אותנטיות מוחלטת ובלי לטבוע בנוסטלגיה. זה הישג עצום שלא רואים בימינו.

לחובבי: The Chemical Brothers, The Prodigy, 2 Unlimited

הפוסט המאזין ברדיו 217: 20 האלבומים הגדולים של 2017 הופיע ראשון בהמאזין

שעה ראשונה - בן בן-שיה

1. NSDOS - Orientation
2. Lanark Artefax - Touch Absence
3. Lakker - Song for Rathlin
4. Neel - Sciara
5. Volte-Face - Lethologica
6. Patricia - You never listen
7. Rrose - Nest of Queens
8. PTU - A broken clock is right twice a day
9. Kangding Ray - Onde Mantis
10. Lucy - The High Priestess - Blawan Remix
11. Objekt - Theme From Q

שעה שניה - סער מטלון (boi wonder)

1. Chafik Chennouf - Ferroequinologie
2. Perc - Chatter
3. Blawan - 993
4. Regal - Lesstroboscopic
5. BLEIM01 - 80
6. Perc & Randomer - Flooring
7. ALX - Tossing
8. Ansome - British Steel
9. Tripped - Control
10. Manni Dee - London Isn't England

מיני סט - עידו שחם

1. Alessandro Adriana - The Man With The Deadly Dreams
2. Limp Wrist - Dead Artist
3. Blush Response - Serpentine

המלצות נוספות מבן בן-שיה

Benjamin Damage - Montreal - מתוך איפי חדש מוצלח האומן הבריטי בלייבל האגדי R&S
Pfirter - Double existence - מפיק מארגנטינה, קטע מאיפי חדש ומעולה
Tommy For Seven - S77 - קטע מאיפי שיצא השנה בלייבל שלו
Sawlin - Motion Keeper - טרק מעולה שיצא בלייבל דלסין רקורדס
Roma Zuckerman - So What - קטע מעניין מאוד שיצא בלייבל "טריפ" של נינה קרביץ של אומן רוסי לא מאוד מוכר אבל מאוד מעניין, שווה מספר שמיעות
Broken English Club - Breaking the flesh - אלבום קשוח ומצוין של המפיק הבריטי

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

הפוסט המאזין ברדיו 216: סיכום הטכנו 2017 הופיע ראשון בהמאזין

Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

ספיר: ג'פאנדרוידס היא אחת מהלהקות שאני לא ממש אובייקטיבי לגבי המוזיקה שלהן. הצמד הזה כל כך סימפטי, משמח ונקי מיומרות, שאני מוכן לסלוח להם על כך שהם חוזרים על אותם השירים כמעט בדיוק פעם אחר פעם. דווקא באלבום הקאמבק שלהם, אחרי שהם הודיעו כבר על פירוק לפני ארבע שנים, הם מנסים כמה כיוונים מוזיקליים חדשים, חלקם אפילו בהצלחה מסוימת. כך שגם אם אתם מרגישים שמיציתם את המוזיקה של הלהקה כבר בסבב הקודם שלהם, מומלץ להאזין לשירים כמו "Arc Of Bar" ולשפוט בעצמכם.

Pumarosa - The Witch

שפס: “המכשפה", אלבום הבכורה של ההרכב הבריטי פומהרוזה, מורכב מעשרה קטעים הדורשים את מלוא תשומת הלב, ונעים באקסטטיות בין אלקטרוניקה, רוק אתני ובלדות פסנתר מלנכוליות. מעל הכל מנצחת הסולנית איזבל מוניוז-ניוסום שאכן מכשפת את המאזין בקולה. ההרכב דווקא מגדיר את הסגנון שלו כ-"אינדסטריאל רוחני", אבל איך שלא תקראו לזה אין ספק שמדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנה, ממנו מגיע גם שיר השנה שלי "My Gruesome Loving Friend".

Spoon - Hot Thoughts

ספיר: עדיין לא הצלחתי להבין מה גורם דווקא לספון להיות כזה קונצנזוס חוצה גבולות - הלהקה הזו תופיע גם בסיכום השנה בסקר דעת קהל של אתרי ענק לצד לורד וקנדריק לאמר, וגם בסיכומי שנה אישיים של גדולי הסנובים. אצלי כל אלבום שלהם מאז "Gimme Fiction" (אחד מהאלבומים האהובים עלי בכל הזמנים) זוכה לכמה האזנות שתמיד משאירות אותי מסופק למחצה, אבל גם מצליח תמיד, באורח פלא, להזדחל לסיכומי השנה שלי. הסוד הוא כנראה בשירים הקליטים להפליא מצד אחד, שתמיד ממשיכים להתנגן לי בראש חודשים אחרי שזנחתי את האלבום, לצד הרגעים הקטנים והטיפה יותר ניסיוניים, שמתגלים עם כל האזנה חוזרת.

Daniele Luppi & Parquet Courts - Milano

ספיר: אחד מהאלבומים הטובים של השנה מגיע עם אחד המיתוגים המקושקשים ביותר. "Milano" הוא שיתוף פעולה של המלחין האיטלקי דניאל לופי עם פרקה קורטס, ואמור להיות אלבום על מילאנו של שנות השמונים. מה שעשוי היה להפוך לאלבום קונספט שיקרוס תחת משקל היומרה של עצמו התברר כאלבום סוחף וכיפי להפליא, שלא מתעקש יותר מדי לדבוק בתמה שלו, מלבד כמה מילים באיטלקית שנזרקות פה ושם לחלל האוויר. גם התרומה של דניאל לופי מרגישה מינימלית עד כדי לא מורגשת, ומסתכמת בהפקה מעט יותר קלילה מהסגנון הרגיל של פרקה קורטס. מי שכן נותנת את הטון כאן היא קארן או מהי יה יז, שמתארחת בחצי מהשירים ושופכת פנימה טונות של פאנק סליזי שמרים את כל העסק בכמה רמות למעלה.

Fufanu - Sports

שפס: פופאנו הם שלישיית שוגייז פוסט-פאנק אלקטרונית המגיעה מאיסלנד והכרתי בזכות המאזין. התמכרתי ל-"Bad Rockets" מאלבומם האחרון "Sports", קטע קודר ואיטי, אך עם אחד הפזמונים הקליטים והמהנים ששמעתי השנה.

Algiers - The Underside of power

ספיר: אני יכול להבין את תחושת האכזבה של הרבה אנשים מהאלבום השני של אלג'יר, וגם אני מסכים שמדובר באחד האלבומים הפחות מהודקים בסיכום השנה הזה. אבל אלג'יר, עם השילוב הלכאורה מופרך אבל למעשה טבעי לחלוטין בין גוספל לפוסט-פאנק, היא אחת מהלהקות היחידות בעולם שעוד מצליחות לגלות טריטוריות חדשות בתוך המרחב הממופה כמעט לחלוטין של הרוקנרול. ואחרי 25 שנות האזנה למוזיקה, כשלהקה גורמת לי לזקוף את האוזניים ומחזירה לי את האמונה שאפשר ללמד מאזין זקן צלילים חדשים, אני מוכן לסלוח לה על אלבום עם כמה פילרים.

Protomartyr - Relatives In Descent

ספיר: פוסט-פאנק הוא כנראה הסגנון המוזיקלי המועדף עלי בשנים האחרונות, אבל קשה לי לחשוב על הרבה אלבומים גדולים בז'אנר שיצאו השנה. האלבום הרביעי של פרוטומרטיר הוא בוודאי הטוב מביניהם מבחינתי. שירים ממנו כמו "My Children" או "Windsor Hum" בונים בעדינות מתח, אווירה ותחושת דחיפות לקראת ההתפוצצות הבלתי נמנעת.

Liars - TFCF

שפס: אלבומם השמיני של לייארז, ההרכב האוסטרלי שהפך לפרויקט יחיד של אנגוס אנדרו, מטריד ומוזר בכל היבט - החל מהעטיפה הקריפית ועד כמובן לשירים המוזרים בסגנון רוק-אלקטרוני. "TFCF", האלבום השמיני של ההרכב, הוא הראשון שהצליח להפנט ולטלטל אותי. הוא הציע לי חווית האזנה שונה ממה שהכרתי, לא פשוטה אך מתגמלת, כזו שנחקקה לי בזיכרון, בנפש, וכמובן באוזניים.

Blanck Mass - World Eater

שפס: בנג'מין פאוור, הפועל תחת השם בלאנק מאס, הדהים אותי כבר ב-2015. פאוור מוכר כחצי מהצמד האלקטרוני המוערך Fuck Buttons, ובשנתיים האחרונות הוא החל לשחרר גם חומרי סולו. "Dumb Flesh" היה אחד מאלבומי השנה שלי בזמנו - אלקטרוניקה חדה ולופתת, אך גם מרגיעה ומתאימה לבילוי במועדון אפל. לקח לי קצת יותר זמן להתחבר לאלבומו החדש "World Eater", אך לאחר כמה האזנות נשביתי במורכבות הקטעים האלקטרוניים המהפנטים שמתפתחים לאיטם מעבר לשבע דקות. הטראק "Hive Mind" כשמו כן הוא, זמזום של דבורים טורדניות המתפתח ללופ של מערבולות סינתיסייזרים. ואם כבר הזכרתי עטיפות של אלבומים, הוא גם אלוף בליצור עטיפות מטרידות ועוצמתיות.

Kelly lee Owens - Kelly lee owens

שפס: היוצרת הבריטית קלי לי אוונס שחררה השנה אלבום בכורה. היא שיתפה פעולה בעבר עם המפיק האלקטרוני דניאל אייברי, ופה היא משלבת בין אלקטרוניקה מדויקת, קלאבית ומתונה, לבין שירה צלולה ועדינה. הזמרת הנורבגית ג'ני וואל משתפת איתה פעולה באלבום, אך אני בחרתי בקטע "Lucid" המדגיש בצורה הטובה ביותר את קולה ויכולתה של אוונס ליצור מלודיות פשוטות אך שובות לב.

Zola Jesus - Okovi

ספיר: זולה ג'יזוס (ניקול האמל, או אולי ניקה רוזה דנילובה, לעולם לא נדע בוודאות), חזרה השנה עם עוד אלבום מצויין שקצת ממתן את הנטייה שלה לשירה קיטשית עם כינורות (למרות שיש באלבום גם שירים כאלה), לטובת מעטפת מוזיקלית יותר תעשייתית, לעיתים אגרסיבית, שיוצרת אלבום בועט יותר, ולפחות עבורי, גם מהנה יותר מאלבומיה הקודמים.

Mr. Kitty - I.A

שפס: את מר קיטי הכרתי במהלך שיטוט אקראי בבנדקאמפ. קיטי, או בשמו האמיתי פורסט קרני, הוא מוזיקאי מטקסס. אלבומיו גדושים באלקטרוניקה אפלה המושפעת מהאוס, סינת' ווייב וסגנון כלאיים שנקרא Witch House - האוס עם צלילים מכושפים וקודרים. "Give/Take" הוא הקטע המוצלח באלבום, עם קולו המסונתז של קרני, אווירה קלאבית והשפעות טראפ.

Mount Kimbie - Love What Survives

שפס: בסך הכל מדובר באלבומם השלישי של הצמד האלקטרוני מבריטניה מאונט קימבי. אלקטרוניקה מרחפת, כלים חיים והשפעות של פוסט-פאנק משתלבים באחידות ב-11 קטעים מגוונים, ושיתופי הפעולה המוצלחים עם קינג קרול (שכבר התארח אצלם ב-"You Took Your Time" מ-2013), המלחינה מיקה לוי וג'יימס בלייק, יוצרים אלבום שנהניתי להאזין לו שוב ושוב.

James Holden And The Animal Spirits - The Animal Spirits

שפס: ג'יימס הולדן, עוד אומן אלקטרוני מבריטניה, קצת נעלם בשנים האחרונות. בתחילת 2017 הוא חבר לקולקטיב אנימל ספיריטס, ויחד הם הוציאו אלבום המשלב בין קטעים אלקטרוניים, פסיכדליה וג'אז שבטי. האלבום תפס אותי בהפתעה לפני כחודש והלהיב אותי כבר מההאזנה הראשונה.

King Krule - Biscuit Town

שפס: קינג קרול/ארצ'י מרשל, הוכתר לא פעם כילד הפלא של האלטרנטיב בבריטניה. הוא בן 23, ג'ינג'י, עם קול עמוק ומוזיקה מורכבת, ניסיונית ועצובה, והדהים את כולם באלבומו הראשון והמוצלח. אלבומו החדש "The Ooz" לא קל לעיכול - 19 קטעים מלנכוליים הנעים בין רוק לאלקטרוניקה, בין קטעים שקטים ונוגים לדיסוננסים ומוזרות כללית. האלבום נכתב בעקבות חווית שברון לב, המוכרת לכולנו, אך קרול מבטא אותה כחוויה מוזרה, מטרידה, אפלולית וחשופה יותר מאי פעם.

Oak House - Hot Or Mood

ספיר: אוק האוס היא ללא ספק הלהקה הכי אלמונית בסיכום הזה ברמה של פחות מ-1000 צפיות בוידאו הכי פופולרי שלהם ביוטיוב, אז בהחלט ייתכן שאני עושה להם כאן הנחת אנטי-סלב. ובכל זאת, לא שמעתי השנה הרבה אלבומים הדוקים יותר מהאלבום השני של הלהקה הזו מאת'נס ג'ורג'יה. וכן, קל לפטור אותם בתור חקיינים של רדיוהד המוקדמים, ואת המוזיקה שלהם כהכי לא 2017 שניתן לדמיין. אבל המחסור החמור בלהקות מהסוג הזה - רכות אבל לא רכרוכיות, שיודעות לפנות לרגש אבל לא שכחו גם את המיקום של פדל הדיסטורשן - גרם לי לחזור לאלבום הזה שוב ושוב.

Sir Was - Digging A Tunnel

שפס: מוזיקאי שהתחיל כסקסופוניסט ג'אז, הוחתם בלייבל סיטי סלנג (נגה ארז, סון לוקס), ומשלב באלבום הבכורה שלו בין היפ הופ, רוק וג'אז!? לא יכלתי להתעלם מזה, ואכן מהאזנה ראשונה היה ברור לי שמדובר באלבום ייחודי, שראוי להרבה יותר תשומת לב. ג'ואל וטסברג השוודי לא מתאמץ בשירתו, ויוצר אלבום בכורה מבטיח בגישה נונשלנטית ומלאת גרוב. "In The Midst" קליט ומרגיע, ה-להיט של השנה.

Run The Jewels - RTJ3

ספיר: כמו בכל שנה, תזונת ההיפ הופ שלי הייתה רזה ומצומצמת למדי. גם אני אהבתי את "Damn" של קאנדריק לאמר כמו רוב מכונות ההייפ, אבל מבחינתי אלבום ההיפ הופ של השנה היה דווקא אחד שיצא שבוע לפני תחילתה. תמיד חיבבתי את ראן דה ג'ולז, הצמד ששילב היפ הופ תקיף ופוליטי עם ביטים מעולים והרבה הומור, אבל האלבום השלישי שלהם הוא הראשון שבאמת חזרתי אליו שוב ושוב - לא מעט בזכות השיר המשותף שלהם עם טונדה אדמבייפ מ-TV On The Radio, בו השירה הרכה של אדמפייב מעדנת מעט את המסר הפוליטי הזועם של Killer Mike.

Waxahatchee - Recite Remorse

ווקסהצ'י זהו שמו של נהר באלבמה ממנה מגיעה קייטי קרוצ'פילד העומדת בראש ההרכב. קרוצ'פילד ואחותה אליסון מנגנות ביחד באלבום "Out In The Storm", וזה אומנם אלבום ההרכב הרביעי, אך הראשון שגרם לי להתאהב בקולה השברירי של קייטי ובקטעים הפשוטים אך שובי לב. "Recite Remorse" הוא שיר עדין, שקט וחלומי, המועדף עלי מהאלבום.

Eyedress - Manilla ice

שפס: לואו-פיי, ג'אז ופופ חלומי, כולם מעורבבים באלבומו השני של אידריס ויצ'ונה-איידרס, מוזיקאי ממנילה שבפיליפינים. החלומיות והאווריריות שבקטעיו מטעה, מכיוון שהוא עוסק בנושאים לא פשוטים של חרדה קיומית, אכזבות והחיים המאתגרים במנילה. השירים איטיים, מהורהרים, ילדותיים במעט, אך האלבום זורם ומהנה. ייתכן ומדובר בגרסה הפיליפינית של מק דמרקו, המוזיקאי הקנדי הפרוע.

Wolf Parade - Cry Cry Cry

ספיר: ההתעלמות הכמעט גורפת מאלבום הקאמבק של וולף פרייד היה מכעיס ומובן בו זמנית. בין כל החזרות המתוקשרות ועמוסות ההייפ, היה קל לדלג על האלבום של הלהקה הקנדית האף פעם לא אופנתית הזו עם הקלידים המיושנים, השירה המחוספסת, זו שיש לה מאה אחוז לב ואפס אחוז ציניות. אבל הצליל הכל כך לא מעודכן שלהם עם שני הסולנים המופלאים הוא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להקשיב שוב למוזיקה כמו ילד בן 16 - ספנסר קרוג, שהשירה שלו תמיד מצליחה למוסס את חומות ההגנה שלי וללפות אותי בבטן; ודן בוקנר, שהשירים הרק טיפה יותר קלילים שלו מעניקים לי את מרווח הנשימה על מנת לצלוח את דרכי אל השיר הבא.

LCD Soundsystem - American Dream

ספיר: הייתי השנה בארצות הברית, ובזמן הנסיעות האינסופיות ברכב נחשפתי לראשונה לנפלאות הרדיו הלווייני. בין עשרים התחנות המוקדשות לבייסבול והשלוש שהוקדשו לברוס ספרינגסטין התחבאו גם שתי תחנות "אלטרנטיביות". רק שאלו, ממש כמו גלגלצ, פעלו תחת משטר הדוק של פלייליסט. התוצאה הייתה כניסה ליקום מקביל ומשונה, שבו "Day I Die" של הנשיונל מחליף את "דספסיטו", וג'יימס מרפי הוא סטטיק ובן אל גם יחד. לחרדתי גיליתי שגם הסנוב המוזיקלי שבי לא חסין להתניה הזו, והאלבום החדש של LCD Soundsystem הפך עד מהרה מאלבום שהייתי די אדיש אליו לאלבום שליווה לי חלק גדול מהטיול. אפשר בהחלט להתייחס בציניות לקאמבק של ההרכב שקורה שנים מעטות אחרי שהוא התפרק בשיא אחרי קריירה קצרה ומדוייקת. ומצד שני, אפשר גם לשמוח על עוד אלבום של הרכב שמעולם לא הוציא שיר מיותר. אפשר גם להתנחם בעובדה שבשביל אומן שהשיר הראשון שלו עסק בכמה הוא זקן מדי בשביל להיות כוכב רוק, ג'יימס מרפי יכול להישמע לנצח זקן ורענן בו זמנית.

לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

Idles - Brutalism

ספיר: אלבום הבכורה של איידלס יושב בדיוק על הגבול שבין פוסט-פאנק לפאנק בריטי קלאסי. אני לא ממש בטוח אם אני אחזור עוד הרבה לאלבום הזה, שבנוי כולו על זעם ישיר ומחוספס שלא מדבר אלי ברוב ימות השנה. אבל הוא בהחלט היה יעיל בלהטעין אותי באנרגיה בכמה בקרים מנומנמים במהלך השנה.

The Horrors - V

ספיר: אני לא לחלוטין בטוח לגבי סדר דירוג אלבומי ההורורז - מלבד, כמובן, החוק הראשון של ההורורז: לא מדברים על אלבום הבכורה של ההורורז. אבל נראה לי שאלבומם החמישי הוא זה ששמעתי הכי הרבה מאז "Primary Colours" המופתי. נראה לי גם שזה האלבום הכי קליל שלהם, שמהדהד את הצליל של דפש מוד בשיאם לא פחות מזה של צליל האייטיז היותר קשוח שאפיין אותם עד היום.

Slowdive - Slowdive

ספיר: אני דווקא לא ממעריצי התקופה הקלאסית של סלואודייב - גיליתי אותם קצת באיחור, ובכל מקרה הם נשמעו לי רכים ביחס לענקי השוגייז שסביבם. אבל האלבום הזה בהחלט הצליח להיכנס לי לאוזן, בטח בתקופה שלהקות שוגייז טובות הם דבר נדיר הרבה יותר מאשר בימי הזוהר של הלהקה.

Fever Ray - Plunge

ספיר: זה היה אמור להיות אלבום השנה שלי. אלבום שהייתי סופר את הימים והשעות עד לצאתו אם הוא לא היה יוצא כמעט בהפתעה מוחלטת כמה ימים אחרי סינגל הבכורה. אבל קארין דרייג'ר אנדרסון בחרה להחליף את האפלוליות של אלבום הבכורה שלה, אחד האהובים עלי בכל הזמנים, בפריק שואו סליזי, שאמנם מצליח לרתק אבל לא לסחוף לחלוטין. ועדיין, החצי השני של האלבום מצליח להחזיר מעט מהתקווה שלי לגבי ההמשך.

The Moonlandingz - Interplanetary Class Classics

ספיר: אלבום הבכורה ללהקת הגראז'-סרף-פסיכדליה הסופר יצירתית הזו. כנראה שהוא היה מדורג יותר גבוה אם הוא לא היה סובל מירידת מתח מוחלטת בסביבות האמצע. ועדיין, אני בהחלט מחכה לאלבום הבא שלהם.

The New Pornographers - Whiteout Conditions

ספיר: בשלב הזה אין לאף אחד כבר כוח לניו פורנוגרפרז, וגם אני שוכח לעיתים קרובות שהיא היתה פעם אחת מהלהקות הכי מלהיבות בעולם. ובכל זאת, האלבום הזה הוא כנראה המוצלח ביותר שלהם מזה עשור לפחות, ומעורר תקווה שהם יחזרו יום אחד לימי השיא שלהם.

The Black Angels - Death Songs

ספיר: המלאכים השחורים ממשיכים לצעוד במקום בעיסה של רוקנרול פסיכדלי מלוכלך. למרבה המזל, אין הרבה להקות שעושות את זה יותר טוב מהם.

הפוסט המאזין ברדיו 215: סיכום האינדי של כתבי המאזין 2017 הופיע ראשון בהמאזין

כל זה לא עזר לי להגיד דבר על מה שקרה השנה בהיפ הופ. זו פשוט המוזיקה שהאוזניים שלי ספגו, ואלו האלבומים שנשארו לי ב-DNA מאז שהם יצאו. ואם אפשר להגיד משהו מהרגלי השמיעה שלי, זה שהשנה הז'אנר נהיה בשבילי די מובן מאליו. אני עדיין שומע אותו יותר מכל סגנון אחר, ואם פעם זה היה מתוך אהבה עזה, היום זה כמעט בלי כוונה - השפעותיו של ההיפ הופ נמצאים כמעט בכל מקום בתרבות הפופולרית שלנו, ממימים באינטרנט על FUTURE עד לבאטל ראפ המביך של יונית לוי ודני קושמרו. אולי בגלל זה רוב האלבומים הבולטים שיצאו השנה לא מרגישים לי כמו אירועים גדולים מדי. המהפכות הגדולות בהיפ הופ הגיעו בשנתיים האחרונות, ועכשיו הדמויות הבולטות של הסגנון מתרכזות בהשחזת וחידוד המסרים שלהם.

שיר השנה: Lil Uzi Vert - XO TOUR LLIF3

רגע לפני שאנחנו מתחילים עם האלבומים, יש גם שיר אחד - שיר השנה, אם תרצו - שצריך לדבר עליו. אז לא, גם השנה לא יצא אלבום טראפ שהיווה אבן דרך, אבל זה לא משנה את העובדה ש-2017 היתה שנת הטראפ. זה התחיל מהלהיט המוצדק "Bad and Boujee" של מובילי הז'אנר Migos. הוא אמנם לא שונה מבחינת התוכן משירי טראפ טיפוסיים, אבל הביט והאסתטיקה שלו תופסים את כל המהות האמנותית של הסגנון. השילוב בין הבס העמוק לביט הפסיכדלי, שהזכיר משהו בין סרט אימה לטריפ, היה פשוט מהמם, ופשוט לא יכולתי לחכות שמישהו יעשה את זה עם קצת יותר תוכן ומשמעות.

זה הגיע מהראפר האחרון שציפיתי ממנו לעשות משהו כזה. ליל עוזי ורט בעל המראה המצחיק, עם כל הגניחות והאד ליבס, הרגיש קצת כמו פרודיה על הז'אנר. היה קל להתעלם ממנו, עד שהוא הוציא סינגל משלו. "XO TOUR LLIF3" נשמע בהתחלה כמו עוד שיר טראפ טיפוסי, אבל כשמתעמקים בו מגלים שמדובר ביצירה על מערכת יחסים עקומה של בני אדם שבורים שדוחפים אחד את השני לקצה. יותר משהנושא של השיר חשוב ומעניין, השפה שבה הוא נכתב הופכת אותו לכל כך אישי וייחודי. המקום הראשון שאימץ את עוזי לחיקו, יחד עם כל הז'אנר, היתה קהילת המימים באינטרנט, וזה לא מקרי - מדובר בדור שנולד אל תוך האינטרנט ואל תוך השפה הכמעט אוטיסטית של עוזי ושל ראפרים רבים בטראפ. רק דור כזה יכול למצוא משמעות ענקית במשפט כל כך זעיר כמו "All my friends are dead, push me to the edge".

Jay Z - 4:44

הרגע שמהווה את המפתח להבנת האלבום החדש של ג'יי זי טמון בשיר הנושא בו ג'יי זי מתעורר באמצע הלילה וכותב שיר התנצלות לאשתו, ביונסה. זה היה יכול בקלות להיות שיר אהבה קיטשי ודביק שמרגיש כמו פתרון מאולץ כדי להראות שהכל בסדר וכבר לא צריך לדאוג למערכת היחסים של הזוג המלכותי של ההיפ הופ. היא חשפה אותו באלבום שלה משנה שעברה, הוא התנצל באלבום החדש שלו, סוף טוב הכל טוב.

שני דברים גורמים לשיר הזה להתחמק מבינוניות ולהיות אשכרה שיר גדול. קודם כל, הסימפול של השיר האלמוני "Late Nights & Heartbreak" של Hannah Williams & The Affirmations עושה עבודה מבריקה. NO ID (המפיק של ג'יי זי) לוקח מהשיר הזה את הקרשנדו ונותן לו להתנגן לאורך כל "4:44". הריגוש המהיר של השיר המקורי הופך להיות המצע של המילים של ג'יי זי. זה מסיח את הדעת בהתחלה מהטקסט, אבל זאת הכוונה - הסימפול נשמע כמו הרגשות של ג'יי זי שמשתלטים עליו, וזה נותן את התחושה כאילו לג'יי זי אין ברירה אלא לכתוב את מה שהוא מרגיש.

שנית כל, זה ג'יי זי, הראפר העשיר בעולם כרגע. יש לו שירות סטרימינג משלו בו הוא מקדם את המוזיקה שלו באופן אקסקלוסיבי (וחוסם אותה משאר השירותים האחרים על הדרך), ויש לו נטייה לערב את העסקים שלו קצת יותר מדי עם המוזיקה - ברוב הבתים שלו מהשנים האחרונות הוא שר בעיקר על חברת השמפניה שהוא הקים או על הפסלים שמעטרים את הבית הענק שלו. הבן אדם הזה לא אמור לכתוב שיר כזה, הוא אמור להיות האיש הרע בסיפור, לא האיש ששופך את הלב שלו באמצע הלילה.

השיר הזה מייצג בגדול את האווירה הכללית של האלבום, שלכל אורכו ג'יי זי מפרק את עצמו ומנסה להבין את המקום שלו כראפר, כאיש עסקים, כאיש שחור, ובעיקר כראפר שהוא גם איש עסקים שחור באמריקה. בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה, במיוחד כשג'יי זי התעסק בשנים האחרונות יותר מדי ביח"צ מאשר במוזיקה. אבל ההפקה האדירה של NO ID והנושאים האשכרה מעוררי מחשבה שעולים כאן הופכים את האלבום הזה לאחד מהאלבומים שבהם יש לו באמת משהו חשוב להגיד - מאז המחזמר "המילטון" לא היה ראפר שהתעסק כל כך באובססיביות בכלכלה של ארה"ב. נקווה שלא נצטרך לחכות עוד עשור וחצי כדי לקבל עוד אלבום כזה.

Vince Staples - Big Fish Theory

אם הייתי צריך לבחור מי הראפר הכי מעניין שפועל היום, זה היה כנראה וינס סטייפלס. הוא לא הראפר הכי טוב בעולם, אבל הבחירות האומנותיות שלו כל כך מעניינות ומגוונות, שתמיד אחכה לראות מה הוא מכין לצעד הבא בקריירה. "Big Fish Theory" הוא עוד פנייה חדה ולא צפויה. זה אלבום שלם ששואב השראה מסצנת הטכנו של דטרויט ונשמע כאילו הוא מתרחש במסיבה שעומדת להשתבש כל רגע.

הנושאים הרגילים של סטייפלס עדיין כאן, בעיקר הפוביה שלו מכל מה שקשור לתרבות המיינסטרים וההצלחה, אבל כששמים אותם בקונטקסט של האלבום הם מקבלים טוויסט סיוטי והזייתי. הסימפולים המקוריים, במיוחד הסימפול המבריק מראיון של איימי ויינהאוס ב-"Alyssa's Interlude" (אחד מקטעי המעבר המוצדקים שיצאו השנה), הם בונוס נחמד, אבל דווקא שירים כמו "Bagbak" שסטייפלס בונה כלהיטי מועדונים מלאי לעג לרחבת הריקודים הם אלו שמהדהדים הכי חזק.

Brockhampton - Saturation II

מהרגע שהם פרצו בתחילת השנה, קולקטיב הראפ Brockhamton סובל מהשוואות לקולקטיב ראפ מפורסם אחר, Odd Future, ממנו יצאו שמות גדולים כמו פרנק אושן וטיילר דה קריאטור. למרות המון מכנים משותפים, יש הבדל גדול במהות של כל אחת מהקבוצות הללו - בעוד אוד פיוצ'ר היוותה מעין תקרה לקריירות סולו, Brockhamton עובדים ויוצרים כלהקת ראפ של ממש.

"Saturation II", האלבום שהם הוציאו השנה, מהווה את הפרויקט השלם הראשון של הקולקטיב. הוא כל כך הרבה יותר משמעותי, מרגש וכיפי מההתרברבויות המשעממות של "Saturation" וקשה להאמין שבין שני האלבומים האלה מבדילים חודשיים בלבד. ברוקהמפטון עושה את מה שלהקות ראפ מצוינות תמיד עשו, ומציבה את כל אחד מחבריה כדמות בפני עצמה. מהרגע הראשון ניתן להבדיל בין Kevin The Abstract, המנהיג הקווירי של החבורה, ל-Ameer Vann, הטרובדור עם הלב הענק, וכל זה בזכות אישיות חזקה ופלואו ייחודי שעוזר לך להבין מי נמצא בפרונט בכל רגע נתון. זה הישג די מרשים בשביל להקה שמונה 15 חברים.

Run The Jewels - RTJ3

באלבום הראשון הם היו צמד שועלי אנדרגראונד ותיקים עם חוש צדק מפותח; באלבום השני הם החלו לכעוס; ועכשיו, באלבום השלישי, Killer Mile ו-El P מוציאים את המחאה שלהם לרחובות והיא זועמת, מיואשת וחדה יותר מתמיד. "2100" הוא שיר הפוסט-טראמפ הטוב ביותר שיצא ממערכת הבחירות המזעזעת ההיא, וכש- "Panther Like Panther" מתחיל קשה להתנגד לרצון העז לשבור משהו.

יותר מהכל, קילר מייק ואל פי מצליחים להשחיז את הפרסונה הגאנגסטרית-אידיאליסטית שלהם לכדי שלמות. בז'אנר עם כל כך הרבה אגו, אף ראפר עדיין לא הצליח להפוך את ההתרברבות ועודף הביטחון העצמי שלו להצהרת כוונות בעלת משמעות. בעולם שבו לכל כך הרבה קבוצות יש קושי להתבטא ולהרים את הראש, התנפחות החזה בשירים של ראן דה ג'ולז חשובה לא פחות משירי מחאה דברניים וצדקניים. קשה שלא להרים יחד איתם את האגרוף.

Injury Reserve - Floss

בהאזנה ראשונה "Floss" של אינג'רי ריזרב נשמע מופרע. כמו בכל אלבום אינדי-ראפ טיפוסי, הביטים הקינטיים והכבדים נוחתים עליך משום מקום, הסימפולים מפתיעים והראפ של הצמד שמורכב מ-Ritchie With a T ו-Steppa J. Grogge מלא בפאנצ'ים קורעים מצחוק. מה שמבדיל את הצמד הזה היא העבודה הקשה שלהם והרצינות בה הם מתייחסים למה שהם עושים.

בין כל האנדרלמוסיה באלבום יש כמה שירים מרגשים, כנים ומאוד בוגרים. "Keep On Slipping" ו- Look Mama I Did It" מכילים סיפור חיים שלם של בני אדם שנמצאים במאבק יומיומי. וכן, יש פה כמה להיטים כמו "All This Money", שאם היו יוצאים תחת ראפרים מפורסמים יותר הם היו כובשים את המצעדים. האלבום הזה יצא ממש בסוף השנה שעברה, ולא הרבה אלבומים כמוהו מצליחים לשרוד שנה שלמה באוזניות שלי ועדיין להישמע טריים ורעננים.

Open Mike Eagle - Brick Body Kids Still Daydream

אופן מייק איגל היה הדמות המובילה והבולטת של האינדי-ראפ בשנים האחרונות, וראוי שהוא יעשה צעד מעבר להתחכמויות האופייניות לכדי יצירה בעלת אמירה של ממש. האלבום החדש שלו מתרחש בצל הריסת השיכונים בהם גדל איגל, והוא לוקח אותנו חזרה לילדות שלו בשכונה מתפרקת, בה המשפחה והחברים עומדים בצל האלימות.

זה היה יכול להיות טרחני וקלישאתי, אבל תחת ידיו של איגל זה מרגש ולא נשמע כמו שום דבר אחר בז'אנר. בתקופה שבה המחאתי הוא גם האישי, כשאיגל מדמיין את עצמו כגיבור על ב-"Legendary Iron Hood" או מבקש יום אחד ללא אלימות ב-"Happy Wasteland Day" זאת לא רק חזרה לילדות שאבדה מזמן, אלא גם אצבע משולשת ענקית נגד כל מי שמנסה להשמיד את החלק הזה בזהות שלו.

Tyler The Creator - Flower Boy

את אוד פיוצ'ר, הקולקטיב שטיילר דה קריאטור מנהיג, כבר הזכרנו. על טיילר עצמו יש הרבה מה להגיד. הראפר הזה ידוע במשיכה שלו לפרובוקציות. הוא בישם את השירים שלו באמירות הומופוביות ושוביניסטיות, ובנה את הפרסונה הזאת בצורה כל כך חזקה, שאף פעם לא היה ברור כמה מהמוזיקה היתה שייכת לאישיות האמיתית שלו או לאותו אלטר אגו.

האלבום החדש של טיילר נותן את התשובה. זוהי הפעם הראשונה שבה הוא מפסיק עם הפרובוקציות ומתרכז במה שחשוב לו באמת: המוזיקה. הוא כתב אלבום שלם על בדידות ודכאון, על הרצון להיות נאהב, מאושר ושלם עם עצמו. בשירים כמו "Who Dat Boy" מתפלקת לו אותה פרסונה ניהיליסטית, אך היא מצליחה להיות חלק מהאמירה היצירתית באלבום, כי היא מרגישה כמו חלק אורגני במחשבות האינסופיות שרצות לו בראש.

זה מרגיש כמו האלבום הגדול הראשון של טיילר, מסע בנבכי מוחו המורכב של אחד מהראפרים החדים והייחודיים של זמנינו על כל משבריו ואהבתו הענקית למוזיקה. יש פה קצת שוגייז בשירים כמו "Garden Shed" וקצת סול כמו ב-"911/Call Me" עם פרנק אושן, המון היפ הופ, פופ, ובחירות מוזיקליות משונות שאי אפשר להסביר אותן חוץ מהעובדה שטיילר דה קריאטור בחר לבצע אותן, והוא סוף כל סוף נשמע כאילו הוא יודע מה הוא רוצה להגיד.

Kendrick Lamar - DAMN.

אחרי שלושה אלבומים בלי נפילות של ממש, קרוסאובר שהשפיע על ז'אנר שלם וג'אגלינג בין שלל סגנונות, קשה להתנגד להייפ המוצדק שליווה את עלייתו ועלייתו של קנדריק לאמאר בשנים האחרונות. ההייפ הזה התפוצץ לחלוטין עם האלבום האחרון שלו, "DAMN.".

זאת היתה כמעט משימה בלתי אפשרי להתעלות על רוחב היריעה והיצירה של "To Pimp a Butterfly", אבל קנדריק אפילו לא ניסה ליצור לו המשך. במקום להתעסק שוב בצדק חברתי ובנושאים ברומו של עולם, "DAMN." הוא האלבום הכי אישי שהראפר מקומפטון הוציא עד כה. זה אלבום שמסתכל פנימה אל מחשבותיו האפלות ביותר של הראפר הטוב בעולם, וכתוצאה מכך נוגע בדברים רבים מבלי לאבד את השלמות שלו. יש כאן התמודדות עם דיכאון ("FEEL"), עם דילמות לגבי דת והצלחה ("FEAR"), עם גזענות בעידן טראמפ בפרט ובאמריקה בכלל ("XXX", בו קנדריק עשה את הבלתי ייאמן וגרם ל-U2 להישמע רלוונטיים ב-2017).

כל הנושאים הללו לא זרים להיפ הופ - הם עלו באלבומים הקודמים ברשימה, אבל אף אחד לא כותב עליהם באופן מעניין יותר ומדויק יותר מקנדריק לאמאר, ומכניס אותם תחת מקשה אחת שלמה. האלבום הזה הוא לא רק אלבום על גזענות או על דת או על טראמפ, אלא על איך אדם אחד שנמצא בפסגה מתמודד עם הנושאים הללו. בז'אנר שמאז ומתמיד התעסק ב-"אני, עצמי ואנוכי", קנדריק לאמאר מפרק פה את הזהות שלו לחתיכות, ושואל בעצם מהי המשמעות של להיות ראפר בשנת 2017.

הפוסט דאמן: סיכום ההיפ הופ של 2017 הופיע ראשון בהמאזין

Dame - Dame

אלזרדל: היישר מבוסטון, פוסט-פאנק/דת'-רוק מלנכולי, מלודי ומלוכלך, רק שלושה שירים אבל כל אחד מהם עולם ומלואו.

Kitchen People - Trenoid

אלזרדל: מכונה משומנת מאוסטרליה שמייצרת את הלהקות שלה ככה לאחרונה. זה נשמע כאילו דיבו, בלר והראמונז עשו אורגיה וייצא ילד פרוע לאללה. הפקה מעולה, שירים קליטים.

The Muff Divers - Dreams Of The Gentlest Texture

אלזרדל: מבית היוצר של Nancy (מומלץ ביותר!) מגיע הצמד הזה שכותב שירי פופאנק רוקנרוליים מנצחים ומקליט את זה על גאראג' בנד. לא הרבה יכולים לגרום לזה לעבוד. הם כן.

Institute - Subordination

אלזרדל: זה פאנק? זה פוסט? זה הארדקור? זה בעיקר שלא אכפת להם. ימבה אטיטוד, ימבה אופי, שירים שמשנים רצף זמן/חלל/קצב, לדעתי האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת, שצוברת תאוצה ונתמכת על ידי הלייבל הידוע Sacred Bones.

Sievehead - Worthless Soul

אלזרדל: אלבום שני למלכי הפוסט-פאנק משפילד, אנגליה. האלבום הראשון הוכרז על ידי לפני שנתיים בדיוק כאלבום השנה. לצערי, אני לא יכול להגיד את אותו דבר על האלבום העוקב, אבל זה רק בגלל שהרמה השנה באמת היתה כל כך גבוהה. עדיין אלבום אדיר.

Warm Bodies - Eat Snot & Rot

אלזרדל: להקה מקנזס, האי פי הזה יצא באופן עצמאי על קסטה (!) ומלא זעקות שבר על מצע של שרדים רוקנרוליים א-לה ג'יימס וויליאמסון, זה בעיקר כיף אדיר.

כמה מילים על יו טיוב

טברסקי: יוטיוב מזמן הפך להיות ספק מוזיקה לגיטימי לכל דבר. עם האלגוריתם הנכון הוא יכול לפתוח לנו צוהר חדש למלא להקות שלא שמענו עדיין וסביר להניח שיעיפו לנו את המוח. הנה כמה ערוצי יוטיוב מומלצים להתעדכן דרכם על ריליסים חדשים בפאנק והארדקור: Atomvinter, No Punks In K- Town, No Deal, Harakiri Diat, Ugly Existence.

Marbeled Eye - Dirt

אלזרדל: פוסט-פאנק מקליפורניה, שזה קצת אוקסימורון, להביא מוזיקה של יום מעונן מהמקום הכי מזוהה עם השמש, אבל זה לא מפריע להם לעשות את זה נכון ומעניין.

Rixe - Baptême Du Feu

אלזרדל: אי פי מספר שלוש למבשרי האוי הצרפתי של השנים האחרונות, בפשטות ובחתירה קדימה, כמו אגרוף ישר לבטן, לא מפסיקים לרגע, כמה פשוט ככה טוב.

שווה גם לשמוע את הדיסקוגרפיה שלהם שמאחדת את שלושת האי פיים עד כה ויצאה גם כן השנה:

Syndrome 81 - Une Vie Pour Rien

טברסקי: אוי פאנק צרפתי בצרפתית! מעמד הפועלים מעולם לא נשמע אלגנטי יותר.

Limp Wrist - Facad es

אלזרדל: הוצאה ראשונה אחרי כמעט עשור למלכי הקוויר-קור, והם לא איבדו אינץ' של עוצמה, מהירות ותכליתיות. התקליט מחולק להארדקור בשיא המהירות בצד א' וטכנו לא רע בכלל בצד ב'.

Glue - Glue

אלזרדל: להקה שהיא בערך ההיפך מהאסטתיקה של הטייטל של השיר הזה. זה מוקלט גרוע, זה מלוכלך, זה מפוזר וזה מטריד. הארדקור טקסני במיטבו!

Impalers - Cellar Dweller

אלזרדל: השנה, מעל כולם, עומדים האימפיילרז (גם כן מטקסס!) עם האלבום השני שמציג כל מה שאדיר בהארדקור פאנק, עם מהירות ואינטנסיביות בנקודת המקסימום, עם שְרֶדים (!!!) של סולו גיטרה, עם סולן על גבול העל-אנושי מבחינת מה שיוצא לו מהגרון, החתיכת רעש המהירה הזאת היא מבחינתי אלבום השנה.

Exit Order - Seed Of Hysteria

אלזרדל: עוד תקליט מצטיין מהשנה, אקזיט אורדר מבוסטון מחזירים את העיר הזאת לימים היפים שלה כשהלהקות ניגנו ממש מהר ונתנו בראש, עם גיטרה מלאה בפלנג'ר שמנגנת ריפים מנצחים וסולנית אדירה וזועמת. אלבום נצחונות.

Krimwatch - Demo

טברסקי: הארדקור פאנק מניו יורק עם רוב נשי. גם כאן הסולנית היא ממוצא יפני ששרה חלק מהשירים בשפת אימה. כנראה שביפנית הפאנק האמריקאי נשמע טוב יותר.

Bib - Moshpit

אלזרדל: איכשהו פישלנו והכנסנו את ביב לרצף הנשים-על-המיקרופון שלנו בסיכום, אבל זה רק מספר לכם כמה מעט יודעים היום על הלהקות האלה. מתוך האי פי השני שיצא השנה (כן, יצאו שניים!), וכן, ניחשתם נכון, זה הארדקור פאנק רוצח!

ולאי פי (יותר נכון סינגל, מדובר בשני שירים) שיצא בתחילת השנה:

Lux - Lux

אלזרדל: הפסקה רגעית מהטירוף שהאמריקאים הביאו עלינו השנה, לאלבום הבכורה של לאקס מברצלונה. סולנית אדירה, אווירה של פוסט-פאנק, אבל המוזיקה מהירה ומעולה.

Fox Face - (You're Gonna) Wish You Were Dead

אלזרדל: פוקס פייס לוקחות אותנו קצת אחורה ללהקות הריוט גירל הטובות באמת של הניינטיז (Red Aunts למשל), משלבות קצת רבדים של הורור-פאנק ודת'-רוק.

Blank Spell - Miasma

טברסקי: פאנק מעורבב בהמון דת’ רוק עם אווירה גותית של כשפים ורוחות רפאים בפוגו.

Petite - 2

טברסקי: פאנק-רוק כמעט מלודי! איך גורמים לשירים עצבניים להידבק לתת מודע של המאזין? כותבים מוזיקה נגישה ומלודית ונותנים לזמרת עצבנית לשיר אותה. צועקים ומתרגשים.

Open City - Open City

טברסקי: הנציגות היחידה של ההארדקור המלודי, הלהקה החדשה של דן ימין מתהילת Lifetime, Kid Dynamite ,Paint It Black והרשימה ממשיכה. אלבום שעושה את מה שדן ימין עושה הכי טוב, מערבב בין האגרסיבי למלודי, בין הכעס לקיטש ובעיקר אלבום מלא אנרגיות.

Rut - Attraction

אלזרדל: אי פי ללהקת ההארדקור פאנק מקליפורניה שסוגר את הרצף בנות-על-המיקרופון שלנו לשנה. זה אי פי ראשון אחרי שהם דמו בשנה שעברה ומבטיח המון לגבי העתיד שלהם.

Flowers Of Evil - City of Fear

אלזרדל: קנדים יודעים איך עושים הארדקור. הם אוהבים את זה מהיר, מנוזל, עם זעם אבל של חננות, בצורה הכי טובה שאפשר לתאר. תקליט שני, עוד יותר טוב מהקודם.

Impulso - Impulso

אלזרדל: אז החור שהם באים ממנו נקרא טרנטו. איטלקית באופן כללי היא שפה מעולה לכעוס בה, ואימפולסו עושים את זה מצוין, בין אם מהר או לאט, זה לא משנה, המילים מהדהדות עד קצה המוח והריפים לא מרפים לרגע.

Abriss - Abriss

טברסקי: היישר מהעיר המחורבנת של דורטמונד קמה לה להקת הארדקור פאנק גרמנית שלא רק שהיא לא גרועה, היא נשמעת כמו הפסקול לעיר גרועה כמו דורטמונד עם שירים קצרים וכועסים בגרמנית אני רק יכול לדמיין על מה הם שרים, אם כי יש כמה טייטלים שדי מדברים בעד עצמם.

Shitty Life - Shitty Life

טברסקי: הארדקור פאנק מאיטליה, מהיר, רזה ועצבני. שירים שיגרמו לכם לזרוק את הפסטה לכל הרוחות.

Tarantula - Tarantula

אלזרדל: דת'-פאנק מהיר כאוטי ורוקנרולי לאללה, ייצוג מכבד מאוד לשיקגו, עיר שתמיד נתנה ייצוא מעולה לפאנק רוק.

Rashomon - Demo

טברסקי: ראשומון מוושינגטון די סי מנגנים הארדקור פאנק מהיר וחסר עקבות עם סולן ממוצא יפני ששר בשפת האם שלו, עצבניים כמו אחרוני החיילים של הצבא היפני שלא שמעו על כניעת האימפריה.

Haram - When You Have Won, You Have Lost

אלזרדל: אחת מהלהקות המדוברות השנה, הרבה בגלל הליריקה שברובה בשפה הערבית וסולן ממוצא לבנוני. חראם מנגנים הארדקור אולדסקול פשוט וכועס, ובניו יורק כנראה לא צריך יותר מכעס עם קצת שטיק (ע"ע G.L.O.S.S).

Wiccans - Sailing A Crazy Ship

טברסקי: השילוב הזה של ריפים רוקנרוליים בפנטטוני להארדקור מגעיל עובד טוב אצל הוויקאנס, עכשיו תוסיפו לזה שירים במהירות הבזק וקיבלתם אלבום הארדקור שלא עוצר.

Lumpy And The Dumpers - Those Pickled Fuckers

אלזרדל: אלבום שני, משולח כל רסן ממש כמו קודמו של עוד אחד מהשמות הכי בולטים ומדוברים בהארדקור פאנק האמריקאי. לאמפי עושים את זה כבד, ללא גבולות של שירה/נגינה, משלבים אלמנטים שונים בתוך כל הביצה הזאת שהם מטביעים אותנו בתוכה.

הוצאה נוספת של שירים שטרם שוחררו:

Zaga Zaga - Zaga Zaga

אלזרדל: אלבום בכורה להרכב הפוסט-הארדקור המצטיין של הסצנה המקומית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב), שירים דינאמיים, חלוקת קולות וריפים, מדובר באחד האלבומים המעניינים שיצאו כאן בזמן האחרון.

מתרוממות - מתרוממות

אלזרדל: חבורה של ילדים/ות שהגיעו משום מקום והחזירו את הפוליטיקה לפאנק המקומי, אחרי שנים של היעדרות. מודעות פוליטית, מודעות ג'נדרית (כפי שמשתמע משם הלהקה), והרבה מאוד חוצפה חיובית.

Los Kikes - Los Kikes

אלזרדל: השנה הבלתי יאומן קרה והיהודונים הוציאו אי פי עם מוזיקה לגמרי חדשה על 7'', רגע לפני שהאלבום האדיר שלהם מ-2006 מקבל את הכבוד הראוי לו ויוצא לראשונה על ויניל. האי פי הזה מתחרה בלי שום רגשי נחיתות מול כל אריות ההארדקור שהושמעו בחלק הראשון של התוכנית.

Delfin - Long Aquatic Vacation Alone

אלזרדל: הרכב צד של חברי סווטשופ בויז, אוריונז ועוד מליון להקות אחרות, גאראג' פאנק פרוע ותת מימי, בין רוקנרול לנונסנס מוחלט.

Mondo Gecko - Sick, Twisted, Psycho, Deranged

אלזרדל: אחרי עשור של פעילות שכלל גם הופעה בפסטיבלים הכי גדולים למוזיקה כבדה ומהירה באירופה, זוהי שירת הברבור של מונדו גקו. האלבום האחרון, ואם לסיים, אז לסיים ככה. יצירת מופת.

Kids Insane - Cluster

אלזרדל: אחת מהלהקות המובילות בסצנה המקומית בשנים האחרונות, עם עבודה בלתי פוסקת גם מבחינה חברתית/קהילתית, וטורים בלתי פוסקים בחו"ל. זה האלבום המלא השני שלהם והוא מכסח, כפי שרק ניתן לצפות מהלהקה הזאת.

Dust - My World

טברסקי: ההרכב הישראלי שמכניס להארדקור מנה הגונה של רוקנרול, סטונר ומרכיב מאוד חשוב במוזיקה באשר היא: גרוב. המון גרוב עם דאסט ואחת מלהקות הלייב שיותר כיף לראות.

Diekvar - EP

טברסקי: אחד מהריליסים היותר מפציצים השנה. דיכבר החיפאים מנגנים במהירות שיא שירים על ייאוש, שנאה ולחיות בעולם בינוני במקרה הטוב. זה אגרסיבי, זה בעברית וזו דוגמה לשימוש נכון בשני סולנים.

אקסקלוסיבי למאזין! שירים חדשים של Ghost Spell ואלמונים מתים מאלבומים שיצאו ב-2018

Ghost Spell - Tzz - פאנק רוקנרולי של רוחות רפאים.

אלמונים מתים - אמא רוסיה - הארדקור פאנק נבזי ולא יציב בעברית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב).

לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

AxeRash - Head VS Wall

טברסקי: מה כבר אפשר לעשות בשוודיה? הארדקור פאנק עצבני שמרגיש כמו לדפוק את הראש בקיר. להקה עם סולנית שנשמעת כמו נחש מרושע

Big Heet - On A Wire

טברסקי: אלבום השנה מבחינתי. השילוב הכי נכון של הארדקור פאנק ופוסט-הארדקור יצירתי ומתוחכם מבלי לאבד טיפה מהכעס והאותנטיות.

הפוסט המאזין ברדיו 214: סיכום הפאנק של 2017 הופיע ראשון בהמאזין