Japandroids - Near to the Wild Heart of Life

ספיר: ג'פאנדרוידס היא אחת מהלהקות שאני לא ממש אובייקטיבי לגבי המוזיקה שלהן. הצמד הזה כל כך סימפטי, משמח ונקי מיומרות, שאני מוכן לסלוח להם על כך שהם חוזרים על אותם השירים כמעט בדיוק פעם אחר פעם. דווקא באלבום הקאמבק שלהם, אחרי שהם הודיעו כבר על פירוק לפני ארבע שנים, הם מנסים כמה כיוונים מוזיקליים חדשים, חלקם אפילו בהצלחה מסוימת. כך שגם אם אתם מרגישים שמיציתם את המוזיקה של הלהקה כבר בסבב הקודם שלהם, מומלץ להאזין לשירים כמו "Arc Of Bar" ולשפוט בעצמכם.

Pumarosa - The Witch

שפס: “המכשפה", אלבום הבכורה של ההרכב הבריטי פומהרוזה, מורכב מעשרה קטעים הדורשים את מלוא תשומת הלב, ונעים באקסטטיות בין אלקטרוניקה, רוק אתני ובלדות פסנתר מלנכוליות. מעל הכל מנצחת הסולנית איזבל מוניוז-ניוסום שאכן מכשפת את המאזין בקולה. ההרכב דווקא מגדיר את הסגנון שלו כ-"אינדסטריאל רוחני", אבל איך שלא תקראו לזה אין ספק שמדובר באחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנה, ממנו מגיע גם שיר השנה שלי "My Gruesome Loving Friend".

Spoon - Hot Thoughts

ספיר: עדיין לא הצלחתי להבין מה גורם דווקא לספון להיות כזה קונצנזוס חוצה גבולות - הלהקה הזו תופיע גם בסיכום השנה בסקר דעת קהל של אתרי ענק לצד לורד וקנדריק לאמר, וגם בסיכומי שנה אישיים של גדולי הסנובים. אצלי כל אלבום שלהם מאז "Gimme Fiction" (אחד מהאלבומים האהובים עלי בכל הזמנים) זוכה לכמה האזנות שתמיד משאירות אותי מסופק למחצה, אבל גם מצליח תמיד, באורח פלא, להזדחל לסיכומי השנה שלי. הסוד הוא כנראה בשירים הקליטים להפליא מצד אחד, שתמיד ממשיכים להתנגן לי בראש חודשים אחרי שזנחתי את האלבום, לצד הרגעים הקטנים והטיפה יותר ניסיוניים, שמתגלים עם כל האזנה חוזרת.

Daniele Luppi & Parquet Courts - Milano

ספיר: אחד מהאלבומים הטובים של השנה מגיע עם אחד המיתוגים המקושקשים ביותר. "Milano" הוא שיתוף פעולה של המלחין האיטלקי דניאל לופי עם פרקה קורטס, ואמור להיות אלבום על מילאנו של שנות השמונים. מה שעשוי היה להפוך לאלבום קונספט שיקרוס תחת משקל היומרה של עצמו התברר כאלבום סוחף וכיפי להפליא, שלא מתעקש יותר מדי לדבוק בתמה שלו, מלבד כמה מילים באיטלקית שנזרקות פה ושם לחלל האוויר. גם התרומה של דניאל לופי מרגישה מינימלית עד כדי לא מורגשת, ומסתכמת בהפקה מעט יותר קלילה מהסגנון הרגיל של פרקה קורטס. מי שכן נותנת את הטון כאן היא קארן או מהי יה יז, שמתארחת בחצי מהשירים ושופכת פנימה טונות של פאנק סליזי שמרים את כל העסק בכמה רמות למעלה.

Fufanu - Sports

שפס: פופאנו הם שלישיית שוגייז פוסט-פאנק אלקטרונית המגיעה מאיסלנד והכרתי בזכות המאזין. התמכרתי ל-"Bad Rockets" מאלבומם האחרון "Sports", קטע קודר ואיטי, אך עם אחד הפזמונים הקליטים והמהנים ששמעתי השנה.

Algiers - The Underside of power

ספיר: אני יכול להבין את תחושת האכזבה של הרבה אנשים מהאלבום השני של אלג'יר, וגם אני מסכים שמדובר באחד האלבומים הפחות מהודקים בסיכום השנה הזה. אבל אלג'יר, עם השילוב הלכאורה מופרך אבל למעשה טבעי לחלוטין בין גוספל לפוסט-פאנק, היא אחת מהלהקות היחידות בעולם שעוד מצליחות לגלות טריטוריות חדשות בתוך המרחב הממופה כמעט לחלוטין של הרוקנרול. ואחרי 25 שנות האזנה למוזיקה, כשלהקה גורמת לי לזקוף את האוזניים ומחזירה לי את האמונה שאפשר ללמד מאזין זקן צלילים חדשים, אני מוכן לסלוח לה על אלבום עם כמה פילרים.

Protomartyr - Relatives In Descent

ספיר: פוסט-פאנק הוא כנראה הסגנון המוזיקלי המועדף עלי בשנים האחרונות, אבל קשה לי לחשוב על הרבה אלבומים גדולים בז'אנר שיצאו השנה. האלבום הרביעי של פרוטומרטיר הוא בוודאי הטוב מביניהם מבחינתי. שירים ממנו כמו "My Children" או "Windsor Hum" בונים בעדינות מתח, אווירה ותחושת דחיפות לקראת ההתפוצצות הבלתי נמנעת.

Liars - TFCF

שפס: אלבומם השמיני של לייארז, ההרכב האוסטרלי שהפך לפרויקט יחיד של אנגוס אנדרו, מטריד ומוזר בכל היבט - החל מהעטיפה הקריפית ועד כמובן לשירים המוזרים בסגנון רוק-אלקטרוני. "TFCF", האלבום השמיני של ההרכב, הוא הראשון שהצליח להפנט ולטלטל אותי. הוא הציע לי חווית האזנה שונה ממה שהכרתי, לא פשוטה אך מתגמלת, כזו שנחקקה לי בזיכרון, בנפש, וכמובן באוזניים.

Blanck Mass - World Eater

שפס: בנג'מין פאוור, הפועל תחת השם בלאנק מאס, הדהים אותי כבר ב-2015. פאוור מוכר כחצי מהצמד האלקטרוני המוערך Fuck Buttons, ובשנתיים האחרונות הוא החל לשחרר גם חומרי סולו. "Dumb Flesh" היה אחד מאלבומי השנה שלי בזמנו - אלקטרוניקה חדה ולופתת, אך גם מרגיעה ומתאימה לבילוי במועדון אפל. לקח לי קצת יותר זמן להתחבר לאלבומו החדש "World Eater", אך לאחר כמה האזנות נשביתי במורכבות הקטעים האלקטרוניים המהפנטים שמתפתחים לאיטם מעבר לשבע דקות. הטראק "Hive Mind" כשמו כן הוא, זמזום של דבורים טורדניות המתפתח ללופ של מערבולות סינתיסייזרים. ואם כבר הזכרתי עטיפות של אלבומים, הוא גם אלוף בליצור עטיפות מטרידות ועוצמתיות.

Kelly lee Owens - Kelly lee owens

שפס: היוצרת הבריטית קלי לי אוונס שחררה השנה אלבום בכורה. היא שיתפה פעולה בעבר עם המפיק האלקטרוני דניאל אייברי, ופה היא משלבת בין אלקטרוניקה מדויקת, קלאבית ומתונה, לבין שירה צלולה ועדינה. הזמרת הנורבגית ג'ני וואל משתפת איתה פעולה באלבום, אך אני בחרתי בקטע "Lucid" המדגיש בצורה הטובה ביותר את קולה ויכולתה של אוונס ליצור מלודיות פשוטות אך שובות לב.

Zola Jesus - Okovi

ספיר: זולה ג'יזוס (ניקול האמל, או אולי ניקה רוזה דנילובה, לעולם לא נדע בוודאות), חזרה השנה עם עוד אלבום מצויין שקצת ממתן את הנטייה שלה לשירה קיטשית עם כינורות (למרות שיש באלבום גם שירים כאלה), לטובת מעטפת מוזיקלית יותר תעשייתית, לעיתים אגרסיבית, שיוצרת אלבום בועט יותר, ולפחות עבורי, גם מהנה יותר מאלבומיה הקודמים.

Mr. Kitty - I.A

שפס: את מר קיטי הכרתי במהלך שיטוט אקראי בבנדקאמפ. קיטי, או בשמו האמיתי פורסט קרני, הוא מוזיקאי מטקסס. אלבומיו גדושים באלקטרוניקה אפלה המושפעת מהאוס, סינת' ווייב וסגנון כלאיים שנקרא Witch House - האוס עם צלילים מכושפים וקודרים. "Give/Take" הוא הקטע המוצלח באלבום, עם קולו המסונתז של קרני, אווירה קלאבית והשפעות טראפ.

Mount Kimbie - Love What Survives

שפס: בסך הכל מדובר באלבומם השלישי של הצמד האלקטרוני מבריטניה מאונט קימבי. אלקטרוניקה מרחפת, כלים חיים והשפעות של פוסט-פאנק משתלבים באחידות ב-11 קטעים מגוונים, ושיתופי הפעולה המוצלחים עם קינג קרול (שכבר התארח אצלם ב-"You Took Your Time" מ-2013), המלחינה מיקה לוי וג'יימס בלייק, יוצרים אלבום שנהניתי להאזין לו שוב ושוב.

James Holden And The Animal Spirits - The Animal Spirits

שפס: ג'יימס הולדן, עוד אומן אלקטרוני מבריטניה, קצת נעלם בשנים האחרונות. בתחילת 2017 הוא חבר לקולקטיב אנימל ספיריטס, ויחד הם הוציאו אלבום המשלב בין קטעים אלקטרוניים, פסיכדליה וג'אז שבטי. האלבום תפס אותי בהפתעה לפני כחודש והלהיב אותי כבר מההאזנה הראשונה.

King Krule - Biscuit Town

שפס: קינג קרול/ארצ'י מרשל, הוכתר לא פעם כילד הפלא של האלטרנטיב בבריטניה. הוא בן 23, ג'ינג'י, עם קול עמוק ומוזיקה מורכבת, ניסיונית ועצובה, והדהים את כולם באלבומו הראשון והמוצלח. אלבומו החדש "The Ooz" לא קל לעיכול - 19 קטעים מלנכוליים הנעים בין רוק לאלקטרוניקה, בין קטעים שקטים ונוגים לדיסוננסים ומוזרות כללית. האלבום נכתב בעקבות חווית שברון לב, המוכרת לכולנו, אך קרול מבטא אותה כחוויה מוזרה, מטרידה, אפלולית וחשופה יותר מאי פעם.

Oak House - Hot Or Mood

ספיר: אוק האוס היא ללא ספק הלהקה הכי אלמונית בסיכום הזה ברמה של פחות מ-1000 צפיות בוידאו הכי פופולרי שלהם ביוטיוב, אז בהחלט ייתכן שאני עושה להם כאן הנחת אנטי-סלב. ובכל זאת, לא שמעתי השנה הרבה אלבומים הדוקים יותר מהאלבום השני של הלהקה הזו מאת'נס ג'ורג'יה. וכן, קל לפטור אותם בתור חקיינים של רדיוהד המוקדמים, ואת המוזיקה שלהם כהכי לא 2017 שניתן לדמיין. אבל המחסור החמור בלהקות מהסוג הזה - רכות אבל לא רכרוכיות, שיודעות לפנות לרגש אבל לא שכחו גם את המיקום של פדל הדיסטורשן - גרם לי לחזור לאלבום הזה שוב ושוב.

Sir Was - Digging A Tunnel

שפס: מוזיקאי שהתחיל כסקסופוניסט ג'אז, הוחתם בלייבל סיטי סלנג (נגה ארז, סון לוקס), ומשלב באלבום הבכורה שלו בין היפ הופ, רוק וג'אז!? לא יכלתי להתעלם מזה, ואכן מהאזנה ראשונה היה ברור לי שמדובר באלבום ייחודי, שראוי להרבה יותר תשומת לב. ג'ואל וטסברג השוודי לא מתאמץ בשירתו, ויוצר אלבום בכורה מבטיח בגישה נונשלנטית ומלאת גרוב. "In The Midst" קליט ומרגיע, ה-להיט של השנה.

Run The Jewels - RTJ3

ספיר: כמו בכל שנה, תזונת ההיפ הופ שלי הייתה רזה ומצומצמת למדי. גם אני אהבתי את "Damn" של קאנדריק לאמר כמו רוב מכונות ההייפ, אבל מבחינתי אלבום ההיפ הופ של השנה היה דווקא אחד שיצא שבוע לפני תחילתה. תמיד חיבבתי את ראן דה ג'ולז, הצמד ששילב היפ הופ תקיף ופוליטי עם ביטים מעולים והרבה הומור, אבל האלבום השלישי שלהם הוא הראשון שבאמת חזרתי אליו שוב ושוב - לא מעט בזכות השיר המשותף שלהם עם טונדה אדמבייפ מ-TV On The Radio, בו השירה הרכה של אדמפייב מעדנת מעט את המסר הפוליטי הזועם של Killer Mike.

Waxahatchee - Recite Remorse

ווקסהצ'י זהו שמו של נהר באלבמה ממנה מגיעה קייטי קרוצ'פילד העומדת בראש ההרכב. קרוצ'פילד ואחותה אליסון מנגנות ביחד באלבום "Out In The Storm", וזה אומנם אלבום ההרכב הרביעי, אך הראשון שגרם לי להתאהב בקולה השברירי של קייטי ובקטעים הפשוטים אך שובי לב. "Recite Remorse" הוא שיר עדין, שקט וחלומי, המועדף עלי מהאלבום.

Eyedress - Manilla ice

שפס: לואו-פיי, ג'אז ופופ חלומי, כולם מעורבבים באלבומו השני של אידריס ויצ'ונה-איידרס, מוזיקאי ממנילה שבפיליפינים. החלומיות והאווריריות שבקטעיו מטעה, מכיוון שהוא עוסק בנושאים לא פשוטים של חרדה קיומית, אכזבות והחיים המאתגרים במנילה. השירים איטיים, מהורהרים, ילדותיים במעט, אך האלבום זורם ומהנה. ייתכן ומדובר בגרסה הפיליפינית של מק דמרקו, המוזיקאי הקנדי הפרוע.

Wolf Parade - Cry Cry Cry

ספיר: ההתעלמות הכמעט גורפת מאלבום הקאמבק של וולף פרייד היה מכעיס ומובן בו זמנית. בין כל החזרות המתוקשרות ועמוסות ההייפ, היה קל לדלג על האלבום של הלהקה הקנדית האף פעם לא אופנתית הזו עם הקלידים המיושנים, השירה המחוספסת, זו שיש לה מאה אחוז לב ואפס אחוז ציניות. אבל הצליל הכל כך לא מעודכן שלהם עם שני הסולנים המופלאים הוא בדיוק מה שהייתי צריך כדי להקשיב שוב למוזיקה כמו ילד בן 16 - ספנסר קרוג, שהשירה שלו תמיד מצליחה למוסס את חומות ההגנה שלי וללפות אותי בבטן; ודן בוקנר, שהשירים הרק טיפה יותר קלילים שלו מעניקים לי את מרווח הנשימה על מנת לצלוח את דרכי אל השיר הבא.

LCD Soundsystem - American Dream

ספיר: הייתי השנה בארצות הברית, ובזמן הנסיעות האינסופיות ברכב נחשפתי לראשונה לנפלאות הרדיו הלווייני. בין עשרים התחנות המוקדשות לבייסבול והשלוש שהוקדשו לברוס ספרינגסטין התחבאו גם שתי תחנות "אלטרנטיביות". רק שאלו, ממש כמו גלגלצ, פעלו תחת משטר הדוק של פלייליסט. התוצאה הייתה כניסה ליקום מקביל ומשונה, שבו "Day I Die" של הנשיונל מחליף את "דספסיטו", וג'יימס מרפי הוא סטטיק ובן אל גם יחד. לחרדתי גיליתי שגם הסנוב המוזיקלי שבי לא חסין להתניה הזו, והאלבום החדש של LCD Soundsystem הפך עד מהרה מאלבום שהייתי די אדיש אליו לאלבום שליווה לי חלק גדול מהטיול. אפשר בהחלט להתייחס בציניות לקאמבק של ההרכב שקורה שנים מעטות אחרי שהוא התפרק בשיא אחרי קריירה קצרה ומדוייקת. ומצד שני, אפשר גם לשמוח על עוד אלבום של הרכב שמעולם לא הוציא שיר מיותר. אפשר גם להתנחם בעובדה שבשביל אומן שהשיר הראשון שלו עסק בכמה הוא זקן מדי בשביל להיות כוכב רוק, ג'יימס מרפי יכול להישמע לנצח זקן ורענן בו זמנית.

לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

Idles - Brutalism

ספיר: אלבום הבכורה של איידלס יושב בדיוק על הגבול שבין פוסט-פאנק לפאנק בריטי קלאסי. אני לא ממש בטוח אם אני אחזור עוד הרבה לאלבום הזה, שבנוי כולו על זעם ישיר ומחוספס שלא מדבר אלי ברוב ימות השנה. אבל הוא בהחלט היה יעיל בלהטעין אותי באנרגיה בכמה בקרים מנומנמים במהלך השנה.

The Horrors - V

ספיר: אני לא לחלוטין בטוח לגבי סדר דירוג אלבומי ההורורז - מלבד, כמובן, החוק הראשון של ההורורז: לא מדברים על אלבום הבכורה של ההורורז. אבל נראה לי שאלבומם החמישי הוא זה ששמעתי הכי הרבה מאז "Primary Colours" המופתי. נראה לי גם שזה האלבום הכי קליל שלהם, שמהדהד את הצליל של דפש מוד בשיאם לא פחות מזה של צליל האייטיז היותר קשוח שאפיין אותם עד היום.

Slowdive - Slowdive

ספיר: אני דווקא לא ממעריצי התקופה הקלאסית של סלואודייב - גיליתי אותם קצת באיחור, ובכל מקרה הם נשמעו לי רכים ביחס לענקי השוגייז שסביבם. אבל האלבום הזה בהחלט הצליח להיכנס לי לאוזן, בטח בתקופה שלהקות שוגייז טובות הם דבר נדיר הרבה יותר מאשר בימי הזוהר של הלהקה.

Fever Ray - Plunge

ספיר: זה היה אמור להיות אלבום השנה שלי. אלבום שהייתי סופר את הימים והשעות עד לצאתו אם הוא לא היה יוצא כמעט בהפתעה מוחלטת כמה ימים אחרי סינגל הבכורה. אבל קארין דרייג'ר אנדרסון בחרה להחליף את האפלוליות של אלבום הבכורה שלה, אחד האהובים עלי בכל הזמנים, בפריק שואו סליזי, שאמנם מצליח לרתק אבל לא לסחוף לחלוטין. ועדיין, החצי השני של האלבום מצליח להחזיר מעט מהתקווה שלי לגבי ההמשך.

The Moonlandingz - Interplanetary Class Classics

ספיר: אלבום הבכורה ללהקת הגראז'-סרף-פסיכדליה הסופר יצירתית הזו. כנראה שהוא היה מדורג יותר גבוה אם הוא לא היה סובל מירידת מתח מוחלטת בסביבות האמצע. ועדיין, אני בהחלט מחכה לאלבום הבא שלהם.

The New Pornographers - Whiteout Conditions

ספיר: בשלב הזה אין לאף אחד כבר כוח לניו פורנוגרפרז, וגם אני שוכח לעיתים קרובות שהיא היתה פעם אחת מהלהקות הכי מלהיבות בעולם. ובכל זאת, האלבום הזה הוא כנראה המוצלח ביותר שלהם מזה עשור לפחות, ומעורר תקווה שהם יחזרו יום אחד לימי השיא שלהם.

The Black Angels - Death Songs

ספיר: המלאכים השחורים ממשיכים לצעוד במקום בעיסה של רוקנרול פסיכדלי מלוכלך. למרבה המזל, אין הרבה להקות שעושות את זה יותר טוב מהם.

הפוסט המאזין ברדיו 215: סיכום האינדי של כתבי המאזין 2017 הופיע ראשון בהמאזין

חיה מילר - 1+

ניצן: לא מעט אנשים מגדירים את חיה מילר בתור הקול של דור ה-Y הישראלי, כנראה כי קוסטה קפלן, סולן ההרכב, כותב מילים שמגיעות מחוויה אישית, אבל נוגעות בביקורתיות בנקודות רגישות לזמן והמקום שבו אנו חיים. "כסף מאמא", שדווקא נכתב על ידי דני הדר, סובב סביב הנושאים הללו. "+1" הוא אלבום רוק מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים כל כך לראות: עוקצני ורגיש בו זמנית, ובועט במקומות מוצנעים.

ירדן: ללהקות באינדי הישראלי יש הרגל מגונה להתפרק נורא מהר ולשלוח את חבריהן לקריירות סולו. לעומתן, חיה מילר לא מרגישה כמו נקודת ההתחלה של חברי הלהקה בדרך לקריירת סולו מוצלחת, אלא בתור להקה שמתקיימת בזכות העבודה המשותפת של חבריה. אוהבים להבליט את קוסטה קפלן, בעיקר בגלל שהמוזיקה של הלהקה נצמדת מאוד לטקסטים שלו, אבל גם העבודה של סתו בן-שחר על התופים ושל אודי בונן על הבס חיונית לא פחות כחלק מהנוסחה המנצחת שהלהקה מיישמת ב-"+1", אולי האלבום החברתי (ולא בדיוק "אלבום מחאה" כמו שאוהבים לקרוא לו) הכי מדויק של תקופת פוסט-מחאת-האוהלים, תקופה שבה אנחנו מתרכזים בעיקר בבעיות שלנו, ולאו דווקא באיך לפתור איתן, אלא איך לחיות איתן.

עידו: האלבום היחיד ששלושתנו הסכמנו עליו, ובצדק.

שלום גד - הכל חדש

ירדן: שלום גד הוא הדמות האהובה עליי באינדי הישראלי. כבר עשרים שנה שהוא מוציא אלבומים שלא דומים לשום דבר אחר בארץ, והוא מנצל בהם בגאווה רבה את היכולת המדהימה שלו לכתוב שירי פופ מושלמים, וגם מציג נקודת מבט ייחודית וחשובה על החברה הישראלית מעיניהם של מעמד הפועלים והעולים החדשים (גד עלה לישראל מצרפת בגיל 10). נקודת המבט הזאת לא בדיוק משתנה מדי אלבום, אלא משתדרגת. באלבום החדש, למשל, גד נשמע אופטימי מתמיד - המילים הראשונות שפותחות את האלבום הן "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח". האופטימיות הזאת היא תוצאה של "לידה מחדש" שגד מספר שעבר בשנים האחרונות. גד נשמע מפוכח יותר מתמיד, ומביא באלבום תובנות על התמודדות עם החיים והבנה שרק אתה אחראי לאושר שלך. האלבום הזה מרגיש אפילו יותר רחב יריעה וגדול מטרילוגיית אלבומי "המצב" שקדמה לו, ומוכיח שגד רק משתבח עם השנים.

חשש אמיתי - הודעה מוקלטת

עידו: אחת מהתגליות הכיפיות של השנה. מדובר בארבעה חברים מגבעתיים שמושפעים מבריטפופ וניו ווייב ישראלי, והאי פי הראשון שלהם משקף נוסטלגיה נעורית שכזו דרך אינדי פופ קליט.

רם אוריון - גרמנים באוגנדה

עידו: לדעתי, אלבום הסולו הכי טוב של רם אוריון. הוא כתב אותו במשך שהות באיסלנד ולקח צעד אחורה מבחינה הפקתית כדי לעשות אלבום לואו פיי יותר מהרגיל. בכלל, רם אוריון נהיה לעמוד התווך של האינדי הישראלי: החל מההשפעה שלו כחבר בנושאי המגבעת, דרך עבודת הפקה נרחבת (חיה מילר, הילה רוח, שילה פרבר, ועוד), ועד לניסור גיטרה בהרכבים שונים (ערן צור, אביב מארק, ועוד). רם אוריון גם הולך להרבה הופעות, משהו שלא הרבה אומנים עושים - אפילו בשוליים.

אלון עדר - קסיו זעם

ניצן: אלון עדר יוצר בד"כ בלדות אהבה באלבומי הלהקה שלו. ב-"קסיו זעם" הוא מוציא את כל הרעל והתסכול שיש לו על כל העולם, כולל על עצמו. האלבום הוקלט כולו על מקלדות וגיטרת קסיו, מה שהופך אותו למעין אלבום לואו-פיי. חלק מהשירים חושפניים מאוד, ברמת ה- TMI, בחלקם אלון עדר חוטא בניסיון לעשות ראפ ונכשל קשות, ובחלקם האחר הוא יוצר מהקסיו דברים שקשה להאמין שניתן להוציא מהכלים הנחותים האלה.

ענבל פרלמוטר ורם אוריון - Inbalance

ניצן: מדובר באלבום של ענבל פרלמוטר מהמכשפות שהוקלט לפני 20 שנה עם רם אוריון, היה אמור לצאת כקלטת לואו-פיי ויצא רק השנה. ענבל נהרגה בתאונת דרכים בשנת 97', ומאז הוצאת הקלטת הוקפאה. רם אוריון הוציא את האלבום בחודש מרץ להורדה בבנדקמפ. ההכנסות ממנו נתרמות כולן לאגודת צער בעלי חיים.

טל פוגל - אל החצר הגדולה

ירדן: האלבום החדש של טל פוגל הצליח לפגוע לי ברגש החשוף בזמן שאני חווה את התקופה שהכי נכונה לשמוע אותו: בין תחילת הצבא לסיום הלימודים, כשאני לא בטוח אם אני ילד מגודל או מבוגר טרי. פוגל מתעסקת באלבום בהתבגרות, והיא מתעסקת בה כאילו היא טראומה. היא מנסה להתכחש אליה, וכל הזמן חוזרת אל העבר הפשוט יותר, שלאורך כל האלבום הזה נשמע מרוחק, כמו תמונה ישנה. "אל החצר הגדולה" לא מרגיש כמו השיא של פוגל, אלא יותר מסמן את הפוטנציאל שטמון בה, ולכן אני לא יכול לחכות לדבר הבא שהיא הולכת לעשות.

REO - מכונת הזמן של הלב

עידו: דיסקו-פופ חלומי בעברית מהצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori, אביב מארק, ועוד). בראיון שהן עשו פה במאזין, הן ציינו בתור רפרנסים להקות רוק ישראלי כמו מוניקה סקס והרכבי פופ כמו מנגו, והמוזיקה שלהן יושבת בדיוק בין המשבצות האלה, והכל בהפקה חלקה של שיק אירופאי.

ארמון - ארמון

ירדן: התאהבתי באלבום של ארמון לפני כמעט שנה, והתחלתי לחזור אליו רק בקיץ האחרון, כשהצלילים המתוקים שלו נשמעו לי נכונים. ארמון עושים את המוזיקה האלקטרונית הכי אהובה עלי: אלקטרוניקה "חמה", עם אסתטיקה ששוטפת אותך מכל הכיוונים, שהכי מרגשת דווקא ברגעים הכי סינתטיים שלה. דרך האלקטרוניקה הזאת ארמון עושים שירי פופ מושלמים, פסיכדליים לעתים, שמרכיבים אלבום גדוש ושלם של להקה שכל חבריה נמצאים בשיאם.

אדם כהן - קשת

ירדן: הייתי רוצה להגיד שהעובדה שאדם כהן נשאר אלמוני למרות האלבום המעולה שלו היא הפשע הכי גדול שנעשה במוזיקה הישראלית בשנת ה'תשע"ו, אבל חלק גדול מהפשע הזה נגזר מכך שכהן עצמו בוחר להסתיר את עצמו מאור הזרקורים: הוא בקושי מתראיין, אין עליו שום מידע בעמוד הבנדקמפ שלו, ואין לו דף אמן בפייסבוק. הכל נראה רבה יותר הגיוני ברגע ששומעים את המוזיקה שלו: מינימליסטית, ביישנית, עם הקול של כהן ברקע ולא בפרונט, כאילו הוא שר לעצמו במקרה. זה לא מונע מהאלבום החדש שלו, הרביעי בחמש השנים האחרונות, להיות האלבום הכי טוב ששמעתי בשנה האחרונה. כהן הוא הזמר/יוצר הכי עדכני שפועל כרגע בדרך שהוא משלב בין צורה לתוכן. בעוד זמרים/יוצרים אחרים משתמשים בכלים מסורתיים יותר כמו גיטרה, כהן משתמש בסינתיסייזרים, לופרים, וסמפלרים. הוא מדבר על החיים היומיומיים שלו וההתמודדות איתם מעל למצע הזה, ועל סוג של מציאת משמעות בחיים שכאלה. נכון, זה לא מהפכני - אביתר בנאי, לדוגמה, עשה את בדיוק אותו דבר ב-"שיר טיול" מ-1999, אבל הגיע הזמן שיותר אמנים ישאבו השראה מהאלבום ההוא של בנאי, וכהן עושה זאת בצורה מבריקה, ובעיקר מרגשת.

Totemo - Desire Path

ירדן: אם האי פי הקודם של טוטמו היה מינמילסטי וקודר יחסית, כי הוא עסק בהתמודדות של רותם אור עם מחלת הסרטן, האי פי החדש מציג את אור לאחר ההתגברות על המחלה. היא באה לכאן עם כוחות מחודשים וסאונד גדול יותר, כולל כלים יפניים שתורמים לאווירת ה-"זן" והאיזון של השירים. אישית, יותר התחברתי להוצאה הזאת, אבל אני בעיקר אוהב להאזין לצמד האי פיז ביחד, אחד אחרי השני, ולשמוע את הניגוד הגדול שקיים ביניהם, למרות שמדובר רק בשנתיים.

שי בן צור עם ג'וני גרינווד והרג'טסאן אקספרס - ג'ונון

ניצן: שי בן צור הוא מוזיקאי ישראלי שיוצר שילוב בין מוזיקה הודית מסורתית לטקסטים בעברית ובשפות הודיות. באלבום האחרון הוא חבר לג'וני גרינווד מרדיוהד, שהיה שותף לעיבוד והפקת האלבום. ראיתי אותו בהופעה השנה בשוני, ונראה שהקהל שלו היה מורכב בעיקר מבוגרי טיול בהודו. בעקבות ג'ונון והשת"פ עם גרינווד, הוא קיבל את כרטיס הכניסה הראשון לקהל האינדי הישראלי, ויופיע באינדינגב הקרוב.

דוד פרץ - ארץ שלא שם

ירדן: את דוד פרץ, ובעיקר את השירים מהאלבום שהוא הוציא השנה, אני מכיר כבר זמן מה. פרץ כתב והופיע איתם בשנים שעברו מאז אלבומו הקודם "הייקו בלוז". ועדיין, הופתעתי לגלות איך השירים האלה, שחלקם כבר מוכרים לי, הצליחו להתלכד ביחד ליצירה שלמה שנשמעת עדכנית ורעננה. פרץ מנסה פה לתפוס את ההוויה המוזיקלית של עיר מולדתו באר-שבע, והפולק המדברי שלו לגמרי עושה את העבודה יחד עם יכולות הכתיבה והעיבוד הנהדרות של פרץ.

TATRAN - Soul Ghosts

ניצן: TATRAN אמנם לא הוציאו אלבום אולפן השנה, אבל כמעט כל הופעה שלהם יכולה להיות מוקלטת לאלבום מכובד כפי שהיא. הם בחרו להוציא לאור הקלטה של הופעה בזאפה עם וויב מחשמל, ובמקרה יצא לי להיות בה. הקטע "Lemon" מתוכו הוא כנראה אחד מהקטעים הסוחפים והאנרגטיים ביותר שהם יצרו עד היום.

Alaska Snack Time

ניצן: להקה חדשה ומעניינת בגל האינסטרומנטלי הישראלי שהוציאה אלבום בכורה. AST יוצרים שילוב מפוזר בין מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, ביטים, והיפ הופ. בשירים כמו "Gutza" הם משלבים בין האווירה המטרידה שאפשר למצוא אצל חלוצי הגל Tiny Fingers, והתחכום ההרמוני והוירטואיזיות של TATRAN.

Kutiman - 6AM

ניצן: זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לקותימאן. הפרויקט "thru you" קיבל תשומת לב נוספת בזכות הסרט הדוקומנטרי "Presenting Princess Shaw" שעוקב אחרי זמרת שקותי השתמש בקטעי היו-טיוב שלה ליצירת שירים בפרויקט. בנוסף, קותי הוציא לראשונה מזה כ-9 שנים אלבום אולפן מלא של יצירות שהן כולן שלו בשיתוף עם חברים מהאורקסטרה, איתה הוא מופיע.

כהן@מושון - ימים ארוכים

ירדן: יש אלבום אחד עיקרי שאני לוקח מהשנה המצוינת שהייתה להיפ הופ הישראלי, והוא של הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. בחמש השנים מאז האלבום הקודם שלהם (שאני אישית פחות אהבתי) הצמד הספיק להקליט באמריקה, להשתתף בפרויקטי צד ולהפיק בשביל אמנים אחרים, וכל זה כדי להיות מנוסים יותר ועם רעב להגיע לשיאים חדשים. ובחיי, כמה שהם הצליחו. כל אחד מהשירים ב-"ימים ארוכים" יכול להתמודד בתור אחד השירים הטובים של הצמד, שהצליח למקסם את מה שהם עושים הכי טוב: היפ הופ כיפי שמסמפל באהבה מוזיקה ישראלית ישנה, עם ראפ עברי שנון וזורם, והפקה שעומדת בסטנדרטים של הז'אנר בשאר העולם.

Raaul - לשרוף לטרוף

עידו: צמד של נגני העל עידו אגמון וגיא שכטר שעובדים עם פורטיס ועוד אמנים רבים. הם הוציאו אלבום שני עם סוג של סטונר-רוק/אלטרנטיב עברי שלא קיבל מספיק תשומת לב. התופים הגדולים והצעקות בקטע הנושא "לשרוף לטרוף" מזכירים את ביסטי בויז בקטע ממש טוב..

I Was A Bastard - I Was A Bastard

עידו: עברית היתה השפה המועדפת לאינדי-רוק השנה, אבל להקת I Was A Bastard עשו את זה מעולה באנגלית. אחרי אי פי שקט ואיטי הם הלכו על סאונד גדול ורועש, וזה הצליח. האלבום כולל השפעות של להקות כמו Radiohead ו-Elbow רק מבלי שזה ישמע כמו חיקוי, והפקה מקומית שסוף כל סוף מכבדת את הגיטרות במיקס.

Dia Malo - Stillness

עידו: שוגייז תל אביבי באנגלית בהנהגתו של מקים הלהקות הסדרתי דיוויד בלאו (Bill & Murray, David Blau & Good Band, ועוד). אלבום הבכורה שלהם מאוד רועש, אך מתחת לחריקות הסוניק יות'-יות יש שירים מאוד קליטים ורגישים.

Double Jackal - Decay

עידו: להקה חיפאית צעירה שהוציאה השנה רק שני קטעים, אך עוררה את הסקרנות שלי בגלל סאונד לא שגרתי: שילוב בין זמר נשמה מדוכא לנגנים חובבי נויז. הגיטריסט שלהם סיפר במדור "אינטרו" פה במאזין שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ומרגישים שיש להם משהו וירטואוזי שמחכה להתפרץ החוצה, בתקווה בקרוב.

Deaf Chonky - Farsh

עידו: אלבום השנה שלי מגיע משתי בנות שנפגשו בסניף של מרכנתיל ברחובות והקימו להקה. "Farsh" מלא בגאראג'-רוקנרול Pאנקיסטי ויש אפילו מוזיקת עם על הדרך, הכל באנרגיות משתוללות ומלא כיף וגם ותחושה שיש פה מסר חשוב.

אלבומים שלא נכנסו לתוכנית:

דני דורצ'ין -So The Story Goes

ניצן: דני דורצ'ין התחיל כלהקת בלוז של איש אחד. באלבום השני שלו הוא חבר לאחים רמירז והתפתח גם לכיוונים של Fאנק, קאנטרי, ורוק. למרות שההפקה של ספי רמירז מוציאה את המירב מהשירים, תוכלו לקבל את החוויה המיסטית של דורצ'ין מנגן לבדו רק בהופעות ובאלבום הראשון.

רועי פרייליך - הריגוש שבנפילה

ניצן: פרייליך, הזכור מנערות ריינס, אמור להוציא בקרוב את אלבום הסולו השני שלו "הריגוש בנפילה". שני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו מסמנים שפרייליך ממשיך באלבום החדש בכיוון הדיסקו שהוא עשה באלבום "מעלה עשן", כשנראה שההשפעות של דוויד בואי מתקופת "Let's Dance" תופסות מקום נרחב יותר בעיבודים ובהפקה. לפרייליך יש יכולות כתיבת להיטים, סטייל, ופרמופנס נדירים באזורנו. זה יוצר רף ציפיות גבוה לאלבום הקרוב.

תומר ישעיהו - אופניים חשמליים

ניצן: תומר ישעיהו ממשיך ליצור פולק אמריקאי עם השפעות מהודו-פקיסטאן והמזרח התיכון כמו שהוא יצר בלהקת Isaiah, אחד השילובים המעניינים ששמעתי בשנים האחרונות. בניגוד לאייזאה, הפעם המילים הן בעברית, ונכתבו על ידו ובעזרת עמיר לב, סיפורים קטנים וויזואליים על החיים. רצועה מומלצת: "חורף של ים תיכון", שם ניתן להיזכר ביכולות הנגינה הווירטואוזיות של ישעיהו על גיטרה ובוזוקי.

Benjamin Esterlis - The Blue Bay

עידו: אם דיוויד לינץ' היה עושה רימייק לסדרת האייטיז ספינת האהבה, הייתי ממליץ להשתמש ב-"The Blue Bay" של בנימין אסתרליס (AKA מורפלקסיס) בתור הפסקול. המיני-אלבום הוקלט על טייפ ארבע ערוצים, אך הוא נשמע מאוד עשיר ומחוספס בו זמנית, מעין שילוב בין בלאדות תמימות של שנות החמישים לטריפ הופ פרנואידי של סוף שנות התשעים, קצת כמו הוייב מ-"Moon Safari" של להקת Air.

הפוסט המאזין ברדיו 157: סיכום שנת ה'תשע"ו באינדי הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

סילבי ז׳אן - סילבי ז׳אן

טריו תל אביבי עם אי פי אלבום בכורה שקשה מאוד להגדרה. תקשיבו למשל ל-"קשה לרקוד לבד" - מה זה, אינדי דיסקו פופ חלומי? להכרות נוספת, ראו אינטרו.

רגל סברס - סמל סטטוס

הרוק העברי מאוד התחזק השנה. קיבלנו לא רק את חיה מילר, אלא גם את הרכב האינדי-רוק הנתניתי רגל סברס שלקח את הפיקסיז ושם אותם בפיתה. איתי שומרי כתב ביקורת חדה על אלבום הבכורה שלהם "סמל סטטוס", והם היו פה באינטרו.

The Meatballs - Cut to the Chase

הרכב גאראג'-רוקנרול ממש מלוכלך וכיפי שהוציא אלבום בכורה (בקרוב ויניל), מוזיקה שיכולה להיות בקלות בפסקול הבא של טרנטינו. גם איתם עשינו אינטרו.

Vini Vicious - Sun King

ויני וישס הוציאו רק שיר אחד השנה, אבל כל כך אהבתי אותו שהחלטתי לכלול אותו בסיכום השנה בכל מקרה. הם מושפעים לטענתם מלהקות כמו Queens of the Stone Age ו-Interpol (ראו אינטרו) ואפשר לשמוע את זה.

Saint God - Montefiore

צמד המטאל-גאראג'-שוגייז הישראלי סיינט גוד הוציא אלבום בכורה שמופק ממש היטב עם שירים ברוסית וסאונד מאוד מגוון. אני מופתע שזה לא קיבל תשומת לב - עוד מידע באינטרו.

Knees Please - Why do birds fla'

טריו גראנג'-מטאל ממש אפל, כבד, ואיטי שהוציא אי פי שהוקלט בטייק אחד. שווה לבדוק גם את אלבום הבכורה שלהם שיצא בשנה שעברה ואת האינטרו החושפני.

לטאות הענק מכוכב הניבירו - לטאות הענק מכוכב הניבירו

ללטאות הענק (בתמונה הראשית) היתה שנה נפלאה: הם חיממו את אליס קופר והוציאו אלבום שמתעסק בחיזרים, תוכניות ריאליטי, ותיאוריות קונספירציה. למעשה רוב השירים כבר יצאו באלבום קודם ולואו-פיי יותר, אבל הם שידרגו את ההפקה והוסיפו מלא גיטרות עם ריפים ענקיים - ספייס רוק ישראלי לפרצווף! כתבתי על האלבום עוד כמה דברים בבכורה פה במאזין.

The Name's John - A Place to Call Home

אלבום בכורה להרכב פוסט-רוק צעיר ממגידו (אינטרו). בכלל סצנת הפוסט-רוק הישראלית מבעבעת (גילוי נאות: גם אני בלהקת פוסט-רוק), ובשנה הקרוב נשמע לדעתי עוד ריליסים בז'אנר.

יאיר יונה - חרב

המוזיקאי האקלקטי יאיר יונה הלחין פסקול אינסטרומנטלי למלחמת יום כיפור. זו יצירה מאוד מגוונת שיש בה משהו קצת פוסט-רוקי עם קטעים אינטסטרומנטליים וסימפולי קשר מהמלחמה. יאיר יונה התארח פה וכתב על הסיפורים מאחורי הקטעים של "חרב".

Taas - Diva Replica

הרכב אלקטרוני חדש מירושלים שמאוד מושפע מסצנת האסיד האוס של דטרויט ושיקגו (ראו אינטרו) עם אי פי בכורה טכנואידי.

The Daily Planet - Songs

פרויקט של ג'ינג'י צעיר ושאפתן בשם תום לוי-שטיגלר שמנגן על גיטרת באריטון (ראו אינטרו). הוא הוציא אי פי בכורה תחת השם The Daily Planet עם מוזיקה גרנדיוזית שמזכירה לי את Muse וקצת את Ed Harcourt.

טל פוגל - אל החצר הגדולה

אלבום שני לטל פוגל, סינגרית/סונגרייטרית מקסימה מבאר שבע. זה אלבום עם סאונד יותר גדול וישראלי לעומת הראשון, מלא רגש וסיפור שחבוי תחתיו. היה לי את העונג לשבת איתה לקפה ולראיין אותה לעכבר העיר.

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי ב-20:00

הפוסט המאזין ברדיו 156: סיכום האנדרדוגים של שנת ה'תשע"ו הופיע ראשון בהמאזין