אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת - טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

איך, לכל הרוחות, Damon Albarn - סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz - הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע - המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
2. Beck – Morning Phase (3)
3. Alt-J – This Is All Yours (4)
4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
6. Chet Faker – Built on Glass (12)
7. The Black Keys – Turn Blue (13)
8. FKA Twigs – LP1 (13)
9. Interpol – El Pintor (13)
10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס - לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים - מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

* תודה לעמי שלו - לא זה מהמונוטוניקס - על הייעוץ הסטטיסטי

הפוסט רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014 הופיע ראשון בהמאזין

The Listener #69 Top Albums 2014 by Idosius on Mixcloud

15. Mogwai - Rave Tapes

אין פה משהו חדש - את המהפכות שלהם מוגוואי כבר עשו. מה שכן יש זה קטעים מקוריים עם סאונד ייחודי ללא קלישאות.

לחובבי Pink Floyd, Talk Talk, Slint

14. Aphex Twin - Syro

המשוגע חזר עם הצפצופים השובבים שלו ובעט לכל סצינת האלקטרוניקה בתוכס הרובוטי שלה. והכי חשוב: אין פה דאבסטפ.

לחובבי Kraftwerk, Brian Eno, Orbital

13. Manic Street Preachers - Futurology

הוולשים הבטיחו אלבום של David Bowie תקופת ברלין, פוגש את Goldfrapp, פוגש את Public Image Ltd, והם קיימו.

לחובבי David Bowie, Goldfrap, Public Image Ltd

12. Weezer - Everything Will Be Alright In The End

השנה ציינו 20 שנה לאלבום הכחול של וויזר, והלהקה חזרה למקורות עם רוק אינטיליגנטי, כיפי ומאוד מודע לעצמו.

לחובבי Buzzcocks, Kiss, Supergrass

11. Tom Brosseau - Grass Punks

אני לא אוהב בד"כ סינגרים/סונגרייטרים, אבל הזמר המקסים הזה מצפון דקוטה כבש את ליבי עם הכנות העמוקה והסיפורים היפים שלו. הוא כתב שיר האהבה שהסמטארטפונים גוזלים מאיתנו, לכל הרוחות.

לחובבי Nick Drake, Bob Dylan, Leonard Cohen

10. Dum Dum Girls - Too True

אינדי פופ נשי מלוס אנג'לס ומלוטש כמו יהלום אפלולי מהאייטיז.

לחובבי The Bangles, The Raveonettes, Stone Roses

9. Eagulls - Eagulls

סולן נבחני עם המון חוצפה וריפים חדים בשירות שירי פוסט-Pאנק פופי. והעיקר, שם הלהקה הפיל רבבות סחים בפח.

לחובבי Public Image Ltd, The Cure, The Clash

8. Sharon Van Etten - Are We There

אלבום מאוד אמוציונלי עם מידה שווה של יופי וכאב והקול המדהד הזה של שרון. תרגישי טוב, מותק.

לחובבי Cat Power, Natalie Merchant, Dolly Parton

7. Howler - World Of Joy

הרביעייה ממינאפוליס מינסוטה התבגרה והוציאה אלבום רוקנרול קליט ומדמם.

לחובבי The Strokes, The Replacements, Hüsker Dü

6. Honeyblood - Honeyblood

צמד חמד סקוטיות באלבום בכורה צבעוני שהולך ומתחבב משמיעה לשמיעה, כולל את שיר הפרידות האולטימטיבי אי פעם.

לחובבי Jenny Lewis, Best Coast, HAIM

5. Metronomy - Love Letters

אין שום דבר אחר שנשמע כמו "Love Letters". זה אלבום שמתעלה מעל הז'אנרים המעורבבים שלו לכדי יצירה שכל חובב מוזיקה אמיתי יאהב. האנגלי הלבנבן ומנהיג ההרכב, ג'וזף מאונט, שר עם המון נשמה, ולמתופפת אנה פריור מגיע את פרס קולות הרקע של השנה. חגיגה שמחה של שברון לב.

לחובבי Prince, Beck, Hot Chip

4. Royal Blood - Royal Blood

איפה הרוק!? הנה הרוק!!! הצמד האינטרגלקטי של השנה יצר אלבום שכולו ריפים מפלצתיים בווליום 11. הם זינקו למקום הראשון במצעדים הבריטיים בלי שום גימיקים שיווקים ורשתות חברתיות, והם עשו את כל זה שנה מהקמת הלהקה. הוכחה מדהימה שמוזיקה טובה יכולה לנצח.

לחובבי Muse, Queens of the Stone Age, White Stripes

3. Iceage - Plowing Into the Field of Love

האלבום הכבד, האינטנסיבי, והקשה של השנה. רוב המוזיקה שיוצאת בתקופתינו היא במשקל נוצה, מוזיקה בין לבין טראקים בשאפל בזמן שמשחקים בקאנדי קראש. אבל לא Iceage. הצעירים הדנים האלה לקחו צ'אנס גדול כשהם החליפו את צלילי הפוסט-Pאנק הג'וי דיוויז'ן-ים שלהם באופל של ניק קייב, ונשברים אל תוך המוזיקה, שיר אחרי שיר. סולנים כמו אליאס בנדר רוננפלט כבר לא עושים היום.

לחובבי Nick Cave, Joy Division, Afghan Whigs

2. I Break Horses - Chiaroscuro

להיטי פופ אפוקליפטיים הישר משבדיה. זה האלבום האלקטרוני הכי טוב השנה שמביא שוגייז חולמני עם סינטיסייזרים מכושפים והקול המצמרר של מאריה לינדן, שמשום מה לא רואה את עצמה בכלל בתור זמרת. חבל שהשם של הלהקה נוראי, כי המוזיקה מעולה.

לחובבי Depeche Mode, Cocteau Twins, The Kinfe

1. Cheatahs - Cheatahs

שוגייז עם אקסטרה דרייב והאלבום הטוב ביותר שיצא השנה מכל בחינה: סאונד מובחן של גיטרות מתפוצצות דרך מגברים עמוסים, נגינה סופר הדוקה, והמון מלודיה עם פאז שעיר במיוחד ושירה מרחפת. זה אלבום שמענג לשמוע בתור יצירה אחת, מההתחלה ועד הסוף, במסע לחלל החיצון וחלל הפנים. שמיעת חובה לכל מי שאוהב גיטרות ונמאס לו מהשוגייז הגנרי שיוצא בימינו.

לחובבי My Bloody Valentine, Ride, Dinosaur Jr

הפוסט האלבומים האינטרגלקטיים 2014 הופיע ראשון בהמאזין

2014 הייתה מלאה בלהיטים - ואני לא מדבר על "Fancy" של איגי אזלייה או "Anaconda" של ניקי מינאז'. מתחת לפני השטח יצאו המון שירים עם פזמונים גדולים והוקים מושחזים שהסחים פסחו עליהם. אבל לא אני.

שידרתי בתוכנית את השירים הכי טובים ששמעתי ב-2014, שירים שבמימד אחר נטחנים בלי סוף בגלגלצ, כולל המלצות מאורחי התוכנית בשנה החולפת. היה אקלקטי.

בתמונה: קיפוד זה החתול החדש.

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי ב-19:00

הפוסט המאזין ברדיו 68 להיטי 2014 הופיע ראשון בהמאזין

~~

בן טברסקי מנגן בלהקות Mad Choice ו-Zaga Zaga וגם מביים קליפים ללהקות.

השיר שודר כחלק מספיישל להיטי 2014

הפוסט פוסט אורח: שיר השנה של בן טברסקי 2014 הופיע ראשון בהמאזין

~~

דנה קסלר משיקה בקרוב את "הלהקה היחידה שחשובה: להיות מעריץ פופ בישראל", אסופה של סיפורי הערצה למוזיקה בעריכתה

השיר שודר כחלק מספיישל להיטי 2014

הפוסט פוסט אורח: שיר השנה של דנה קסלר 2014 הופיע ראשון בהמאזין

נמרוד ספיר מהבלוג טאפאס וטאפאס מסכם את הפיינשמקר אינדי של 2014. השנה הוא הביא מוזיקה עם יותר גיטרות מלוכלכות, וגילה להקות שעפו מתחת לראדר של מכונת ההייפ. איזה להקות? תאזינו לתוכנית ותדעו.

בתמונה (מימין לשמאל): אני ונמרוד בפוזת היפסטרים.

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי ב-19:00

הפוסט המאזין ברדיו #67 סיכום טאפאס וטאפאס 2014 הופיע ראשון בהמאזין